ויקיפדיה

דוד ובת שבע

סיפור בתנ"ך

מעשה דוד ובת שבע הוא סיפור תנ"כי, המופיע בספר שמואל ב', פרק י"א ופרק י"ב.

תבליט שטוח עשוי ברונזה על דלת בכנסיית מדליין בפריז. נתן הנביא נראה משמאל, ומימין נראים דוד ובת שבע עם ילדם.

בסיפור מתואר כיצד דוד המלך רואה מגג ארמונו אישה יפת מראה מתרחצת, ולאחר שמתברר לו שמדובר בבת שבע, אשתו של אוריה החתי, הוא מזמן אותה אליו, בא עליה והיא הרה לו, כל זאת בשעה שבעלה נמצא הרחק, במלחמה מול בני עמון. כדי להסתיר את מעשהו מצווה דוד להחזיר את אוריה משדה הקרב כדי שיבוא על אשתו, אך אוריה מסרב לחזור לביתו, ודוד גורם למותו במלחמה ונושא את בת שבע לאישה. אחד משיאי המעשה הוא תוכחתו הקשה של נתן הנביא אל דוד, הידועה כמשל כבשת הרש. לאחר שדוד מתוודה שחטא, הוא נענש בכך שהבן שנולד מהריונה של בת שבע מת, שבנו אמנון נרצח לאחר שאנס את בתו תמר, שבנו אבשלום מרד בו ונהרג, ושבנו אדוניה מת לאחר ניסיון הפיכה כנגד שלמה, הבן שירש את מלכותו.

התיאור המקראי של החטא מעצים מאוד את חומרת המעשה, ומשך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות. חז"ל הציעו פירושים שונים, בהם גם פירוש המנקה את דוד מעבירה ממש, הן מאיסור הניאוף והן מאיסור שפיכת הדמים, ומציג את המעשה כחטא מוסרי. פירוש זה התקבל על ידי חלק מהפרשנים בימי הביניים ובעת החדשה, אך אחרים חלקו עליו. הדיון ההלכתי בסיפור מהווה דוגמה לדיון במשמעות הפשט, דיון שהתעורר מחדש בתחילת המאה ה-21, והיה חלק מוויכוח בשם "תנ"ך בגובה העיניים",[1] ובו היה מעשה דוד ובת שבע סוגיה מרכזית.

סיפור המעשה

עריכה

הקשר ורקע

עריכה

סיפור המסגרת למעשה דוד ובת שבע הוא המלחמה הקשה של ממלכת דוד בבני עמון. שיאו של פרק י', הפרק שלפני סיפור המעשה, מתאר מצב שבו צבא ישראל מוקף על ידי בני עמון ובני בריתם, כאשר יואב בן צרויה מפקד על הצבא ונערך לקרב הקשה במילים דרמטיות: ”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.”[2] הקרב מסתיים בניצחון מוחץ של צבא ישראל, המרתיע את בעלי בריתם של בני עמון מלהצטרף שוב למלחמה נגד ישראל.[3]

פרק י"א, שבו מתחיל תיאור המעשה, פותח בהמשך המלחמה: ”וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה[א] לְעֵת צֵאת הַמלאכים (קרי: הַמְּלָכִים) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם”,[4] כלומר דוד שולח את עבדיו להלחם בבני עמון ולצור על העיר רבה, אך הוא עצמו אינו מצטרף לצבא במלחמתו. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47.[5] דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה שאותו רואים כמה מן הפרשנים כפגם מוסרי, שהוביל לחטאים שבאו לאחר מכן.[6]

בת שבע ואוריה החתי

עריכה
  ערך מורחב – אוריה החתי

ייחוסה של בת שבע, המתוארת כ"טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד",[7] הוא ”בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי”.[8] אוריה החתי מוזכר כאחד משלושים ושבעה גיבורי דוד בסוף ספר שמואל[9] וגם בין גיבורי דוד המפורטים בספר דברי הימים.[10] גם אליעם, אביה של בת שבע, מוזכר כאחד מאותם שלושים ושבעה גיבורים: ”אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי”,[11] כלומר הוא היה בנו של אחיתופל הגילוני, יועץ דוד. ואולם, אליעם אינו מופיע ברשימה שבספר דברי הימים, ויש מהמפרשים האחרונים הטוען כי הוצאתו של אליעם מרשימת הגיבורים הייתה ביוזמת דוד, לאחר חטאו עם בת שבע.

יש הטוענים כי הצטרפותו של אחיתופל לאבשלום כאשר מרד באביו הייתה בשל מעשהו של דוד.[12] בדברי הימים שונים מעט שמותיהם של בת שבע ואביהּ: ”וְאֵלֶּה נוֹלְּדוּ לוֹ (לדוד) בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת-שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל”[13] כלומר: "בת שוע" במקום בת שבע, ו"עמיאל" במקום אליעם, היפוך ההברות בשם. מוזכרים גם ארבעה בנים שילדה בת שבע לדוד, לעומת שני הבנים המוזכרים בספר שמואל ב': הבן הראשון שנפטר מיד ושלמה.

המעשה עצמו

עריכה
 
"דוד ובת שבע" מאת ארטמיזיה גֶ'נְטִילֶסְקִי, שנת 1640.

הסיפור נפתח בדוד הקם משנתו באחד הערבים ויוצא להתהלך על גג בית המלך. הוא רואה את בת-שבע שהייתה ”טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד”, מתרחצת. דוד מברר את זהותה, ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי. הוא שולח שליחים להביאה אליו ושוכב עימה. זמן קצר לאחר מכן שולחת בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה. הערת המספר שדוד שכב עם בת שבע לאחר שטבלה מטומאת הנידה: ”וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ”[14] (וכך מובנת בדיעבד הרחצה) מסירה כל ספק בדבר זהות האב.

כדי להסתיר את חטאו, קורא דוד לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, וכך יחשוב אוריה שאשתו הרתה ממנו ולא יחשוד בדבר. המלך אף שולח לו סעודה ("משאת המלך"). ואולם, אוריה מסרב להיכנס לביתו בנימוק ש”הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.”[15] כלומר: לא ייתכן שהוא יקיים יחסי מין עם אשתו, בשעה שארון הברית, כל הצבא ומפקדיו ישנים בשדה בתנאי סכנה וקושי. אוריה נשכב בפתח בית המלך, מסרב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך ומסרב לסור לביתו. דוד מנסה שוב להביא את אוריה לביתו; הוא עורך משתה ומנסה לגרום לאוריה להשתכר, אך עדיין אוריה מסרב לרדת לביתו וישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון.

לא ברור מלשון המקרא האם אוריה ידע על מעשהו של דוד ועל מזימתו. ניתן גם להבין את התנהגותו של אוריה כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים, אך יש שרואים אותה כהתרסה לא מודעת כנגד דוד, לאחר שהגיעו לאוזניו שמועות על המעשה. דבריו של אוריה ”...וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי” יוצרים אירוניה מול המלך, שלא יצא בעצמו למלחמה, וייתכן שאוריה רומז לאירוניה נוספת - הוא לא ילך לשכב עם אשתו, אך דוד הוא זה שעשה זאת.[16][17] גם חז"ל רואים בדבריו של אוריה התרסה כלפי דוד, ולמעשה מרידה במלכות: ”מורד במלכות הוה, דאמר ליה 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'”[18] - הגדרתו של יואב בן צרויה כ"אדוני" והקדמתו ל"עבדי אדוני" נחשבת כמרד.

מותו של אוריה

עריכה
 
דוד מוסר את המכתב לאוריה, ציור מאת פיטר לאסטמן, שנת 1611.

לאחר שלא הצליח לגרום לאוריה לשכב עם אשתו, שולח אותו דוד חזרה למלחמה, ומפקיד בידיו פקודה חתומה עבור שר הצבא יואב. בפקודה מורה דוד ליואב להציב את אוריה בחזית שבה מתחוללת הלחימה החזקה ביותר, כדי להביא למותו. יואב מממש את פקודת דוד ואוריה נהרג.

