פורטל:ירושלים/מאמר נבחר/גלריה
ערך נבחר
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
 |
המושבה האמריקאית (American Colony) הייתה קהילה אמריקאית אוטופית, שנוסדה והתיישבה בירושלים העות'מאנית. היא מוכרת כיום בעיקר בזכות מלון היוקרה אמריקן קולוני העומד במזרח ירושלים, בסמוך ל"קו התפר" של העיר, ובזכות הצילומים הרבים שהותירו מתיישביה, המתעדים את ירושלים וארץ ישראל של אותה תקופה.
 |
ויה דולורוזה (מלטינית Via Dolorosa) פירושה דרך הייסורים (ויה=דרך, דולורוזה=ייסורים) שלפי האמונה הנוצרית עבר ישו בין בית המשפט לגבעת הגולגולתא שם נצלב, היא נקראת כך בגלל הייסורים שעברו לפי האמונה הנוצרית על ישו בלכתו במסלול זה. המסלול קרוי גם via crucis דרך הצלב. ויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי של ירושלים, בשער האריות, ומסתיימת ברובע הנוצרי בכנסיית הקבר. הדרך כוללת 14 תחנות, מתוכן תשע תחנות ברחוב עצמו וחמש תחנות אחרונות בכנסיית הקבר הקדוש.
טלביה היא שכונה בלב ירושלים, בשולי מרכז העיר. היא גובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון. בצידה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבי משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות העשרים, ואוכלסה בידי תושבים ערבים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.
טלביה נחשבת היום, כבראשית ימיה, שכונה יוקרתית ואמידה, בה מתגוררים אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים מארצות רווחה, בכירי ממשל ודיפלומטים זרים. מדינת ישראל מחזיקה מספר דירות שרד בטלביה, ובין היתר ממוקמים בה משכן הנשיא ומעון ראש הממשלה. מחירי הנדל"ן בטלביה הם מהגבוהים בישראל.
ימין משה, שכונה ותיקה ומרכזית בירושלים בקרבת העיר העתיקה. השכונה נקראת על שם משה מונטיפיורי, מקימה. היא הוקמה ב-1893 בתקופת היציאה מן החומות, בצמוד לשכונת משכנות שאננים. השכונה ננטשה במלחמת השחרור, לאחר המלחמה יושבה מחדש על ידי עולים מטורקיה ומכורדיסטן והייתה קרובה לקו הירוק.
עם איחוד ירושלים הוחלט על שינוי מהפכני בפני השכונה, שהפכה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים. מהלך זה לווה בהתנגדות תושבי השכונה, ובסילוקם ממנה.
 |
בית הכנסת ישורון (במקור: ישֻרון) הוא בית כנסת אשכנזי מרכזי בירושלים שנוסד בשנות העשרים של המאה הקודמת. בבית הכנסת, שנחשב בית הכנסת המודרני הראשון בירושלים, התארחו כמעט כל הדמויות הבולטות בירושלים דאז; החל מהרבנים הראשיים לישראל וכלה בראשי המדינה. בית הכנסת שוכן כיום במשכנו זה כשבעים שנה, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים ובניין היכל שלמה.
האמה התחתונה היא אמת מים מהתקופה החשמונאית, שהובילה מים מאזור בית לחם לירושלים בתוואי מפותל של כ-23 קילומטרים. המים נועדו לשמש את אוכלוסיית ירושלים הגדולה, שהוכפלה ואף שולשה בימי העלייה לרגל לבית המקדש. ייחודה של האמה הוא בהיותה מפעל המים הראשון בתולדות ירושלים שמקורותיו שכנו הרחק ממנה. הקמת האמה הייתה מבצע הנדסי מורכב, שכן מקורות המים היו אמנם גבוהים יותר מירושלים, אך הדרך הייתה זרועה הרים ובקעות. הבונים השתמשו אפוא בכלי מדידה שהיו מקובלים בטכנולוגיה של עולם הבנייה הרומי, כמו כורובאטס – מתקן למדידת שיפועים, כך שהמים זרמו בשיפוע מתון ביותר של כפרומיל. האמה התחתונה שימשה את תושבי ירושלים באופן כמעט רציף במשך אלפיים שנה, ויצאה מכלל שימוש רק בתקופת המנדט הבריטי.
