אבשלום
על פי המקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון בתחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאמנון אנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.
 | |
| מות אבשלום. גובלן מהמאה ה-19 שהיה תלוי בחדר האוכל בארמונו של קרלוס השלישי, מלך ספרד | |
| לידה | חברון |
|---|---|
| נהרג | יער אפרים |
| אב |
דוד  |
| אם |
מעכה בת תלמי |
| צאצאים |
תמר |
| מספר צאצאים |
4 |
| עיסוק |
שליט, מורד, רוצח |
  | |
_02.jpg)
סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא ענשו ולכן יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).
אטימולוגיה ומדרש שם
עריכההשם מופיע במקרא גם בצורה המלאה – "אֲבִישָׁלוֹם".[1] השם מורכב משתי המילים אב ושלום במשמעות אבי השלום, וייתכן שהוא כינוי תאופורי – אבי הוא הנותן שלום.
יש הסבורים כי אבשלום הוא שיבוש מכוון של השם האלילי אבישלם שהוא שם תאופורי המהדהד את שמו של האל הכנעני שלם, בדומה לשם אחיו שלמה ולשם העיר ירושלים שהוא שיבוש מאוחר של ירושלם[2].
רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים) בפרשנות לפרשת כי תצא, על הפסוק ”כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם” (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק י"ח) כתב (בעקבות חז"ל, שנימקו מדוע היה אבשלום בן סורר ומורה) רמז לאחריתו של אבשלום: ”סורר - בגימטריה 'זה אבשלום בן דויד'[3]”.
למרות הקונוטציה השלילית העולה מהסיפור המקראי, השם נפוץ בעיקר כשם פרטי בעברית, במיוחד ביישוב העברי החדש (למשל: אבשלום פיינברג, אבשלום חביב ואבשלום קור). גרסאות של שמו קיימות בשפות לועזיות, בדרך כלל כשם פרטי ולעיתים נדירות כשם משפחה. בשפות גרמאניות הפך השם מאבשלום לאקסל (אנגלית, גרמנית: Axel; דנית: Aksel) [4]
תחילת הסיפור המקראי
עריכהלידתו
עריכה
אבשלום נולד בעת שדוד מלך על שבט יהודה בעיר בירתו הזמנית - חברון - ונלחם לבסס את אחיזתו בישראל מול הנאמנים האחרונים לבית שאול המלך. דוד נשא לאישה ראשונה את מיכל בת שאול, שלא ילדה לו ילדים. אשתו השנייה הייתה אחינעם היזרעאלית, ממנה נולד בנו הבכור אמנון. אשתו השלישית הייתה אביגיל אשת נבל הכרמלי, ממנה נולד בנו השני כלאב. אשתו הרביעית הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד אבשלום. בספר פרשנות המקרא "מצודת דוד" כתב רבי דוד אלטשולר כי "מעכה בת מלך גשור הייתה יפת תואר, ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה, ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה" ופירוש התוספות מרחיק לכת וקובע כי "תמר לא הייתה בת דוד אלא מקודם לכן הייתה אמה מעוברת והא דכתיב: כן תלבשנה בנות המלך מעילים, לא משום שהייתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך"[5].
עם המקורות הראשונים לפרשנות הרואה במעכה, אם אבשלום, אשת יפת תואר שנלקחה במלחמה, נמנה בעל מדרש תנחומא הנוקט גישה מרחיבה וקובע כי: "שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי [בן גרא] ושבע בן בכרי, ואחיתופל, ומפיבושת, ואיש בשת, והשליט ציבא על כל בית שאול"[6].
על פי פרשנות אחרת התחתן דוד עם מעכה כחלק ממערכת של בריתות עם שליטים שכנים על מנת לבצר את מעמדו כמלך ישראל[7]. אף על פי שכלאב (הקרוי דניאל בספר דברי הימים)[8] היה השני בתור לכתר, הוא - בניגוד לאבשלום - לא תבע את המלוכה. המפרשים מביאים לכך שתי סיבות אפשריות: כלאב נפטר בגיל צעיר, או שלא היה ראוי למלוך מסיבה כלשהי.
אמנון ותמר
עריכה
ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון
לפי המקרא אמנון, בכורו של דוד, התאהב בתמר, אחות אבשלום. בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, העמיד אמנון פני חולה וביקש מאביו לשלוח אליו את תמר, שתכין לעיניו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד, ובעת הכנת הלביבות ביקש אמנון להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה. לאחר מכן ביקשה ממנו תמר לפרוש עליה את חסותו, אך אהבתו הפכה לשנאה והוא הורה למשרתו לגרש אותה מעל פניו. תמר שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה כמנהג האבלים.
בפרשנות מודרנית לסיפור שיערה אריאלה דים-גולדברג, סופרת עברית וחוקרת מקרא, כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם כנגד אבשלום[9]. לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים שיערה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים.יש הטוענים שמקרה האונס לא אירע וצמד האחים תמר ואבשלום בדו אותו, על מנת לפנות את אמנון מהדרך ולהבטיח את המלוכה לאבשלום וזו הסיבה להתנהגותו הסבילה של דויד שסבר כך אף הוא.
לאחר היוודע מקרה האונס נקט דוד כאמור בעמדה סבילה. הוא לא ברר את ההאשמות כנגד אמנון. את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע מלבוא במגע עם אמנון. המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום ארגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום ל"נעריו" הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור.
ניסן אררט טוען שאבשלום הוא שניצל את חולשת אמנון ותמרן אותו ואת תמר על מנת ליצור אמתלה לסילוק אמנון מהקרב על ירושת מלכות אביהם. ביסוס עיקרי לטענה זו נובע מהעובדה שיונדב, בנו של שמעה אחי דוד, שהיה האיש שתכנן למען אמנון (לכאורה) את נסיבות בידודה ואינוסה של תמר, הוא זה שמביא את הידיעה על רצח אמנון לדוד המלך ודואג להבהיר כי ההתנקשות הייתה מכוונת נגד אמנון בלבד כנקמה על אונס תמר, ולא כרצח פוליטי במטרה להסיר את יורש העצר מהמרוץ לכתר[10].
-
המשתה של אבשלום, ציור של מתיה פרטי מהמאה ה-17. -
המשתה של אבשלום והריגתו של אמנון ציור של מתיה פרטי. -
הריגתו של אמנון. ציור של טרברסי משנת 1752. -
המשתה של אבשלום. ציור של ניקולה דה סימון.
גלות
עריכה”וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן (עמיחור) עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים. וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם, כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת.”
לאחר הרצח ברח אבשלום לגשור אל תלמי, שהיה אבי אמו, ושהה שם במשך שלוש שנים. למרות מעשה הרצח של יורש העצר ובנו בכורו התגעגע דוד לאבשלום, אך לא נקט בכל צעד להחזירו לירושלים, וכך נמנע דוד מלדון את אבשלום על רצח אמנון אחיו.
על פי הרב משה אלשיך, לאחר שגלה אבשלום לגשור, התנחם דוד על מות אמנון, והחל להתאבל על אבשלום. בריחת אבשלום אינה נתפסת עוד כגלות הרוצח והתנתקות המשפחה ממנו, אלא כהיעלמות הבן האובד[11]. לדעת הרב אלחנן סמט, המילים "ויתאבל על בנו כל הימים" מכוונות לאבלו של דוד על אבשלום ולא על אמנון, שעליו כבר ניחם. סמט מציין את הדיווח החוזר על בריחת אבשלום, לכאורה מחוץ להקשר, בפסוקים שמוקדשים לתיאור תגובתו הרגשית של דוד לרצח אמנון ולגלות אבשלום. חזרה זו רומזת לדעתו על מרכזיותו של הניתוק מאבשלום בתהליך הפסיכולוגי שעובר דוד: תחילה מבכה דוד את הטרגדיה המשפחתית, ששלובים בה מותו של אמנון וגלותו של אבשלום הרוצח; בהמשך מתאבל דוד על אבשלום בניסיון להשלים עם הניתוק הסופי ממנו, המחויב על פי דין; ניסיון זה נכשל: דוד איננו מסוגל להשלים עם הניתוק מבנו והוא כמה לחידוש הקשר עמו. עם מותו של אמנון כבר השלים, שהרי "גזירה על המת שישתכח מן הלב"[12].
