נבחרת ארץ ישראל בכדורגל

נבחרת ארץ ישראל בכדורגל הייתה נבחרת לאומית, שייצגה את ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהאזור לא היה מדינה עצמאית וריבונית. שורשיה של נבחרת זו בשלהי שנות ה-20, בטרם הוקמה ההתאחדות לכדורגל, כאשר אלפרד מונד, ברון מלצ'ט הראשון, ניסה בלא הצלחה להקים נבחרת שתייצג את כלל הקבוצות היהודיות בארץ ישראל וזאת כדי לשלוח אותה למסע משחקי ראווה באנגליה.

נבחרת ארץ ישראל בכדורגל

מידע כללי
התאחדות	התאחדות לכדורגל של ארץ ישראל
מאמן	שמעון לאומי (1934) אגון פולק (1938) ארתור בר (1940)
קפטן	אברהם רזניק (1934–1938) פינחס פידלר (1934) גדליהו פוקס (1938)
מירב השערים	ורנר כספי (2)
מירב ההופעות	גדליהו פוקס (4)
אצטדיון ביתי	מגרש הדקלים, תל אביב (1934) מגרש מכבי, תל אביב (1938) אצטדיון המכביה, תל אביב (1940)
תלבושת
תלבושת בית תלבושת חוץ
משחק בינלאומי ראשון
קהיר (מצרים) 5–0 המנדט הבריטי (ארץ ישראל) קהיר, מצרים; 4 באפריל 1930
הניצחון הכי גדול
ארץ ישראל 5–1 לבנון תל אביב, המנדט הבריטי; 27 באפריל 1940
ההפסד הכי גדול
מצרים 7–1 ארץ ישראל קהיר, מצרים; 16 במרץ 1934

הכדורגל הבין-ארצי לא היה מפותח באותה עת, ולפיכך השתתפה הנבחרת בחמישה משחקים רשמיים בלבד למן הופעתה הראשונה ב-1934 ועד להקמת מדינת ישראל. בארבעת משחקיה הראשונים, שהיו במסגרת מוקדמות המונדיאל (1934 ו-1938), נחלה הנבחרת הפסדים. משחקה החמישי והאחרון היה מול לבנון, ובו זכתה בניצחונה היחיד (5 - 1). מעבר לכך קיימה הנבחרת מספר משחקי ידידות, שהראשונים שבהם התקיימו ב-1930. לאחר הקמת המדינה הפכה נבחרת זו לנבחרת ישראל בכדורגל.

הניסיון של לורד מלצ'ט

אלפרד מונד, ברון מלצ'ט הראשון

אלפרד מונד, ממנהיגי יהדות בריטניה ופעיל ציוני, ערך סיור בארץ ישראל ביוני 1928‏. במהלך הסיור החליט לפעול להקמת נבחרת שתורכב מהכדורגלנים היהודים שהיו פעילים באותה עת בארץ, שתצא לסדרת משחקים בממלכה המאוחדת. לצורך כך הכריז כי הוא מוכן לתרום 2,000 לירות שטרלינג. הצעתו של מונד נועדה בין היתר לצורכי תעמולה, מתן ביטוי לתפיסת "יהדות השרירים", הידוק הקשר עם יהדות התפוצות והשגת לגיטימציה בינלאומית למוסדות העבריים. ההצעה באה על רקע מסעות משחקים שערכו מספר קבוצות עבריות בחוץ לארץ, בהן מכבי תל אביב, מכבי חיפה ומכבי חשמונאי ירושלים, אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוצע להקים נבחרת כלל-ארצית. משמעות ההצעה של מונד הייתה שיתוף פעולה מלא בין שני מרכזי הספורט הגדולים ביותר ביישוב, הפועל ומכבי, אולם בהמשך התברר שזו מטרה לא פשוטה להשגה, דבר שגרם לבסוף לדחיית הצעתו של מונד.

בסוף שנות ה-20 שוחקו הטורנירים הרשמיים הראשונים בארץ ישראל על אף האיבה העמוקה ששררה בין מרכזי הספורט השונים. על רקע זה הוקמה גם ההתאחדות לכדורגל ב-1928, ובתוך כך החלו מרכזי הספורט הגדולים לדון ביניהם על הרכב הנבחרת של מונד, שעל פי תנאיו הייתה אמורה לכלול בסגלהּ 18 שחקנים. "הפועל" ו"מכבי" הסכימו כי לצורך הגשמת רעיונו של מונד יש להקים שלוש ועדות: ועדה מרכזית שתרכז את כל נושא הקמת הנבחרת, ועדה מקצועית שתבחר בפועל את השחקנים לנבחרת וועדה אדמיניסטרטיבית שתהיה אחראית על הלוגיסטיקה הכרוכה בהקמתה של נבחרת ובארגון המסע לממלכה המאוחדת. עם זאת, על פי המסמכים שנותרו מאותה תקופה, ידוע כי הוועדה האדמיניסטרטיבית לא הוקמה בסופו של דבר. כן ידוע כי עם האנשים שנבחרו לכהן בוועדות השונות נמנו פעילים ציונים בולטים, ובהם אבא חושי, יחיאל ויצמן, חיים גלובינסקי (לימים יושב ראש ההתאחדות לכדורגל) ויוסף יקותיאלי (הוגה רעיון "המכביה").