לאחר הקרב שולח יואב שליח לדוד ומנחה אותו: ”כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ: וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת” (ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוקים י"ט–כ"א) כלומר, אם יכעס המלך על ההתקרבות אל החומה, טעות שמבחינה היסטורית ידועה בסכנותיה (כפי שקרה לאבימלך שנהרג על ידי האישה מתבץ שזרקה עליו אבן ריחיים), על השליח להזכיר את העובדה שאוריה החיתי מת, וכך לא יכעס המלך. בפועל, השליח אינו מחכה לתגובת המלך ומזכיר מיד את עובדת מותו של אוריה, ואכן דוד מגיב: ”כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ.”.[19]

בת-שבע מתאבלת על אוריה ולאחר שהיא קמה מאבלה אוסף אותה דוד אל ביתו, והיא יולדת את בנם, ששמו אינו מוזכר.

תוכחת נתן הנביא

עריכה
  ערך מורחב – כבשת הרש

פרק י"א מסתיים במילים ”וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי ה'”[20] (זהו גם סיום הפרשה על פי החלוקה המסורתית). אלוהים שולח את נתן הנביא להוכיח את דוד, ונתן משתמש במשל כבשת הרש כדי להציג את תוכחתו:

שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ וַיִּקַּח אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

מעשה בשני אנשים, אחד עשיר ואחד עני ("רש")[21] החיים זה לצד זה. לעני יש רק כבשה אחת, שהוא קשור אליה מאוד, ואילו לעשיר רכוש רב. אולם, כאשר מגיע אורח אל העשיר, הוא מעדיף לגזול את כבשת הרש ולשחוט אותה לכבודו, מאשר להכין ארוחה מרכושו שלו.

נתן מציג את המשל בפני דוד כסוגיה משפטית לגבי מקרה שאירע באמת, ודוד זועם מאוד. הוא קורא ”חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.”[22] וקובע כי עונשו של העשיר הוא לשלם פי ארבעה על הכבשה שגזל (על פי דין התורה, תשלומי ארבעה וחמישה). בתגובה, מטיח בו נתן הנביא: ”אַתָּה הָאִישׁ.”.[23] הנמשל הוא אינו מוחלט. החלק הברור הוא שהעשיר הוא דוד, שהרי הוא החוטא, שאלוהים נתן לו את מלכותו, הציל אותו מיד שאול, נתן לו את נשותיו של שאול ואם ירצה דוד - יוסיף לו עוד: ”וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.”[24] ישנו פירוש נפוץ שהעני הוא אוריה, והכבשה היא בת שבע, אולם הסבר זה לא מסביר מי הוא ההלך, ובנוסף ישנה חוסר התאמה, שהרי בת שבע, כבשתו של אוריה, לא נשחטה, היא עודנה קיימת רק שאינה ברשותו. לפי הסבר נוסף, העני הוא בת שבע, והכבשה היא אוריה, כך אוריה באמת נשחט, וההלך אם כן הוא הקב"ה עבורו עשה דוד את בכל כפי שיבואר במדרשי חז"ל להלן. בכל מקרה נתן מותח ביקורת חריפה על דוד:

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי? אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה

על שני החטאים, רצח אוריה והניאוף עם בת שבע, יענש דוד בכך שארבעה מבניו ימותו (כפי שפסק, שעל העשיר לשלם פי ארבעה), ושנשיו יילקחו ממנו ואיש אחר, המוכר למלך, ישכב עמן.

 
"ילדם של דוד ובת שבע", המאה ה-19.

מיד עם הטחת החטא, מודה דוד: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'.”.[25] נתן מבטיח לו שאלוהים לא ימית אותו כעונש, אלא את בנו שנולד לבת שבע. ואכן, לאחר שנתן הולך לביתו התינוק ניגף במחלה וחולה אנושות. דוד מתפלל עליו, צם ושוכב על הארץ בניסיון לבטל את הגזרה, אך ביום השביעי התינוק מת. עבדיו של דוד חוששים לבשר לו על מות התינוק, אך כאשר דוד מבין שהתינוק מת הוא קם, מתרחץ, סך בשמן, מחליף בגדיו ומתפלל בבית ה'. לתמיהתם של עבדיו משיב דוד כי עד עתה היה סיכוי שהילד יחיה ולכן בכה וצם, אך כעת אין טעם בכך - דבר לא ישיב את התינוק אליו: ”וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.”[26] דוד מנחם את בת שבע, בא אליה שוב והילד שנולד הוא שלמה. ה' אוהב את הילד, ושולח את נתן הנביא לקרוא לו שם נוסף - ידידיה.

הפרק מסתיים בכיבוש רבת בני עמון על ידי יואב. הוא קורא לדוד להשלים את הכיבוש, כדי שלא יאמרו שיואב הוא זה שכבש את העיר. דוד מגיע ומשלים את הכיבוש בראש כל העם, לוקח את הכתר של מלך בני עמון והופך את כל בני עמון לעבדים.

התגשמות העונשים

עריכה
  ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון, מרד אבשלום מרד אדוניה

פרט לעונש ארוך הטווח "לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד-עוֹלָם", שהתגשם בדורות שמלכו אחריו, קיבל דוד שני עונשים שהתגשמו עוד בחייו:

  • רעו של דוד ישכב עם נשותיו לעיני כל ”כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת”.[27] עונש זה התגשם כאשר במהלך מרד אבשלום שכב אבשלום עם פילגשי המלך לפני כל העם.
  • בנו מבת שבע ימות, עונש שהתגשם בתוך שבוע מלידתו.

על פי רש"י עונשו של דוד מתגשם באירועים המתוארים בפרקים הבאים לאחר מעשה החטא: ”כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום.”.[28] לפי פרשנות זו, עונשו של דוד מתבטא תחילה במות התינוק בנה של בת שבע, לאחר מכן באונס תמר על ידי אמנון, שהוביל לנקמת אבשלום באמנון ולשרשרת אירועים שהגיעה לשיאה במרד אבשלום ובמותו, והמשיכה במרד אדוניה בן חגית בשלמה, שהחלה בחיי דוד, נמשכה עד לאחר מותו, ונסתיימה בחיסול אדוניה. מות הילד, רצח אמנון, הריגת אבשלום ומות אדוניה מקבילים לארבעת הכבשים שגזר דוד על העשיר בכבשת הרש: ”וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם”.[29]

הרב יעקב מדן כתב כי עונשו של דוד מתבטא דווקא במותם של ארבעה מבניה של בת שבע, גם זאת כשיקוף של פסיקת דוד בכבשת הרש. פירוש זה מתבסס על רשימת בניה של בת שוע בת עמיאל בספר דברי הימים ”שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל”[30] ועל המסורת כי "בת שוע" היא "בת שבע". לפי הרב מדן, בנוסף לתינוק שמת בעקבות החטא יוצא שלבת שבע נולדו ארבעה בנים לפני שלמה. ספר שמואל לא מציין שלבת שבע היו עוד בנים בין התינוק לשלמה, והרב מסיק מכך כי שאר הבנים מתו בלידתם ולכן רק שלמה הוא שירש את כיסא דוד.[31]

במדרש

עריכה

הקושי

עריכה

מנקודת המבט המסורתית, מעשה דוד ובת שבע הוא אחד מהמעשים הקשים והתמוהים להבנה. ראשית מפני שהכתוב מתעלם כמעט לחלוטין ממחשבותיהם ורגשותיהם של הדמויות הפועלות. הכתוב אינו מסביר האם דוד פעל מתוך תאווה גופנית או מתוך אהבה קיימת,[32] ולא מציין אם בת שבע שיתפה פעולה עם המעשה ברצון או מתוך מורא המלך, או אם אוריה נמנע מלסור לביתו בכוונה לסכל את תוכניתו של דוד.

המלך בישראל לא היה כיתר המלכים שמשלו על נתיניהם אלא כפוף בעצמו לחוקים.[33] והנה, במעשה דוד ובת ושבע עובר דוד, לכאורה, על שתיים מן העברות החמורות ביותר: ניאוף ורצח. מעשה שליחת אוריה אל המלחמה, כדי שייהרג שם, תמוה וקשה, מה גם שיחד עמו נהרגו לוחמים נוספים: ”וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי.”[34] רבי יצחק אברבנאל מונה חמישה חטאים שבהם חטא דוד: העובדה ששכב עם אשת איש; ניסיונו לשדל את אוריה לשכב עם אשתו, כך שהבן שיוולד ייחשב כבנו של אוריה, מצב שעלול היה להביא בעתיד לנישואי קרובים; גרימת מותו של אוריה; גרימת מותם של אחרים שנהרגו יחד עם אוריה; והעובדה שדוד לקח את בת שבע לביתו מיד לאחר סיום אבלה על אוריה.[35] התנהגות זו אינה הולמת את מעמדו וסמכותו של מלך. בנוסף, לפני המעשה, התנ"ך העיד על דוד: ”וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ”,[36] ובמקומות רבים מתוארת התנהגותו הנעלה של דוד, גם ביחסים שבין אדם לחברו וגם כאחת מדמויות המהוות מופת לעבודת ה' ביהדות.