לאחר שלוש שנות גלות יזם יואב בן צרויה מהלך ששחרר את דוד מהסבך: הוא שלח לדוד, בשבתו על כס המשפט, אישה מהעיר תקוע, המבקשת פסק דין שיאפשר לבנה שרצח את אחיו לחזור לבית ללא חשש מנקמת דם:
וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
דוד המלך פוסק כי מאחר שלרצח לא היו עדים: ”חַי יְיָ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה”. בכך קבע דוד המלך הלכה לא רק עבור המקרה הבדיוני של האישה החכמה מתקוע, אלא גם עבור המקרה של רצח אמנון. סופו של פרק הגלות של אבשלום נותר ללא קתרזיס, אבשלום מוחזר מגשור לירושלים אך דוד מסרב לפגוש בו או לראותו, שולח את אבשלום אל ביתו וגוזר עליו "גלות" קטנה:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב: הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר עַבְדֶּךָ. וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיָּבֵא אֶת-אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.
מניעיו של יואב לנקוט עמדה פעילה בסכסוך בין דוד לאבשלום לא מפורטים בספר שמואל. השערה שהועלתה על ידי חיים גבריהו היא שמות אמנון והעדויות הברורות לחולשת דוד, הביאו את יואב להטיל את משקלו לטובת יורש העצר החוקי - אבשלום, אדם שהפגין נחישות וחוסר מעצורים שדיברו אל לב יואב. ייתכן וחנינה לאבשלום הציבה את יואב במצב נוח יותר בהקשר להרג אבנר בן נר בעיני דוד המלך[13], סייעה לשבור את הקרח ולקדם את האינטרסים שלו כיורש העצר. על פי חוק פעל אבשלום בערוץ התקשורת היחיד שהיה פתוח ובחר ביואב כמתווך בינו לבין דוד. ממקום מושבו בירושלים הוא קרא ליואב אך נתקל בסירוב על הסף מצד יואב לפגוש בו. כדי להכריח את יואב לבוא אליו, ציווה אבשלום על עבדיו להצית באש את חלקת יואב המלאה שעורים. יואב מגשר בין אבשלום לדוד, ”וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם”.
במאמר, המשתמש במחקר השוואתי עם מסורות טקסי החיטוי והכפרה לרוצח השב למולדתו, שהיו נהוגים בעולם העתיק, שכתב חוקר התנ"ך חיים גבריהו, מועלות סברות מספר: על פי אפלטון, במקרים מקלים של ענישה על מעשי רצח היו נהוגות שלוש מידות זמן של גלות: שנה אחת, שלוש שנים וחמש שנים. הקבלה מוצא החוקר בין דברים אלו לשלוש שנות גלות אבשלום בגשור ולאחר מכן שנתיים של נידוי מחצר המלך. על דרך השיבה של הרוצח לארץ מולדתו מצוטט אפלטון כי: עם תום תקופת גלותו ישלחו שליחים של בית המשפט ויחקרו את מעשי הגולה, ומוסיף חיים גבריהו "ייתכן שבעניין שיגורו של יואב לגשור להשבת אבשלום משתקף תהליך משפטי מסוים, ששליח הציבור בודק את מעשי הגולה אם הוא ראוי להיות מושב למולדתו."[13]
חז"ל מבקרים את אבשלום על שריפת שדהו של יואב: "כל השורף תבואתו של חברו, אינו מניח בן ליורשו"[14]. דרש זה משמש להסביר את הסתירה לגבי המסופר על משפחתו של אבשלום וליתר דיוק מספר צאצאיו בפרק י"ד פסוק כ"ז "ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת", ולעומת זה נאמר בפרק י"ח פסוק י"ח: "ואבשלם לקח ויצב לו בחיו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי", ועל כך עונה "אמר רב יצחק: שלא היה לו בן הגון למלוכה".
מרד אבשלום
עריכה
רקע
עריכהעוד בפרק הפיוס בין אבשלום לדוד, נכתב כי: ”וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ”. תיאור זה קורע צוהר אל לב הנפשות הפועלות לפני המרד ובמהלכו. אבשלום מתואר באריכות יחסית כגבר יפה תואר, באמירה שיש בה יותר מרמז על סוד קסמו של אבשלום על אביו במהלך כל חייו ועל ישראל במהלך המרד. הרד"ק מרחיב: "איש יפה - ספר מה גרם לו למרד, שהיה יפה ונתגאה ביפיו ובשערו, וחשב שאין ראוי באחיו כמוהו." חז"ל פירשו את הפסוק בדרך אחרת: "רבי יהודה אומר נזיר עולם היה, והיה מגלח לשנים עשר חדש, שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו', רבי יוסי הגלילי אומר נזיר ימים היה, והיה מגלח אחת לשלשים יום, שנאמר מקץ ימים לימים וגו', רבי אומר כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים לגלח בכל ערב שבת."[15]
המלבי"ם כותב כי אבשלום הבין, הן מפגישתו הצוננת עם דוד המלך והן משהותו בנידוי בירושלים, שדוד אינו מתכונן להמליכו אף על פי שהוא הבכור אחרי אמנון, שמת, ולכן החליט להקדים ולמרוד בטרם יקבל שלמה, אחיו למחצה, את כס המלכות. אבשלום, שחשב כי יופיו הוא השער למלוכה, החל לארגן את המרד. דברים דומים משתמעים מדברי מדרש משלי: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, אמר רבי יוסי הגלילי, כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה, אלא אמרו כנגד אבשלום אחיו, שהיה מחשב בלבו ואומר אם אני הורג את דוד אבי אני נוטל המלכות לעצמי, ואינו יודע שמחשבתו של מקום קדמה לשלו"[16].
פרופ' אלכסנדר רופא כתב[17] כי ההתמקדות המקראית בפן האישי ובאופיו של אבשלום חושפים רק חלק מהתמונה הכוללת, וכי בפרספקטיבה רחבה יותר לא יכול היה אבשלום "לגנב את לב כולם" מבלי שגורמים עמוקים בעלי הד רחב יותר יפעלו לטובתו וכנגד דוד. מלכות דוד סימנה מהפכה בשיטת המשטר שהיה קיים בישראל מימי קדם - ממשטר של שבטים, משפחות ובתי-אב, המונהגים בעיתות חירום על ידי שופטים, עבר השלטון בימי דוד למשטר מלוכני בעל מוסדות של קבע ובראשם צבא, שבבסיסו חיילים שכירים מקצועיים המקבלים שכר מקופת המלוכה. שיטת ממשל זו מצריכה שלטון מרכזי חזק, היוזם פרויקטים לאומיים, ובהם סלילת כבישים ובניית ביצורים. חלק מפרויקטים אלו, כמו גם המלחמות והקרבות שניהל המלך דוד כנגד העמים השכנים, נעשו בדרך של גיוסי חובה שהיו לטורח על אזרחי המדינה, שעיקר כלכלתה נשען על חקלאות. גיוסי חובה אלו היו בדרך כלל ללא תמורה וללא התחשבות בלוח השנה החקלאי. כל אלו יצרו אנטגוניזם בקרב ישראל כנגד מלכם.
