היסטוריה של איסלנד

ההיסטוריה של איסלנד תחילתה עם התיישבות נזירים אירים באי, בתחילת המאה ה-9. בשנת 874 התיישב באי יורד הים הויקינגי אינגולפר ארנארסון. בשנת 930 הוקמה באי רפובליקה, ובת'ינגווליר הוקם האלת'ינגי, הנחשב הפרלמנט העתיק בעולם הקיים כיום. לאחר שתושבי האי קיבלו על עצמם את הנצרות חלה תקופת פריחה תרבותית וכלכלית, אך סכסוכים פנימיים ושינויי אקלים הביאו את התושבים לוותר על עצמאותם, ולמסור את השלטון באי לידי נורווגיה ב-1262. ב-1380 קיבלה דנמרק את השלטון באי. התעוררות לאומית הביאה לקבלת אוטונומיה ב-1874 ועצמאות מלאה ב-1918, אם כי מלך דנמרק המשיך לשלוט באי על פי דגם של אוניה פרסונלית. ב-1944 נותקו קשריה האחרונים של איסלנד עם דנמרק והיא הוכרזה כרפובליקה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר האי תקופה של תיעוש וצמיחה כלכלית, בעקבות תוכנית מרשל. לאחר ויכוח פנימי חריף הצטרפה איסלנד אף לנאט"ו. הכלכלה התבססה על ענף עיקרי, הדיג, ועל מדיניות סוציאל-דמוקרטית. הדבר הביא לסכסוך על זכויות דיג עם הממלכה המאוחדת שכונה "מלחמת הבקלה". כיום איסלנד היא חברה ב-EFTA, אזור הסחר החופשי האירופי, וב-EEA האזור המסחרי האירופי, הסדר הנוגע למדינות חברות ב-EFTA, שאינן רוצות להצטרף אל האיחוד האירופי. כלכלתה של איסלנד כיום מגוונת בהרבה וריכוזית פחות מבעבר.

כתב יד מן המאה ה-18 של האפוס האיסלנדי האדה

היסטוריה קדומה

במונחים גאולוגיים, איסלנד הוא אי צעיר יחסית. לפני כ-20 מיליון שנים החל האי להיווצר בעקבות סדרה של התפרצויות געשיות ברכס המרכז-אטלנטי. גילן של דוגמאות הסלע העתיקות ביותר שניתן למצוא באיסלנד הוא 16 מיליון שנה.

במשך זמן רב מאוד היה האי אחד האיים הגדולים בעולם שלא הייתה בו התיישבות אנושית. יש הסבורים כי הארץ הקרויה "תולה" בכתביו של הסוחר היווני פיתיאס היא איסלנד, אך תיאורה של ארץ זו כמרכז חקלאי השופע חלב, דבש ופירות, סותר דעה זו. התאריך המדויק בו החלו ראשוני המתיישבים ליישב את האי אינו ידוע. מטבעות רומים מן המאה ה-3 נמצאו על האי, אך לא ברור מתי הובאו אליו. יש הסבורים כי הובאו על ידי המתיישבים הויקינגים בתקופה מאוחרת בהרבה.

ישנן עדויות בכתב לכך שנזירים מאירלנד הגיעו לאי לפני שהגיעו אליו הויקינגים. עם זאת אין כל ראיות ארכאולוגיות המעידות על כך. המלומד מהמאה ה-12 ארי ת'ורגילסון כתב בספרו איסלנדינגבוק, כי פעמונים קטנים הדומים לאלו המשמשים נזירים באיסלנד נמצאו על ידי המתיישבים. עם זאת, בשעת כתיבת הספר היו איסלנדים שטענו כי מוצאם ממלך אירי אגדי בשם קיארוולט פראקונונגר, דמות המופיעה בסאגות איסלנדיות, ששלט באזור מחוז קילקני באירלנד בסוף המאה ה-9.