נתן הנביא מגיע אל דוד רק אחרי שבת שבע יולדת בן, נשאלת השאלה היכן היה הנביא במהלך תשעת החודשים הקודמים ללידה? בעת מתן משל כבשת הרש נמשלה גנבת הכבשה לחמדנותו של דוד. מצטייר לכאורה שדוד העניש בחומרה רבה מדי אדם שגנב בלבד ומענישו בעונש כפול: מוות ותשלום ארבעתיים.

הקושי גובר בכך שאף על פי שבסוף פרק י"א נאמר שמעשי דוד היו רעים בעיני ה', הרי שבסופו של דבר מסתיים פרק י"ב במילים ”וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמו יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'.”[37] מפסוקים אלה עולה, כי בת שבע הפכה לאשתו של דוד, וכי ה' אהב את הבן שנולד - ולכאורה יש בכך אישור למעשיו של דוד. כיצד ניתן לקבל שה' מסכים עם פריים של מעשים כה חמורים? התנ"ך אף מדגיש: ”אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.”[38] חטא הניאוף, לכאורה, אינו מוזכר כלל.

קושיה נוספת שבה עוסקים הפרשנים השונים היא השאלה כיצד ייתכן שדוד יכול היה להישאר עם בת שבע. ההלכה קובעת כי אשה שנאפה אסורה לבעלה ולאדם שעמו נאפה: ”כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל”.[39] כיצד אם כן יכול היה המקרא בתום הפרשה להציג את דוד ובת שבע כזוג לגיטימי, ועל בנם שלמה אף נכתב ש"ה' אהבו"? (שמואל ב', י"ב, כ"ד)

חטאו של דוד על פי חז"ל

עריכה

בתלמוד מוצג הסבר השואף להתיר את הקושיות החמורות:

אמר רבי שמואל בר נחמני: אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ'[36] אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?!"...

כלומר: לא ייתכן לומר שדוד חטא, שהרי נאמר עליו ש"ה' עמו". מכיוון שכך, "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה". ואולם, כיצד יש להסביר את הדברים הקשים של נתן הנביא? בשל כך ממשיך התלמוד הבבלי את הסברו:

אלא מה אני מקיים 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי)'?[40] 'לעשות הרע' - שביקש לעשות ולא עשה...מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש', וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה.
'את אוריה החתי הכית בחרב' - שהיה לך לדונו בסנהדרין, ולא דנת.
'ואת אשתו לקחת לך לאשה' - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו...
'ואותו הרגת בחרב בני עמון' - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה: 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'.[38]

רבי יהודה הנשיא אומר כאן שיש לקרוא היטב את דבריו של נתן הנביא, כדי להבין את חטאו של דוד: בכל מקום בתורה בו מדובר על אדם שחטא, נאמר "ויעש",[41] ואילו כאן נאמר על דוד באופן יוצא דופן "לעשות". מכאן מסיק רבי יהודה הנשיא שדוד התכוון לעשות, אך לא עשה בפועל. בהתאם לכך הוא מפרש שחטא הריגתו של אוריה הוא יותר פורמלי: הריגתו של אוריה הייתה מוצדקת, שכן היה מורד במלכות שדינו מוות, אך חטאו של דוד היה בכך שלא היה תהליך פורמלי של דיון בסנהדרין.

נקודה נוספת העולה במדרש זה להצדקת מעשהו של דוד, היא שאלת מעמדה של בת שבע כאשת איש. לפי המדרש, דוד יכול היה לשאת אותה לאשה: "ליקוחין יש לך בה..." וזאת, מכיוון שחייליו של דוד היו נותנים לנשותיהם, טרם היציאה למלחמה, גט, על מנת להציל אותן מעגינות אם הם יהפכו לנעדרים. דעת רש"י היא שהגט היה גט על תנאי, החל, למפרע משעת נתינתו, אם הבעל ימות במלחמה. פירושו מספק הסבר להוראתו של דוד לגרום לאוריה ליפול בקרב. דעת רבנו תם היא שהגט לא היה מותנה, אלא שהיה ניתן בצנעה.[ב] כך או כך, על פי חז"ל בת שבע הייתה גרושה בשעה שדוד שכב עימה, אלא שהוא לא ידע זאת בוודאות.

רבי אבא בר אייבו (המכונה בתלמוד "רב") חולק על אמירות אלה, בטענה שרבי יהודה הנשיא היה אחד מצאצאיו של דוד המלך ולכן ניסה לטהר את שמו באמצעות פרשנות. לדבריו, המקרא עצמו מציין שכל מעשי דוד היו טהורים למעט המעשה באוריה:

אמר רב: רבי דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד (=רבי יהודה הנשיא, שבא מדוד, כלומר הוא נצר לשושלת בית דוד, הופך ודורש בזכותו של דוד)... אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב: (=כאשר בוחנים את מעשי דוד, לא נמצא בו חטא, חוץ מזה של אוריה, ככתוב:) 'אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי".[42]

במדרשים נוספים מרחיבים חז"ל עוד את מציאת הזכות לדוד. במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי מציע רבא, בהסתמך על רבי ישמעאל, שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אלא שדוד הקדים את השעה ולא המתין לזמן הנכון:

דרש רבא: מאי דכתיב (=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק) 'כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד'[43] - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... (כלומר, דוד אכל את הפרי המיועד לו לפני זמנו, כאשר היה עדיין בוסר, תאנה צעירה)

נקודת השקפה זו מפחיתה בהרבה את חומרת החטא, שכן אין המדובר בניאוף אלא בזיווג ראוי, שהטעות בו הייתה בתזמון ולא במעשה עצמו.

הפרשנות

עריכה

המעשה כבסיס לתשובה

עריכה

המלך נדרש למוסר גבוה

עריכה

מגמת הכתוב היא להצניע ולהסתיר את ענייניו וחטאיו האישיים של דוד. כך למשל המקרא אינו מציין את שבועת דוד לבת שבע שמוזכרת במלכים א, יג, ואלו רק הפרשנים שמסבירים כי בת שבע לא רצתה להביא ילדים לאחר שנחשף בגלוי על מעלילה והיה זה דוד שהבטיח לה בעת נחמו[44] כי בנה ימלוך על אחיו. מגמה זו של הכתוב נועדה להדגיש את שורשי החטא והתשובה בנפש האדם.

אם אנו מקבלים את הפרשנויות על מעמדה של בת שבע כאישה גרושה ושאוריה ”מורד במלכות היה”[45] עלינו להבין את סיפור דוד ובת שבע כמקרה בו ”חטא שהגדילוהו עליו לגדולתו”. במילים אחרות, על פי הספר דוד המלך היה חכם מספיק כדי לא לחטוא ולו בחטא אחד. הוא לא רצח ולא חמד אשת איש אולם היו במעשיו חטאים גדולים הרבה יותר: תכנון רצף האירועים והאופן בו בוצעו נישואיו של דוד לבת שבע היו עם טעם רע. נתבע ממלך לנהוג בשלמות מוסרית גם אם היא אינה מחוקקת מילה במילה בספר. אלו לא החוקים אלא רוח הדברים:

  1. חתירה נגד שלום הממלכה - הגט שניתן לבת שבע, ויתר נשות ישראל, לא נועד להיות מנוצל לענייניו האישיים של דוד אלא כדי למנוע בעיות הלכתיות אם בן הזוג יהרג. אוריה החתי יחד עם גיבורים לחמו ומסרו נפשם לממלכה כולה. כיצד דוד מנצל גט שכזה?[46]
  2. לו אוריה היה חשוד במרידה במלכות היה על הדיון להתבצע בסנהדרין. המשפט הוא חוק וקדושת ה'.
  3. דוד המלך נתן בידי אויבים אחד מגיבורי ישראל. מותו מצד אחד משפיע על רוח העם ומנגד אויבי ישראל פותחים פיהם ומחללים את כבוד ה'.[47] על כן נתן מדגיש זאת בביקורתו, ”מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר ה', לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן” (ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט')

חטאו של דוד מקביל למספר סיפורים במקרא: חטא העגל אך גם לחטא שאול ולחטא אחאב. ההקבלות לשני סיפורים האחרונים עוזרות למקרא להסביר כיצד דוד הצליח להתרומם מחטאו להבדיל מבית שאול ואחאב שנחרבו - באמצעות התשובה.