מלון המלך דוד הוא מלון ירושלמי ותיק, שראשיתו כמלון פאר בימי המנדט הבריטי, ועד היום לא הועם זוהרו. המלון נחשב מהבולטים והיוקרתיים שבמלונות ישראל, וזכה לפרסום ברחבי העולם. הוא ממוקם ברחוב המלך דוד בלב ירושלים, וצופה אל העיר העתיקה והר ציון. המלון מלווה את ההיסטוריה הישראלית והירושלמית מימי המאבק על הקמת המדינה, דרך מלחמת העצמאות, חלוקת ירושלים, איחודה מחדש, ועד ימינו אלה. בין היתר נודע המלון בשל פיצוצו על ידי האצ"ל ב-1946, ובשל שימושו התדיר לאירוח ראשי מדינות ואישים רמי מעלה בעת ביקורם בירושלים.
ממילא היא שכונת עבר בירושלים, וכיום שמו של מתחם הנושא את שם השכונה, בעמק המקשר בין שער יפו בעיר העתיקה לעיר החדשה. השכונה הוקמה בסוף המאה ה-19 כשכונת סוחרים ובעלי מלאכה יהודים וערבים, ושגשגה כחלק מהמרכז המסחרי של העיר. בין השנים 1948-1967 הייתה השכונה בשטח ההפקר בין ישראל וירדן, בתים רבים בה נהרסו ומצבה הידרדר. לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להרסה ולבנות את המתחם מחדש בחלוקה לאזורי מגורים, מלונאות, מסחר ומשרדים, באחד ממיזמי הבנייה הגדולים, היקרים והארוכים בתולדות העיר המודרנית. נכון לתחילת 2006 נבנו רק אזורי המגורים והמלונאות.
ממילא ממוקמת במרכז קו התפר בין מזרח ירושלים ומערבה, ובמידה רבה משקפת את מצב איחודה של העיר בתחילת המאה ה-21: השקעות עתק, תוכניות גדולות שטרם הושלמו, וקונפליקטים בלתי פוסקים.
רחוב הנביאים, אחד הרחובות המרכזיים בירושלים, נסלל ואוכלס בשלהי המאה ה-19, כחלק מהיציאה מהחומות. הרחוב כולל פניני אדריכלות והיסטוריה מן המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שמקורן בתרבויות ובדתות שונות. תור הזהב של רחוב הנביאים החל באמצע המאה ה-19 והסתיים בשנת 1917, עם נפילת האימפריה העות'מאנית וכיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי. הרחוב והאזור כולו נחשבו עד אז ליוקרתיים ביותר, דבר שהתבטא בהקמת נציגויות דיפלומטיות, בתי חולים, מוסדות חינוך ודת ובתי מגורים מפוארים. ממאורעות תרפ"ט (1929) החלה הידרדרות במעמד הרחוב, והוא פוצל למעשה בין אזור יהודי במערב הרחוב ובמרכזו, לבין אזור ערבי בחלק המזרחי. בימי העיר המחולקת, בין 1948–1967, עבר קו התפר במזרח רחוב הנביאים, וחצה אותו בין מדינת ישראל לבין ירדן. מאז איחוד העיר במערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים היה רחוב עירוני רגיל, ועם הפעלת הרכבת הקלה בירושלים הפך לעורק תחבורה ראשי, והחל שוב למשוך אליו רוכשי דירות יוקרה.
קול ירושלים היה אות-הקריאה ושמם של השידורים העבריים בתחנת הרדיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. שידורי הרדיו המנדטורי היו בשלוש השפות הרשמיות של המנדט - אנגלית, ערבית ועברית, והיה זה שירות הרדיו הראשון ששידר שידורים סדירים בעברית. "קול ירושלים" פתח את שידוריו ב-30 במרץ 1936, ושידוריו נמשכו עד להקמת המדינה. בשנת 1942 פוצל השידור לשתי רשתות, אחת שידרה בעברית ובאנגלית והאחרת באנגלית ובערבית.
 |
מוזס וילהלם שפירא (1830 – 11 במרץ 1884) – אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19. עמד במרכזה של שערוריית זיוף עתיקות שהסעירה את עולם הארכאולוגיה וחקר המקרא בבריטניה, בצרפת ובגרמניה.
תלפיות היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של ירושלים. היא התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי, ולצדו שיכונים ואזור תעשייה. ייחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר.
 |
רוממה היא שכונה הנחבאת מאחורי התחנה המרכזית, סמוך לכניסה המערבית לירושלים. היא נבנתה כשכונת פאר יהודית בלב אזור ערבי, ונחשבת לשכונה הראשונה בירושלים בתקופת המנדט, והראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתוכנית אב לבינוי העיר. בתי רוממה המקוריים נבלעים כיום ב"רוממה המורחבת" ובאזור התעשייה רוממה, שהחלו להתפתח בשנות ה-50 של המאה ה-20.
 |
קריית עיריית ירושלים, המצויה סביב כיכר ספרא וגן דניאל, נבנתה בשנות ה-90 של המאה ה-20 וקיבצה לתוכה את כל הפעילות של עיריית ירושלים, אשר הייתה עד אז ממוקמת ב-32 מבנים שונים ברחבי העיר ירושלים.
