הטורקמנים בארץ ישראל
הטורקמנים הם צאצאי שבטים סלג'וקים נוודים שהיגרו מאסיה המרכזית למזרח התיכון והתגוררו בארץ ישראל במשך תקופה ארוכה. במהלך מלחמת העצמאות נמלטו מרבית הטורקמנים משטחי מדינת ישראל יחד עם הערבים, ונטמעו בקרב כלל הפליטים הפלסטינים.
גלי ההגירה של הטורקמנים
עריכה- גל הגירה ראשון היה בסוף המאה ה-11. הצבא הסלג'וקי של הסולטאנים אלפ ארסלאן ובנו מיאליק שאה, כבש את מזרח אסיה הקטנה, סוריה וארץ ישראל. שבטי הטורקמנים נלוו לצבא הסלג'וקי ומצאו בארץ ישראל שטחי מרעה עבור צאנם ומקניהם. בעקבות הכיבוש מחדש של האזור בידי הפאטימים ואחר כך בידי הצלבנים בסוף המאה ה-11 ובמאה ה-12, נסוגו הטורקמנים מזרחה וצפונה. בעקבות כיבושי צלאח א-דין וביברס, חזרו הטורקמנים לארץ ישראל. הם היו חלק מצבאות המוסלמים והשתתפו בפשיטות שוד על יישובי הצלבנים.[1] שבטי הטורקמנים חדרו לאזור בניאס, לעמק החולה וכן פעלו בחלקו הצפוני של עבר הירדן, בהרי החורן ובקעת דמשק. במחצית המאה ה-13, עם כיבוש אזור השרון בידי הממלוכים, פשטו הטורקמנים לאזור זה והשתתפו גם בפשיטות על האזורים הסמוכים של הצלבנים.[2]
- גל הגירה שני הגיע במאה ה-16, עם הצבא העות'מאני שכבש את הארץ בשנת 1516. חיילים טורקמנים משוחררי צבא, שהיו פטורים ממס, יושבו בעזה (שכונת א-תורכמן) וברמלה בשכונות מיוחדות. הם הובאו במגמה להיות כוח מגן מול התקפות מן המערב. הטורקמנים הנודדים וגם אלה שעברו להתיישבות קבע, קיבלו את מרות הסולטאן והיו נאמנים לו. הם בלטו בנקיונם, עסקו במסחר ואירוח עוברי אורח. השבטים הנודדים, נדדו במרחב שבין בקעת בית שאן וקיסריה.[3]
- גל הגירה שלישי הגיע במאה ה-18 ביוזמת השלטון העות'מאני. הם הקימו מאחזי קבע בשטחי מרעה בצפון הארץ: מאחז אחד היה במערב עמק יזרעאל במרחב שבין תל יקנעם ותל מגידו, מאחז שני היה בשרון הצפוני - בשטח שבין תל אסור (בכניסה לוואדי עארה) לבין היישוב קניר (על אדמתו הוקם קיבוץ רגבים), וכן במרחב שבו הוקמו חדרה וכרכור עד לנחל תנינים בסביבות מעגן מיכאל. מאחז שלישי הוקם במבואות המזרחיים של עכו ועמק זבולון. הטורקמנים נדדו בין נקודות הריכוז שלהם לפי עונות המרעה ובמהלך השנים הם סיגלו לעצמם מסורות ואורחות חיים של הבדואים המקומיים, ואף קיימו איתם קשרי נישואים. תושבי הארץ החלו להתייחס אליהם כאל בדואים שנקראים "ערב טורקמאן". בשלב זה הם שמרו עדיין על שפתם הטורקמנית במקביל לשפה הערבית. משלחת של קרן המחקר הבריטית, נפגשת עם טורקמנים בשנת 1873, ומספרת:" מישור השרון והמורדות הנמוכים במזרחו מכוסים בחורף ובאביב בעדרים של הטורקמנים, אשר בקיץ ובסתיו מתגוררים בעמק יזרעאל. הם מעבדים את האדמה ומשלמים עשירית מיבולם לממשלה הטורקית. הם מחולקים לשבעה שבטים: טואטחה, בני גואה (בניאה), עואדין, שגייזאת, בני סעידאן, עלאקינה ונע'נע'יה. הטורקמנים הם בני גזע בולט במראה האישי ומתקרבים לכורדים".[4]