תקופת ההתיישבות

על פי הלאנדנאומאבוק (Landnámabók), "ספר ההתיישבות" האיסלנדי, שנכתב בימי הביניים ומתאר בפירוט את ההתיישבות באיסלנד, התגלתה איסלנד על ידי מלח ויקינגי בשם נאדודר, אשר הפליג מנורווגיה לאיי פארו, אך טעה בדרכו ונסחף אל חופה המזרחי של איסלנד. נאדודר קרא לאי שמצא בשם "Snæland", "ארץ השלג". אחריו הגיע לאי, אף הוא במקרה, המלח השוודי גארד'אר סוואווארסון. סוואווארסון גילה כי הארץ אליה הגיע היא אי, וקרא לו "Garðarshólmi" - "אי גארד'אר". הוא בילה את החורף במקום בו נמצאת כיום העיירה הוסאביק על חופה הצפוני של איסלנד. הסקנדינבי הראשון שהפליג בכוונה תחילה אל האי היה פלוקי וילגרד'ארסון, הידוע גם כ"פלוקי העורב". פלוקי התיישב למשך חורף אחד באזור בארואסטרונד, בצפון מערב איסלנד. היה זה חורף קשה, וכאשר הבחין פלוקי בקרח צף במימי הפיורד שלחופיו שהה, נתן לאי את שמו "איסלנד" (ארץ הקרח).

מתיישבי הקבע הראשונים באיסלנד הגיעו בעקבותיו של מנהיג בשם אינגולפר ארנארסון. על פי הסיפור השליך ארנרסון שני עמודים מעץ מסיפון ספינתו בטרם נחת על האי, ונשבע להתיישב במקום בו נחתו. אז הפליג לאורך החוף עד שזיהה את העמודים בחצי האי הדרום מערבי, הידוע כיום כרייקיאנסקאגי. שם התיישב עם משפחתו בשנת 874, וקרא למקום רייקיאוויק, מפרץ העשן, שם שניתן למקום בשל האדים הגיאו-תרמיים העולם מאדמתו. מקום זה ממש יהפוך לימים לבירת האי, ולעיר הגדולה ביותר באיסלנד המודרנית. ייתכן שלהתיישבותו של ארנרסון קדמו מתיישבים אחרים. מסופר כי נטפארי, עבדו של סוואווארסון, נותר מאחור כאשר אדונו שב לסקנדינביה.

כל המידע על ההתיישבות המוקדמת באיסלנד מגיע מן הלנדנמבוק, ספר שהיסטוריונים איסלנדים מפקפקים ביכולתו להיקרא מקור מהימן, בשל אי התאמות שונות. עם זאת, נותר הספר מקור היסטורי ראשוני. ממצאים ארכאולוגיים ברייקיאוויק נראים כמאשרים את התאריכים הנמסרים בספר. אין ספק כי בסביבות שנת 870 התיישבו ויקינגים מנורווגיה באיסלנד.

לאחר אינגולפור, במהלך העשורים הבאים, הגיעו לאי מתיישבים רבים. מנהיגים ויקינגים עם משפחותיהם ועבדיהם, שהתיישבו בכל האזורים הניתנים ליישוב על אדמת האי . בנוסף למתיישבים הנורווגים הגיעו לאי גם אירים וסקוטים, כעבדיהם של הנורווגים. הגירה זו מנורווגיה לאיסלנד מוסברת באי השקט שעבר על החברה הנורווגית באותה התקופה, כתוצאה של משטרו הקשה של המלך האראלד הראשון, המכונה גם "האראלד בהיר השיער". שניסיונו לאחד את נורווגיה תחת שלטון מרכזי אחד הביא למהומות ולחימה בין הנורווגים ובין עצמם. יש המוצאים את הסיבה בצפיפות אוכלוסין באזורי הפיורדים הדרומיים של נורווגיה באותה התקופה. ההתיישבות באיסלנד מתועדת בפרטי הפרטים בלנדנמבוק. על אף שיש לזכור שהספר נכתב זמן רב לאחר מעשה, במהלך המאה ה-12. ספרו של ארי ת'ורגילסון, "איסלנדינגבוק", הוא מקור שנתפס כמהימן יותר, וייתכן שאף עתיק יותר במידת מה, אך הוא מפורט פחות. על פי ספר זה הייתה איסלנד מיושבת במלואה בתוך 60 שנה.