אתר קריית העירייה נבחר באמצע שנות ה-80 בשל מיקומו במרכז העיר ירושלים, בין מזרחה ומערבה של העיר, בסמוך לעיר העתיקה של ירושלים ועל הרחוב הראשי ההיסטורי של העיר - רחוב יפו.
בשל מיקום זה, המצוי במרכז העיר, נשקלו שיקולים תכנוניים רבים במטרה לא לפגוע בצביון האדריכלי-היסטורי של האזור, ולאפשר שימוש פונקציונלי במבנים לכל צורכי העירייה. שיקולים אלה הביאו להגדרת מספר מבנים היסטוריים ששומרו ושופצו, ולהקמת שני מבנים מודרניים סביב שלוש כיכרות, שהעיקרית בהן היא כיכר ספרא המהווה כיכר מרכזית לכנסים.
במסגרת השיפוץ נהרסו חלקים מגן דניאל, וכן נהרס בניין הקונסוליה הצרפתית ובמקומו נבנתה כיכר ספרא.
אוריינט האוס הוא בניין ברחוב אבו עובידה שבמזרח ירושלים, ששימש בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר. הבית, שנבנה בסוף המאה ה-19 בידי איסמאעיל מוסא אל-חוסייני כחווילה מפוארת למגוריו, שימש לאורך השנים חליפות כבית מגורים, כמעון אירוח לאורחים רמי מעלה, כבית מלון, וכבניין ציבור המאכלס מוסדות פלסטיניים שונים. באוגוסט 2001 נסגר הבניין על פי החלטת ממשלת ישראל ופונו המוסדות הפלסטינים שאכלסו אותו.
אף שהבניין ריק ואינו מתפקד כיום, הן הפלסטינים והן ישראל רואים בו סמל לאחיזה הפלסטינית בירושלים, ועל כן סוגיית תפקודו של האוריינט האוס היוותה בעבר, ובמידה מסוימת עודה מהווה, סלע מחלוקת קשה בין הצדדים.
מנזר האחיות ציון בעין כרם בירושלים הוקם לפני כ-150 שנה כדי לשמש כמרכז סיוע ליתומות נוצריות-מרוניות מלבנון שהוריהן נהרגו בידי פורעים דרוזים. המתחם השוכן על גבעה בצפון השכונה כולל גינה מטופחת ובה כנסייה, מנזר, בית הארחה (בית היתומות לשעבר), מוזיאון קטן ובית קברות.
ירושלים בתקופה הממלוכית – בתקופה שבין השנים 1260–1516 הייתה העיר ירושלים תחת שלטון הממלוכים, עבדים-לוחמים אשר שלטו בכל המזרח התיכון. ירושלים לא הייתה בירה מדינית. ניהולה הופקד בידי פקידים שהיו אנשי דת והתרכזו בבניית מבני-דת מוסלמיים בעיר. הפן המנהלי של העיר הוזנח, ואוכלוסייתה הענייה ברובה, חיה בצילם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. ירושלים היוותה מרכז חשוב של עלייה לרגל עבור שלוש הדתות, והתקיימו בה קהילות קטנות של נוצרים ויהודים, שאמנם סבלו מהגבלות רבות, אך זכו לזכויות הגנה מסוימות. רבים מהמבנים המפוארים בעיר העתיקה ובהר הבית נבנו בתקופה הממלוכית, והשפעתה של האדריכלות הממלוכית ניכרת בעיר עד היום. פרטי עיצוב ואדריכלות ממלוכיים משמשים את אדריכלי העיר בתקופה המודרנית על מנת ליצור "מראה ירושלמי".
ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירת יהודה בתקופה של שש-מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.
במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית-דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל פרובינקיית יהודה (על שמותיה השונים). ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו לאורך התקופה עד למרד הגדול וחורבן הבית.