נקודה אחרת שגרמה להתרחקות העם ממלכו היא תופעת שירות הזרים בראש האדמיניסטרציה של הממלכה. דוד העסיק חיילים שכירים זרים, פקידים זרים ובעלי מלאכה זרים הבאים מצור. הבחירה בהם באה, בחלקה לפחות, מהיעדר מסורת של שלטון מרכזי בישראל שהייתה מחולקת לשבטים אוטונומיים למחצה, וכן מהיעדר אנשי מקצוע בתחומי הממשל והניהול[18]. ייתכן ועל יחסו של דוד לזרים אפשר ללמוד עוד בהיותו נרדף על ידי שאול המלך וחייליו, ובהיותו מפקד כנופיית עבריינים, כפי שנאמר: " וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק ב'). פרופ' רופא כתב כי "המסורת של דוד ראש גדוד הביאה אותו לקרב אנשים, לא על פי מוצאם אלא לפי כישוריהם, לפי התועלת שהם יכולים להביא לעניין המשותף... בכך פרץ דוד את המסגרות הישנות. המשפחה והשבט אינם קובעים עוד דבר, קובע הממשל של המלכות. פקיד זר, הדרם בן עבדא או שושא הסופר, קובע יותר מאספת זקני יהודה בחברון!". ראיה לעוצמת הרגשות כנגד המצב הקיים והמלך דוד ניתן למצוא בעובדה כי אף על פי שכל ישראל מרד, בראש המרד עמד שבט יהודה - שבטו של המלך. ייתכן ואבשלום בחושיו החדים חש בהתמרמרות ביהודה ושאפתנותו העמידה אותו כמנהיג למרד שלא פרץ קודם לכן מחוסר מנהיג[17].
לסיבות אלו ניתן גם להוסיף טינה בקרב נאמנים של שאול המלך ויורשיו שעדיין נטרו לדוד על מלחמתו בשאול ותפיסת המלכות ונתינת בני השושלת לגבעונים שהמיתו אותם[19]. הד ברור לכך ניתן למצוא במעשי שמעי בן גרא, איש משבט בנימין ומשפחת שאול המלך שקילל את דוד כשזה עבר בעירו של שמעי, בחורים, בבורחו מפני אבשלום.
תחילת המרד
עריכה
אבשלום החל את המרד ברכישת אהדתם של תושבי ממלכת ישראל. הוא רכש גינוני מלכות והיה נע במרכבה המלווה בפמליה של 50 איש ההולכים לפניו, סימן לאדנות ועמדה רמה אך גם הד לנבואתו של שמואל הנביא: ”זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ”[20][21]. במקביל הוא ישב על כס המשפט והיה אומר למתדיינים כי דבריהם מבוססים אבל ספק גדול אם הם יזכו, במצב הדברים הנוכחי, למשפט צדק. אבשלום לא דיבר במפורש נגד המלך, אולם הכניס את הספק בלבו של כל מי שבא לדון ומאידך הבהיר למתדיינים ובני ישראל הרבים שבאו לשערי המשפט שאם אבשלום היה השופט - הם היו הזוכים. המקרא מסכם: ”וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל”.
ברגע המתאים התניע אבשלום את מזימת המרד, תוך שהוא גונב את לב אביו, כפי שמתואר במקרא: ”וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת ה' וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן”.
החידה הראשונה היא הגדרת הזמן, שהרי כל שנות מלכותו של דוד היו ארבעים שנה. התלמוד הבבלי דן בפסקה זו לעומק בתלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף י"ד, עמוד ב'. רש"י הרחיב על פרשנות זו: "מקץ ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך משמואל נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות"[22], כלומר על פי רש"י אזהרותיו של שמואל התגשמו כעבור ארבעים שנה, שבסופן הופיע טוען לכס המלכות. הרלב"ג מציע פרשנות אחרת: "ייתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל, רוצה לומר מעת המשח שאול, או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד, ואולי הוגד על דרך נבואה שארבעים שנה יעמוד מלכות דוד ולזה חשב אבשלום שאז יהיה העת שתסור המלוכה מדוד ודמה מפני זה שכבר תשלם מחשבתו בהריגת אביו לסבב שתהיה הממלכה לו". פרשנות נוספת מופיעה בתרגום השבעים וב"קדמוניות היהודים" שנכתב כאלף שנה מאוחר יותר על ידי יוסף בן מתתיהו, במקורות אלו נכתב "ארבע שנים" במקום "ארבעים שנה". שאלה שנייה נוגעת לבחירת העיר חברון כמקום הכרזת המרד והכתרת אבשלום. עם זאת קיימת הקבלה ברורה בין מעשי דוד בטרם הוכתר לבין מעשיו של אבשלום, דוד נמשח אף הוא למלך במסווה של זבח, ומלך תחילה בחברון - שם גם נולד אבשלום. בחברון מצטרף אחיתופל הגילוני לאבשלום, נוכחותו הייתה בעלת חשיבות עליונה והיטתה את הכף לטובת אבשלום, המקרא מפרט בהמשך את מהות היתרון: ”וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ לֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם”[23][24]. האגדה הצביעה על חסרונו היחיד של אחיתופל - אנוכיות שנאמר:" חכם גדול היה אחיתופל ודבריו נאמרו כברוח הקודש, למעלה מדרך הטבע...ומה היה חסר? עיקר היה חסר, שלא היה ירא שמים"[25]. סביב אבשלום ואחיתופל נאספים תומכים רבים המאפשרים לו לצעוד ישירות על ירושלים ולהתעמת עם דוד.
הרב יוסף כרמל כתב[26] פרשנות מורחבת לאירועים: דוד בחר בירושלים כמרכז דתי בלעדי והפסיק את תמיכת משטרו בבמות שהיו מרכזי פולחן במקומות שונים ביהודה וייתכן ואף אסר על תמיכה של משפחת המלוכה בבמות אלה. בכך הקים דוד המלך על עצמו את זעמם של הכוהנים שערכו את הפולחן בבמות, שאחת המרכזיות שבהן הייתה בחברון, והסיתו את המאמינים שנהנו מפולחן הקרוב למקום מגוריהם (בניגוד לפולחן בעיר זרה). על פי פרשנות זו, בשבתו בשער המשפט פגש אבשלום את המשלחות שהגיעו אל דוד ונדחו על ידו. הבטחתו של אבשלום להצדיק את הפונים אליו הייתה למעשה הבטחה שאם הוא יקבל את השלטון יבוטל הפולחן המרכזי האקסקלוסיבי בירושלים ויותר הפולחן על הבמות. על רקע זה בחר אבשלום את חברון כמקום המרד ואת הזבח על במה בעיר כנושא המאחד את העם אחריו.
דוד בורח מירושלים
עריכה
דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים ”וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ”. באופן סמלי מספר המלווים את דוד בבורחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בבורחו משאול[27]. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הקודש אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הקודש מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: ”וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ”. ואמרו חז"ל:
- שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והנה לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה[28].
בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.
לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להישאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.
סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: ”וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל”[29].
אבשלום בירושלים
עריכהאבשלום ואנשיו יצאו ממקום ההתכנסות בחברון על מנת לכבוש את מרכז השלטון בירושלים, אך גילו שדוד המלך ואנשיו ברחו מלבד חושי הארכי שנשאר ונשבע אמונים לאבשלום, הוא מכנה את אבשלום פעמיים "המלך" – ”יְחִי הַמֶּלֶךְ! יְחִי הַמֶּלֶךְ!” בתגובה, אבשלום החשדן שואל את חושי בתוכחה ”זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ? לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ?” חושי, מבלי להתבלבל, נותן הסברים משכנעים למעשהו: תפקידו הוא להיות רע למלך, את זהותו של "המלך" קבע העם - כלומר אבשלום, וחושי יהיה רעו יהיה המלך אשר יהיה. הוא ממשיך ומסביר לאבשלום כי הוא לא רואה בו מורד זר אלא בנו ממשיכו של דוד. אבשלום, שדברי חושי נעימים לאוזניו ונראה כאילו נותנים משנה תוקף לתביעתו לכתר, מצרף את חושי ליועציו.