הקהילה האיסלנדית

ת'ינגווליר, מושבו של האלת'ינגי

בשנת 930 הקימו ראשי השבטים באיסלנד אספה מתמדת הקרויה "אלת'ינגי". הפרלמנט התכנס בכל קיץ בת'ינגווליר היכן שראשי השבטים, שכונו "גוד'אר" עסקו בחקיקת חוקים, יישוב סכסוכים ומינוי מושבעים לדיון בתביעות. החוקים שנקבעו באספה לא הועלו על הכתב, אלא נשמרו בעל פה בידי "לגסגוּמאד'וּר" (lögsögumaður, מילולית - "דובר החוקים"). יש הסבורים כי האלת'ינגי הוא הפרלמנט העתיק בעולם שעודו מתכנס כיום. לא הייתה כל רשות מבצעת מרכזית, ולכן אכיפת החוק הייתה מתבצעת רק באופן עממי. סביבה כזו היא רגישה לנקמת דם, שאכן סיפקה לכותבי הסאגות האיסלנדיות מתקופה זו חומר רב לכתיבה.

בתקופה זו שגשג היישוב באיסלנד וגדל. מתיישבים איסלנדים הגיעו לדרום מערב גרינלנד ואף למזרח קנדה והסאגות הוויקינגיות שנכתבו באותם ימים מנציחות את עלילותיהם.

קבלת הנצרות

המתיישבים באיסלנד היו ברובם עובדי אלילים, שהעריצו את האלילים הנורדים אודין, תור פריה ואחרים. במהלך המאה ה-10 גבר הלחץ הפוליטי להתנצר. כאשר התקרב סוף האלף הראשון קיבלו עליהם איסלנדים רבים את האמונה החדשה. בשנת 1000 עמדה לפרוץ מלחמת אזרחים בין קבוצות דתיות, והאלת'ינגי מינה את אחד מראשי השבטים, ת'ורגייר ליוסוות'נינגאגוד'י (Þorgeirr Ljósvetningagoði), על מנת שיקבע את דתו של האי כבורר. הלה החליט כי על האיסלנדים להמיר את דתם לנצרות, כקבוצה אחת, אך עובדי האלילים הורשו להמשיך בפולחן בצנעה. הבישופות האיסלנדית הראשונה הוקמה בשנת 1056.

מלחמת אזרחים וקיצה של הקהילה

אדם מקבל על עצמו להיות וסאל של מלך נורווגיה. מתוך כתב היד "סקארדבוק"

במהלך המאה ה-11 והמאה ה-12 נדחקו אל הצד המוסדות העתיקים של הקהילה, והחלה מגמה של ריכוז סמכויות. העצמאות של החוואים והמנהיגים המקומיים פינתה את מקומה לטובת שלטון של מספר משפחות ומנהיגיהן. התקופה שבין 1200 ל-1262 ידועה כ"תקופת הסטורלונגים", כאשר הכוונה היא לבני משפחת סטורלונג, משפחה שהנהיגה שבט מקומי שנלחם על השליטה הריכוזית באי, מאבק שהביא לתוהו ובוהו בארץ שאוכלוסייתה הורכבה בעיקר מחוואים שלא יכלו לסבול ניתוק ארוך מאדמתם, על מנת לעבור לקצהו השני של האי ולהילחם בשם מנהיגם.

ב-1220 הפך המנהיג המקומי סנורי סטורלוסון לוסאל של הוקון הרביעי, מלך נורווגיה. סטורלוסון היה סופר, משורר ויורד ים איסלנדי, שפרט להשפעתו על הפוליטיקה האיסלנדית באותה תקופה, שימש מספר פעמים כ"דובר החוקים" והיה בעל השפעה גדולה על הפוליטיקה האיסלנדית של אותה התקופה. האדה שכתב סנורי, נותרה עד ימינו, והיא נחשבת לדוגמה לתור הזהב של הספרות האיסלנדית במאה ה-13.

הוא שכנע את אחיינו סטורלה סיגקווטסון להפוך אף הוא לווסאל ב-1235. סטורלה השתמש בכוח ובהשפעה של משפחת סטורלונגר על מנת להילחם בשבטים האחרים באיסלנד. לאחר עשרות שנות מאבק החליטו כל ראשי השבטים האיסלנדים לקבל את ריבונותה של נורווגיה על האי, וחתמו על "האמנה הישנה" שאיחדה את איסלנד עם בית המלוכה הנורווגי ב-1264.

