נויה לנצט
נויה לנצט היא מורה, במאית, מתרגמת ודרמטורגית תיאטרון ישראלית, שחקנית בעברה.
 | |
| מדינה |
ישראל  |
|---|---|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהנולדה בתל אביב לדוד ובתיה רחמני. שני הוריה עלו לארץ צעירים. אמה בגיל 14 עלתה לבדה ואביה בגיל 11. הם חיו חיי מהגרים, נאלצו לקיים את עצמם בעבודה קשה מה שלא איפשר להם לסיים את לימודיהם. במהלך חייהם פיצו על כך בקריאה רבה והאזנה למוזיקה וחינוך בנותיהן ללימודים ולתרבות. נויה גדלה בתל אביב, לה אחות גדולה ממנה, מיה. נויה למדה בתיכון חדש, תל אביב. בילדותה רקדה והרבתה ללכת להצגות תיאטרון.
בתום שירותה הצבאי עשתה תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה העברית ואחר-כך נסעה לשנה וחצי לנורווגיה. כששבה לישראל התחילה מסלול ישיר לדוקטורט בכימיה ועבדה כאסיסטנטית באוניברסיטה העברית. היא התחתנה עם דורון לנצט, לימים פרופסור במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן ועברה להתגורר בתל אביב. למדה במכון אבני ואחר-כך למדה משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב במשך ארבע שנים, אז נולדה בתה הראשונה. בתום לימודיה נסעה לארבע שנים לארצות הברית, בה עשה בעלה פוסט-דוקטורט. הם התגוררו בבוסטון ולנצט שיחקה בשלוש הצגות בקיימברידג' אנסמבל ועל אחת מהן זכתה בפרס המשחק. אחר-כך עברו להתגורר בניו הייבן, קונטיקט משם נסעה לנצט לניו יורק ושיחקה בעיבוד שעשה עתי ציטרון ל"סונאטת קרויצר" של טולסטוי. מקונטיקט הם שבו לישראל ונולדה בתה השנייה. הם התגוררו ברחובות ולנצט הקימה מגמת תיאטרון בתיכון בעיר.
עבודות הבימוי הראשונות שלה היו שני מיצגים, אותם ביימה ביחד עם חברתה האמנית אירית בלוזר, אחת מהן הציגה במוזיאון תל אביב והשנייה בפסטיבל עכו. באותה עת שיחקה ב"יזכור" בפסטיבל עכו ובהצגת ילדים עם מיקי גבריאלוב על פי הסיפור יפתח המלוכלך. שיחקה במספר הצגות בתיאטרון נווה צדק: "אופני הנידון / גן-העדן האבוד", מאת פרננדו ארבאל, בבימויו של דודי מעיין ו"בערבות הנגב", עיבוד חתרני למחזה של יגאל מוסינזון בבימויו של סיני פתר[1]. שם הכירה את נאוה צוקרמן ושיחקה ב"תשתו קפה", ההצגה השנייה שצוקרמן ביימה. לנצט שיחקה בשנים 1985-1986 בתיאטרון חיפה, בהצגות "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת פירנדלו, "מקבת'" מאת שייקספיר, ו"בונבנטורה", הצגה על פי ספר ציורים איטלקי.
שיחקה בסרט הסטודנטים "אלמנות לא נותנות תורנויות ערב" עליו זכתה בפרס המשחק בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. בשנת 1988 שיחקה בתפקיד העובדת הסוציאלית בסרט הטלוויזיה "אל עצמי" על פי סיפרה של גלילה רון פדר ששודר בערוץ הראשון, ובסרט הקולנוע של חיים בוזגלו " נישואיים פיקטיביים". לאחר זמן קצר חדלה מלעסוק במשחק, קריירת המשחק שלה נמשכה 13 שנה.
לנצט כתבה את המחזה "אני מפחדת ממך וירג'יניה". היא ביימה את ההצגה בפסטיבל עכו 1988 וזכתה עליה בפרס הבימוי[2]. ההצגה המשיכה בתיאטרון . אחר-כך ביימה את הצגת הילדים "תעלומת המילים הנרדפות". אחר-כך נסעה עם בעלה לשבתון בארצות הברית ועבדה כעוזרת במאי ומפיקה בתיאטרון Horizon. כששבה לארץ עיבדה וביימה את "המחברת הגדולה" מאת אגוטה קריסטוף, עם נטע פלוצקי ופבלו זלצמן, המספרת על השפעת המלחמה על חייהם שני ילדים תאומים.