על מנת לקבוע את זהות השחקנים שירכיבו את הסגל הסופי של הנבחרת, הוחלט לערוך טורניר שבו יתמודדו ארבע קבוצות זו נגד זו במשחקים כפולים. הקבוצות שנבחרו לטורניר היו הקבוצות העבריות שנחשבו לטובות ביותר באותה עת: מכבי והפועל תל אביב, מכבי חשמונאי ירושלים והפועל חיפה. הטורניר עצמו התקיים ביוני וביולי של שנת 1928, והפועל תל אביב זכתה בו עם מאזן של ארבעה ניצחונות, שתי תוצאות תיקו ואפס הפסדים. בעקבות כך ציפו אנשי הקבוצה כי שחקניה יהוו חלק משמעותי מהנבחרת העתידית. עם זאת, הוועדה הטכנית הביעה את התנגדותה לכך והחליטה על הקמת שלוש קבוצות כשלב ראשון: נבחרת של שחקני הפועל חיפה ומכבי חשמונאי ירושלים, נבחרת של הפועל ומכבי תל אביב ונבחרת שלישית שתורכב משחקנים מצטיינים שלא עמדו בקריטריונים להתקבל לשתי הנבחרות האחרות. עוד החליטה הוועדה כי שלוש הקבוצות ישחקו זו נגד זו, ומהן ייבחרו שחקני הנבחרת הארצית.

החלטה זו עוררה את מורת רוחם של אנשי הפועל תל אביב, שדרשו לתת לשחקניהם עדיפות בהרכב הנבחרת בשל זכיית קבוצתם בטורניר ההכנה ובטורנירים נוספים באותה שנה (בהם גביע ארץ ישראל), ושחקני המועדון החליטו לא להתייצב למשחק הראשון של נבחרת תל אביב. גם שחקני הפועל חיפה כעסו על אי-הכללתו של אחד מחברי הקבוצה בסגל הנבחרת הארצית, ולאור זאת החליטו גם הם לא להתייצב למשחק של נבחרתם המשותפת עם שחקני מכבי חשמונאי ירושלים. בעיות אלו עוררו חששות כבדים בקרב אנשי הוועדות שהוקמו, והם חששו כי במהלך הנסיעה יפגינו השחקנים חוסר משמעת. כשהובאו בעיות אלו בפניו של קולונל פרדריק קיש, מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אמר הקולונל כי הוא חושש:

...שמא הצעירים שלנו לא ישלימו ביניהם את המשמעת הדרושה וצעיר זה או אחר יתעקש פתאום ולא ירצה להופיע למשחק. הדבר הזה עלול לעורר רגשות בחילה בקרב האנגלים ולהשפיל את כבודנו, וזה יהי כישלוננו הגדול ביותר.

— מובא במאמר "הלורד מקים נבחרת כדורגל עברית"

חששות אלה לא היו היחידים שנגעו למסע הנבחרת. אנשי הוועדה חששו גם כי בעקבות המאבקים הבלתי פוסקים בין מרכזי הספורט, לא תספיק הנבחרת להתאמן די הצורך ולהגיע לרמת משחק שתאפשר לה להתמודד בכבוד מול הקבוצות האנגליות. בדיוני הוועדות הועלו הצעות לקיים סדרת משחקי ידידות נגד אחת מהקבוצות הבכירות שבמצרים, לדחות את הנסיעה בשנה, ולחלופין להביא מאמן בעל שיעור קומה כדי שידריך את השחקנים העבריים, שבאותה עת היו חובבנים ודגלו בגישה כי אין להתפרנס מכדורגל. גם במדורי הספורט של שניים מהעיתונים הנפוצים באותה עת, "הארץ" ו"דבר", הובעה דאגה מפני הצפוי לנבחרת בהתקיים שהמצב באותה עת ייוותר על כנו. מאיר בניהו מ"הארץ" כתב ב-19 ביוני כי מרכזי הספורט הגדולים חייבים להפסיק את המאבקים ביניהם אם ברצונם לממש את הצעת מונד, ולשים דגש על אימונים נמרצים ככל האפשר. כחודשיים לאחר מכן חיווה את דעתו כי המצב לא השתפר כלל וכי עדיף שהמסע יבוטל, ואם לא יבוטל - ייגרם בזבוז זמן וכסף. שמעון סאמט מ"דבר" הביע ביקורת במישור אחר, ועיקרה היה שהנבחרת לא ברמה מתאימה להתמודד מול קבוצות אנגליות, וניסיונות כאלה יגרמו להתבזוּת הספורט הארץ-ישראלי. במקום זאת הוא המליץ לבקש ממונד לשלוח לארץ את אחד מהמאמנים הבכירים של אנגליה.

כל הגורמים הללו הובילו בסופו של דבר להשהיית המענה ללורד מלצ'ט. ב-5 באוגוסט החליט מרכז הפועל באחת מישיבותיו כי הנסיעה תידחה בשנה, ובהתאם להצעת שמעון סאמט ביקש מהלורד לממן את הגעתו של מאמן מאנגליה לקראת המסע. החלטה זו הובילה בסופו של דבר לירידת הנושא מסדר היום.

הניסיון השני והמסע לקהיר

נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה במהלך מסע המשחקים בקהיר ב-1930

1928 הייתה גם שנת הקמתה של המוסד "התאחדות ארץ ישראלית למשחק כדור-רגל", לימים ההתאחדות לכדורגל בישראל. ב-14 באוגוסט נערכה אספת ההקמה של ההתאחדות, ובה השתתפו נציגי "מכבי" ו"הפועל", וכן נציג של הקבוצה הערבית נאדי אל ריאדי אלערבי. יוסף יקותיאלי מונה למזכיר הכבוד, ואורי נדב מונה לסגן היושב ראש. השניים פעלו לצירופה של ההתאחדות לפדרציית הכדורגל הבינלאומית (פיפ"א) - יקותיאלי השתמש בקשריו עם ההתאחדות המצרית ונדב פנה לעזרה מהוגו מייזל, מאמנה של "נבחרת הפלא האוסטרית" (כפי שכונתה באותה עת). מאמציהם צלחו, וההתאחדות התקבלה כחברה זמנית בפיפ"א ב-1928, וכעבור שנה, ב-6 ביולי 1929, הפכה לחברה מלאה.