איסלנד כוסאל נורווגי ודני

בעשורים שלאחר חתימת "האמנה הישנה" השתנה מעט מאוד באי. ריכוז הכוח בידי נורווגיה היה איטי, והאלת'ינגי התכוון לאחוז בכל סמכויותיו החקיקתיות והשיפוטיות. עם זאת, הכמורה צברה כוח באמצעות קבלת המעשר, ובהדרגה עברה העוצמה הפוליטית אל הרשויות הדתיות, כאשר שני הבישופים שכיהנו באי, בסקאלהולט ובהולאר רכשו קרקעות ועוצמה על חשבון ראשי השבטים הישנים.

בתקופה זו הביאו השינויים האקלימיים והפוליטיים להתרכזות בענף הדיג, ולנטישת החקלאות כענף עיקרי.

השלטון הדני

איסלנד נותרה תחת השלטון הנורווגי, כאשר בית המלוכה הנורווגי, התאחד עם בית המלוכה הדני, בעקבות מות המלך הוקון השישי ועלייתו לכס המלוכה של בנו אולף השני, מלך דנמרק. שלא כנורווגיה, לדנמרק לא היה כל עניין מסחרי בשטחי הייצור של איסלנד - צמר ודגה. הדבר הביא למשבר כלכלי פתאומי, וכתוצאה מכך לא נבנו עוד ספינות המיועדות לסחר במרחקים ארוכים. המושבה הקטנה בגרינלנד ננטשה לפני שנת 1500, בשל מחסור במשאבים שקודם לכן סופקו בידי איסלנד.

ב-1660 אירע שינוי חוקתי בדנמרק, שהפך את המלוכה ממוסד נבחר בעל סמכויות מוגבלות, למוסד אבסולוטי ותורשתי. במסגרת זו ויתרו אף תושבי איסלנד על מעט האוטונומיה שנותרה להם, לרבות הזכות ליזום את הסכמתם לחקיקה.

הרפורמציה

באמצע המאה ה-16, המלך כריסטיאן השלישי החל לכפות את הנצרות הפרוטסטנטית בגרסתה הלותרנית על נתיניו. שני הבישופים הקתולים של סקאלהולט והולאר, יון אראסון ואוגמונדור פאלסון, התנגדו לתיקונים הדתיים מבית מדרשו של המלך. אוגמונדור הוגלה מן האי בידי הדנים בשנת 1541, אך אראסון התנגד בכוח. ההתנגדות לרפורמציה תמה בשנת 1550 כאשר שליחי המלך תפסו את אראסון וערפו בפומבי את ראשו, וראשם של שני בניו. לאחר אירוע זה הפכה איסלנד ללותרנית. עד היום זו הדת הדומיננטית באי. הכנעת הבישופים הביאה להחרמת אדמות הכנסייה, דבר שהעניק לכתר הדני עוצמה רבה.

ב-1602 נאסר על איסלנד לסחור עם כל מדינה פרט לדנמרק. מונופול זה נמשך עד לשנת 1854, והביא לקפאון בכלכלת האי.

התנועה הלאומית האיסלנדית

ירגן ירגנסן

שינויי אקלים באיסלנד במהלך המאה ה-18 הביאו עמם קרה שלא הייתה ידועה באי מאז יישובו במהלך המאה ה-9. מעבר לכך, הר הגעש לאקי התפרץ בשנת 1783, והרג כ-9,000 איש וכ-90% מבהמות הבית באי. אוכלוסיית האי נאמדה במספר עשרות אלפי אנשים בעת ההתפרצות. הרעב שלאחר ההתפרצות הביא למות רבע מהאוכלוסייה ששרדה את ההתפרצות.

