יהדות דרום אפריקה

יהדות דרום אפריקה
אוכלוסייה
	50,000
שפות
	אנגלית, עברית, יידיש
דת
	יהדות
קבוצות אתניות קשורות
	יהדות אשכנז, יהדות בריטניה, יהדות הולנד, יהדות גרמניה, יהדות צרפת
נוסח תפילה
	נוסח אשכנז, נוסח ספרד

יהדות דרום אפריקה היא הקהילה היהודית בדרום אפריקה וכיום היא הקהילה הגדולה ביותר ביבשת אפריקה. זוהי קהילה אשכנזית ברובה, המורכבת בעיקר מיוצאי הרפובליקות הבלטיות במזרח אירופה.

היסטוריה

ראשוני היהודים הגיעו לדרום אפריקה עם תחילת ההתיישבות האירופית בכף התקווה הטובה, במאה ה-17, והתיישבו במקום שהתפתח להיות העיר קייפטאון. לאורך המאה ה-18 והמאה ה-19 המשיכו להגיע יהודים במספרים קטנים. בסוף המאה ה-19 גברה ההגירה למספרים משמעותיים, בעקבות גילוי מרבצי היהלומים והזהב בעומק המדינה. פוגרומים במזרח אירופה נתנו עידוד משמעותי להגירה, וקהילות שלמות הגיעו מליטא, פולין, רוסיה הלבנה ולטביה, תנועה שנמשכה עד שנות ה-30 של המאה ה-20. ב-1880 חיו כ-4,000 יהודים בדרום-אפריקה. רוב הגירת יהודי דרום-אפריקה התרחשה בשנים 1880–1910 (כ-40,000). 30,000 נוספים הגיעו עד לשנת 1948. במפקד שנערך ב-1946 נמנו 104,156 יהודים שהיוו 4.39% מהאוכלוסייה ה"לבנה".

תקופת-מה הצליחו האפריקאנרים למנוע מן האחרים (כולל היהודים) זכויות פוליטיות ואחרות, אם כי לא הייתה לכך משמעות מעשית רבה בעיני היהודים, שנקודת המוצא שלהם להשוואה הייתה מזרח אירופה. הגבלות אלה בוטלו בשנים שלאחר הניצחון האנגלי במלחמת הבורים השנייה (1899–1902). היהודים נטו להיות חלק מציבור דוברי האנגלית. בצד משקל יתר של יוצאי יהדות בריטניה בהנהגת הקהילה, היו לכך סיבות אחרות, כגון נטייה משותפת של היהודים ודוברי האנגלית לעירוניות ולעיסוקי המעמד הבינוני, לעומת נטייה אפריקאנרית לאזורי הכפר, וכן נטייה אינקלוסיבית של התרבות האנגלית לעומת נטייה אקסקלוסיבית של התרבות האפריקאנרית. בדרך כלל נטו יהודי דרום-אפריקה, די בדומה ליהודים ביתר הפזורות באותה תקופה, לעסוק במסחר ובשירותים, שם היה להם ייצוג יתר לעומת משקלם באוכלוסייה. מבחינה פוליטית נטו תמיד למפלגות המרכז, אם כי היה להם גם ייצוג-יתר בתנועות השמאל.

בהנהגת הקהילה היה כאמור משקל רב ליהודים שמוצאם אנגלי, וכך היה חותם בריטי חזק במוסדות הקהילה, למשל, מוסד "ועד שליחי הקהילות". יהודים דרום אפריקה נטו עוד מארץ-מוצאם להיות בעלי תודעה לאומית-יהודית חזקה, וכך נטו יותר מיהודים אחרים בארצות דוברות האנגלית לשמור על ייחודם. נראה שמה שהקל על כך היה היותה של דרום-אפריקה רב-תרבותית מלכתחילה, וללא תרבות דומיננטית מובהקת. כמעט כולם השתייכו ליהדות האורתודוקסית.