מעמד התשובה

עריכה

מקומה של התשובה בהקשר זה מרכזי: וידויו של דוד "חָטָאתִי לַה'"[48] מלמד את חז"ל כי:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל'?[49] נאום דוד בן ישי שהקים עוּלָה של תשובה

כלומר: דוד הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים חמורים. הגמרא מאריכה עוד בבקשתו של דוד לשוב בתשובה, ואת קבלת התשובה[50]:

...אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון כולו
אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו: 'הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ'[51]
אמר לו: כל הכי נטרד ההוא גברא? (=כל כך נדחה אותו אדם, כלומר דוד?)
אמר לו: קבל עליך יסורין. קבל עליו. אמר רב יהודה: אמר רב: שישה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין...
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון
(אמר לו הקב"ה:) מחול לך.
(ביקש דוד:) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי'[52]
אמר לו: בחייך (=בתקופת חייך) איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון (=את ארון הברית) לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר עשרים וארבעה רננות (=מזמורים) ולא נענה... כיוון שאמר: 'ה' אֱלֹקֵים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ'[53] מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (=השחירו פניהם, התביישו) וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העוון.

מדרש זה מדגיש את חומרת חטאו של דוד, שקשה מאוד לכפר עליו, דווקא מדבריו של שלמה בספר משלי: ”כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ”.[54] על פי המדרש דוד סבל ייסורים, מרצונו, כדי לכפר על החטא. ההוכחה לכך שאכן החטא התכפר ניתנה בימי בנו, כאשר שלמה נענה דווקא כשביקש בשמו של אביו: ”זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ”.[53]

האם דוד חטא?

עריכה

התלמוד מברר שדוד כלל לא חטא מתוך יצר הרע, מתוך דחף של תאווה, אלא מתוך מניע שונה לגמרי. במסכת עבודה זרה מביא רבי יוחנן את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי:

לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (=חטא העגל). לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי' .[55]אלא למה עשו? אלא לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד...

כלומר: דוד מעיד על עצמו שיצר הרע אינו שולט בו, "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" - יצר הרע הרוג בלבו של דוד (ומוסבר במדרשי אגדה שהרגו באמצעות תענית) ואינו שולט בו. מדוע אם כן עשה את המעשה? כדי לתת דוגמה לכל חוטא בעתיד, שיראה כיצד ניתן לחזור בתשובה אף מחטא חמור כל כך.[56]

מעשה בת שבע כניסיון לדוד

עריכה

כיוון מעט שונה לסיבת חטאו של דוד מביא התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין:

אמר רב יהודה: אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד?
אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי (=הם התנסו, עברו ניסיונות ועמדו בהם, ואתה לא עברת ניסיונות).
אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר: 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי'[57]
אמר: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך (=אנסה אותך ואעשה לך מעשה, להם לא הודעתי על הניסיון ואילו לך אני מודיע שאני מנסה אותך), בדבר ערוה.
מיד: 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד'.[58]
והיינו דכתיב (=וזהו שכתוב): 'בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל-תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל-יַעֲבָר-פִּי'.[59] אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא (=אמר דוד: הלוואי והיה זמם בפיו של שונאי, כלומר בפיו של דוד בלשון סגי נהור, ולא הייתי אומר דבר זה, על הניסיון).

על פי מדרש זה, המעשה היה ניסיון שדוד ביקש, כדי להגיע לרמתם של שלושת האבות. הניסיון היה בדבר ערווה, כלומר על דוד היה להתמודד עם פיתוי מיני. דוד נכשל בניסיון, והתחרט על שביקש להכניס עצמו למצב זה.

בפרשנות המסורתית

עריכה

ההסבר שנתנו חז"ל לחטאו של דוד נראה כסותר את פשט הפסוקים. הקביעה כי דוד לא חטא בניאוף, מכיוון שמותו של אוריה הפך את בת שבע לגרושה למפרע אינו רמוז בפסוקים, ולעומת זאת חטאו של דוד נאמר במפורש: פרק י"ב מסיים במילים ”וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'”[20] ושיאו של פרק י"ב הוא בעימות הדרמטי בין נתן לדוד, כאשר נתן מטיח בדוד ”אַתָּה הָאִישׁ” וממשיך בפירוט חטאו, כשהוא מדגיש ”...וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה...”; למשמע ההאשמה מודה דוד בחטאו ונענש עליו.

פרשני המקרא המסורתיים עמדו בפני ההתלבטות כיצד לפרש את הפסוקים, בין המחויבות לדברי חז"ל לבין המשמעות הפשוטה כפי שזו משתמעת מן המקרא. סקירת דברי הפרשנים מעלה שלוש גישות עיקריות בהתלבטות זו:

  • אפשרות אחת היא לדחות את דברי חז"ל, מתוך ההנחה שחז"ל לא התכוונו להציג את פשט הפסוקים אלא להציג רעיון מוסרי, תפיסה עקרונית, וכדומה;
  • אפשרות שנייה היא קבלה מלאה של דברי חז"ל, עד כדי אמירה שלא ניתן להבין כלל את הפשט ללא דבריהם ולמעשה רק להם הסמכות לפרש את הפסוקים;
  • גישה שלישית מנסה ליצור סינתזה בין הפשט לבין דברי חז"ל, על ידי קבלת כמה מן העקרונות שמעלים חז"ל ושמירה על מתווה הפשט.

גישה ראשונה: דחיית דברי חז"ל

עריכה

רבי יוסף אבן כספי (1297–1340)[דרושה הבהרה] הוא מהפרשנים הדוחים את דברי חז"ל. הוא כותב:

אמר אבן כספי: אף על פי שאין זה מכוונת ספרינו זה אומר מעט: ...ואין ספק אצלי שדוד חטא, כי לא נוכל להכחיש הכתוב שאומר "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'", ואמר לו נתן 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה' ...וכל אלה העניינים סודות ואין ראוי לגלות ערוה, אבל אומר כלל אחד: כי שבח גדול ותפארת עצום יש לשלם כי ייוחס לו עוון או עוונות יחידים, והעד: משה אדון השלמים, כי בלא כלום אי אפשר אחר שאינו מלאך, ואוי למי שכולו עוון ועברה, ודי בזה לפי הכוונה בספר הזה.[60]

כלומר: דוד עבר על לא תרצח ועל לא תנאף, ואף הודה בכך בעצמו; ואמנם, דברים אלה הם דברים שמן הראוי היה להצניע, "ואין ראוי לגלות ערוה". אולם, בני אדם אינם מלאכים, ויש שבח גדול למי שעבר עוון ושב בתשובה, כמו משה.

פרשן נוסף שדחה בחריפות את דברי חז"ל הוא רבי יצחק אברבנאל (1437–1508). הוא דן באריכות בפרשה ומותח ביקורת חריפה על דוד, חלקה מניסיונו המדיני.[ג] הוא מביא את דברי חז"ל, ומותח עליהם ביקורת חריפה:

והדברים האלה לחכמינו ז״ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו 'רבי (רבי יהודה הנשיא) דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד' (=רבי יהודה הנשיא, שמוצאו המשפחתי מדוד, הופך ודורש בזכותו של דוד) כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקירבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שביקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כולו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר 'כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד'[61]? וגם הפסוק שהביאם לזה, 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ',[36] הוא קודם הסיפור ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה. כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל עונשו ועשה תשובה היה השם עמו. ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבוקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאוד, ושב בתשובה גמורה וקבל עונשו ובזה נתכפרו עונותיו.[62]

כלומר: דברי חז"ל אינם אלא דרש, כלומר פירוש הפסוקים שלא בדרך הפשט. לדבריו, חכמים עצמם הודו בכך, שהרי ציינו כי הדברים נאמרו על ידי רבי יהודה נשיא, שהוא מזרעו של דוד המלך, ובשל ייחוסו המשפחתי הוא מפרש כך, ולכן נוטה מההבנה הפשוטה של הפסוקים. אם אכן דוד לא חטא, כדברי חז"ל, מדוע אמר "חטאתי לה'?" ומדוע אומר דוד בתהילים נ"א במזמור, שכותרתו ”לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת-שָׁבַע”,[63] כי חטא ופשע? אברבנאל גם אינו מוכן לקבל את ההסבר שאוריה נתן לאשתו גט, כדברי חז"ל, שהרי דוד הורה לאוריה ללכת לביתו, ומכאן "שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות". סיכומו של דבר, אומר אברבנאל, דוד חטא ושב בתשובה גמורה, וזהו הפירוש הנכון בעיניו.