- גל הגירה רביעי הגיע בסוף המאה ה-19, אף הוא ביוזמת השלטון העות'מאני, שביקש לחזק את שליטתו באזורי הגבול בעזרת קבוצות אתניות נאמנות לשלטון כמו: המוגרבים, הצ'רקסים והבוסניאקים.[5] קבוצות אלה נועדו לבלום חדירות עוינות של שבטי בדואים פורעי חוק. גל הגירה זה התיישב ברובו ברמת הגולן, ורק חלק קטן ממנו הגיע לעמקים בארץ ישראל.[6] לורנס אוליפנט נפגש עם מהגרים אלה ומספר: "אלה הם שבטים שמקור מחצבתם הוא סלג'וקי, ובערש צמיחתו של שבט זה, נולדו גם מושליה של האימפריה הטורקית של היום. הם מתגוררים במחוז זה כשלוש מאות שנה, והלשון הטורקי נשתכחה מפיהם כליל. אך לפני חודשים אחדים הגיעה אליהם קבוצת מהגרים חדשה מהרי ארם נהריים. נוודים אלה אינם יודעים כל שפה חוץ מטורקמנית, והם קיוו כי בני השבט הקדום שלהם, היושבים בשפלת השרון, יקבלו את פניהם בשמחה רבה. ציפתה להם אכזבה גדולה, שכן לא כך היה הדבר, והיום הם הולכים ומקימים את אוהליהם על שלוחותיו של הכרמל".[7] מרבית המהגרים הטורקמנים החדשים התיישבו בכפרי קבע במרכז הגולן, בעיקר בשטח שבין כפר נפח וגשר בנות יעקב. רוב המתיישבים היו משבט אסקי טורכמן, ומאוחר יותר הגיעו בני השבט יורוק (טורקמן תלג'י), שהתיישבו בתחום הכפרים הצ'רקסיים שממערב לרכס חזקה. בשנת 1884 היו בגולן ארבעה כפרי קבע טורקמנים. בשנת 1889 היו שם תשעה כפרים ובשנת 1913 היו 14 כפרים. בשני כפרים לפחות (ג'וייזה ומומסיה), התגוררו הטורקמנים יחד עם הצ'רקסים.[6]
המעבר מנוודות ליישובי קבע
עריכהבמאה ה-16 כבר היה קיים היישוב אל-רבייה ברמות מנשה, כחוות אריסים מוסלמים, ולידו היו יישובים קטנים הקשורים ליעבד ואום אל-פחם. בשלהי התקופה העות'מאנית החל תהליך של מעבר מנוודות ליישובי קבע. הטורקמנים היוו חלק מקבוצות נוודים שהתיישבו במדרונות הכרמל ורמות מנשה. היישוב מנסי הטורקמני, היה מרכז לתהליך הזה שהתהווה מצירוף של כפרים קטנים. בתקופת המנדט הבריטי, התגבר תהליך ההתיישבות והקמת בתי אבן, והם התיישבו והקימו את הכפרים: ליד אל-עואדין, אל רבייה (אל פוקה), אבו שושה, מנסי, אבו זריק ונע'נע'יה, ומספר משפחות התיישב בכפר הגדול אום אל-פחם. השלטון הבריטי עזר בפיתוח תשתיות, כמו: קידוח בארות מים, בניית בתי ספר, הכנת תוכניות מים, ריסוס וסיוע לחקלאים, ייבוש הביצות, סניטציה, חלוקת תרופות כינין נגד קדחת, חיסול מוקדי דגירה של היתושים, נטיעת עצים בכפרים.