מייזל היה גם חבר בוועדה שארגנה את המונדיאל הראשון באורוגוואי, שהתקיים בשנת 1930. ההתאחדות, פחות משנתיים לאחר הקמתה, החליטה לנסות ולשלוח נבחרת לאומית למונדיאל על אף העלויות הכבדות הכרוכות בכך, שבעקבותיהן כמעט שלא נרשמו נבחרות מאירופה לטורניר עד למועד ההרשמה האחרון - 28 בפברואר 1930. החלטה זו הייתה טעונה אישור של שלטונות המנדט הבריטי. מונדיאל זה היה היחיד בתולדות התחרות שנערך ללא שלב מוקדמות, ולפיכך הנבחרת הייתה משתתפת במונדיאל לו היה מתקבל האישור הבריטי. עם זאת, ב-1927 פרשו כל התאחדויות הכדורגל של אומות הבית מפיפ"א, ולאחר שהועלה הרעיון להקים נבחרת ארצית לקראת המונדיאל התקבלה הוראה מלונדון שאסרה על ההתאחדות המקומית לשלוח נבחרת למונדיאל. עם זאת, הבהירה פיפ"א להתאחדות כי אם תוקם נבחרת ארצית פעילה, היא תורשה להשתתף במוקדמות מונדיאל 1934, שהיו עתידים להיערך ב-1933 וב-1934‏.

עוד באותה שנה הוקמה נבחרת כלל-ארצית, שלא הייתה על טהרת השחקנים העבריים. בחודשים הראשונים של 1930 נערכו בארץ שני מסעות משחקים של קבוצות מצריות - נבחרת הסטודנטים של קהיר ונבחרת קהיר עצמה. הקבוצות הללו, שפעלו גם כן בטריטוריה בריטית ונחשבו לנבחרות חזקות ובולטות באזור המזרח התיכון, שאפו לשחק נגד קבוצות חזקות אחרות. שלטונות המנדט החליטו על קיומו של מסע משחקי גומלין, לפי הזמנה שהתקבלה מההתאחדות המצרית, והעניקו לשחקנים מהקבוצות הבריטיות שפעלו בארץ את הדומיננטיות בהרכב הנבחרת. התוכנית המקורית הייתה לשלוח סגל בן 17 שחקנים, מהם 9 בריטים והיתר יהודים מהקבוצות העבריות. בסופו של דבר הופחת מספר השחקנים ל-16, ומקום אחד שנשמר לשחקנים היהודים ניתן לנציג של קבוצת נאדי ריאד אל ערבי. הסכסוכים בין "מכבי" ל"הפועל" ביחס להרכב הנבחרת נמשכו גם בתקופה זו, על אף שהכישלון לממש את הצעת מונד אירע רק כשנתיים קודם לכן. בעקבות הסכסוכים החליטו חמישה משחקני הנבחרת, שקבוצותיהם היו הפועל תל אביב והפועל חיפה, לפרוש מהסגל. סיבה נוספת לאי-השתתפותה של נבחרת "הפועל" בהרכבת הסגל הלאומי הייתה אולימפיאדת הפועלים שהתקיימה באותה שנה בווינה, ובה הייתה אמורה להשתתף נבחרת "הפועל".

בסופו של דבר נכללו 9 משחקניה של קבוצת המשטרה הבריטית, אלופת ארץ ישראל הראשונה, בסגל הנבחרת. השחקנים היהודים שזומנו לסגל היו עקיבא "דוצי" צוובנר ממכבי חשמונאי ירושלים, שמעון "לומק" רוטנר (מכוכבי הכח וינה לשעבר) ממכבי אבשלום פתח תקווה ואמרה יעקובי, מנחם חרש, חיים "סטודיבייקר" דליצקי ואברהם רזניק ממכבי תל אביב.

בראשות המשלחת לקהיר הועמדו פרסי ספיד ממחלקת העבודות הציבוריות ומזכיר ההתאחדות לכדורגל, א. תבורי. כצעד ראשון לפני היציאה לקהיר החליט ספיד על קביעת תלבושת אחידה לנבחרת, ולשם כך התבסס על לבושה של נבחרת אנגליה - מכנסיים שחורים וחולצות לבנות. סמל שלושת האריות של הנבחרת האנגלית, המשמש אותה עד היום, הוחלף על ידי האות P, שהיא האות הראשונה במילה "Palestine" - "פלשתינה", הכינוי האנגלי לארץ ישראל בתקופת המנדט. ליד האות P הוספה הכיתובית "ארץ ישראל". כהכנה אחרונה למסע המשחקים, נערכו חמישה משחקי ידידות נגד קבוצות צבאיות אנגליות ששהו בארץ ישראל באותה עת, והנבחרת ניצחה בכולם.