אברבנאל מסביר, שחטאו של דוד לא היה ידוע לאיש. לדעתו, זו משמעות הפסוק ”וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'” - בעיני ה' היה הדבר רע, ולא בעיני ישראל, מכיוון שהם לא ידעו על כך. זוהי הסיבה שחטאו של דוד לא מוזכר על ידי שונאיו - אבשלום ושמעי בן גרא, וגם אדוניהו ש"התנשא למלוך" בשלהי ימיו של דוד לא ניסה למצוא תמיכה לזכותו לכאורה למלוך בייחוסו הבעייתי של אחיו למחצה, שלמה. עובדה זו היא הבסיס להסבר של אברבנאל לכך שה' איפשר לדוד לשאת את בת שבע ולהישאר נשוי לה אף על פי שבהתאם להלכה, כאמור, היה צריך לגרשה. אברבנאל מסביר שלו היה דוד נדרש לגרש את בת שבע, היה הסיפור מתפרסם וגורם לביזיון גדול. דוד עצמו מודה בחטאו, אך בתפילתו הוא אומר שחטאו הוא כלפי ה' בלבד: לאחר שאוריה מת, לא נותר אדם שחטא כלפיו. ה' מקבל את חרטתו של דוד ומוחל לו על עוונו.[64]

כיוון אחר מובא אצל הרב צבי הירש חיות (מהר"ץ חיות, 1805–1855). בספרו "מבוא התלמוד" כותב הרב חיות, כי ”בכל מקום אשר הגיע להם (לחז"ל) לדבר בשבח המעלות הטובות, בהפלגה יתירה ובהתפארות עצומה, למען יתעוררו בקיומם ביתר שאת ויתר עוז, ועל ידי דרכי הדרוש הללו מצאו להם סמיכות בתורה... ולהיפך, בכל מקום שהגיע לחכמינו ז״ל לדבר בגנות מדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה ... וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם... כוונת חז״ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם, לא שהיתה כוונתם לפרש הכתובים ככה ולהוציאם מפשטם... וכן היה מקובל אצל חז״ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים, ולהפך בזכותם, ולהכריע כף המאזנים לטובתם, יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר, ומזה הסיבה אמרו חז״ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה...”[65] על פי הרב חיות מטרתם של חז"ל לא הייתה לפרש את התנ"ך במובן המקובל אצל פרשני המקרא. הם השתדלו לחזק מידות טובות ולהרחיק את שומעיהם ממידות רעות, וכדי לבסס את דבריהם הסמיכו אותם על דרשת הפסוקים, לא כדי להוציא אותם מפשוטם אלא כדי למצוא להם ביסוס שיסייע לזכור את הדברים. מאותה סיבה נהגו גם להאדיר ולחזק מאוד את דמותם של הצדיקים בתנ"ך, כדי לבסס ככל הניתן את חשיבות המידות הטובות. האמרה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" לא נועדה להוות פירוש לפשט אלא דרשה, שמטרתה מוסרית ולא פרשנית.

גישה שנייה: קבלת דברי חז"ל

עריכה

רש"י הולך בדרכם של חז"ל. הוא מסביר את ציוויו של דוד ליואב ”הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת”, בכך שנועד לגרום לכך שאוריה ייהרג, ואז[66]: ”...נמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה כותב גט לאשתו על תנאי אם ימות במלחמה.”.[67] גם רבי לוי בן גרשום, רלב"ג, (1288–1344) מקבל את דברי חז"ל כהסבר למעשה. לדבריו, דברי חז"ל מוכחים מהפסוקים עצמם, שהרי בסיומו של המעשה מסופר: ”וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'.[37]” כאמור, ההלכה קובעת כי אשת איש שקיימה יחסי מין עם אדם שאינו בעלה, אסורה על שניהם: ”כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל”[68] מדוע אם כן לא ציווה ה' על דוד לגרש את בת שבע, ואף אהב את הבן הנולד? מכאן, מפרש רלב"ג, ”ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע...”, מכיוון שהייתה מגורשת למפרע, כדברי חז"ל.[69]

רבי משה אלשיך (1508–1600 בערך) מקבל גם הוא את תפיסת חז"ל: ”אך הנה אין ספק כי חז"ל קיבלו האמת כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו...”[70] על פי הרב אלשיך, את הפסוק ”וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי” יש לפרש בדרך מעט שונה ממה שנראה במבט ראשון, ולמעשה טמון בו אחד המפתחות להבנת הפרשה. לפי פירושו, המילה ”וַיֹּאמֶר” מתייחסת לדוד עצמו, והוא זה שאמר ”הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...”. זאת, מכיוון שדוד הכיר את בת שבע, שהייתה מיועדת לו; כאמור, המדרש טוען כי ”ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... ”. הרב אלשיך מביא מדרש (הוא מעיד שלא ראה את המדרש אך שמע אותו) על פיו לאחר הקרב בין דוד וגוליית רצה דוד להפשיט את גלית המת מהשריון שעטה, אך לא ידע כיצד לעשות זאת. אוריה, שעדיין היה גוי באותה תקופה וטרם התגייר, הסכים לעשות זאת בתנאי שתינתן לו אשה מישראל, ודוד הסכים לכך. אותה אשה הייתה בת שבע, שלכתחילה הייתה ראויה לדוד, כאמור במדרש. לכן אמר דוד ”אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי”, בתמיהה: כיצד היא עדיין אשת אוריה החתי.[71]

המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809–1879) מפרש בשיטתו של רלב"ג. הוא כותב: ”אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת: שאם היתה אשת איש איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זב כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו?!”.[72] כלומר: דעתם של חז"ל "מוכרחת", הכרחי לומר כשיטתם, שכן איך ייתכן שדוד נשא לאשה את בת שבע, האסורה עליו, כאמור לעיל, ואיך התפלל לשלומו של הילד, והרי הוא ממזר; ומעבר לכך, איך ייתכן שמהזיווג האסור של דוד ובת שבע נולד שלמה, ש"ה' אהבו"?

מלבי"ם בונה את פירושו כתשובה לשאלות שהציג אברבנאל (ראו לעיל). כאמור, הוא מקבל את דברי חז"ל שבת שבע הייתה מגורשת. לשאלה השנייה, כיצד יכול היה דוד לשלוח את אוריה לביתו כדי שישכב עם אשתו, וכך ייחשב הילד שנולד כילדו של אוריה, משיב מלבי"ם כי יש לשער שדוד תכנן לעקוב אחרי גדילת בנו, ולמנוע ממנו בעתיד להתחתן עם משפחתו, ולחלופין לגלות את הסוד בבוא הזמן. גם לדברי הפרשנים הסבורים שבת שבע הייתה מגורשת רק על תנאי, ואם היה אוריה חוזר אליה כבקשתו של דוד היה הגט מבוטל ודוד היה עובר על איסור אשת איש, מכל מקום לא הייתה לדוד ברירה: לו היה הדבר מתגלה היה נגרם חילול השם גדול וגם עולה סכנה חמורה למרד כנגד דוד. בדרך זו מסביר מלבי"ם את דברי חז"ל: ”'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי)'? 'לעשות הרע' - שביקש לעשות ולא עשה.” כלומר, דוד תכנן לקבל על עצמו חטא של ניאוף, אך מכיוון שאוריה סירב לשוב לביתו נותרה בת שבע במעמד של גרושה ודוד לא חטא באשת איש.[73]