הטורקמנים הפכו מרצונם ומיוזמתם ליושבי קבע וזרעו בשדות שלהם: חיטה ושעורה, דורה, שומשום, חומוס, אבטיחים, עדשים ופול. בשנים 1943–1944 נטעו עצי זית רבים בשטח ההררי ליד אבו זריק. אולם, גם הטורקמנים יושבי הקבע, המשיכו לנדוד, ובקיץ היו נודדים לכיוון כרכור ויישובים נוספים בשפלה, כי בביצות שם היו שטחי מרעה. מחזור הנדידה של הטורקמנים היה תלוי במזג האוויר, עונות השנה ומחזור העיבוד של החקלאים היהודים ושל הפלאחים ובעלי הקרקעות מ: כפר קרע, כפר עארה ובקה אל-גרבייה. יתרונם של הטורקמנים, לעומת הבדואים, שלטורקמנים היו כפרי קבע, הם היו בעלי קרקעות וזכויות אריסות, וכך הם התפרנסו כחקלאים. פיתוח יחסי השכנות אפשר להם לעלות עם עדריהם על החלקות החקלאיות, לאחר הקציר. טווח הנדידה שלהם היה קצר וקבוע, מלבד קבוצה טורקמנית בראשות עבד אל-רחמן, שנשארה באופן קבוע באזור כרכור ובקרבת גדרות היישובים היהודיים, ללא כל הפרעה. מנגנון נדידה ייחודי זה, התאפשר בזכות מערכת היחסים התקינה עם היהודים בעמק יזרעאל ובאזור צפון השרון.
לאורך ציר הנדידה מכפריהם במערב עמק יזרעאל לצפון השרון, יצרו הטורקמנים קשרי שכנות ונישואין, כתוצאה מצרכי הנוודות למחצה. בעל העדר זקוק למרעה, למים ולמקום למאהל - וקשרי הנישואין יצרו מחויבות הדדית וחסות כנגד אויבים. מכלול זה הביא ליצירת יחסי שכנות עם הערבים המוסלמים לצד יחסים מורכבים עם השכן היהודי.[8]
לאחר מאות שנים, שבהם הטורקמנים התמידו ושמרו על השפה הטורקמנית, עברו לדבר בלשון הערבית ואימצו גם את המנהגים והלבוש של שכניהם הערבים. הם לקחו חלק בחיים הלאומיים של שכניהם הערבים, לא קיימו את זהותם הנפרדת והתבוללו, למרות שהם התרכזו בשטחים שלהם, כי הטורקמנים היו מיעוט קטן ולא היו בשכנותם קבוצות נוספות בעלות אותו ייחוד לאומי.[9] שכונת שג'אעייה ידועה בהיותה מאוכלסת בתושבים ממוצא טורקמני ומהכורדים שהתיישבו בארץ ישראל.[10]
היחסים בין היהודים והטורקמנים
עריכההיחסים המורכבים של השכנות
עריכהיחסי היהודים והטורקמנים היו מורכבים ממערכות של עימות וממערכות של יחסי שכנים. אדמות כרכור נרכשו בשנת 1913 אולם הרוכשים לא הספיקו ליישב אותן לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואדמות אלה הוחכרו לאריסים טורקמנים. כאשר נדרשו הטורקמנים לעזוב את האדמות האלה, התעוררו חיכוכים ובית המשפט דן בנושא ופסק תשלום פיצויים בלבד לאריסים הטורקמנים. גם אדמות בעמק יזרעאל הוחכרו לטורקמנים, אך הן הוחזרו לבעלות יהודית רק לאחר שהטורקמנים נמלטו מיישוביהם במהלך מלחמת העצמאות. העימותים בין הטורקמנים ליהודים היו בעיקר על רקע הצורך במציאת מרעה, ושם נפגשו עם שומרי השדות היהודים. יכולתם של השומרים לדבר ערבית, להכיר את התרבות והמנהגים המקומיים, להכיר את המשפחות ואת המנהיגות המקומית ולסייע אצל השלטון הבריטי, הפכה אותם לחלק מן הסביבה הטורקמנית ויצרה קרבה אישית. למעשה הם שימשו כנציגי היישוב היהודי אצל הטורקמנים. החיכוכים גרמו לעיתים לאלימות ואף לשפיכות דמים בין הטורקמנים לחברי המושבים: כפר ברוך, כפר יהושע, כפר חסידים ואנשי שייח' אבריק.