במהלך המלחמות הנפוליוניות לחמה דנמרק לצידו של נפוליון וכנגד בריטניה. "מלחמת ספינות התותחים" שהתפתחה בין דנמרק ובריטניה הביאה עמה את "המהפכה האיסלנדית", במסגרתה השתלטו סוחר סבון בריטי מלמבת' בשם סמואל פלפס, ועמו הרפתקן דני בשם ירגן ירגנסן על איסלנד, עצרו את המושל הדני, הרוזן טראמפה, והכריזו על עצמאותה של איסלנד, ב-25 ביוני 1809. ירגנסן התיימר לשלוט באי כ"פרוטקטור" מטעם בריטניה, והבטיח להתקין באי חוקה דמוקרטית. האירוע בא לקיצו ב-22 ביולי 1809 עת עגנה באי ספינת מלחמה בריטית, שמפקדה הבהיר כי ממשלת הוד מלכותו לא תתמוך בפעולותיו של ירגנסן. השלטון הדני הושב על כנו, כל פעולותיו של ירגנסן הוכרזו כבטלות. וירגנסן הוגלה לטסמניה. קיימת מחלוקת לגבי הרושם שהותירה תקופת שלטונו של ירגנסן באי. אולם גם אם האירוע לא הותיר בלב תושבי האי כל רצון לעצמאות או תודעה לאומית, וברובם הם נותרו אדישים לפעולותיהם של פלפס וירגנסן, הרי שבדיעבד מציינים אירוע זה כניצוץ הראשון של לאומיות איסלנדית בזמן החדש.

לאחר הפרדותן של ממלכות דנמרק ונורווגיה בחוזה קיל בשנת 1814, בעקבות המלחמות הנפוליאוניות, שמרה דנמרק על איסלנד כשטח חסות.

במהלך המאה ה-19 המשיכה ההחרפה באקלים באי, ורבים מתושביו היגרו אל העולם החדש, במיוחד למניטובה שבקנדה. עם זאת, התעוררה התודעה הלאומית בקרב הנותרים באי, בעקבות הנטייה הרומנטית והלאומית שחלה באותה התקופה באירופה. תנועה הקוראת לעצמאות האי הוקמה על ידי יון סיגורדסון. האלת'ינגי שנותר במשך מאות בשנים כגוף שיפוטי, ובשנת 1800 הוכרז על ביטולו, הוקם מחדש בשנת 1843 כמועצה מייעצת. הגוף החדש טען לרציפות עם האלת'ינגי מימי הקהילה, וביקש את סמכויותיו.

אוטונומיה וריבונות

ב-1874, במלאת אלף שנים להתיישבות באיסלנד, העניקה דנמרק אוטונומיה לאיסלנד. ב-1904 הורחבו סמכויות הממשל העצמי. החוקה שהתקבלה ב-1874, בהסכמת דנמרק, שונתה שוב ב-1903, ושר לענייני איסלנד מטעם דנמרק קבע את מושבו ברייקיאוויק, והיה אחראי לפעולת האלת'ינגי. "חוק האיחוד" שהתקבל ב-1 בדצמבר 1918 הכיר באיסלנד כמדינה ריבונית המאוחדת עם דנמרק באוניה פרסונלית וכפופה לשלטון הכתר הדני. איסלנד קיבלה את דגלה וביקשה כי דנמרק תייצגה בענייני חוץ וביטחון. החוק יצר מנגנון לפיו ייבחן החוק מחדש בשנת 1940 ויבוטל שלוש שנים לאחר מכן, אם לא יגיעו שני הצדדים להסכמה על התיקונים הדרושים בו.

מלחמת העולם השנייה וקבלת העצמאות

ערך מורחב – איסלנד במלחמת העולם השנייה

כיבוש דנמרק על ידי גרמניה הנאצית ב-9 באפריל 1940 קטע את הקשר בין שתי הארצות. ב-10 באפריל קבע האלת'ינגי כי הוא מקבל לידיו את השליטה בענייני החוץ של איסלנד ובוחר מושל זמני, סוון ביירנסון, שהיה לאחר מכן לנשיאה הנבחר הראשון של איסלנד. במהלך השנה הראשונה של המלחמה בחרה איסלנד במדיניות של נייטרליות, ופעלה נגד כוחות שני הצדדים אם אלו הפרו את ריבונותה. ב-10 במאי 1940 פלשו כוחות בריטים לנמל רייקיאוויק, וכבשו את האי, מחשש שייפול לידי הגרמנים. הכיבוש הבריטי נמשך במהלך כל המלחמה. ממשלת איסלנד מחתה, אך לא התנגדה לכוחות הפולשים. ביום הפלישה הקריא ראש הממשלה הרמן יונסון נאום ברדיו בו קרא לאיסלנדים להתייחס אל הפולשים כאורחיהם.