אבשלום הגיע אל המטרה העיקרית של המרד, אך ניצב עתה בפני שתי בעיות שנובעות מהצורך לבסס את ניצחונו, אחיזתו בכס וסילוק האיום מצד דוד ונאמניו. הוא פנה לאחיתופל וביקש את עצתו: ”וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ”. אבשלום פונה ישירות רק "אֶל אֲחִיתֹפֶל", אך פנייתו נעשית בלשון רבים, פרשנות אחת היא כי פנייתו היא גם לחושי והרד"ק פירש: "לשון תפארת, או פירושו: אתה והחכמים אשר אתך". אחיתופל ייעץ לאבשלום: ”בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת”. מטרת המהלך היא להפוך את המרד והקרע בין דוד לאבשלום לבלתי הפיך, כך ייאלצו תושבי ירושלים, יהודה וישראל לקבוע את הצד בו הם תומכים וללא חשש מהסכם שירקם בין המורד למלך שיוביל לחזרת דוד למלכותו, וענישת מי שתמך באבשלום בפומבי. כמאמר רש"י: "כי עתה ידם רפה לעזור לך שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו ואנו נהיה שנואים למלך". הקבלות למעשים בעלי משמעות זהה ניתן למצוא במעשהו של ראובן שבעל את בלהה, פילגשו של יעקב אביו[30]. ובסמוך יותר למרד בתגובתו האגרסיבית של איש בושת כנגד מעשהו של אבנר בן נר ששכב עם רצפה בת איה פילגש שאול המלך, ובהמשך, כעסו של שלמה המלך על בקשתו של אדוניהו לשאת לאישה את אבישג השונמית כפי שמסביר שלמה: ”וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ, וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה!”[31]
אבשלום קיבל את עצת אחיתופל, אך במקום לעשות את המעשה ולהפיץ את השמועה, אבשלום החליט לעשות מעשה נחרץ עוד יותר, והוא בעל את הפילגשים באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: ”כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”[32]. העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו"[33]. בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:
- "ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך"[34].
עצת אחיתופל
עריכהבשלב הבא של המרד פנה אחיתופל לאבשלום והציע תוכנית להשלים את מהלך תפיסת השלטון ולהסיר את האיום היחיד שנותר לאבשלום כמלך:
- ”וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם.”
בהצעתו של אחיתופל שלושה שלבים: גיבוש יחידה צבאית בת 12,000 - מספר סמלי של 1,000 לוחמים לכל אחד משבטי ישראל[35] יציאה במרדף אחרי המלך הבורח והרג המלך על מנת לפזר את מחנה תומכיו והבטחת כיסא המלכות בידי אבשלום. ורש"י מפרש: "האיש אשר אתה מבקש – יעשה בו בקשתך ויהרג, ואחר כך כל העם יהיה שלום, וזה מקרא קצר".
ייתכן שהפגם בתוכנית של אחיתופל, מבחינת אבשלום, הוא שביצועה מתמקד בו ושבע פעמים נעשה שימוש בפעלים בגוף ראשון יחיד, ומוציא את אבשלום אל מחוץ לתמונה. וכך מבקש אבשלום גם את עצת חושי הארכי.
עצת חושי הארכי
עריכהבתשובה לפניית אבשלום חושי הדגיש כי העצה שיעץ אחיתופל אינה טובה "בַּפַּעַם הַזֹּאת". דברי חושי נחלקים לשניים: הוא מסביר מדוע לדעתו טעה אחיתופל הפעם, ומציע הצעה משלו כיצד להתמודד עם דוד ואנשיו. גם חושי מדגיש כי הציר המרכזי לניצחון הוא המומנטום, אך בניגוד לעצת אחיתופל לנצל את המומנטום מיידית ולהכריע את המערכה, טען חושי שהמומנטום יטה לטובת אבשלום במהלך קרב גדול ומכריע. לדברי חושי, אם יצאו אבשלום וצבאו מיד לקראת דוד הם יפעלו מבלי שגורם הפתעה יהי לצידם ויסכנו את הישגיהם השבריריים. במקום זה חושי הציע לאסוף צבא ענק מכל אנשי ישראל, ולזכות בניצחון מכריע. בדבריו נזהר חושי להזכיר את אבשלום כמי שעומד בראש הפירמידה וכמי שכל פעולה נסבה סביבו, עם זאת, כשחושי עבר לתאר את הגורל הצפוי לדוד, הוא מקפיד לדבר עליו בגוף שלישי ונמנע מאזכור שמו. דברי חושי לאבשלום עמוסים בדימויים ציוריים שיצרו ערפול ומאידך שבו את לבו של אבשלום, ומעל לכל נמנע חושי מלהתייחס לעצמו ובכך האדיר את דמותו של אבשלום. מטרתו האמיתית של חושי הייתה להרוויח זמן בתקווה שהמרד ידעך ודוד המלך ייהנה מפסק זמן להתארגנות. בסיכומו של דבר בחר אבשלום לנהוג על פי עצת חושי אך המספר המקראי מציין כי החלטתו של אבשלום לא נבעה מתהליך "אנושי" בו מעורבת חכמת חושי ומחשבת אבשלום בלבד, אלא הייתה כאן מעורבות אלוהית ישירה.
ומסכם יצחק אברבנאל:
- "...ואולי בחרו ישראל באבשלום כי רע בעיניהם עניין בת שבע ושבנה ימלוך, ואבשלום ראוי מצד אמו ומצד עסקו במשפט, ואחיתופל בראותו שלא הייתה בכוונת אבשלום למרוד ולהמית את אביו יעץ לו בעניין הפלגשים, שלא יוכל לתקן ולהשלים עוד עם אביו, וגם לפרסם עניין בת שבע בעם. וכששמע אבשלום עצת אחיתופל להרוג את אביו סמר בשרו, וביקש את עצת חושי גם כן, ודוד שידע שאין בדעת אבשלום להורגו ציווה לחוס עליו, אבל יואב פחד שאם ישלימו האב והבן ישנאהו אבשלום, ובחר להורגו."
”וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו.”
מה גרם לאחיתופל להתאבד? – יכולתו לחזות את אשר יקרה אם לא תתקבל עצתו, והבנתו כי המרד למעשה נכשל, הביאה אותו לנקוט בצעדים דרסטיים. לאחיתופל היה ברור שיאשימו אותו כמורד במלכות על כל הכרוך בכך למשפחתו ולרכושו, הוא "מצווה אל ביתו" כלומר מכריז על צוואתו ואחר כך מתאבד. המקרא איננו מפרט מה היה כתוב בצוואה של אחיתופל אך בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא דף קמ"ז מובא הציטוט, "תנו רבנן שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חיטים." ועל כך כתב המהר"ל:
- "...ויש לשאול מה עניין אלו דברים שצוה עליהם ביותר. ונראה מפני שראה אחיתופל שהיה בקושרים ובמחלוקת שהייתה לו ומה שמגיע אליו מן המחלוקת, ולפיכך היה מזהיר על המחלוקת... כאשר אין חכם גדול יותר מבעל ניסיון... וכדי לחזק יותר אמר שיהיו נזהרים וזריזים שלא יבא סיבה לבטל השלום שהוא דבר גדול. והנה השלום הוא מצד ג' פנים, האחד הוא שלום בית, השני השלום שיש לו עם ריעיו וחבריו, והוא השלום שיש לו עם עצמו, והג' עם שאר בני אדם, ודבר זה תלוי בשלום מלכות, שהוא מחזיק השלום בעם. ולכך נגד שלום ביתו שהוא עם אשתו אמר יום של עצרת ברור זרעו חטים, כי עיקר ביטול שלום בית שהוא עם אשתו הוא מתוך שאין לו חטים, וכדאמרינן בפרק הזהב, לעולם יזהר אדם בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה בתוך ביתו אלא בשביל חטים... וכנגד השלום השני שלא יתחדש מחלוקת בין איש ובין אחיו אמר אל תהיו במחלוקת זה עם זה, כי דבר זה נחשב כאלו הוא חולק עם עצמו, כי אחיו הוא כמותו. ושלא יבא לידי מחלוקת שהוא בין איש לרעהו אמר אל תמרדו במלכות בית דוד, שהוא שלום מלכות"[36].
הקרב המכריע
עריכהחושי הארכי לא הסתפק בפעילותו בחצר אבשלום ושלח את המידע העדכני לדוד תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים"[37], מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה[38]. על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה[39].
בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד ”וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת” ובחישוב מתמטי פשוט על דברי חייליו ”וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים”, ניתן להניח שצבאו של דוד מנה כעשרים אלף איש. על רקע הגידול במספר חייליו נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: ”וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי” טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: ”וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם”.
אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שנסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. ”וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם” וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'"[40]. כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם נספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי ”וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא” - כנראה חיות טרף ששרצו ביער. בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד[41].
מותו של אבשלום
עריכה
”וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר"”.
הרב אמנון בזק מסביר כי "הפרד היה בהמת הרכיבה של בני המלך; מעברו של הפרד הוא ביטוי למעבר המלכות מאת אבשלום."[42] אבשלום המופתע מהמפגש עם חיילי דוד מנסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ הוא חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים (חצים או חניתות) בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום.
התלמוד הבבלי מסכם: "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב, ולפי שגנב ג' גנבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר וייקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום."[43] חז"ל הוסיפו:" אבשלום גבור כח היה במלחמה והיה חרבו מצומדת על מתניו, ומפני מה לא שלף חרבו וכרת שער ראשו וירד, אלא ראה גיהנם שנפתחה מתחתיו, אמר מוטב לי להתלות בשער ראשי ולא לירד באש, לפיכך היה תלוי באלה"[44].
עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה: ”וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל”. לאחר מכן מטפל יואב בגופת אבשלום, המושלכת בבזיון לבור ועליו גל אבנים כפי שנהג יהושע בן נון לקבור את אויבי ישראל לאחר שתלה אותם על עץ כגרדום[45].
לסיכום מציין הסופר המקראי כי אבשלום מת ערירי, בלא בנים, ולא זכה להיקבר במקום שהכין לו כמצבה ושמה יד אבשלום, הביטוי יד גם הוא מצביע על הנצחת אדם שמת בלא בנים ואין מי שיזכיר את שמו[46] על הסתירה בין פסוק זה לפסוק הקובע כי לאבשלום נולדו שלושה בנים ובת בשם תמר[47] אומר המלבי"ם: "ויוולדו - וכולם מתו בעת ההיא, והמלך לא בא לנחמו". בין חוקרי המקרא יש המקבלים פירוש זה, ואחרים דוחים אותו בטענה שאין זה סביר שהמחבר ישמיט את עובדת מותם[48]. חוקרים רבים רואים בפסוק זה (יח, יח) תוספת של עורך מאוחר, שביקש להזכיר מסורת שהייתה המקובלת בימיו על יד אבשלום שבעמק המלך, ולא הבחין בסתירה שנגרמה או שלא הוטרד ממנה[49]. מיעוט מן החוקרים סבור שדווקא גרסה זו היא הראשונית[50]. פרשנות אחרת קובעת כי: "והכתיב ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת, אמר רב יצחק בר אבדימי שלא היה לו בן הגון למלכות"[14]. מעכה בת אבשלום מוזכרת במקרא כאמו של אביה מלך יהודה[51] או כאם בנו אסא[52].
עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. ”וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו”. יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: ”וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה”[53]. בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו ”אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ”. ודוד שואל: ”הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?” והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: "”יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה”[54].
קינתו של דוד על אובדן אבשלום
עריכה
”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי”.
דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא)[55]. ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7[56].
אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: ”וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו”.
לאחר המרד
עריכהדוד המלך, יהודה וישראל
עריכה
מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: ”וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”. מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: ”וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”.
נראה, שדוד הסיק כאן מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון וההבנה כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.
בצעד נוסף הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה שעמשא היה אחד ממנהיגיו. המקרא מציין את הצלחת המהלך: ”וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן”. הרלב"ג עצמו מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".
צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: ”וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם”[57]
מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: ”וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו”([58].
מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: ”אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו”[59]
פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא
עריכהבדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו. שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דוחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי. דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד המגלה ראייה ארוכת טווח מעדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ומעדיף להשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.
ברזילי הגלעדי
עריכהלפני שובו לירושלים התפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד הציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שולחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו ”וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ”[60], ורש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, ”וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם”[61]. רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.
מפיבושת וציבא
עריכהאדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: ”לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!” הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!"[62] הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: ”וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".
חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת ”אתה וציבא תחלקו את השדה”, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו"[63]
גורל פילגשי דוד
עריכההמקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים ל"בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית עד יום מותן: ”וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת[64] עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת” רבי ישעיה די טראני ביאר את מצבן לפי האיסור המוטל על פילגש מלך, למי שאינו מלך בעצמו:[65]: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רד"ק דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל: דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל נגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה, כפי שמחמת כבודו של המלך אסור למי שאינו מלך לשכב עם מי שהייתה פילגשו, כך אסור למלך עצמו לשכב עימה אם אחר בא עליה באיסור.
בספר תהילים
עריכה- ערך מורחב – תהילים ג'
סיפור אבשלום מוזכר בתנ"ך בספר תהלים מזמור ג:
”מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי. רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה. וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה. אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי. לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי. קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ. לַ-ה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה.”
בגמרא התפרשו הפסוקים בתהילים, במסכת ברכות דף ז': "ואמר ר' יוחנן משום רשב"י קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג מגוג שנאמר (תהילים ג'): "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" וכתיב בתריה (שם) "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב (שם ב') "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" ואילו "מה רבו צרי" לא כתיב. ומבואר- שהמאבק של דוד עם אבשלום בנו המכונה בגמרא "תרבות רעה" - מהווה סמל למאבקו של האדם עם יצרו הרע המקומם עליו מתוך ביתו.
בספר הזוהר נכתב: "רבי יהודה פתח ואמר מזמור לדוד בברחו וגו', מקרא זה העירו החברים, אבל למה אמר שירה, אם משום שבנו שקם עליו ולא זר, היה צריך להיות יותר גדולה, כי אדם מתמרמר יותר על רעה מועטת מיד קרוביו, משמתמרמר על רעה מרובה מידי אחרים. אלא מזמור לדוד שכן רצה דוד, שמקודם חשב שהקב"ה יענישו על חטאיו בעולם הבא, כיוון שראה שבעולם הזה רוצה להפרע ממנו היה שמח ואמר שירה."
רש"ר הירש כתב על האמור בפרק: "דוד המלך, נתפס בתאוות היצר, הפר את המוסר ואת אושרו המשפחתי של אחד מנתיניו והוא נושא עתה את עוונו בבריחתו מפני בנו, עצמו ובשרו, שגזל ממנו את כס מלכותו וביתו. קצף עמו, תוכחתו והאשמתו, מביאים אותו לידי ייאוש, ובעצם העובדה שהוא שכב, ישן והקיץ שוב - הוא מוצא את הביטחון שה' לא נואש ממנו, ובכך הוא מביע ללב כל השקועים בחטא ויגון את הנחמה ואת עוז הרוח שאי אפשר לגזלם לעולם: איש אשר ה' מניחו לקום משנתו לקראת יום חדש, מובטחת לו בזאת עזרת ההשגחה העליונה במאמציו לשוב ולזכות בטוהר חיים ושמחת חיים".
ילדיו
עריכהבשמואל ב', י"ד, כ"ז מוזכר קיומם של שלושה בנים של אבשלום, ששמם לא ידוע, ובת אחת, ששמה תמר, והיא מתוארת כיפה מאוד.
בפרק י"ח מסופר: ”וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בחיו [בְחַיָּיו] אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.”.[66] הסיבה לכך היא כנראה שבניו ובנותיו מתו בחייו.[67] להקמת מצבה לאדם בעודו בחיים מקבילות בקרב הפיניקים.[68]
בחקר המקרא ובארכאולוגיה
עריכההחל מימיו של יוליוס ולהאוזן בסוף המאה התשע עשרה התבססה התפיסה במחקר לפיה מרבית הסיפורים על אודות משפחתם של דוד המלך ואבשלום המופיעים בספר שמואל משקפים חיבורים עתיקים הכוללים תיעוד היסטורי אמין בעיקרו, וכי הם נכתבו בסמוך לזמנם של המאורעות המסופרים, בימי דוד או שלמה, גם אם עברו מאז אי אילו עריכות.