מלחמת העולם השנייה ואחריה

כ-10,000 יהודים מתוך כ-105,000 שרתו בצבא דרום-אפריקה. בזמן מלחמת העולם השנייה רבים מהחיילים היהודים חנו במזרח התיכון ובאו במגע עם "היישוב". לאחר מלחמת העולם גברה מאוד הפעילות למען ארץ ישראל, הן בצורת הפגנות ומחאות נגד המדיניות הבריטית, הן בצורת פעילות מדינית, שנעזרה מאוד בעמדתו האוהדת של יאן סמאטס, ראש ממשלת דרום אפריקה באותה תקופה. עם פרוץ המלחמה נשלחו לארץ ישראל כספים ואספקה (כובעי פלדה, ציוד רדיו ומכ"ם, מזון ועוד). נוסף לציוד, התייצבו יהודי דרום אפריקה בהמוניהם כמתנדבים לעזרת היישוב במסגרת מח"ל. אלפים נרשמו כמתנדבים, והמגייסים נאלצו לדחות את רובם. בכל זאת מספר המגיעים היה מרשים ביותר ביחס לגודל הקהילה: כ-800, מהם כ-600–700 נקלטו כחיילים.

בשנות משטר האפרטהייד

בשנות משטר האפרטהייד, לאורך כמעט כל המחצית השנייה של המאה ה-20, לא סבלו היהודים מהאפליה והגזענות שכוונו נגד הרוב השחור, והיוו חלק אינטגרלי מהמיעוט הלבן המיוחס. המוסד המרכזי של יהדות דרום אפריקה, ועד שליחי הקהילות (SABJD), שיתף פעולה מרצון עם המשטר. כמו כן, הקשרים הביטחוניים החשאיים הנרחבים, שקיימה ישראל עם דרום אפריקה באותה תקופה, תוך הפרה של החרם שהטילה עליה מועצת הביטחון של האו"ם, זכו לתמיכה מוחלטת של ועד שליחי הקהילות עד לסיום האפרטהייד ב-1990. ועד שליחי הקהילות שיתף פעולה עם המשטר אפילו בשעה שפגע בחירויות האזרח וזכויות האדם של יהודים רבים, שהיו דמויות מרכזיות במאבק נגד האפרטהייד^[1]. יהודים רבים בלטו בין ראשי האופוזיציה למשטר, רובם חברי המפלגה הקומוניסטית, ביניהם ארטור גולדרייך שנידון למוות שלא בפניו^[2]^[3], דניס גולדברג שנכלא במשך 22 שנים^[4], רות פירסט שנהרגה בהתנקשות באמצעות מעטפת נפץ^[5], אלבי סאקס שאיבד בניסיון התנקשות יד ועין^[6] וג'ו סלובו שהיה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה ואחר כך שר השיכון בממשלתו של נלסון מנדלה^[7].

הקהילה, שהגיעה לגודל של 120,000 איש, פרחה ושגשגה מבחינה תרבותית, כלכלית וחברתית בשנות משטר האפרטהייד. בשנות ה-70 וה-80 החלו יהודים רבים לעזוב את דרום אפריקה על רקע המתח הבין-גזעי והסנקציות הבינלאומיות שהיו מנת חלקה של המדינה. כ-10,000 יהודים מתוכם עלו לישראל^[8].

בשנת 1995 ייצג הרב הראשי סיריל האריס את הקהילה היהודית בפני ועדת האמת והפיוס, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלת דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. סיריל אמר בהופעתו בפני הוועדה^[9]:

אנו מרגישים שזוהי הזדמנות נפלאה לרפא מחלוקות ולהתחיל תהליך של בניית חיים טובים יותר. עלינו לבחון את העבר ולהודות בטעויות העבר. הקהילה היהודית לא יזמה את האפרטהייד. ורבים בקהילה היהודית לא הסכימו עם מצב זה. כמעט כל החברים בה חשו מתח מוזר לגבי האפרטהייד, אבל רוב בה הרוויח ממנו בצורה כזו או אחרת. נכון, רבים עבדו קשה להשיג את מה שיש להם כיום, אך האם אנחנו יכולים לומר שכולנו היינו מה שאנחנו כיום, בקהילה היהודית, אם האפרטהייד לא היה מתרחש? האם מישהו מאיתנו יכול, ברמת העקרון, להצהיר בבטחון שלא הרווחנו כישורים, יכולות ונכסים בזכות האפרטהייד? זה אפשרי, ואף קרוב לוודאי, שהנסיבות האישיות שלנו כיום הן פירות של האפרטהייד. ואם אנחנו נושאים באחריות לעברה של הארץ הזאת, אנחנו בוודאי אחראים גם לעתידה.