הנבחרת יצאה מתל אביב ברכבת, עברה דרך קנטרה והגיעה לקהיר ביום רביעי, 2 באפריל 1930‏. לאחר הגעתה ערכה הנבחרת מספר אימונים במגרש של נבחרת הצבא הבריטי ששכן במרכז קהיר, וביום שישי, 4 באפריל 1930, החלה במשחקיה, בהתמודדות מול נבחרת קהיר (מצרים). קודם למשחק זה נערך פרסום רב בעיתונים ובמודעות קיר ברחבי קהיר, אך בשל היעדר הפופולריות של הנבחרת לא נכח קהל רב כמצופה. בהרכב הארץ ישראלי עלו רק שלושה שחקנים יהודים - יעקובי, לומק ורזניק, כך שגם הקהל היהודי התאכזב למראה נבחרת שהייתה כמעט כולה אנגלית. שחקני הנבחרת, ובעיקר השוער, הפגינו יכולת ירודה ותוך חמש דקות מפתיחת המשחק ספגו 3 שערים. מפגן זה של יכולת ירודה נמשך, והמשחק הסתיים בתוצאה 5–0 לטובת המארחת המצרית, כשבמהלכו החטיאה הנבחרת שתי בעיטות עונשין מ-11 מטרים. דוד תדהר מ"דבר" חיווה אז את דעתו, כי השחקנים האנגלים נבחרו בזכות דרגתם הצבאית ולא בזכות כישורי הכדורגל שלהם, והוסיף כי שום קבוצה ארץ ישראלית לא מסוגלת להתחרות בנבחרת מצרית כלשהי בשל הפערים הניכרים ברמתן.

לאחר מכן נלקחו השחקנים לטיול באזור הפירמידות ולשיט על הנילוס, ומשם המשיכו לאלכסנדריה על מנת לשחק מול הנבחרת המקומית. יכולת המשחק הנמוכה באה לידי ביטוי גם במשחק זה, אם כי הנבחרת הצליחה להתאושש במקצת והפסידה רק 0 - 2. לאחר מכן חזרה הנבחרת לקהיר למשחק השלישי והאחרון במסע, מול נבחרת הצבא הבריטי. במשחק זה נכחו כ-15,000 צופים, מרביתם חיילים, ולפני שריקת הפתיחה נוגן ההמנון הבריטי. נבחרת הצבא הבריטי הורכבה בין היתר משחקנים ששיחקו בעבר בנבחרת אנגליה ובמועדונים בכירים, והיא הצליחה לנצח בקלות את הנבחרת מארץ ישראל בתוצאה 5 - 2. בעוד שלא ברור האם לומק או סידני וב האנגלי הבקיעו את השער הראשון לטובת הנבחרת, ידוע כי חיים דליצקי הבקיע את השער השני בבעיטה ממרחק 30 מטרים, שכוונה אל בין חיבורי השער.

מוקדמות מונדיאל 1934

ערך מורחב – מוקדמות מונדיאל 1934

נבחרות ישראל ומצרים בצילום משותף לפני המשחק בקהיר

ב-1934 נערך המונדיאל השני, באיטליה, והפעם הוחלט לקיים טורניר מוקדמות. פיפ"א שיבצה בבית מספר 12 את ארץ ישראל, את טורקיה ואת מצרים. עוד לפני תחילת משחקי המוקדמות פרשה טורקיה, ולאור זאת קבעה פיפ"א כי ארץ ישראל ומצרים יתמודדו ביניהן בצמד משחקים על העפלה ישירה לטורניר. נקבע כי המשחק הראשון ייערך בקהיר ב-16 במרץ 1934.

לתפקיד מאמן הנבחרת מונה שמעון "לומק" רוטנר. לקראת ההתמודדות מול מצרים נערכו שלושה משחקי אימון נגד קבוצות צבאיות בריטיות. ב-10 במרץ 1934 נערך משחק האימון הראשון. העיתונאי אלישע שוחט טען בספרו "100 שנות כדורגל" כי היה זה ניצחון 7–2 על נבחרת חיל האוויר הבריטי בארץ ישראל, אך לעומתו טען אשר גולדברג בכתבה שפורסמה באתר ההתאחדות לכדורגל כי רק במשחק האימון השלישי התמודדה הנבחרת מול הנבחרת הבריטית, וניצחה בו בתוצאה 7–1‏. לאחר מכן התמודדה הנבחרת מול קבוצה צבאית-בריטית מדרום הארץ וניצחה 3–1, ובמשחק אימון נוסף ניצחה הנבחרת 8 - 1 את קבוצת "המעופפים המלכותיים". לאחר משחק האימון הראשון בחר לומק את 16 חברי סגל הנבחרת והתבסס בעיקר על שחקני הפועל תל אביב, שאותם חיזק באמצעות נציגים מקבוצות אחרות. לומק תדרך את שחקניו לפני היציאה למצרים, הזהיר כי מצרים היא אחת הנבחרות הטובות ביותר במזרח התיכון והורה לשחקנים להישמר במיוחד מפני החלוץ מחמוד מוכתר מ"ארסנל קהיר", שכינויו היה "נסיך הנילוס", ומפני המקשר הימני עבדל פאוזי.

ב-11 במרץ או ב-12 במרץ החל מסעה של הנבחרת, מתחנת הרכבת תל אביב שבדרום-מרכז תל אביב לכיוון מצרים. המאמן לומק לא התייצב בנקודת האיסוף, ובמקומו מונו יהושע אלוף ואריה בן גד לראשי המשלחת. הנבחרת נסעה דרך מספר ערים בארץ ישראל, ועצרה רק להחלפת קטרים בעיר רפיח. בהמשך עברה הנבחרת דרך קנטרה (בדומה למסע הקודם למצרים ב-1930) והחליפה קטר פעם נוספת, ומשם המשיכה דרך תעלת סואץ לקהיר. לפי המלצתם מראש של לומק ואברהם רזניק, שנמנו עם משתתפי המסע ב-1930, הוחלט לשכן את שחקני הנבחרת במלון "קונטיננטל". הנבחרת זכתה לביקורם של אורחים רבים במלון, ובראשם בכירי התאחדות הכדורגל המקומית והכדורגלן היהודי-הונגרי פרי נויפלד, ששיחק ביחד עם מחמוד מוכתר ב"ארסנל קהיר" והגיע לבקר את השוער וילי ברגר, עמו שיחק בעבר. נויפלד הזהיר גם הוא את ברגר מפני מחמוד מוכתר, וסבר כי אין שום סיכוי שארץ ישראל תנצח במשחק.