אסכולות אחרות שהתפתחו במהלך החלק השני של המאה העשרים ערערו על הקונצנזוס אודות זמן חיבורם של סיפורי דוד ואבשלום ועל מהימנותם ההיסטורית. היו חוקרי מקרא שהחלו לראות בהם יצירה ספרותית בדיונית מעיקרה שנכתבה בהדרגה בתקופות מאוחרות יותר, כמו תקופת יאשיהו, גלות בבל והתקופה הפרסית[69][70][71][72][73][74]. מגמה זו הצטרפה למגמה מקבילה בארכאולוגיה, שקראה תיגר על הנחת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת כפי שהיא מתוארת במקרא כרקע לפעילותם של דוד ואבשלום.
נכון לעשור השני של המאה ה-21, עצם קיומה של שושלת בית דוד מוסכמת על החוקרים, אך ישנה מחלוקת בדבר אמיתות תיאור עלילתו של אבשלום ויתר בני משפחת המלוכה[75]. הטענות כנגד אמיתות סיפורי אבשלום מתבססות על הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו נכון לשנת 2013, שלפיהם כמות התושבים שהייתה באזור ממלכת יהודה לפני היווסדה נעה בין מאות לאלפי אנשים, וכן לא מעידים הממצאים, למשל, על מערכת בירוקרטית מתקדמת המאפיינת ממלכה מסודרת[76].
ייצוגיו בתרבות
עריכההאוניברסליות של סיפור אבשלום, לצד גילויי הרגש העזים המתוארים בפשטות ובבהירות, היו אבן שואבת ליוצרים בסוגות מגוונות. וסיפור אבשלום הפך למשל ידוע; סמלים ממנו נלקחו ליצירות בתרבות העולם המערבי, אשר שואב ומשוחח בחלק ניכר מערכיו ויצירותיו עם הברית הישנה. עלילותיו של אבשלום גם נתנו השראה ליצירות אמנות בציור: בצבע ובהדפס בכתבי יד ועל בד ונייר, בפיסול ובאריגה; רוב יצירות האמנות עם דימויי אבשלום שנשתמרו הן מימי הביניים ואילך.
-
מות אבשלום. כתב יד צרפתי מהמאה ה-14. -
מות אבשלום, כתב יד גרמני מהמאה ה-15. -
מות אבשלום כתב יד מאוטרכט מהמאה ה-14. -
מות אבשלום תחריט צרפתי מהמאה ה-17. -
אבשלום נלכד בעץ האלה. הדפס גרמני מהמאה ה-18. -
שטיח קיר עשוי משי משנת 1770, המתאר את תפיסת אבשלום על ידי יואב והוצאתו להורג.
בספרות בעת החדשה
עריכהבספרות העברית
עריכההביטוי עצת אחיתופל מתייחס לעצות אחיתופל הגילוני לאבשלום ואף על פי שהיו אלו עצות טובות ולמרות המוניטין של אחיתופל ”וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם”[23] הפך הביטוי לסמל עצה רעה ובמסורת המאוחרת נעשה אחיתופל כינוי ליועץ נוכל, בוגד ומסית ובמשנה הוא נמנה עם אלה שאין להם חלק בעולם הבא[77]. וקבע מדרש האגדה: "דואג ואחיתופל דוברי כזב הן"[78] ובתלמוד הירושלמי נאמר: "דואג ואחיתופל, שהיו להוטין אחר לשון הרע"[79]
גם קינתו של דוד זכתה לציטוטים רבים, עגנון למשל השתמש בקינה על אבשלום פעמיים: פעם אחת בסיפורו "מעשה העז" תוך צירופה לקינת יעקב על יוסף[80], ופעם שנייה בסיפורו "הנעלם", בקינת אם על בנה[81].
בספרו של משה שמיר כבשת הרש מוצג אבשלום באור חיובי למדי. על פי הספר, מתוקף היותו יורש העצר אבשלום מוּדע לחטאיו של דוד - קודם בבת שבע ולאחר מכן באוריה, ואף מתריע בפני אוריה בעוד מועד על הגורל אותו מייעד לו דוד. מהסיפור עולה כי החלטתו של אבשלום למרוד באביו הייתה פועל יוצא של תיעובו כלפי חטאי אביו.
עוד שיר על אבשלום/נתן יונתן
עריכהשיר שכתב המשורר נתן יונתן כעין המשך של קינת דוד על אבשלום בנו ומספר על אהבתו אליו ועל מניעת המלוכה ממנו כרצונו של דוד להציל את אבשלום מהמלוכה. בראיון שנתן המשורר למגזין המקוון מגזין במה אמר:[82]
- השיר "עוד שיר על אבשלום" נכתב חמש שנים לפחות לפני שנפל בני ליאור במלחמת יום הכיפורים. לפיכך אמירתך שאני מתייחס לבני כשם שדוד התייחס לאבשלום אין לה קשר אל השיר הזה. כתבתי אותו מתוך הזדהות עם אבלו של אב שהיה בריב נורא עם בנו אבל אהבתו הייתה גדולה מכל ריב. לאחר מלחמת יום הכיפורים ראו קוראים רבים, ואני ביניהם שיש משהו בגורל שלי שמחבר אותי אל מה שקרה ב"עוד שיר על אבשלום".
"עָרוּם כָּאִשָּׁה, יָפֶה כַּנָּחָשׁ, בַּיְשָׁן כֶּאֱלִיל/ תָּמִיד עִם חֶבֶר מֵרֵעָיו, בַּסּוּסִים, בַּזָּהָב,/ וְעַכְשָׁו, אִמְרוּ, אֵיפֹה עָרְמַת נָשָׁיו/ יְפִי נְחָשָׁיו, אֱלִילוֹ הַבַּיְשָׁן,/ חֲלוֹמוֹת מַלְכוּתוֹ אַיָּם? / עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם /וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת/ אֲפִלּוּ רַכָּבוֹ פּוֹנֶה הַצִּדָּה לִבְכּוֹת;/ כָּכָה לִשְׁבֹּר גַּב שֶׁל אָב,/ לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מֵהַמָּוֶת, מֵהַכֹּל! /אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם"
אבשלום/שלום חנוך
עריכהבכתיבת השיר השתתפו פרט לחנוך אנשי חבורת לול בועז דוידזון, אריק איינשטיין, צבי שיסל, אורי זוהר ויהונתן גפן. השיר כלול ב"שבלול", אלבומם המשותף של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שיצא ב-1970 ומבוסס על סרט הקולנוע "שבלול". הטקסט נקרא תחילה כשיר על אגדות ילדים, אך בבית האחרון משתנה הטון "אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם/כְּמוֹ חֲלוֹם, כְּמוֹ חֲלוֹם בַּקַּיִץ/לָמָּה לֹא, לָמָּה לֹא,/לָמָּה לֹא יבוֹא כְּבָר עַכְשָׁו/מָה שֶׁבֶּטַח יבוֹא מָחָר." על השיר אמר שלום חנוך בראיון "היינו בפירוש הומניסטיים. העניין של השלום היה אז בכל העולם ופה הוא היה ממוקד ובפירוש חיפשנו דרכים לעשות משהו כאן, ישראלי, שידבר על הדבר הזה"[83].
אבשלום/יונה וולך
עריכהשירה של יונה וולך, שנכתב לאחר אירוע הפלה מלאכותית בגיל 21, הוא קינה דמיונית של אם אבשלום המבכה את מותו. על השיר כתב אליעז כהן במגזין נאמני תורה ועבודה[84] "כעת אוכל להציע כי בשיר זה, כבשיר פרידה בשל ומפוכח, מבטאת יונה הצעירה את חוסר יכולתה להרות מחדש את אביה המת (אב-שלום) אך גם את אפשרויות המגע בגלגול דמותו בדמויות קרובות אחרות שעתידות להופיע במהלך חייה. ואולי יעבור קול הגעגועים את הסף"
"אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת /לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם /שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי/וְלֹא יָצָא לִי /לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי..."