מלבי"ם מסביר עוד, שאוריה חטא שלושה חטאים: הוא סירב לפקודת המלך לשוב לביתו, ביזה את משאת המלך שדוד שלח אליו, ובדבריו על "אדוני יואב" - ניסוח שמציג את יואב כאילו הוא אדוניו של אוריה, ולא דוד; הניסוח הנכון וההולם את כבוד המלך על פי מלבי"ם היה צריך להיות "ועבדך יואב ועבדי אדוני". בשל אלה היה אוריה חייב מיתה.[74] מלבי"ם מסביר עוד שהאשמתו של אברבנאל כאילו דוד שלח את אוריה למות ובכך גרם למותם של רבים אינה נכונה; המלחמה מול עמון התמשכה ובכל מקרה נשלחו מול עמון חיילים מצבא דוד, ואותם שנפלו בקרב לא נפלו בגלל אוריה אלא היו נהרגים בכל מקרה כחלק מהלחימה. דוד לא הוציא להורג את אוריה בדרך משפטית מסודרת, כדי למנוע, כאמור, חילול השם וחשש למרד.[75]

היו מן הפרשנים שהביאו את דברי חז"ל, בלי לקבל או לדחות אותם. רבי דוד קמחי, רד"ק, (בן דורו של רש"י) מציג את פשט הפסוק על פיו דוד עבר על חטא אשת איש, ולאחר הצגת הפשט מזכיר רד"ק את דעת חז"ל שבת שבע הייתה מגורשת, ולפיכך דוד לא עבר על איסור זה. רד"ק אינו מכריע בין מה שנראה לו הפירוש הפשוט לבין ההסבר של חז"ל.[76] בעל המצודות, רבי דוד אלטשולר, שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-18, מביא את דברי חז"ל אך מסייג אותם: ”ואף שכל היוצא למלחמות בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו, מכל מקום היה הדבר מכוער כי הדרך היה לנושאה שוב בבוא מן המלחמה והייתה שומרת עליו.”[77]

עוד סיבה שאינה מוזכרת במפרשים לקבלת דברי חז"ל, מביא הרב יעקב מדן בספרו, ואומר שאין סימטריה בין משל כבשת הרש למה שמתואר בפשט לגבי דוד. כך הוא גם מסביר עוד מגוון מימרות של חז"ל של: " כל האומר...חטא אינו אלא טועה" בכך שכאשר אנו רואים הבדל בין התיאור הנבואי של המעשה למעשה עצמו אנו נקבל את הפרשנות הנבואית וממילא נותר לנו רק לשאול את עצמנו מדוע נכתב הסיפור בשונה אחרת ממה שקרה באמת.

פרשנות אורתודוקסית בת זמננו

עריכה

כאמור, מעשה דוד ובת שבע הוא מוקד לוויכוח בין פרשנים יהודים אורתודוקסיים בני זמננו. הוויכוח מתמקד, למעשה בשאלת מהותו של הפשט וכיצד יש להבינו לאור דברי חז"ל שהובאו לעיל.

הרב משה מלכה מסביר כי כוונת חז"ל איננה להכחיש את חטאו של דוד, אלא שאחר שדוד חזר בתשובה, עוונו נסלח, והמזכיר את חטאו הוא כמזכיר לבעל תשובה את עונו: ”"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". הוא אמנם חטא, כדברי הכתוב, אך הודה, נכנע, התוודה, ובקש סליחה, ונתכפר לו, וכל מי שיבוא ויזכיר את חטאו, ויאמר "דוד חטא" הוא טועה, כי החטא ההוא, כבר נמחק ונמחל על ידי הוודוי והכניעה, ואין רישומו ניכר, וכל מי שיזכיר אותו משתקין אותו בנזיפה, כי הוא עובר על לאו ד"לא תונו איש את עמיתו". וכדברי חז"ל, שאסור להזכיר לבעל תשובה את עונו (בבא מציעא, נח, ב)”[78]

הרב אביגדר נבנצל סובר, כי ”הבנת פשט בתנ"ך טעונה בירור כפול: א. הבנת המילים כשלעצמן; ב. פירוש המילים בהקשרן.” ההקשר שבו נאמרים הדברים הוא לעיתים הפסוקים הסמוכים בלבד, אך לעיתים יש לראות את הדברים בהקשר רחב עוד יותר, ולעיתים ישנם מקרים בהם יש לראות את הדברים בהקשר של התנ"ך כולו, ולעיתים אף בהקשר של כל התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. ואם הסיפור המובא מנוגד לכל מה שידוע לנו, הרי שיש להניח שיש הסבר אחר לפשט.[79] הרב נבנצל דן בדברים לגבי כמה אמירות של חז"ל: ”אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה... כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה... כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה... ”[80] ומקדיש דברים במיוחד לפרשת דוד ובת שבע:

כשחז"ל אומרים 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' כוונתם היא, שאי אפשר לנתק את פרשת בת שבע מכל התנ"ך; מכל מידות הנפש הנעלות והנשגבות שמגלה דוד בכל מקום. ומי שחושב שאפשר להיות גם מחבר ספר 'תהילים' ברוח הקודש וגם רוצח או מגלה עריות - הרי שזו סתירה לכל התנ"ך כולו!...[81]
...אם היו באים ומספרים לך, לא על משיח ה' אלא על אביך.[82] (ש)אף על פי שנודע לו שהיא אשת איש הוא לא יכול היה לעמוד ביצרו - האם היית מאמין לסיפור כזה על אביך?.[82][83]

לדבריו, העובדה שדוד המשיך להיות מלך ישראל גם לאחר שחטא, והעובדה שעל פי המסורת המשיח יהיה מזרעו, מלמדת שחטאו של דוד קטן בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון.[84] לדבריו, ניתוח הפסוקים מעלה תמונה שונה ממה שמתקבלת במבט ראשון. המילים "והיא מתקדשת מטומאתה", בפסוק ו', באה רק לאחר שדוד בדק את זהותה ושלח מלאכים להביאה; ובעצם מילים אלה היו צריכות לבוא מיד לאחר תיאורה הראשון של בת שבע, בפסוק ב'. מכיוון שבזמן הטבילה האשה נמצאת בביוץ, יש סיכוי גדול שתיכנס להריון, ובכל זאת דוד לא חשש לכך; הרב נבנצל מסיק שדוד רצה שבת שבע תהרה ותלד את בנו. יתר על כך: לאחר שנתן הנביא מבשר לו כי בנו ימות, צם דוד, מתפלל ומבקש על התינוק רחמים;[85] ואם אכן היה הבן ממזר, הרי מותו היה צריך להיות פתרון נוח לדוד, ומדוע הוא מתחנן ומבקש שלא ימות? מכאן, טוען הרב נבנצל, שפשט הדברים אינו כפי שנראה בקריאה ראשונה. הוא מסיק שבת שבע אכן הייתה גרושה, בשל הגט שנתן לה אוריה עם צאתו למלחמה, ודוד ראה ברוח הקודש שזו האשה שתלד את הבן המיועד לרשת את כסאו ולהמשיך את בית דוד. גם לדעת הסוברים שבת שבע לא הייתה גרושה באותה עת אין להסיק - להסברו של הרב נבנצל - שדוד חטא באיסור עריות ככל חוטא אחר. דוד סבר שכדי להביא את יורשו המיועד עליו לעשות מעשה קיצוני, ולקיים יחסי מין עם אשת איש כדי להביא לכך, בהסתמך על ההלכה ש'גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה'.[86] החטא, אם כן, היה חטא של שיקול דעת מוטעה.[87] חטאו של דוד היה בחילול השם, ולא בעריות, משום שמעשהו - הגם שהייתה לו הצדקה - נתפס בדרך לא נכונה על ידי ההמון.[88]

פרשנות אחרת בת זמננו יש לרב מרדכי הוכמן והתפרסמה במאמר "דוד ובת שבע – הספור שלא שמעתם"[89] באתר ישיבה. פרשנות זו מבוססת על דעת הרמב"ם שאוריה החיתי היה גוי. לפי פרשנות זו מסופרים בתנ"ך שני ספורים במקביל, הספור האחד מצדו של דוד ולפיו הנישואין של בת שבע לאוריה החתי היו אסורים וחסרי תוקף הלכתי כיוון שאוריה היה גוי, הסבר זה מתאים גם לפשוטו של הכתוב ולפיו אוריה נקרא "החתי" משום שהיה גוי חתי. לפי הספור של דוד הוא לא עבר על איסור אשת איש ולכן לא שלח אליו ה' את נתן הנביא מייד לאחר שנשא את בת שבע באופן רשמי. הספור השני התעורר לאחר מכן מצד קבוצה גדולה בעם שהבחינה שבת שבע ילדה לדוד בן בחלוף זמן קצר מידי מעת נישואיה הרשמיים לדוד. לפי השקפת עולמה של קבוצה זו, בת שבע נחשבה נשואה לאוריה, והם שיערו שהיא הרתה את הבן הזה לדוד בעת שהייתה אשתו של אוריה. ודוד נענש משום שהיה צריך להיזהר ולחשוש שמא מעשיו יתגלו ויעוררו תרעומת בקרב אותו צבור.