בימים שנותרו עד למועד המשחק התאמנו שחקני הנבחרת מספר פעמים (ככל הנראה שלוש), בין היתר במגרש המקומי של נבחרת הצבא הבריטי, ואף הורשו לצפות באימון שהעביר המאמן הסקוטי ג'יימס מקריי לנבחרת מצרים. השחקנים לא הקדישו את מרבית זמנם לאימונים, ובין היתר ערכו מסע לפירמידות בגיזה ולבזאר הראשי של קהיר. ערב המשחק נערכה מסיבת תה שבמהלכה אמר המאמן מקריי כי נבחרתו תנצח בפער של חמישה שערים לכל הפחות. את חוסר מוכנותה של הנבחרת תיאר השחקן אברהם נודלמן בראיון שהעניק ל"חדשות הספורט" ב-30 בנובמבר 1969:

באנו לבירת מצרים לא מוכנים כי לא הספקנו להתכונן. וכי מי חשב אז על אימונים. עיקר ההופעה זה היה החשוב מכל. ובכן הגענו לקהיר, היתה קבלת פנים נאה ולמחרת התברר לנו שנשחק על מגרש עם דשא. מי ידע אז מה זה דשא וגמרנו אומר להפסיד בכבוד.

— 100 שנות כדורגל, עמוד 62

וילי ברגר (אמצע) ופנחס פידלר (שמאל) מנסים לעצור את מחמוד מוכתר (ימין)

לא נשברנו אחרי ההפסד. החבר'ה חשבו כבר על העבודה המחכה בבית, כי כל אחד השאיר איזו עבודה שהיה צריך להמשיך בה יום אחר יום. היינו אז כולם עובדים ולא סתם עבודה אלא עבודה פיזית קשה ותמימה. אילו היו לנו אז את התנאים של היום, היינו מחוללים פלאים בכדורגל... אני רוצה לראות מישהו משחקני הנבחרת שיעשה את זה היום. איני מאמין שנשוב עוד לחזות ביופי ובהקרבה שאפיינו אותנו אז. מי חשב אז על גביע עולמי. מי שמר אז על מסגרת סדירה של פעילות מהנבחרת הלאומית. היו רק נבחרות של בכירי השחקנים בקבוצות מכבי והפועל תל אביב. רק כשדרשו מאתנו להופיע עם הנבחרת הלאומית כינסו את החבר'ה הטובים והקמנו נבחרת ארצית. עם התנאים של היום והשחקנים של אז - היו החבר'ה גאונים.

אברהם נודלמן מתאר את האווירה בנבחרת ארץ ישראל בריאיון ל"חדשות הספורט"

המשחק נערך, כאמור, ב-16 במרץ במגרש הכדורגל הראשי של הצבא הבריטי במצרים. למשחק קדם מסע פרסום נרחב באמצעי התקשורת המקומיים, ומספר הצופים היה גבוה מאוד - כ-14,000, ובהם גם הנסיך פארוק (לימים המלך פארוק הראשון) וראש ממשלת מצרים. הרכב נבחרת ישראל, במשחקה הראשון בהיסטוריה במסגרת רשמית, היה: וילי ברגר, אברהם רזניק (קפטן), פנחס פידלר, זלמן "דז'מפה" פרידמן, גאזה פוקס, יוחנן סוקניק, אמנון חרל"פ, פורי קראוס, פאול קסטנבוים, חיים רייך ואברהם "נוצ'ה" נודלמן. נבחרת מצרים פתחה את המשחק בהתקפות רבות על שערו של ברגר, והחזיקה בכדור בחלק ניכר מהזמן. גאזה פוקס נכשל בשמירה על מחמוד מוכתר, למרות הוראותיו המקדימות של המאמן לומק, ומוכתר הצליח להכניע את ברגר בשלושה ניסיונותיו הראשונים. למרות זאת, היה ברגר השחקן המצטיין של הנבחרת, והיה הגורם העיקרי שמנע ספיגת שערים נוספים, למעט שער של מוחמד לטיף בדקה ה-37. ההגנה המצרית שיחקה היטב גם כן, ושחקני ההתקפה של ארץ ישראל לא הצליחו להוות איום משמעותי על שערו של מוסטפא כאמל.

במהלך הפסקת המחצית של המשחק העבירו ראשי המשלחת מארץ ישראל הוראות נוספות לשחקנים, ומקריי ביקש משחקני מצרים לא להשפיל את נבחרת ארץ ישראל. על אף זאת, המשיכו שחקני ארץ ישראל להפגין יכולת חלשה בהגנה והחלו גם לשחק באופן נוקשה שגרם למספר פציעות ברגליהם של השחקנים המצרים. מנגד פתחו המצרים בהתקפות רבות על שערו של ברגר, ויתרונה של מצרים עלה ל-6 - 0, משעריהם של מוחמד לטיף ומוסטפא טהא. בדקה ה-81 הצליח אברהם נודלמן לחלוף עם הכדור על פני חלק משחקני ההגנה של מצרים, ומנקודה קרובה לשער הצליח להכניע את השוער המצרי ולהבקיע את שערה הראשון של הנבחרת במוקדמות המונדיאל. לאחר מכן הצליח מוחמד לטיף להבקיע שער בבעיטה ממרחק 25 מטרים, שקבעה את תוצאת המשחק על 7–1 לטובת מצרים.