אבשלום/רות חשמן
עריכהשיר של רות חשמן שהולחן על ידי יאיר קלינגר ובוצע על ידי מוטי פליישר. בשיר שובצו מילותיו של דוד המלך בקינתו עם תיאור דמיוני של אבשלום כרודף נשים, מרד אבשלום מוצג מנקודת מבטן של נשות ישראל והמילים דנות בקשריו של אבשלום עם נשים בכלל ופילגשיו של דוד בפרט.
"רבים הבנים שהיו לדוד/ אך בנו אבשלום מיוחד ויחיד/ חסון כאלון ויפה עד חמדה/ ואין עוד כמוהו בכל יהודה./ ידו האחת הוא הושיט למלוכה/בעוד השנייה לנשים נשלחה..."
את שערו של שמשון/נתן זך
עריכהשיר של נתן זך על שערו של שמשון ושערו של אבשלום, ההבדל ביניהם והמקום של השיער בדמותו של כל אחד מנזירים אלו.
"לְעֻמַּת זֹאת אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם./ מוּבָן שֶׁהוּא יָפֶה, כְּשֶׁמֶשׁ בִּמְלֹא אוֹר יוֹם, כִּירֵחַ נְקָמוֹת אָדֹם...זֶהוּ הַשֵּׂעָר הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר בְּכָל הַמַּמְלָכָה, הַהַצְדָּקָה הַמֻּבְהֶקֶת/לְכָל מְרִידָה וְאַחַר כָּךְ הָאֵלָה."
בספרות האנגלית
עריכהPrayer for Sunset/לאונרד כהן
עריכהשיר שכתב ופרסם בשנת 1956 המשורר היהודי-קנדי לאונרד כהן באסופת השירים Let Us Compare Mythologies ובו מתואר לכאורה מסע של המשורר בסערה והיעלמותה של השמש כמות אבשלום:
The sun is tangled in black branches Raving like Absalom Between sky & water Struggling through the dark terebinth To commit its daily suicide
אבשלום, אבשלום / ויליאם פוקנר
עריכהרומן גותי משנת 1936 מאת הסופר האמריקאי זוכה פרס נובל לספרות ויליאם פוקנר ובו מתוארות שלוש משפחות מדרום ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, במרכז הסיפור תומאס סוטפן ויחסיו עם בנו.
זעקי ארץ אהובה / אלן פטון
עריכה"זעקי ארץ אהובה" היא נובלה מאת הסופר הדרום אפריקאי אלן פטון אשר פורסמה לראשונה בשנת 1948. הספר מגולל את סיפורו של סטיפן קומאלו, כומר אנגליקני שחור בעיירה כפרית באזור נטאל שבמזרח דרום אפריקה, אשר יוצא לחפש את בנו אבשלום בעיר יוהנסבורג. הספר מתמקד במערכת היחסים הבעייתית בין האב לבנו על רקע האפרטהייד. הספר מסתיים עת קומאלו יושב על ראש גבעה, והשחר מפציע על יום הוצאתו להורג של אבשלום. התרגום העברי לספר, מאת אהרן אמיר, יצא לאור בהוצאת עם עובד. גרסה נוספת לנוער יצאה לאור בהוצאת עופרים ובתרגומה של גילה ברגיל וולף.
בשנת 1951 הספר עובד לראשונה לסרט קולנוע בבימויו של זולטן קורדה, כאשר פטון עצמו כתב את התסריט. קנדה לי גילם את דמותו של קומאלו, צ'ארלס קארסון את ג'ארויס וסידני פואטייה את מסימאנגו. גרסה קולנועית נוספת יצאה לאקרנים ב-1995 בבימויו של דארל רודט. ג'יימס ארל ג'ונס שיחק את קומאלו וריצ'רד האריס את ג'ארויס.
יד אבשלום
עריכה- ערך מורחב – יד אבשלום
"יד אבשלום" היא מצבה מונומנטלית הנמצאת בנחל קדרון, בין הר הזיתים והר הבית. היא שוכנת סמוך לצלע הר הזיתים, לצד מבני קבורה מפוארים נוספים כקבר בני חזיר וקבר זכריה. שֵׁם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום.
מסורת יהודית קדומה מקשרת את המצבה עם מצבתו של אבשלום, עליה מסופר בספר שמואל: "ואבשלֹם לקח, ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה"[85] מיקומה של המצבה אינו מזוהה, לבד מהקביעה שהיא נמצאת ב"עמק המלך", שמקומו אינו מפורט. בשלהי תקופת בית שני כבר הצביעה המסורת הארץ-ישראלית על אתר בסביבות ירושלים וזיהתה אותו עם יד אבשלום מתקופת התנ"ך. יוסף בן מתתיהו מיקם את המצבה במרחק "שני ריסים מירושלים"[86], אולם לא מסר מיקום מדויק. מקור נוסף מתקופה זו היא מגילת הנחושת, המספרת על אוצרות שהוטמנו במקומות שונים בממלכת יהודה, ובין שמותיהם של מקומות אחרים סביב ירושלים, מופיע גם שמה של יד אבשלום: "תחת יד אבשלום מן הצד המערבי חפור אמות שתין עשרה ככ 80" כלומר: בעומק שתים עשרה אמות, מצדה המערבי של יד אבשלום, טמון מטמון של שמונים כיכרות[87].
שמו של אבשלום בן דוד שב ועלה במאה ה-10 או ה-11, ב"מדריך ירושלים" שהתגלה בגניזה הקהירית[88]. מכאן ואילך, אף כי שמות קדושים אחרים צצו מדי פעם, מרבית התיאורים קראו למצבה בשם יד אבשלום, עמוד אבשלום או מצבת אבשלום. מנהג קדום, שנהג על ידי המקומיים בני כל הדתות הוא סקילת המצבה. תיאור מרתק במיוחד של מנהג זה מספק הצליין פליקס פברי, בשלהי המאה ה-15:
- "קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה... אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו ומותו של אבשלום... כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים."[89]
מנהג זה המשיך ונהג במהלך הדורות, וערמות האבנים נערמו מחוץ למצבה עד שפונו בשנת 1924 על ידי משלחת החפירות של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של נחום סלושץ. גם בשנות ה-40, נצפו אנשים שהמשיכו לאחוז במנהג[90].
אילן יוחסין
עריכה|
עדאל
עדאל
|
||||||||||||||||||
|
|
|
|
||||||||||||||||
|
|
|
|||||||||||||||||
ראו גם
עריכה| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל תנ"ך | ||
- עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
עריכה- אבי אמסלם, "דמותו של אבשלום בסיפור אמנון ותמר", המאיר לארץ, 60, 2003, עמ' 72–85
- יונתן מלי, "מרד אבשלום", שמעתין, 175, 2009, עמ' 32–41
- שרה הלפרין, "האספקט הטראגי של סיפור מרד אבשלום", בר-אילן (כתב עת), י"ח-י"ט, 1981, עמ' 307–313
- אליהו מנחם גויטין, "מרד אבשלום בראי חז"ל", שמעתין, 57/56, 1979, עמ' 21-14; 58, 1979, עמ' 17–23
- משה סיסטר, "פרשת מרד אבשלום", בשער, י"ב, 1969, עמ' 402–409
- ברוך קרוא, הערך: אבשלום, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 14–15.
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
קישורים חיצוניים
עריכה
- שמואל ב פרק יג - אונס תמר ורציחת אמנון
- שמואל ב פרק יד - חזרת אבשלום לירושלים
- שמואל ב פרק טו - מרד אבשלום
- שמואל ב פרק יז - סיכול עצת אחיתופל
- שמואל ב פרק יח - מות אבשלום
- שמואל ב פרק יט - קינת דוד על אבשלום
- רוני מגידוב, אבשלום, באתר "מקראנט"
- אורי קציר, הנסיך (אורכב 13.11.2007 בארכיון Wayback Machine) - ניתוח מפורט של פרשת אבשלום, בבלוג אפלטון
- אסופת מאמרים על אבשלום ומעשיו באתר הניווט בתנ"ך
- אבשלום, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- אבשלום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אבשלום בן דוד המלך, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ מלכים א', ט"ו, ב' וכן שם בפסוק י'. התקצרות דומה מצויה במקרא גם בצמדים אבינר-אבנר, ואבישי-אבשי.