במאה ה-21

נכון לשנת 2019 מונה הקהילה כ-50,000 איש, מרביתם ביוהנסבורג רבתי^[10]. קהילה גדולה קיימת גם בקייפטאון, וקהילות קטנות יותר בפרטוריה, בדרבן, בפורט אליזבת ובערים אחרות במדינה. שיעור היהודים בקרב בעלי המקצועות החופשיים ואנשי ההון גדול לאין שיעור משיעורם היחסי באוכלוסייה, ואפילו בהתחשב בשיעורם בקרב האוכלוסייה הלבנה בלבד.

הקהילה היהודית מגובשת, מאורגנת בקהילות ומוסדות, וברובה חדורה תחושת זהות יהודית וציונית. כ-80% מהם רשומים כחברי קהילה, בעיקר כחברי קהילות אורתודוקסיות. נציגותם הרשמית כלפי השלטונות היא "ועד שליחי הקהילות" (Board of Deputies), ופעילה מאוד במדינה גם הפדרציה הציונית (SAZF) וארגונים ציוניים נוספים. עם זאת, מבין היהודים שעזבו את דרום אפריקה, רק מיעוט עלה לישראל, בעוד הרוב היגרו למדינות אחרות דוברות אנגלית – ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובריטניה.

כמעט כל יהודי דרום אפריקה דוברים אנגלית כשפת אם. הדור המבוגר יותר, שהולך ומתמעט, דובר יידיש. עברית נלמדת בבתי הספר היהודיים ובמסגרות אחרות, שכ-80% מבני הדור הצעיר משתייכים אליהם.

היחס לישראל ולציונות

הציונות בדרום-אפריקה הצליחה להפוך לדומיננטית בחיי הקהילה, ואולי אף הפכה את קהילת יהודי דרום אפריקה לקהילה הציונית ביותר בעולם. למעשה, הפדרציה הציונית הפכה לגוף המייצג של היהודים. היו לכך כמה סיבות: עיתוי - התנועה הציונית נוסדה והתפתחה יחד עם הקהילה עצמה. הפיצול בין דוברי האנגלית לדוברי האפריקנס מנע התהוות חברה "מארחת" אליה צריך להסתגל, הסתגלות העומדת לכאורה בניגוד לפעילות ציונית. הרכב האוכלוסייה היהודית - דומיננטיות מספרית בקהילה (אם כי בתחילת המאה העשרים - לא בהנהגה) של יהודים מליטא להם נטייה ציונית עוד מארץ מוצאם, מקום בו לא הייתה דריסת רגל חזקה לתנועות הדוגלות באידאולוגיות המתחרות בלאומיות יהודית.

הציונות הופיעה לראשונה בדרום-אפריקה ב-1896, עת הוקמה אגודת "חובבי ציון" ביוהנסבורג על ידי יהודים יוצאי מזרח-אירופה. האגודה עסקה באיסוף כספים, פרסום וכיוצא בזה. ב-1898 נערכה, בראשות יהודים שמוצאם מבריטניה, אספת יסוד של התנועה הציונית, שנקראה אחר כך South African Zionist Federation, שפרשה כנפיה גם על רודזיה (כיום זימבבווה), ועד סוף אותה שנה היו בה כ-5,000 חברים. ב-1899 ביקרו שני נציגים מדרום-אפריקה בקונגרס הציוני בבזל. עד מהרה רכשה הציונות מעמד של אידאולוגיה עיקרית ושל גורם מגבש בקהילה, כאשר כמעט כל הרבנים החשובים היו ציונים מושבעים.

הבולט במנהיגי הציונות בדרום-אפריקה בתחילת המאה העשרים היה שמואל גולדרייך (Goldreich), ובהנהגתו רכשה זו מספר מאפיינים: תפיסה משיחית-רומנטית ובה לציונות תפקיד ביצירת עולם טוב יותר עבור כל המין האנושי; נאמנות ל"ציונות המדינית" של הרצל ואחר כך וולפסון; פירוש רחב של המושג "ציונות" כ"יהדות במיטב התגלמותה", דבר המתבטא בדאגה לרווחת היהודים באשר הם. מכל האמור הפדרציה הציונית מלאה תפקיד בייצוג הקהילה כולה. למעשה, היא הייתה הגוף היהודי הראשון שהקים מסגרת ארצית, והקמת הפדרציה קדמה להקמת "ועד שליחי הקהילות". למרות נטייתה של המנהיגות ל"ציונות המדינית", פנו חוגים ציוניים שמוצאם מזרח-אירופי ל"ציונות מעשית" שהתבטאה באיסוף כספים לרכישת קרקעות בארץ ישראל ובהשקפה על העלייה אליה כעניין המיועד להגשמה אישית. ואכן, פעילות איסוף הכספים שגשגה. במשך כל התקופה שעד 1948 היה היקף התרומות לנפש לקרן היסוד בקרב יהודי דרום-אפריקה הגבוה ביותר בין הקהילות בעולם, והיו יהודים שהשקיעו כספים בארץ ישראל באופן פרטי.