מאחר שבאותה עת אמצעי התקשורת לא היו מפותחים, סוכם עוד קודם ליציאת הנבחרת כי תוצאת המשחק תועבר באמצעות שיחת טלפון לבית הקפה "ספיר" ששכן אז ברחוב אלנבי בתל אביב. בזמן ההמתנה לתוצאות המשחק החלו להתפשט שמועות על כך שארץ ישראל הצליחה לגבור על מצרים. אולם, תוך זמן קצר נוצר הקשר עם מצרים והתקבלה תוצאת המשחק האמיתית.

שנים רבות לאחר המשחק התראיין אברהם נודלמן לעיתון "חדשות הספורט", ועורר שערורייה כאשר אמר את הדברים הבאים:

עד היום אני בדעה כי לולא הריב שפקד את כל שחקני ההגנה באגף הימני של הנבחרת, למן המגן ועד הקיצוני, לא היינו סופגים שבעה שערים. אבל החבר'ה לא דיברו האחד עם השני, זלזלו במשחק ואפשרו למצרים לערוך שבע התקפות תכליתיות באגף הימני ולזכות בניצחון מכריע.

—

ב-6 באפריל נערך משחק הגומלין במגרש הדקלים, ששכן ברחוב שלוש בתל אביב. לאחר התבוסה בקהיר החליט לומק לשנות את הרכב הנבחרת, להדיח את הקפטן רזניק, את קסטנבוים ואת קראוס, ולהחליפם בדוד ויינברג, ביעקב זליבנסקי ובמאיר לוי. החלטה נוספת של לומק הייתה להעביר את סרט הקפטן למגן פנחס פידלר. ארץ ישראל עלתה למשחק עם מדים הדומים לאלה של נבחרת אנגליה, למעט פיסת בד כחולה בשרוול השמאלי, שעליה נכתבו המילים "ארץ ישראל" בעברית. בדומה למשחק בקהיר, העלה מחמוד מוכתר את מצרים ליתרון 1 - 0, ועד סוף המחצית הראשונה עלתה מצרים ליתרון 4 - 0, בדיוק כמו במשחק הראשון. ההגנה הארץ-ישראלית, בראשותו של השוער ברגר, הפגינה שיפור ניכר ביכולתה במחצית השנייה, ובדקה ה-70 בקירוב בישל יעקב זליבנסקי שער ליוחנן סוקניק, שהצליח להכניע את השוער המצרי בבעיטה ממרחק 30 מטרים, שכוונה במדויק לחיבורי השער. שער זה קבע את תוצאה המשחק על 4–1 לטובת מצרים במשחק הגומלין, שהמשיכה והעפילה עד למונדיאל באיטליה, שבו הפסידה 2 - 4 להונגריה בשלב הראשון.

שחקן הנבחרת בטורניר שהאריך ימים יותר מכול היה החלוץ אמנון חרל"פ מהפועל תל אביב, שהלך לעולמו בשנת 2006.

מוקדמות מונדיאל 1938

גאול מכליס מנסה להכניע את פפדופולוס במשחק בתל אביב

ערך מורחב – מוקדמות מונדיאל 1938

במוקדמות מונדיאל 1938 הוגרלה ישראל מול יוון, והמנצחת בסיכום שני המשחקים הייתה אמורה להעפיל למשחק מכריע נוסף מול הונגריה (סגנית אלופת העולם). לקראת הטורניר מונה אגון פולק למאמן הנבחרת, והוא ערך שינויים רבים בסגל הנבחרת. פולק זימן סגל שמנה כ-20 שחקנים, בעיקר מהפועל ומכבי תל אביב ומהפועל חיפה, וכהכנה למשחק ערכה הנבחרת מספר אימונים קטן ושלושה או ארבעה משחקי אימון בלתי-רשמיים. השחקנים היחידים שהשתתפו במוקדמות מונדיאל 1934, ושנותרו בסגל למוקדמות מונדיאל 1938, היו החלוץ אברהם "נוצ'ה" נודלמן, המגן הימני אברהם רזניק (שאיבד את סרט הקפטן) ויוחנן סוקניק (מבקיע שני השערים בטורניר הקודם). את השינויים הרבים בסגל תיאר השחקן ג'רי בית הלוי כך:

למעשה הייתה זו נבחרת חדשה לחלוטין. הופעות בכורה רבות נרשמו בה. בשער ניצב יוליוס קליין מחיפה. אברהם בית הלוי היה חדש בהגנת הנבחרת. רזניק כבר שיחק נגד מצרים. שניים מבין השלושה בשורת הרצים היו אף הם חדשים. לצדו של יוחנן סוקניק הוותיק, שיחקו יוז'י ליברמן ומנדל'ה מרימוביץ, שניהם ממכבי תל אביב. שורת החלוצים שינתה אף היא פניה ופרט לנוצ'ה נודלמן, שכבר שיחק ב-1934, נראו בה מילה גינזבורג ממכבי תל אביב, שוקה ברשדסקי מהפועל חיפה, פרי נויפלד וגאול מכליס ממכבי תל אביב. גינזבורג ומכליס היו הצעירים בנבחרת, בני 20.

— 100 שנות כדורגל, עמוד 85

הנבחרת היוונית לא הייתה מוכרת בקרב קהילת הכדורגל העברית, ובמהלך השבוע שחלף בין הגעתה לבין המשחק בפועל הצליחו המאמן פולק וחלק מהשחקנים להתגנב לאימוניה כדי ללמוד על יכולותיה. עוד לפני המשחק התפתחו מחלוקות רבות, שפגעו בהכנה הספורטיבית של הנבחרת. באותה תקופה הייתה נהוגה שיטת ה"פיפטי פיפטי", שלפיה היה חייב להיות שוויון במספר השחקנים ממרכז "מכבי" וממרכז "הפועל". כתוצאה מכך זומן יוליוס קליין לנבחרת, זימון שעורר ביקורת רבה לאור זאת שווילי ברגר נחשב השוער הטוב ביותר בארץ ישראל באותה תקופה.