אספקת המים לירושלים היוותה אתגר חשוב לשליטי ירושלים מיום היווסדה ועד ימינו, וזאת בשל קשיים גאוגרפיים, טופוגרפיים וגאולוגיים. מעיין הגיחון הסמוך לא הספיק לעיר המתפתחת במהירות, ולכן בתקופות קדומות נעשו ניסיונות לאגור מי גשמים, או לנצל את מי המעיינות שבקרבת העיר. החשמונאים לפני אלפיים שנה היו הראשונים שהשקו את ירושלים באמצעות אמת מים, והרומאים בנו אמה נוספת. האמה החשמונאית שימשה במשך דורות, אך אחזקתה דרשה משאבים רבים, והעיר נאלצה "לגַבּות" את עצמה בבורות ובבריכות אגירה. הבריטים היו הראשונים שביססו את מערכת המים בירושלים על משאבות וצינורות, אך קטיעת אספקת המים לירושלים בעת המצור על העיר במלחמת העצמאות הוכיחה עד כמה ירושלים פגיעה מבחינה זו, גם בעת המודרנית.
היציאה מן החומות הוא כינוי לתהליך ההתפשטות האורבנית של מבנים, דרכים ושכונות מגורים בירושלים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. תהליך זה החל במחצית המאה ה-19, וזאת לאחר אלפי שנים שבהן גרו תושבי ירושלים בתחום החומות, ואף נעלו את שעריהן בלילה. עיקר היוצאים מהחומות היו היהודים, שבנו עד מלחמת העולם הראשונה כ-70 שכונות ממערב לעיר העתיקה. החלוצה שבהן הייתה משכנות שאננים, שהוקמה ב-1860 במימונו של משה מונטיפיורי. תהליך היציאה מהחומות היה כה אינטנסיבי, עד כי בתוך פחות מחמישים שנה הוטה מרכז הכובד העירוני בירושלים אל "העיר החדשה".
"מנורת הכנסת" היא אנדרטת ברונזה בגובה כחמישה מטרים, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת בירושלים. את המנורה העניק הפרלמנט הבריטי כמחווה למדינת ישראל הצעירה בשנת 1956, והיא מעשה ידיו של בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני, שעמל עליה במשך שש שנים. המנורה מציגה כשלושים אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים החלה עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב־15 ביולי 1099. בכך הגיעו לקיצן 400 שנה של שלטון מוסלמי בעיר.
לאחר כיבוש ירושלים הוכרז גוטפריד מבויון כ"מגן הקבר הקדוש", והיה הראשון בשושלת של מלכים צלבניים ששלטו בממלכת ירושלים הצלבנית. לראשונה מאז חורבן העיר בשנת 70, שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית - בפעם האחרונה עד המאה ה-20. הצלבנים שיפצו את כנסיות ירושלים וחנכו מחדש את כנסיית הקבר כמבנה קומפקטי והרמוני שבו מוצאים מזרח ומערב שיווי משקל. הר הבית והמבנים הקדושים עליו הפכו לכנסיות, ומגדל דוד שופץ והורחב לצורתו הידועה כיום. בשנת 1187 נכבשה ירושלים על ידי צבאו של צלאח א-דין והעיר נכנסה אל התקופה האיובית הקצרה. בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד שנת 1244 - עם כיבוש העיר על ידי פושטים ח'ואריזמים. עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 וכיבושם את ארץ ישראל סימנה את תום התקופה הצלבנית-איובית. בתום התקופה חזרה ירושלים למעמד גאופוליטי משני.
נִקְבַּת השילוח (או 'נִקְבַּת חזקיהו') היא מנהרה מפולשת בירושלים, המעבירה את מי מעיין הגיחון תחת בתי עיר דוד ממזרח למערב, לאורך יותר מחצי קילומטר. הנקבה, שנחצבה בימי חזקיהו המלך לפני כ-2,700 שנה, שוכנת בתחומי הגן הלאומי עיר דוד, וזכתה לכינוי "המפעל המרשים ביותר מבין מפעלי המים הקדומים בארץ". ייחודה ההיסטורי של הנקבה הוא בהיותה הראשונה בתולדות ירושלים, שיצרה מקור מים בתוך העיר עבור תושביה, דבר בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה. בנקבה נתגלתה כתובת השילוח המפורסמת – מהכתובות הבודדות בעברית ששרדו מתקופת בית ראשון, אשר מספקת פרטים אותנטיים על דרך חציבתה. מקובל לייחס את חציבת הנקבה להכנות חזקיהו המלך לקראת מצור צפוי של סנחריב מלך אשור; תיארוך זה אושש בשיטות רדיומטריות בשנת 2003.