בשיא תקופת הכיבוש, היו לבריטים 25,000 חיילים על אדמת האי. האבטלה חוסלה והכלכלה שגשגה. ביולי 1941 עברה האחריות להגנת האי לידי ארצות הברית לאור הסכם בין ממשלת איסלנד וממשלת ארצות הברית. הבריטים היו זקוקים לכל כוחותיהם בזירות אחרות, והכריחו את האלת'ינגי להסכים לנוכחות כוח כיבוש אמריקני. כ-40,000 חיילים אמריקנים הוצבו באי, יותר מכל הגברים הבוגרים ילידי האי, שאוכלוסייתו הכוללת מנתה אז כ-120,000 תושבים מקומיים.

ב-17 ביוני 1944 קיבלה איסלנד את עצמאותה כרפובליקה בעקבות משאל עם. מכיוון שדנמרק הייתה עדיין תחת כיבוש גרמני, חשו דנים רבים פגיעה מהצעד שנתפס כחד צדדי. למרות זאת שלח כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק מסר של ברכה לעם האיסלנדי.

איסלנד העצמאית

במהלך מלחמת העולם השנייה שגשגה איסלנד, וצברה יתרות מטבע חוץ בבנקים זרים. הממשלה, שהורכבה מנציגי שלוש המפלגות הגדולות, השמרנים, הסוציאל-דמוקרטים והסוציאליסטים, החליטה להשתמש בכספים למטרת חידוש כללי של צי הדיג, בניית מפעלים לעיבוד דגה, ומודרניזציה של החקלאות. מטרת פעולות אלו הייתה לשמור את רמת החיים באי ברמה הגבוהה של שנות המלחמה.

הממשלה נקטה במדיניות סוציאל-דמוקרטית שמטרתה הייתה ליצור את התשתית ליצירת מדינה מודרנית ומתועשת. שמירה על אחוזי אבטלה נמוכים והגנה על הייצוא נחשבו למטרות עיקריות, ולשם כך שלטה הממשלה בשער המטבע בצורה מלאכותית. בשל התלות בשוק הדיג שהיה לא יציב ובעל משתנים רבים שלא היו בשליטת הממשלה, נותרה כלכלתה של איסלנד לא יציבה עד לשנות ה-90, בהן החלה משתחררת מהתלות בדיג ומצאה כיוונים חדשים להתפתחותה.

באוקטובר 1946 הסכימו ממשלותיהן של איסלנד וארצות הברית להשעות את אחריותה של ארצות הברית להגנת איסלנד, אך ארצות הברית נותרה בעלת זכויות מסוימות בקפלוויק, כגון הזכות להקים במקום בסיסים צבאיים, אם מצבה של המלחמה הקרה יחייב זאת.

בשנת 1949, למרות גל של מהומות והתנגדות עזה, הצטרפה איסלנד לנאט"ו, בתנאי שלעולם לא תיקח חלק בפעולות התקפיות כנגד מדינה זרה. בכך הייתה איסלנד למדינה היחידה בנאט"ו שזכאית להגנת הברית אף שאין לה צבא, זאת עקב מיקומה של המדינה בנקודת מפתח אסטרטגית. לאחר פרוץ מלחמת קוריאה ב-1950, הסכים האלת'ינגי לכך שארצות הברית תשוב ותיקח את האחריות להגנתה של איסלנד. הסכם זה, שנחתם ב-5 במאי 1951, היה שנוי במחלוקת עזה באיסלנד ובשנת 1956 הביא משבר קואליציוני וקריאה של הפרלמנט לפינוי הצבא האמריקאי. עם זאת, צבא ארצות הברית המשיך לשהות על אדמת איסלנד עד לשנת 2006. בתקופת המלחמה הקרה, ארצות הברית החשיבה את איסלנד כבת ברית אסטרטגית חשובה, והשקיעה מאמצים רבים בשימור נאמנותה.