ביום המשחק, שנערך ב"מגרש מכבי", מגרשה של מכבי תל אביב, הגיעו כ-15,000 צופים על מנת לצפות בנבחרת. שופט המשחק היה המצרי יוסוף ביי מחמוד, שהיה מידידי ישראל באותה עת ומי שהמליץ על קבלת ההתאחדות לפיפ"א. כבר בתחילת המשחק ניכרו ההבדלים בין הנבחרות מבחינת רמת ההכנה. החלוץ היווני ויקילידיס הצליח להכניע בקלות את השוער קליין לאחר שהתגבר על הבלם יוסף ליברמן, וכעבור שש דקות העלה טסיס את נבחרתו ליתרון 2 - 0 לאחר בעיטה מוצלחת ממרחק 30 מטרים. כעבור עשר דקות הצליחה ישראל להתאושש, לאחר שפרי נויפלד ממכבי תל אביב עבר ארבעה שחקני הגנה יוונים והכניע את השוער פפדופולוס, שזינק אל הכדור מהפינה השמאלית של השער ונכשל בעצירתו. יכולתה ההתקפית הלא-טובה של ארץ ישראל נמשכה במחצית השנייה, ומנגד הצליח מיגאקיס היווני להעלות את נבחרתו ליתרון 3 - 1.

נבחרות ארץ ישראל ויוון בתמונה משותפת

ישראל אלסנר בולם התקפה יוונית

נחמיה בן אברהם ויזהר ברנר הסבירו בספר שפרסמו ב-1954 את ההבדלים בין ישראל ליוון. לדבריהם, היוונים לקו מבחינה טכנית ומבחינה הגנתית, אך פיצו על כך במהירות, בחריפות משחק ובהתקפה חזקה. הם תלו את הסיבות להפסד של ארץ ישראל באנשי הנבחרת עצמם ולא ביתרונות שהחזיקו היוונים. הם מתחו ביקורת על השיקולים הפוליטיים שהיו כרוכים בקביעת הרכב הנבחרת, ועל כך שהשחקנים לא היו מאומנים דיים ועל כן התעייפו ככל שהתקדם המשחק. לדבריהם, בעיות אלה העצימו את יתרון המהירות היווני, שבזכותו הצליחו לנצח על אף שלא קיוו לכך מלכתחילה.

על פי פרי נויפלד, ההכנסות של ההתאחדות מהמשחק עמדו על 185 או 835 לירות ארץ ישראליות, ובסיום המשחק התברר כי הקופה שהכילה את הכסף נגנבה ולא נותר מימון מספיק למסע הנבחרת ליוון. יצחק חלוץ, מזכיר ההתאחדות לכדורגל, שכנע את יושב ראש הסוכנות היהודית משה שרת להלוות להתאחדות את הסכום הדרוש, ובאופן זה הושג המימון. בשל הכושר הלקוי קבעה ההתאחדות כי הקבוצות שמשורותיהן יזומנו השחקנים לנבחרת מחויבות להתאמן שלוש פעמים בשבוע במקום פעמיים, כפי שהיה מקובל אז, ובכל קבוצה מונה אחראי מיוחד שיוודא כי שחקני הנבחרת אכן יבצעו זאת. הנבחרת יצאה מנמל חיפה לכיוון אתונה על סיפונה של ה"רג'ילה קארול". איש מבכירי היישוב לא בא להיפרד מהנבחרת, ביטוי לאדישות ששררה אז ביחס לפוטנציאל יחסי הציבור של הספורט. בהגעה לספינה התברר שהמאמן אגון פולק לא הצטרף לנבחרת, בדומה לאי-הצטרפותו של המאמן לומק למשחק הראשון בטורניר המוקדמות הקודם. עד היום לא הובררה הסיבה להיעדרותו של פולק. יושב ראש ההתאחדות יצחק חלוץ עמד בראש הנבחרת במקום פולק, וקיבל ממנו פתק עם רשימת 11 השחקנים שצריכים לפתוח במשחק.

גם הפעם חלו מספר שינויים בהרכב הנבחרת, וזאת בעקבות ביטולה החריג של שיטת ה"פיפטי פיפטי" לקראת המשחק. יוחנן סוקניק הוותיק הוחלף על ידי גאזה פוקס, שהשתתף במשחק הראשון בטורניר הקודם, השוער יוליוס קליין הוחלף על ידי ישראל אלסנר ו"נוצ'ה" נודלמן הוחלף על ידי נתן פנץ, שנחשב אז לאחד השחקנים הצעירים המוכשרים ביותר בכדורגל העברי. בנוסף, פולק החליט כי בהרכב הפותח יוצבו האחים אברהם בית הלוי וג'רי בית הלוי, והייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הנבחרת שבה עלו שני אחים יחדיו בהרכב הפותח. לאחר הגעת הנבחרת לאתונה נערכו מספר אימונים באצטדיון לאופורוס, ששימש במשך שנים רבות אצטדיון הבית של פנאתינאיקוס, ובעקבות מזג האוויר הגשום באותה עת היה המגרש בוצי ולשחקני הנבחרת היה קשה להתרגל אליו.