לעומת זאת, חברי "השומר הצעיר" מהקיבוצים משמר העמק והזורע שהיו בעלי אידאולוגיה של "אחוות עמים", יצרו יחסי שכנות טובה עם הטורקמנים. תושבי הקיבוץ חשבו כי אם הם יהיו בקשרים טובים עם הפלאחים, יבינו אלה כי אויבם המעמדי הוא האפנדי. הנשים ממשמר העמק סייעו לנשים הטורקמניות, בחיזוק מעמדה של האישה המוסלמית. חברי משמר העמק חרשו בטרקטורים בחינם את שדות הטורקמנים, מילאו את בורות המים שלהם בשנות בצורת וטיפלו בהם בתרופת כינין נגד קדחת במרפאת הקיבוץ. הטורקמנים למדו מחקלאי הקיבוץ: לנטוע מטעים ולגדל ירקות באופן מסחרי, להקים משתלות, להשתמש בחומרי הדברה נגד מזיקים. בחג הפועלים באחד במאי, הוזמנו השכנים המוסלמים ושותפו במסיבות. למרות זאת, כאשר ב-28 באוגוסט 1929 הותקף קיבוץ משמר העמק על ידי הכנופיות הערביות, חברי הקיבוץ התאכזבו מ-אי התערבות השכנים מאבו שושה לטובתם. גם מוכתר הקיבוץ, שהיה בעל גישה מפוכחת יותר, הזהיר את מנהיגי הקיבוץ מפני התקרבות יתר לשכנים.[11]
בצפון השרון, מכלול היחסים שיקף יחסי שכנות טובה, שיש בה עימותים שניתן לגשר עליהם. האינטרס הקיומי של הטורקמנים שחיו במרחב הפתוח, גרם להם לחיות בצמוד ליישוב היהודי שהעניק להם שירותי: מים, מרעה, עבודה ורפואה. הפעילות הכלכלית של הטורקמנים הסתמכה על מכירת זיפזיף לתושבי האזור, על חכירת אדמות שבהם גידלו: חיטה, שעורה, שומשום ואבטיחים. כמו כן, עדרי הפרות והכבשים שלהם, רעו בקיץ בשדות השלף של היישובים היהודיים, והתאפשר להם לקחת מים לעדריהם מברזים בפרדסים. נוצרו קשרי מסחר עם היהודים וחברת פיק"א החכירה אדמות לטורקמנים במחיר זול יחסית ולעיתים בחינם. היהודים לא גבו כסף מהטורקמנים עבור שטחי המאהל שהקימו, ועבור עבודה שכירה שילמו סכום כפול מהסכום ששילמו בעלי קרקעות ערביים.[12]
תקופת המרד הערבי
עריכה
ערך מורחב – המרד הערבי הגדול
- בתקופת המרד הערבי בשנים 1936–1939, תקפו כנופיות ערביות את היישובים היהודיים שבשכנותם היו המאהלים הטורקמנים. מכלל האירועים, היו רק ארבעה אירועים של גנבה או פגיעה בשדות שנעשו על ידי טורקמנים אשר נתפסו והובאו למשפט. לעומת זאת, היה אירוע קשה של חטיפת ורציחת שלושה צעירים מגבעת עדה. באזור החטיפה נמצאו רועים טורקמנים, שטענו שהם לא ראו דבר, למרות שידוע שרועים צופים על השטח ורואים את כל מי שבשטח. בזמן המאורעות, הנוטרים היהודים בצפון השרון, לא נאלצו להתמודד עם בעיות ביטחון מצד הטורקמנים, אלא רק עם אנשי הכנופיות הערביות. בנוסף, בשנת 1937 הזהיר שומר טורקמני את שני עובדי מפעל המים בכרכור, כי יש באזור מארב של הכנופיות. העובדים לא שמעו לדבריו, ונרצחו. טורקמנים גם הזהירו את אנשי עין שמר והסביבה, מפני פעילות הכנופיות. למרות ההתקפות של הכנופיות והשביתה הכללית של הערבים, המשיכו הפועלים הטורקמנים לעבוד אצל היהודים. הטורקמנים גם סייעו לאנשי הש"י בצפון השרון, במידע שעזר מפני הכנופיות. למרות המאבק הפוליטי עם השכנים הערבים, הטורקמנים לא נטלו חלק במאבק הערבי, ויש עדויות כי סייעו ליישוב היהודי. עם זאת דו"חות הש"י מעידים כי היו אלמנטים טורקמניים בכנופיות המרד הערבי. למשל, חסן מנצור, מנהיג הטורקמנים בצפון השרון, שהיה בעבר בקשרים טובים עם היהודים, הפך להיות אחד ממנהיגי המרד הערבי במערב עמק יזרעאל. הוא גם עמד בראש בית הדין של המרד, שהחליט על הריגתם של שלושת החטופים מגבעת עדה.[13] גם יוסף חמדאן שהיה טורקמני מאום אל-פחם, היה ראש כנופיה ושימש סגנו של אבו דורה (מפקד אזור הצפון של הכנופיות).[14]