בזוהר ובתורת הסוד

עריכה

על פי הזוהר, דוד המלך היה הגלגול של הבל, אוריה החיתי היה הגלגול של קין, ובת שבע הייתה הגלגול של תאומת הבל שהייתה מיועדת להיות להבל לאשה.

בזוהר נכתבו סודות רבים על סיפור קין והבל. אחד הסודות מובאים כאן בתרגום על הפסוק: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". "בהיותם בשדה" זה גימטריה של "בת שבע". ועל זה קין הרג את הבל, בוויכוח למי תהיה תאומת הבל לאשה.

כל המעורבים בפרשת קין והבל, חזרו בגלגול נשמות, על מנת לתקן את הרצח של הבל.[90]

לפי הזוהר, החטא של דוד המלך לא היה באשת איש, משום שבת שבע הייתה מיועדת לו מן השמים. החטא היה במהירות שבא דוד אל בת שבע. ומכאן אפשר להבין למה חז"ל התכוונו כשאמרו: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה".

בדתות אחרות

עריכה

בנצרות מוזכרת בת שבע בברית החדשה (הבשורה על-פי מתי), שם מיוחס ישו לבת שבע ולדוד, אם כי שמה לא נזכר: ”דָּוִד הוֹלִיד אֶת שְׁלֹמֹה מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה.”[91]

באסלאם נחשב דוד לנביא. כמה מסורות אסלאמיות סבורות כי סיפור דוד ובת שבע אינו עולה בקנה אחד עם עקרון העיצמה (ערבית: عِصْمَة), שעל פיו הנביא חסין מכישלונות ומעשים של כפירה וחוסר אמונה. חדית המצוטטת בתפסיר אל כביר ובתפסיר מוג'מה אל ביאן מזכירה את אמירתו של הח'ליפה עלי בן אבי טאלב: "את האומר שדוד נשא לאשה את אשתו של אוריה כפי שמסופר באגדות אעניש פעמיים: אחת מכיוון שהאשים לשווא אדם בניאוף, ושנית מכיוון שחילל את כבוד הנבואה (כלומר הוציא לשון הרע על הנביא דוד)".

חדית נוספת במסורת השיעית מספרת כי האימאם עלי א-רידא, מצאצאיו של עלי בן אבי טאלב, שוחח עם חכמים מדתות אחרות על עקרון חסינות הנביאים מטעויות ומכישלונות. על פי החדית, עלי-א-רידא שאל אחד מהם: "מה אתה אומר על דוד?" אותו חכם ענה: "דוד היה עסוק בתפילה כאשר הופיעה מולו ציפור יפה. הוא עזב את תפילתו והלך אחרי הציפור, ובעודו הולך על גג ארמונו ראה את בת שבע רוחצת באמבטיה ... הוא הציב את בעלה בחזית שדה הקרב, כדי שיהרג, וכך כדי שיוכל להתחתן עם בת שבע". עלי א-רידא התרגז ואמר: "אתה מייחס לנביא האלוהים רפיון בתפילתו, לאחר מכן אתה מאשים אותו בחוסר צניעות, ואחרי כן אתה מאשים אותו ברצח של אדם חף מפשע!" הוא (אותו חכם) שאל: "מהו אם כן המעשה באוריה?" וא-רידא השיב: "באותו זמן, הנשים שבעליהן נפטרו או נהרגו במלחמה לעולם לא היו נישאות שוב (וזה היה המקור של רעות רבות). דוד היה האדם הראשון ששבר מסורת זו. ולכן לאחר שאוריה נהרג במקרה במלחמה התחתן דוד עם אשתו, אך אנשים קיבלו נישואים חריגים אלה בקושי רב (ולאחר מכן נוצרו אגדות על נישואים אלה)".

בביקורת המקרא המודרנית

עריכה

פרשני ביקורת המקרא דנים את דוד לחומרה. דניאל פרידמן משווה את התנהגותו של דוד לזו של אחאב, שעליה נאמר "הרצחת וגם ירשת", ומוצא שהתנ"ך החמיר בדין האחרון והקל בדין הראשון. אחרים הצביעו על הפסיביות שהסיפור המקראי מייחס לבת שבע וגרסו שתשוקותיו של דוד נכפו עליה.

חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי בעל ספר שמואל מספר את סיפור דוד ובת שבע בקווים השאולים מסיפור אברם ושרי במצרים, וזאת על-מנת לשפוט את דוד לחומרה. בשני המקרים, מתוארת האישה הנלקחת על ידי המלך כיפה. בשני המקרים, המלך לוקח את האישה. בתוך כך, מזכיר זקוביץ את הסיפור בבראשית פרק כ', שלשיטתו מהווה סיפור תיקון לסיפור אברם ושרי - ועומד על כך שבשני הסיפורים המלך מתבונן באישה בטרם לקחה. החוקר מוסיף כי משבת שבע היא אשת אוריה החיתי, הרי שסביר להניח כי אינה עבריה, ועל כן בשני המקרים המלך לוקח אישה זרה אל ביתו. ובשני המקרים מוצע לגבר שכר ומתנות (בסיפור אוריה החיתי - נכתב "ותצא אחריו משאת המלך", שהיא המתנה שבאמצעותה מבקש דוד לפתות).

ואולם, החוקר מסביר כי העיקר בהשוואה נעוץ בהבדלים. במקרה של דוד ובת שבע, המלך הוא מבני ישראל, והאישה היא האישה הזרה, ואילו בסיפור אברם ושרי המלך הוא פרעה והאישה היא האישה הזרה. דוד יודע שהאישה היא אשת איש, בעוד מלכי בראשית, הן פרעה והן אבימלך, תמימי לבב. דוד אף מכיר את אוריה, ואילו פרעה אינו מכיר את אברם. אוריה הוא למעשה לא רק מכר, אלא חייל בשירותו של דוד, שנמצא בשדה הקרב ממש. האבות חוששים ומנסים לרמות ולהציל, אך בניגוד לאברם, בבירור מול המלך - אוריה נותן אמון מלא במלכו דוד. תשובתו של אוריה מוציאה אותו באור חיובי ביותר: "הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, ואדוני יואב, ועבדי אדוני על פני השדה חונים. ואני אבוא לביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי?" לבסוף, האבות חיים והחטא לא התממש, ואילו במקרה זה אוריה נרצח.