ב-20 בפברואר 1938 נערך משחק הגומלין, לעיני כ-12,000 צופים. שחקני הנבחרת, ששמונה מהם שיחקו בשורות מכבי תל אביב, הפגינו את משחקם הטוב ביותר עד כה, והצטיינו בעיקר בהגנה. הקפטן רזניק הצליח למנוע מהכוכב היווני ויקליאדיס להפגין את כישוריו, ואילו שחקני ההתקפה של הנבחרת, בראשות נתן פנץ ופרי נויפלד, החמיצו הזדמנויות אחדות. בדקה ה-15 נפצע השחקן היווני סוטירידיס והוצא מן המגרש, ומאחר שבאותה עת לא הותרו חילופים הייתה ארץ ישראל ביתרון מספרי עד לסיום המשחק. לאורך המשחק כולו היו יחסי הכוחות שקולים, והוא הוכרע רק בדקה ה-90. השחקן היווני מארופולוס דחף את הקפטן גאזה פוקס תוך כדי מאבק על סף רחבת העונשין, אך השופט היוגוסלבי מיקה פופוביץ' החליט דווקא להעניק בעיטה חופשית ממרחק 16 מטרים לטובת יוון. שחקני ארץ ישראל ניסו לשכנע את פופוביץ' לשנות את החלטתו, אך הלה סירב, גם כאשר מארופולוס הודה שביצע עברה על פוקס. ויקליאדיס ביצע את הבעיטה בהצלחה וכבש שער, ומיד לאחר מכן שרק השופט לסיום המשחק, שהיה המשחק הרשמי האחרון של הנבחרת בגלגולהּ זה. בריאיון ל"חדשות הספורט" שפורסם ב-30 בנובמבר 1969 הודה פרי נויפלד כי, ביחד עם אברהם בית הלוי, הכה את השופט פופוביץ' לאחר המשחק. יוון המשיכה לשלב הבא מול הונגריה, וספגה בו את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה, 1 - 11. לפני שעלתה על הספינה לכיוון ארץ ישראל ערכה הנבחרת משחק אימון בלתי-רשמי מול נבחרת עיר הנמל פיראוס, וניצחה בו בתוצאה 2 - 0, משערים של גאול מכליס ונתן פנץ.

המשחק נגד לבנון

נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה ב-1940

משחקה הרשמי האחרון של נבחרת ארץ ישראל לפני הקמת המדינה היה משחק ידידות נגד לבנון, שנחשבה באותה עת לאחת הנבחרות החלשות ביותר בעולם. המשחק נערך באצטדיון המכביה, לעיני כעשרת אלפים צופים. לראשונה בתולדות הנבחרת זומנו שחקנים מקבוצה של מרכז בית"ר - בית"ר תל אביב, והיו אלה המגן לוניה דבורין, החלוץ המרכזי ("צנטרפור" במונחי התקופה) ורנר כספי והשוער בנימין מזרחי. במהלך אספת ההכנה למשחק הודיע מרכיב הנבחרת ארתור באר כי על השחקנים להביא עמם למשחק נעלי כדורגל באופן עצמאי וכי יסופקו להם רק מדי הנבחרת.

לאורך כל המחצית הראשונה במשחק הרבו שחקני הנבחרת הארץ-ישראלית לבעוט לכיוון שערו של נ. סאיאד הלבנוני. מנגד הפגינו הלבנונים חולשה רבה בהגנה. כבר בדקה הראשונה של המשחק הצליח הקיצוני הימני הרברט מייטנר מהפועל ראשון לציון להכניע את סאיאד, ובדקה ה-11 הכפיל אברהם שניידרוביץ' (שני) ממכבי נס ציונה את יתרונה של ארץ ישראל. בנקודה זו החלו הלבנונים להגיב בהתקפות משל עצמם, אך לא הצליחו להכניע את השוער בנימין מזרחי. בהמשך המחצית חזרה ארץ ישראל ונטלה לעצמה את היתרון במשחק, ועד סיום המחצית הבקיעו גאול מכליס וורנר כספי שני שערים נוספים.

המחצית השנייה הייתה שקולה יותר מבחינת יחסי הכוחות. במהלך המחצית הוחלף הרץ המרכזי גאזה פוקס בעקבות פציעה, והשינוי הכפוי במערך המשחק של ארץ ישראל פגע ביכולת המשחק שלה. בדקה ה-50 של המשחק הצליחה לבנון להכניע את השוער מזרחי, אך כעבור 10 דקות הבקיע ורנר כספי את שערו השני במשחק, והתוצאה מול לבנון 1–5 לטובת ארץ ישראל נותרה בעינה עד לשריקת הסיום. לאחר הבקעתו של שער זה ביקש מאמן נבחרת לבנון מארתור באר לא להביס את נבחרתו בצורה קשה מדי ולהשפילה שלא לצורך. באר העביר את הבקשה לשחקנים הארץ-ישראלים, שנעתרו לה והחלו למסור את הכדור זה אל זה, ללא ניסיונות התקפה ממשיים. הניצחון שהושג בסיום המשחק היה הניצחון היחיד של נבחרת ארץ ישראל במשחק רשמי.

לקריאה נוספת

• עומר עינב, עומדים בשער: כדורגל ויחסי יהודים וערבים בא"י–פלסטין, 1917–1948, הוצאת עם עובד, תשפ"ב 2022

קישורים חיצוניים

• אודות הנבחרת, אתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
• רון עמיקם, ארץ ישראל חטפה כהוגן, באתר nrg‏, 17 בספטמבר 2001
• אשר גולדברג, זיכרון צילומי, באתר הארץ, 30 ביוני 2002
• מודי בר-און ועומר עינב, 180 דקות מגביע העולם, פודקאסט שלב המוקדמות בערוץ הספורט, 1 בספטמבר 2020

הערות שוליים

ערך מומלץ