- נראה כי עם פרוץ המרד הערבי, עמדו הטורקמנים בדילמה של זהות פוליטית. מצד אחד, המשך היחסים הרגילים עם היהודים היה גורם לבידודם מהחברה הערבית. מאידך, התנתקות מהיישובים היהודיים ולחימה בהם הייתה גורמת לאובדן הקשרים הכלכליים עם היהודים, לאובדן שטחי המרעה היהודיים ולאובדן זכויות האריסות על פי החוק הבריטי. בנוסף לכך, טורקמנים שהועסקו באופן קבוע או מזדמן על ידי היישוב היהודי, היו מאבדים את פרנסתם. כמו כן, אין ספק כי היישובים היהודיים היו מפסיקים את הזרמת המים ומתן השירותים הרפואיים לטורקמנים. לכן, ההתנהגות הכללית של הטורקמנים בזמן המאורעות, מאפיינת התנהגות מיעוטים חלשים המוקפים בחברה דומיננטית. אסטרטגיה מקובלת במצבים כאלה היא שחלק מהמיעוט פועל עם אחד מן הצדדים לעימות, וחלק אחר נשאר מקורב לצד השני.[15]
מלחמת העצמאות
עריכה- עזיבת תושבי צפון השרון. אחרי מהומות שאירעו ביפו ותל אביב, נערך ניסיון באוגוסט 1947 ליצור ברית שלום בין היהודים, הערבים והטורקמנים באזור. פגישה התקיימה ב-29 באוגוסט 1947 ובה דובר על הרצון של היהודים והערבים, לשמור על המשך היחסים הטובים. נבחרה ועדה שמטרתה ליישב כל סכסוך רציני בין יהודים וערבים בסביבה, אולם הסיכומים לא יושמו. לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, בעקבות אירוע ירי ביום 10 בדצמבר 1947, שבו שומר יהודי מכפר גליקסון, ירה והרג ערבי מכפר קרע, החל תהליך הסתה בכפר קרע. אנשי כפר קרע קנו נשק, והחלו עימותים באזור בין יהודים וערבים. עם הידרדרות המצב הביטחוני והכלכלי באזור, עוד לפני הקרבות ב-1948, עקרו הטורקמנים מאזור צפון השרון ועברו אל בקה אל-גרבייה. לאחר מכן הם עברו אל הגדה המערבית ועבר הירדן, ורק מיעוטם נשאר בתחומי מדינת ישראל.[16]
- עזיבת הכפר קירה. תושבי הכפרים הטורקמנים בעמק יזרעאל, חכרו את אדמותיהם מגורמי התיישבות יהודיים. יוסף ויץ, שהיה ממונה על רכישת קרקע והקמת יישובים חדשים, הבין כי תנאי המלחמה והאנרכיה ששררו בתחילת 1948, עשויים לאפשר את פינוי האריסים והשתלטות על קרקעות אלה. ויץ ניסה לקבל ממטה "ההגנה" הסכמה עקרונית לנישול האריסים, ומשנכשל בכך, ארגן גירושים אחדים תוך ניצול קשריו האישיים ביישובים וביחידות ההגנה המקומיות. ב-11 במרס 1948 נרצחו שני חברי קיבוץ הזורע, ועל פי הנחייתו של ויץ, יהודה בשן מיקנעם סיפר לתושבי קירה כי יש בהזורע כעס רב וייעץ להם לנטוש את המקום. מיד לאחר הנטישה, חברי הזורע עלו ליישוב קירה ופירקו את הגגות והקירות של המערות והחושות שבהן התגוררו האריסים.[17]
- קרב משמר העמק. קיבוץ משמר העמק נמצא על כביש חיפה - ג'נין, והיה מוקף בכפרים ערביים וטורקמנים. היישוב חלש על ציר ואדי מילק, דרכו עברה התחבורה היהודית לצפון הארץ. קאוקג'י שפיקד על צבא ההצלה שתוגבר בלוחמים מהאזור, פתח בהתקפה על משמר העמק ב-4 באפריל 1948, במטרה לכבוש את היישוב ולחבור לכוחות הערביים בחיפה. גם טורקמנים הצטרפו לכנופיות הערביות שנלחמו עם קאוקג'י כנגד משמר העמק.[18] המערכה נמשכה עשרה ימים והסתיימה בתבוסה של קאוקג'י. יחידות של ההגנה והפלמ"ח ערכו התקפות נגד על כל הכפרים שהקיפו את הקיבוץ. מרבית התושבים נמלטו עוד לפני ההתקפות או בעיצומן. הכפרים שנכבשו כללו את יישובי הטורקמנים שבסביבה: אבו שושה, אבו זריק, מנסי, נע'נע'יה. מעט התושבים שנותרו בכפרים גורשו לעבר ג'נין, ובתי הכפרים נהרסו לחלוטין במהלך הקרבות ומיד לאחריהן.[19]