מלחמת הבקלה

ערך מורחב – מלחמת הבקלה

ספינות משמר החופים האיסלנדי עוגנות בנמל

מלחמת הבקלה הייתה סדרה של עימותים בין איסלנד והממלכה המאוחדת החל מסוף שנות ה-50 ועד לאמצע שנות ה-70. התקרית הראשונה אירעה ב-1958 כאשר בריטניה לא יכלה למנוע מאיסלנד מלהרחיב את שטחי הדייג שלה מ-4 מייל ימי ל-12 מייל ימי מחופיה של איסלנד. המלחמה השנייה נמשכה בין 1972 ל-1973 כאשר הגדילה איסלנד את הטווח ל-50 מייל ימי. המלחמה השלישית החלה בנובמבר 1975 כאשר איסלנד הגדילה את הטווח ל-200 מייל ימי. בריטניה לא הכירה בסמכותה של איסלנד לקבוע לעצמה את גבולותיה הימיים, והמשיכה לדוג בתוך השטח שהוכרז על ידי איסלנד כגבולה.

על מנת לאכוף את החוק של הרחבת האזור המוגבל פרסה איסלנד באזור כוח של שש ספינות של משמר החופים ושני מכמורתני ירכתיים (ספינות מכמורת בהן הרשת מורדת מהירכתיים) מתוצרת פולין שהוסבו לספינות של משמר החופים. בתגובה שלחה בריטניה צי בן עשרים ושתיים פריגטות, שבע ספינות אספקה, תשע ספינות גרר ושלוש ספינות סיוע על מנת להגן על המכמורתנים הבריטים.

שינוי משמעותי בהתפתחות הסכסוך חל כשאיסלנד איימה בסגירת בסיס נאט"ו בקפלוויק. בזמן בו התרחשו מאורעות אלו היה זה איום של ממש על היכולת של נאט"ו להגן על האוקיינוס האטלנטי בפני ברית המועצות. ממשלת בריטניה נאלצה בשל כך להכיר בגבול בן 200 המייל הימי והורתה לדייגיה שלא להיכנס יותר לתחום זה.

רפורמות והתחדשות

העברת הבסיס האמריקני בקפלוויק לידי איסלנד, 30 בספטמבר 2006

איסלנד מעולם לא הייתה חלק מן האיחוד האירופי. בשנת 1970 הצטרפה לאיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA) אותו ייסדו בשנת 1960 מספר מדינות שלא רצו או לא יכלו להצטרף אל הקהילייה האירופית, שהפכה לאחר מכן לאיחוד האירופי. במהלך שנות השבעים ושנות השמונים פרשו רוב החברות מן האיגוד, והותירו בו, פרט לאיסלנד, גם את נורווגיה, שווייץ וליכטנשטיין. הכלכלה האיסלנדית המשיכה להתבסס על הדיג כענף עיקרי, וכאשר תעשיות מפתח ומוסדות כלכליים חשובים הם בבעלות ממשלתית.

בשנת 1991 עלתה לשלטון באיסלנד "מפלגת העצמאות", מפלגת ימין בהנהגת דוד אודסון, וזאת בקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מפלגה זו הנהיגה רפורמות שוק ליברליות, והפריטה מספר חברות ממשלתיות. הממשלה הצליחה להוריד את האינפלציה. ב-1994 הצטרפה איסלנד אל האזור הכלכלי האירופי (EEA) מסגרת שנועדה לאפשר למדינות EFTA החפצות בכך סחר חופשי עם האיחוד האירופי.

ב-1995 הקימה מפלגת העצמאות קואליציה עם המפלגה הפרוגרסיבית והמשיכה בהליך ההפרטה, כאשר הפריטה שני בנקים ואת חברת הטלקומוניקציה בעלת המונופול "סימין". רפורמה במיסים הביאה להפחתה ניכרת במס החברות ובמס הירושה, והפחתה נוספת במיסים אחרים. ענף הדיג עבר אף הוא שינויים והונהגה שיטה של מכסת דיג הניתנת להעברה. קואליציה זו החזיקה מעמד לאחר מספר מערכות בחירות עד שנת 2004 עת התפטר אודסון לאחר 13 שנים בתפקידו.