לפדרציה הציונית, שהייתה הגוף הדומיננטי בחיי הקהילה, הייתה השפעה רבה בעיצוב החינוך היהודי. כיוון שתחום זה לא היה מפותח בדרום-אפריקה, נודעה השפעה רבה לאגודות הנוער ("ישראל הצעירה") של הפדרציה, שרוב בני הנוער היהודים השתייכו אליהן בשלב כלשהו בחייהם. מאגודות אלה נוסדה ב-1931-1930, על ידי נורמן לוריא, שהושפע מרעיון דומה בבריטניה, תנועת "הבונים", לבני 12–16 ואחר כך התרחבה לבני 8–11, לבוגרים שמעל גיל 16 ואפילו סטודנטים. תחילה ניסתה התנועה לשמור על גוון א-פוליטי, אך מאמצע שנות השלושים, רכשה "הבונים" אוריינטציה סוציאליסטית וחלוצית. לתנועה היה מחנה שנקרא "קיבוץ הבונים", מחוץ ליוהנסבורג. וכמה בוגרים עלו והצטרפו לקיבוצים מעיין ברוך (1947) וכפר בלום, בו התיישבה הקבוצה המאורגנת הראשונה ב-1945 ובה שבעה חברים. ב-1935-1934 נוסדה גם "השומר הצעיר" על ידי צעירים שהוריהם ממזרח-אירופה. ב-1938 עלו כמה מהם והצטרפו לקיבוץ חצור. קבוצה אחרת הייתה בין מייסדי קיבוץ שובל ב-1946. בשנים 1978-1979 עלה גרעין נוסף בשתי קבוצות של עולים וייסדו את המושב מנוף בגליל.

למרות הדומיננטיות של הציונות בחיי הקהילה, האופי שלבשה, וההשקפה הרואה ביהדות ישות לאומית נפרדת, לא התבטא כל זה בממדי עלייה משמעותיים, וגם אחוז ניכר מאלה שעלו - חזרו לארץ-מוצאם, ממש כמו ביתר הקהילות בארצות דוברות האנגלית. מספר העולים מדרום-אפריקה בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל היה 259. בכל זאת, היו יהודים יוצאי דרום-אפריקה בין מייסדי מעיין ברוך, המושב השיתופי תימורים שהוקם ב-1945 על ידי ציונים כלליים (הוא נוסד כקיבוץ ומיקומו היה תחילה ליד נהלל), ובין מתיישבי כפר עציון וכפר דרום שהוקמו על ידי תנועת "בני עקיבא", שגם לה היה סניף דרום-אפריקני אשר אימץ את אידיאל החלוציות החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. כן קיימו המפלגות הציוניות חוות הכשרה לצעירים ב-1933 ליד קרוגרסדורפ (Krugersdorp). ציוני דרום אפריקה פעלו כשדולה מצליחה מאוד, כאשר סייעו לכך קרבתם של אישים מרכזיים בהנהגת דרום-אפריקה, ובעיקר יאן סמאטס (Smuts), לרעיון הציוני. הממשלה הדרום-אפריקנית עצמה הייתה אוהדת לרעיון הציוני, ואף נתקבלה בה החלטה בנוסח זה.

נראה שהפריחה היחסית של הציונות נעוצה הן ביהדות השורשית, שלעיתים נלוותה אליה ציונות עוד ממקום מוצאם של מרבית יהודי דרום-אפריקה בליטא; הן מחוסר היציבות שהשרה גל האנטישמיות בין מלחמות העולם; הן עקב מצב קהילת ה"לבנים" כולה כקהילת מיעוט המוקפת רוב של "שחורים". בנוסף, כאמור, התחזקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 המפלגה האפריקנרית הלאומית, האנטישמית כמעט בגלוי, ואף זכתה ב-1948 בבחירות.