- ^ למשל John Gray, The Desert God ʿAṮTR in the Literature and Religion of Canaan, Journal of Near Eastern Studies 8, 1949, עמ' 72–83
- ^ בעל הטורים, פרשת כי תצא, כא יח
- ^ פירוש השם אקסל בוויקימילון האנגלי
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ב, עמוד א' ד"ה "שלא ילחצנה במלחמה"
- ^ מדרש תנחומא פרשת כי תצא סימן א
- ^ יהודה איזנברג, שיחה בשמואל ב יד באתר דעת
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק א'
- ^ אריאלה דים אהבה התלויה בדבר : עיון בסיפור אמנון ותמר, נדפס ב"הספרות" 28, 1979. עמודים 104–107.
- ^ ניסן אררט, אמת וחסד במקרא, ספרית אלינר, ירושלים תשנ"ג, עמודים 242-269.
- ^ אלשיך על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ל"ט
- ^ אלחנן סמט, "'ויברח אבשלום... ואבשלום ברח... ואבשלום ברח...'", מגדים יא (תש"ן), עמ' 63–71
- ^ 1 2 חיים מ"י גבריהו, שיבת הנידח לנחלת אלוהים במשל האשה החכמה מתקוע
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד א'
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל בשלח-שירה פרשה ב
- ^ מדרש משלי פרשה יט.
- ^ 1 2
אלכסנדר רופא, המדינה של דוד - מהפכה ומלחמת אזרחים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ בנימין מזר, "סופר המלך דויד ובעיית הפקידות הגבוהה במלכות ישראל הקדומה", בתוך: הנ"ל, כנען וישראל: מחקרים היסטוריים, ירושלים תש"ם, עמ' 208–221. המאמר הוא הדפסה מחודשת, בשינויים קלים, של: ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יג (תש"ז), עמ' 105–114.
- ^ ”וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ (שבעתים) שְׁבַעְתָּם יָחַד, (והם) וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים (תחלת) בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים”.
- ^ שמואל א פרק ח' פסוק יא'
- ^ ראו גם: ”וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם” (מלכים א' פרק א', ה–ו).
- ^ פירוש רש"י לספר שמואל ב', פרק ט"ו, פסוק ז'
- ^ 1 2 ספר שמואל ב', פרק ט"ז, פסוק כ"ג
- ^ פסוק זה הוא המקור לצירוף השגור 'עצת אחיתופל'. אלא שהביטוי השגור בא, בדרך כלל, במשמעות של עצה רעה ואילו במקרא המשמעות הפוכה: עצה טובה.
- ^ לוי גינצבורג, אגדות היהודים, כרך ה, עמ' 60
- ^ הרב יוסף כרמל, אל תזלזלו ב"ממסד הדת", מתוך העלון חמדת ימים, באתר ישיבת בית אל
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז, עמוד א'
- ^ מלכים א' פרק ב', פסוקים ח–ט.
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"ב
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים י"ג–כ"ה
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים י"א–י"ב
- ^ שו"ת רדב"ז, חלק ז, סימן יג
- ^ מאמר ד פרק ה
- ^ ראו גם ”אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא” (ספר במדבר, פרק ל"א, ד–ה),.
- ^ דיון מעמיק בפרשנות לצוואה, ראו: הרב ירון בן דוד, עצות אחיתופל, באתר הדף היומי
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוקים ב'–ג'
- ^ לדיון מקיף בבחירת העיר ראו: ישי נחליאל, מלכים, יועצים ומקומות בעלון ישיבת הר עציון
- ^ ספר מלכים א', פרק ד', פסוק י"ד
- ^ אפשר שהיער נקרא כך בגלל נוכחותם של בני אפרים, כפי שמסופר בפרשת יפתח, אשר המית רבבות מבני אפרים בגלעד. ספר שופטים, פרק י"ב, פסוקים ד'–ו'
- ^ משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 3 הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמודים 112-111
- ^ שמואל ב: פרק כ"א (2) / המלחמות עם הענקים באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט', עמוד ב'
- ^ פרקי דרבי אליעזר פרק נג
- ^ עכן (ספר יהושע, פרק ז', פסוק כ"ו), מלך העי (שם ח', כט) ומלכי הדרום (שם י', כז)
- ^ ראו: ”וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת” (ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ה')..
- ^ שמואל ב', י"ד, כ"ז
- ^ Henry Preserved Smith, Samuel (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1899, p. 338
- ^ P. Kyle McCarter, Jr., II Samuel (Anchor Bible), Garden City: Doubleday, 1984, p. 407
- ^ למשל: Henry Preserved Smith, Samuel (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1899, p. 359
- ^ דברי הימים ב', י"א, כ'
- ^ מלכים א', ט"ו, י'
- ^ ראו פרשת מותו של אוריה החתי (שמואל ב י"א, יח–כא) ובפרשת האישה התקועית (שמואל ב י"ד, ג–ט).
- ^ ראו התייחסות במזמור ג' בתהילים, שכותרתו "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", בו נאמר "ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'.
- ^ ראו: אהרן קומם, קינת דוד - הרטוריקה של האבל והשכול, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים א'–ב'.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק ט"ז
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ה'.
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ז'
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוק י"ז.
- ^ הרב אמנון בזק, תורה: דף יום יומי, ספרי התנ"ך ופרשנויות ספר שמואל ב: פרק י"ט (2) / שובם של שמעי וציבא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד ב'
- ^ רד"ק פירש: "קשורות, שלא היה להם עוד היתר"
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ב', הלכה ב'
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ח, פסוק י"ח
- ^ להרחבה ראו: איתן פינקלשטיין, שלושה בנים ובת אחת, באתר הניווט בתנ"ך
- ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 88–89. סלושץ תרגם "אנכי עבראסר... מבצה שהצבתי בעודי בחיים על משכב נוחי לעולם...". סלושץ מציין שנמצאו כתובות אחרות כאלה (אחת מהן מופיעה בעמ' 94).
- ^ Eerdmans Commentary on the Bible
- ^ לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
- ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
- ^ The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction (עמ' 206-204)
- ^ מלכים ונביאים (ארכיון)
- ^ The Late Persian Formation of the Torah: Observations on Deuteronomy
- ^ פרופסור עודד ליפשיץ, עלייתה של האימפריה האשורית וחורבנה של ממלכת ישראל, דקות 13:47-12:58
- ^ פרופסור עודד ליפשיץ, עלייתה של האימפריה האשורית וחורבנה של ממלכת ישראל, דקות 26:23-10:24
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה ב'.
- ^ מדרש בראשית רבה, פרשה ל"ב, פסקה ז'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', דף ט"ז, עמוד א' בדפוס וילנא.
- ^ ש"י עגנון, "מעשה העז", אלו ואלו, הוצאת שוקן, 1964
- ^ ש"י עגנון, "הנעלם", עיר ומלואה, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, 1973.
- ^ ראיון וירטואלי עם נתן יונתן באתר מגזין במה אפריל 2000, גרסת טקסט הפוך מאתר ארכיון האינטרנט
- ^ תוכניות קשת, שלום חנוך: "ידעתי שאני עושה משהו שונה במוזיקה הישראלית", באתר מאקו, 9 במאי 2011
- ^ אליעז כהן מפרי עט הדעת על שיר מאת יונה וולך באתר נאמני תורה ועבודה
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ח, פסוק י"ח.
- ^ קדמוניות היהודים, ז, י, ג, 243.
- ^ בן-ציון לוריא, מגילת הנחושת ממדבר יהודה, ירושלים: הוצאת קרית ספר, 1963, עמ' 115.
- ^ יוסף ברסלבי, "מדריך ירושלים מן הגניזה הקאהירית", ארץ ישראל ז, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשכ"ד; משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה כרך ב, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ג-1983, עמ' 5.
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד ודביר, 1965, עמ' 249.
- ^ נחמן אביגד, מצבות קדומות בנחל קדרון, ירושלים: מוסד ביאליק, 1954, עמ' 8.