הגן הארכאולוגי ירושלים (נקרא גם 'העופל' או 'חפירות הכותל') שוכן למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, וכולל ממצאים ארכאולוגיים עתיקים, שהקדומים בהם הם בני 5,000 שנה. חשיבותו העיקרית של הגן היא בשפע המבנים והממצאים שבו מימי בית המקדש השני, כמו קשת רובינסון, שערי חולדה, מקוואות טהרה, רחובות מרוצפים, כתובות ומטבעות. הגן כולל גם ממצאים מאוחרים יותר, כמו הארמונות האומיים, וכן מוזיאון מודרני בשם מרכז דוידסון.
מכבי חשמונאי ירושלים הייתה אחת מקבוצות הכדורגל הראשונות שהוקמו בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל, והגיעה לעיקר פרסומה והישגיה בתקופת המנדט הבריטי. בראשית שנותיה הרבתה הקבוצה להשתתף במשחקי ידידות מאחר שלא היו בנמצא ליגה וטורניר גביע מסודרים, אך לקראת סיום שנות ה-20 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-30 הייתה הקבוצה אחת מהבכירות בכדורגל בישראל.
הישגיה של מכבי חשמונאי כללו העפלה לשני משחקי הגמר של גביע ארץ ישראל, בהם נחלה הפסדים להפועל ולמכבי תל אביב. במשחק הגמר הראשון שיתפה הפועל תל אביב שחקן שלא כחוק, ובעקבות כך נפסק כי מכבי חשמונאי תחזיק בגביע למשך חצי שנה, מאורע שלא חזר על עצמו בכל שנות הטורניר. עם קבלת ההתאחדות לכדורגל בישראל לפיפ"א ב-1928 נכתב כי הקבוצה זכתה באליפות הליגה, וזאת כ-3 שנים לפני שנערכה העונה הראשונה בפועל. ב-1931 הייתה מכבי חשמונאי לאחת מהקבוצות המייסדות של ליגת הכדורגל הבכירה, ואף נטלה חלק במשחק הדרבי הראשון אי פעם, מול יריבתה העירונית, הפועל ירושלים. לאורך שנות ה-30 חלה ירידה משמעותית בהישגיה של הקבוצה, והישגה הטוב ביותר עד לפירוקה ב-1961 היה העפלה לשמינית גמר גביע המדינה בכדורגל ב-1955.
כנסיית הקבר (נקראת גם כנסיית הקבר הקדוש) היא כנסייה גדולה הממוקמת במקום הנחשב על פי מרבית המסורות הנוצריות כאתר צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, בסופה של "ויה דולורוזה". הכנסייה נבנתה במאה הרביעית על ידי הלנה, אמו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס הראשון, הנחשבת גם לצליינית הראשונה לארץ הקודש. כנסיית הקבר היא למעשה אחת הכנסיות הממסדיות הראשונות שנבנו בעולם. מאז בנייתה משמשת הכנסייה, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בעולם, כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם.
הכנסייה נהרסה ושוקמה פעמים רבות. המשארים הארכיטקטוניים מהתקופות השונות יוצרים בה פסיפס ארכיטקטוני מרתק ומורכב, אם כי אולי לא מורכב כמו האלמנט האנושי המחזיק בה. הכנסייה מחולקת בין שש עדות נוצריות. שלוש העדות הגדולות, ובידיהן מרבית הכנסייה, הן העדה היוונית אורתודוקסית, קתולית וארמנית. שלוש עדות קטנות נוספות חולקות מספר אתרים בתוך ומחוץ לכנסייה: העדה הקופטית, העדה הסורית-אורתודוקסית, והעדה האתיופית.
היחסים בין העדות השונות, האלמנטים העיטוריים הייחודיים לכל אחת מהן, אופי הפולחן השונה, האקלקטיות הארכיטקטונית, ההיסטוריה הארוכה והקדושה הרבה של המקום, מעניקים לכנסייה ייחודיות ומורכבות והופכים אותה לאחד המקומות המרתקים ביותר בעולם.
מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי ב-1860, בגבול רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. מבנה אחד בלבד חורג מתחום "המגרש" והוא חצר סרגיי, שנבנתה בתקופה מאוחרת יותר. המתחם עבר כמה וכמה גלגולים, וכיום הוא משמש בחלקו את משטרת ירושלים וכמרכז שלטוני, ובחלקו כמתחם בילויים ומסעדות.