אחד מהמאפיינים לציונות בדרום-אפריקה היה רתיעה מהמפלגתיות. השתרשותן של מפלגות שונות הייתה קשה ולפעמים נכשלה. רוב חברי הפדרציה הציונית, למשל, היו בלתי מפלגתיים וכונו "ציונים כלליים" (Zups). רק ב-1945 נקבע שהייצוג בפדרציה הציונית יהיה על פי מפלגות. על רקע זה בולטת הצלחה יחסית של הרוויזיוניסטים בדרום-אפריקה. אלה הקימו, כעמיתיהם בעולם, גוף מתחרה שפרש מן הפדרציה הציונית ב-1935 (וחזר ב-1947). בתקופת הפרישה נעשו ניסיונות רבים לאיחוד, והם נכשלו רק בשל התנגדות ההסתדרות הציונית העולמית.

אנטישמיות

יהודי דרום-אפריקה סבלו מאנטישמיות במידה מועטה. למעשה, מלכתחילה הייתה מידה של פילושמיות טבועה ביסודותיה של התרבות האפריקאנרית, שנשענה על אדיקות דתית-נוצרית מהגוון הרפורמיסטי, ובו משקל רב ל"ברית הישנה". בכל זאת, אותה אדיקות נוצרית לבשה לפעמים צורה של אנטישמיות. קבוצה אחרת שהראתה לעיתים נטיות כאלה היו דוברי אנגלית עירוניים. מקור אחר לרגשות כאלה, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שגם הייתה תקופה של התנגשויות-דמים על רקע סכסוכי עבודה, היה הפחד מפני "החיידק הבולשביקי", שנבע מייצוג-היתר של יהודים בתנועות השמאל. בערך באותה תקופה גברה האנטישמיות, די בדומה לאירופה בסוף המאה ה-19, עם גידול הפרולטריון האפריקנרי בערי דרום-אפריקה, בהן היו היהודים ברובם אנשי מסחר וכספים. בין היתר, התבטאו מגמות אלה בהגבלות על הגירה יהודית לדרום-אפריקה. מאוחר יותר, משנות השלושים ואילך, נודעה השפעה רבה ל"ייבוא" רעיונות אנטישמיים מגרמניה. אלה מצאו קרקע פורייה בהיותה של דרום-אפריקה חברה גזענית במוצהר ובמתח האנגלי-אפריקנרי המתמיד. כמו בכל מקום, שמשה גם שם האנטישמיות כראש חץ בהחדרת הרעיונות הנאציים לדרום-אפריקה, והיא נחלה הצלחה רבה בקרב הלאומנים האפריקנרים. המפלגה הלאומנית האפריקנרית, שזכתה לבסוף בבחירות 1948, הייתה אנטישמית בגלוי. האנטישמיות נחלשה במחצית השנייה של שנות הארבעים. בכל זאת, ברמה היום-יומית, לא היה נזקה של האנטישמיות ניכר ביותר.

הקמת מדינת ישראל, שלאורך שנים הייתה בין ידידותיו היחידות של ממשל המיעוט הלבן, העלתה את קרנם של היהודים במדינה. המפעל הציוני וההתיישבותי, הבריחה מרדיפות באירופה, המאבק בבריטים לעצמאות והבידוד הבינלאומי גרמו לדרום אפריקאים לראות בציונות, ביהודים ובישראל את אחיהם הטבעיים ביותר. העברת השלטון לרוב השחור בשנות ה-90 העלתה חששות של נקמנות מצד השחורים שתתבטא כלפי היהודים. חששות אלה התבדו על רקע האופי הפייסני של חילופי השלטון, ואולי גם משום תמיכתם של יהודים רבים בשחורים בשנות הדיכוי. יחד עם זאת, התחזקותם של גורמים איסלאמיים מאז חילופי השלטון הביאה לכמה תופעות של אנטישמיות איסלאמית.

ראו גם

לקריאה נוספת

זאב ז'בוטינסקי, היהודים בדרום אפריקה. בתוך: כתבים, כרך "רשימות", עמ' 257–271. הוצאת עמיחי, תל אביב

Hannah Arendt, The Origins of Totalitarianism, New-York, 1951, עמ' 200–207
Gillon, Philip. Seventy Years of Southern Africans Aliyah. Adar Publishing. Israel. 1992.
Katzew. Henry. South Africa's 800: The Story of South African Volunteers in Israel's War of Birth. Compiled and produced by Maurice and Marcia Ostroff from Henry Katzew's original manuscript. Edited by Joe Woolf. South African Zionist Federation. Ra'anana. 2003.