- סיום התיישבות הטורקמנים. מרבית הטורקמנים נמלטו אל הגדה המערבית, עבר הירדן וסוריה, ונטמעו בקרב אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים. בעבר הירדן, בהרי הגלעד, שוכן הכפר רומאן שתושביו הם טורקמנים. ברמת הגולן ישבו טורקמנים רבים, עד כיבושה בשנת 1967 בידי צבא הגנה לישראל. זכר לטורקמנים נותר במספר אתרים: חורבת "א-תורכמן" בהרי ירושלים, סמוך לכביש מבוא ביתר - עמק האלה; חורבה בשם תורכמניה בפטרה; מעבר על נהר הירדן שנקרא: "מח'אדת א-תורכמניה" שמשמעותו - מעבר התורכמנית.[18]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ אריה יצחקי, הטורקמנים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמודים: 79-75, הוצאת אריאל 204–205, ירושלים, 2014
- ^ זאב וילנאי, טורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמודים: 8063-8062, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980
- ^ צבי אילן, טורקמנים צ'רקסים ובוסנים בתקופה העות'מאנית בשרון, בתוך: השרון בין ירקון לכרמל, עורכים: אבי דגני, דוד גרוסמן, אבשלום שמואלי, עמודים: 287-279, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990
- ^ זאב וילנאי, טורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמודים: 8064-8063, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980
- ^ רועי מרום, העלייה הראשונה? הגירות טרנס-לאומיות לצפון השרון בשלהי התקופה העות'מאנית, מי היה כאן קודם: עולים ומתיישבים בזכרון יעקב וסביבתה. כנס לציון 20 שנה למוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון, 2019.
- ^ 1 2 אריה יצחקי, הטורקמנים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמוד 77, הוצאת אריאל 204–205, ירושלים, 2014
- ^ לורנס אוליפנט, חיפה, כתבות מארץ ישראל 1882–1885, עמוד 128, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1976
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 35–40, יוני 2004
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 13–21, יוני 2004
- ^ Gaza’s Shujaya: Stronghold of Palestinian resistance, www.aa.com.tr
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 40–44, יוני 2004
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים: 44, 58, 64, יוני 2004
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 68–69, יוני 2004
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, עמודים 100–101, "מכורה" - הוצאת עם עובד, תל אביב, 1947
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמוד 69, יוני 2004
- ^ חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 72–74, יוני 2004
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, עמודים 83–85, תל אביב, 1991
- ^ 1 2 זאב וילנאי, טורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמוד 8065, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, עמודים 160–164, תל אביב, 1991