אחד הממצאים המעניינים במגרש הרוסים מכונה "אצבעו של עוג". זהו עמוד אבן גדול מחובר לסלע האם, המצוי בתוך בור בסמוך לכניסה לבית המעצר במגרש הרוסים. ההשערה היא כי במקום פעלה מחצבה, ששימשה את בנאי בית המקדש השני בתקופת הורדוס. העמוד, שיועד לבית המקדש, נסדק כנראה במהלך החציבה והוחלט להשאירו במקומו. בירושלים התגלו שני עמודי אבן דומים נוספים, שניהם בשכונת מחנה יהודה, אך כיום הבניה העירונית מסתירה אותם.
מנהרות הכותל הוא שמו של מערך מחילות וחללים תת-קרקעיים, השוכן לאורך תוואי הכותל המערבי, מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. האתר מורכב ממבנים מגוונים שנבנו בתוואי גיא הטירופיאון החל מתקופת בית ראשון ועד העת החדשה, והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בישראל בקרב יהודים ולא-יהודים כאחד. המנהרות נחפרו ונחשפו כחלק ממיזם של משרד הדתות לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות החלטה שהתקבלה לחשוף את הכותל המערבי לכל אורכו, כדי לאפשר לכל יהודי לגשת אל הכותל ללא מכשול. מיקומו של האתר בנקודת חיכוך רגישה מבחינה דתית בין אוכלוסייה מוסלמית ויהודית, הביא לא פעם לתסיסה, שהגדולה בהן הייתה מהומות מנהרת הכותל בשנת 1996.
מתחם אַוּגוּסְטֶה ויקטוֹריה שוכן בפסגת הר הזיתים בירושלים, ונקרא על שם אשת הקיסר וילהלם השני, קיסר גרמניה. המתחם הוקם על ידי בני הזוג הקיסרי בראשית המאה ה-20, כמתחם צלייני הכולל כנסייה מפוארת, אכסניה גדולה ובית החלמה (המשמש היום כבית חולים), וכן מקום התכנסות לקהילה הלותרנית בארץ ישראל. הקיסרית, שהגתה את הקמת המתחם בעת ביקורה בארץ ב-1898, הקימה את "האגודה למען הר הזיתים", שגייסה מיליון וחצי מארקים לצורך הבנייה. ב-1910 נחנך המקום, שנבנה באופן מוקפד, במיטב חומרי הבנייה ובעיצוב מפואר. המקום עבר גלגולים רבים, והספיק לשמש כבית חולים צבאי טורקי, ואף כמעונו של הנציב העליון הבריטי. המתחם משמש עד היום כמרכז לותרני, וכן כבית חולים בשם 'אלמֻטְלָע' (בערבית – 'העליון'), בשל מיקומו בפסגת הר הזיתים.
שלמה פיינגולד היה יזם, מוציא לאור ועיתונאי שפעל בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. פיינגולד, שנולד כיהודי ואף למד בישיבת וולוז'ין, התקרב לכת "בני ישראל הבריטים", ובשל כך נודע ברבים כמומר, אף כי ספק אם המיר את דתו. בשל אמונותיו הדתיות, ובשל אורח חייו ומנהגיו יוצאי הדופן, נתקל פיינגולד ביחס שלילי של היהודים בני דורו, ואף הונצח בספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום" בכינוי "המשומד". עם זאת, היה פיינגולד יזם רב תושייה, שהותיר אחריו מבנים יוצאי דופן בירושלים, בתל אביב, בטבריה ובעפולה.
מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בישראל (כ-9,000 מ"ר). היא שוכנת מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, ופתחה היחיד מצוי בין שער שכם לשער הפרחים. המערה נחצבה לראשונה בתקופת בית ראשון, אך עיקר שימושה היה בתקופת בית שני כמחצבה לאספקת אבנים לכותלי הר הבית עבור המלך הורדוס. הבחירה דווקא במערת צדקיהו למטרה זו הייתה בשל איכותו של סלע הגיר שבה, וכן בשל קרבתה (כמה מאות מטרים סך הכל) להר הבית.
למערה נקשרו מסורות רבות, כשהמפורסמת בהן קשורה במנוסתו של צדקיהו מלך יהודה מפני הבבלים עם חורבן בית המקדש הראשון. מסורת זו היא שהעניקה למערה את שמה. על פי המסורת הנוצרית, שימשה המערה כמחצבתו של שלמה המלך, ועל פי המסורת המוסלמית, נבלעו בה חיים אנשי קורח ועדתו. במשך דורות הייתה מערת צדקיהו חסומה למבקרים והיא נפתחה לקהל באופן קבוע רק בעת החדשה.