בתרבות

עריכה

פרשת דוד ובת שבע זכתה להתייחסות רבה בספרות העולמית. להלן כמה מן הספרים העוסקים בפרשה זו:

הפרשה מוזכרת במספר שירים כמו:

בציבוריות הישראלית

עריכה

על רקע ההבדל בין הפרשנות המסורתית המצמצמת את חומרת מעשהו של דוד, לתיאור החטא בפשט במקרא, כאשר שמעון פרס אמר בנאום בכנסת ב-1994 ש”לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות, נראה בעֵינַי יהודי או מוצא חן בעיני”, דבריו גרמו לזעזוע ולזעם אצל החרדים, ואף הוגשה הצעת אי אמון בממשלה בעקבות כך.[92]

מצד שני, הפרשן נחום ברנע ביקש בשנת 2016 להקל ביחס הציבורי לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אחרי שהורשע בפרשת הולילנד, תוך שימוש במקרה דוד ולצדו עוד דמויות תנ"כיות ידועות שחטאו ועדיין זכו ליחס סלחני: ”מתבקש להסביר לחברת הכנסת הנכבדה (שולי מועלם, שדרשה להסיר את תמונתו של אולמרט) שעבריינים קשים לאולמרט זכו לכבוד וליקר בהיסטוריה היהודית... (דוד) שהיה עם אשת איש ושלח את בעלה למות במלחמה – ואף על פי כן הוא נעים זמירות ישראל”[93]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  •   שמואל ב פרק יא עם פירוש, באתר ויקיטקסט

    • ביאורים

    עריכה
    1. ^ לפי פרשנים שונים הכוונה לאחר שנה מזמן המעשה הקודם, כאשר השנה שבה לאותה נקודה שבה היה הסיפור הקודם. ראו רד"ק ומצודות.
    2. ^ לסיכום הדעות בנושא זה ראו אצל הרב יעקב מדן, מגילת בת שבע, מגדים גיליון י"ח-י"ט, עמ' 69, הערה 7.
    3. ^ אברבנאל מדמה את חטאו של דוד למעשה שהכיר מההיסטוריה של ספרד: ”...בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו. הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי״גו שכעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא״נו אשר היה יושב בסיב״טא, הניא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים וייקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו...”. אברבנאל מתייחס כאן כנראה למלך רודריגו הויזיגותי, שניהל מלחמת ירושה אחרי מותו של המלך ויטיזה, מלחמה שהובילה לפלישת המוסלמים בראשות טאריק בן זיאד לספרד בשנת 711 ולכיבוש חצי האי האיברי בידיהם. הכיבוש המוסלמי נמשך עד לסיום הרקונקיסטה, קרוב ל-800 שנים לאחר מכן.

    הערות שוליים

    עריכה
    1. ^ הרב שלמה אבינר, תנך בגובה העיניים - דוד ובת שבע
    2. ^ ספר שמואל ב', פרק י', פסוק י"ב. כל ההפניות בערך זה הן לספר שמואל ב', אלא אם צוין אחרת.
    3. ^ ספר שמואל ב', פרק י', פסוק י"ט.
    4. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק א'
    5. ^ על פי שמואל ייבין, הערך "דוד המלך", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', עמ' 642. וראו חישוב שונה בערך סדר הדורות המקוצר.
    6. ^ ראו למשל בפירושי מלבי"ם ודעת מקרא.
    7. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב'.
    8. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ג'.
    9. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ט.
    10. ^ ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק מ"א.
    11. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ד.
    12. ^ יהודה איזנברג, דוד ואחיתופל, באתר "דעת".
    13. ^ ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'.
    14. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ד'
    15. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"א.
    16. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג, "המלך במבט אירוני: על תחבולותיו של המספר בסיפור בת שבע ועל שתי הפלגות".
    17. ^ יהודה קיל, בפירוש דעת מקרא במקום.
    18. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א'.
    19. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ה.
    20. ^ 1 2 ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ז.
    21. ^ בפסוק א' כתובה המילה "רש" עם א', אם קריאה, צורה נדירה של המילה.
    22. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ה'.
    23. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ז'
    24. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ח'.
    25. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"ג
    26. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק כ"ג.
    27. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"א.
    28. ^ פירוש רש"י לספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ו'.
    29. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ו'.
    30. ^ ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'.
    31. ^ הרב יעקב מדן, מגילת בת - שבע, תבונות - מכללת הרצוג, עמ' 147
    32. ^ בתלמוד נכתב שבת שבע נועדה להיות אשת דוד מאז ומעולם, אולם בשל נסיבות היא הגיעה אליו במכאוב. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז, עמוד א', זהר חלק ג עח ב
    33. ^ ספר מלכים א', פרק כ"א מציג כיצד אחאב כפוף לחוק וחסר אונים מול עקשנות נבות, ואילו איזבל מייבאת ומכופפת את הנתינים למלך.
    34. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"ז.
    35. ^ אברבנאל, פרק י"א.
    36. ^ 1 2 3 ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ד.
    37. ^ 1 2 ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק כ"ד
    38. ^ 1 2 ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ה'.
    39. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
    40. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'.
    41. ^ כמו: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ו'; "וַיַּעַשׂ הושע בן אלה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ב'; ועוד דוגמאות רבות.
    42. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ה'
    43. ^ ספר תהילים, פרק ל"ח, פסוק י"ח.
    44. ^ ”וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ”, ראה פרשנות הרב קוק
    45. ^ רבי שמואל בר נחמני ודברי רבי בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א'.
    46. ^ ”ולא הוה תמן הובא אלא מצד חילול ה' דגברא דהוה טריד במלחמתו לא הוה ליה למנסב איתתיה אע"ג דפנויה הות הא הות מייחדא ליה והיינו דקאמר קרא בדבר אוריה החתי ולא קאמר בדבר בת שבע משום דמצד בת שבע עצמה לא הוה עליה חובא אלא משום דאוריה היה טרוד לממסר נפשיה בגיני' בקרבא הוא דאתחלל שמא דה' והיינו חובא דיליה ודוד לא אסיקא דעתי' דליהוי בההיא מלתא חילול ה'” (רבי יוסף קארו, מגיד מישרים מקץ מ')
    47. ^ יגאל אריאל, עוז מלך, עיונים בספר שמואל, עמ' 188
    48. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"ג.
    49. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק א'.
    50. ^ ראו גם בנוסח מעט שונה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל', עמוד א'.
    51. ^ ספר משלי, פרק ו', פסוקים כ"ז–כ"ט.
    52. ^ ספר תהילים, פרק פ"ו, פסוק י"ז.
    53. ^ 1 2 ספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוק מ"ב.
    54. ^ ספר משלי, פרק ו', פסוק כ"ט.
    55. ^ ספר תהילים, פרק ק"ט, פסוק כ"ב.
    56. ^ על פי פירושי רש"י והרב עדין אבן ישראל במקום.
    57. ^ ספר תהילים, פרק כ"ו, פסוק ב'.
    58. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב'
    59. ^ ספר תהלים, פרק י"ז, פסוק ג'.
    60. ^ ר' יוסף אבן כספי, י"א ו'.
    61. ^ ספר תהילים, פרק נ"א, פסוק ה'.
    62. ^ אברבנאל, סוף פרק י"א.
    63. ^ ספר תהילים, פרק נ"א, פסוקים א'–ב'.
    64. ^ אברבנאל, פרק י"ב.
    65. ^ מהר"ץ חיות, "מבוא התלמוד", פרקים י"ט - כ'.
    66. ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ט"ו.
    67. ^ רש"י, ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ט"ו.
    68. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
    69. ^ רלב"ג, י"ב כ"ה.
    70. ^ אלשיך, י"א א'.
    71. ^ פירוש אלשיך לפרק י"ב, פס' א'.
    72. ^ מלבי"ם, י"א, ג'.
    73. ^ מלבי"ם, י"א, ו'.
    74. ^ מלבי"ם, י"א, ח' - י"א.
    75. ^ מלבי"ם, י"א, ט"ו.
    76. ^ רד"ק, י, א, ד'.
    77. ^ מצודת דוד, י"א ח'.
    78. ^ מקוה המים, ו, יא
    79. ^ הרב נבנצל, עמ' שע"א.
    80. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה, עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א'.
    81. ^ הרב נבנצל, עמ' שע"ז.
    82. ^ 1 2 ההדגשה במקור.
    83. ^ הרב נבנצל, עמ' שצ"ן.
    84. ^ הרב נבנצל, עמ' שפ"א.
    85. ^ י"ב, י"ד - ט"ז.
    86. ^ "אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה", מסכת נזיר, כ"ד עמוד ב'. רש"י במקום: "'לשמה' - כלומר לשם מצווה".
    87. ^ הרב נבנצל, עמ' שפ"ד - שפ"ח.
    88. ^ הרב נבנצל, עמ' שצ"א - שצ"ה.
    89. ^ מרדכי הוכמן, דוד ובת שבע – הספור שלא שמעתם, באתר "ישיבה"
    90. ^ הדברים הנאמרים כאן תומצתו מהשיעור האורתודוקסי הבא.
    91. ^ הבשורה על-פי מתי, א', 6.
    92. ^ יהודה שרון, "החטא ועונשו", מעריב nrg
    93. ^ נחום ברנע: "יעקב היה רמאי ונוכל", באתר "אקטואליק", 3 בינואר 2016.


    אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=דוד_ובת_שבע&oldid=39679193"