לאחר מיתון בתחילת שנות התשעים, התרחבה הצמיחה הכלכלית באיסלנד ב-4% בממוצע החל משנת 1994, ועד לפרוץ המשבר הכלכלי בשנת 2008 נחשבה איסלנד לאחת המדינות העשירות בעולם. מבחינת מדיניות החוץ, ממשלות הימין ששלטו באיסלנד מתחילת שנות התשעים תמכו בארצות הברית, והעניקו תמיכה צבאית ככל יכולתם לנאט"ו במערכה בקוסובו, ואף שלחו שני חיילים למערכה בעיראק בשנת 2003.

במרץ 2006 הודיע הממשל האמריקני כי בכוונתו להסיג את כוחותיו השוהים באיסלנד. ב-12 באוגוסט 2006 עזבו ארבעת המטוסים הצבאיים האמריקנים האחרונים את המרחב הצבאי של איסלנד, ובספטמבר 2006 סגרה ארצות הברית את בסיסה הגדול בקפלוויק.

המשבר הכלכלי בשנת 2008

ערך מורחב – המשבר הכלכלי באיסלנד (2008)

המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 השפיע על איסלנד באופן חריף, כאשר הסתבר כי חובות הבנקים האיסלנדים הם פי כמה וכמה מן התוצר הלאומי הגולמי של איסלנד - 14 מיליארד אירו. כל שלושת הבנקים הגדולים באיסלנד הושפעו מן המשבר וממשלת איסלנד נטלה לידה את השליטה בהם. על פי הערכות איסלנד נמצאת על סף היותה המדינה הראשונה בפשיטת רגל במשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008. נראה כי המשבר הגיע על רקע הפריחה הכלכלית משנות ה-90 ושיעור הצמיחה המהיר, כאשר התאפשר לגורמים העיקריים בכלכלת איסלנד לבסס את הכלכלה על השקעות תוך נטילת אשראי בינלאומי, במיוחד בשוקי בריטניה ודנמרק. הבנקים האיסלנדים השקיעו סכומים נכבדים, תוך שהם לווים לצורך כך כספים, בזכות הריבית הגבוהה שהציעו, ונכנסים לחובות כבדים.

עם פרוץ משבר הסאבפריים בארצות הברית, אף שהבנקים האיסלנדים לא היו חשופים למשבר זה באופן ישיר, החלו קרנות גידור בריטיות מהמרות במכשירים פיננסיים משוכללים כנגד הבנקים האיסלנדיים. הנחת הקרנות הייתה כי לנוכח החוב החיצוני האדיר של הבנקים האיסלנדים מחד, ולנוכח יתרות מטבע החוץ הזעומות של הבנק המרכזי של איסלנד מנגד, צפויה התמוטטות של אחד משלושת הבנקים האיסלנדים הגדולים. מדיניות השקעות זו של קרנות הגידור הבריטיות הביאה בשלב ראשון לצניחת שער הקרונה האיסלנדית ב-30% ופניה של הבנק המרכזי של האיסלנד בבקשה לסיוע חירום של 1.5 מיליארד אירו, מן הבנקים של נורווגיה, שוודיה ודנמרק. התפתחויות אלה בישרו את פרוץ המשבר במלוא היקפו.

בתחילת אוקטובר 2008 נקטה ממשלת איסלנד צעדי חירום, ובין היתר הלאימה את שלושת הבנקים הגדולים, גליטניר, לנדסבנקי וקאופטינג. הממשלה הודיעה כי תפריד בין שירותי הבנקאות הפנימיים שיינתנו על ידי הבנקים כרגיל, ובין הפעילות של הבנקים מחוץ לאיסלנד.

המשבר הכלכלי באיסלנד הוא בעל השפעות מרחיקות לכת על חיי המסחר והאזרחים, בגלל היחס בין היקף הפעילות הכלכלית האדיר של הבנקים שקרסו, לעומת מספר תושביה המצומצם של המדינה וההיקף הקטן של הפעילות הכלכלית בה.

לקריאה נוספת

• יעקב שריג, סאגות איסלנדיות - אמונות, מנהגים וטקסים פגאניים באיסלנד בימי הביניים, רסלינג, 2023

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של איסלנד בוויקישיתוף