השתלמה בסדנאות עם ג'וזף צ'ייקין, מייקל אלפרדס, ג'ון ברטון, ריצ'רד שכנר, יוסי יזרעאלי, סקוט ויליאמס, ניקי פלקס ועוד. השתלמה ב-Actors Centre בלונדון בשנת 2007.
לימדה נוער וקבוצות חובבים. לימדה וביימה מחזות רבים בסמינר הקיבוצים, בבית צבי, בסטודיו למשחק ניסן נתיב, באוניברסיטת תל אביב ובסל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין. מ-1997 מלמדת משחק ובימוי במכללת סמינר הקיבוצים. בין תלמידיה שנהפכו לבמאים עובדים: זאב קלאתי, שי פיטובסקי, אנה בניאל, רותי אוסטרמן, אפרת שטיינהוף, עמית זרקא, טל ברנר, אלי ביז'אווי, יעל טילמן, ירון אדלשטיין, יעל רונן.
כתבה, ביימה ותרגמה ב"הבימה" בין השנים 1996 - 2004. ביימה גם הצגות בתיאטראות באר שבע, חיפה, בית ליסין והסימטה. הייתה חברת הוועדה האומנותית של פסטיבל עכו בשנים 2002 - 2005.
לנצט היא גרושה. הייתה נשואה 34 שנה לדורון לנצט, ולהם שתי בנות.
אודות עבודות נבחרות
עריכה- אני מפחדת ממך וירג'יניה - מחזה שכתבה לנצט, שהיה מבוסס על חייה של וירג'יניה וולף ועל הביוגרפיה שלה שכתב אחיינה. המחזה עסק במחיר שגבתה היצירה בחייה של וולף. ובמחיר שגובה היצירה מחייהן של נשים בכלל. היא ביימה את ההצגה בפסטיבל עכו 1988 וזכתה עליה בפרס הבימוי. ההצגה המשיכה ורצה בתיאטרון הסימטה.
- לאורך הקירות - ביימה בתיאטרונטו, הצגת יחיד בכיכובה של רוזינה קמבוס, שזכתה בציון לשבח (1996). זהו עיבוד של לנצט לפרק מהרומן "ילד שקוף" מאת יעקב בוצ'ן המספר את סיפורה של אמו ניצולת השואה. אחר-כך הציגה בבימרתף של הבימה.
- לא בגלל הזכרונות - מחזה ליום השואה שכתבה וביימה בהבימה. ליוו אישה מצעירותה בפולין בשנת 1941, דרך עלייתה ארצה ואחר-כך עם הולדתם וחייהם של בנה ונכדה שנולדו בישראל. ההצגה ליוותה את האישה דרך ההיסטוריה מרובת המלחמות של מדינת ישראל, עסקה בהשפעת השואה על חיינו כאן, וסופרה מבעד לעיניו של הנכד. בהצגה שיחקו אורי בנאי, אורנה פיטוסי, אלכס פלג, גד קינר, גיא זו-ארץ, דודו בן זאב, קרן וולף, שמחה ברבירו, אביגיל אריאלי, אורנה רוטברג.
- קולות – פרויקט על נשיות ל-11 שחקניות בהבימה, בכל טווח הגילים: קרן וולף, לני שחף, רמה מסינגר, נאוה זיו, מיקי פלג, תחיה דנון/אורנה רוטברג, אדוה עדני-קיגלר, רבקה גור, ליא קניג וגילה אלמגור. כל אחת מהשחקניות הביאה חומרים שנגעו בה ועיניינו אותה ולנצט הרכיבה מחזה שלם, מעין קולאז' שנגע בחיי נשים מילדות עד זיקנה.
- מניין נשים - תרגום, דרמטורגיה ובימוי מחזה של נעמי רגן. המחזה מספר על חנה קשמן, אם ל-12 ילדים, שברחה מביתה לאחר שסבלה מהתעללות מצד בעלה, בעקבות כך הבד"ץ הוציא נגדה פסק דין שמנע ממנה לפגוש את ילדיה והיא ניסתה להיאבק בפסק הדין. לנצט ביימה את ההצגה כמשל לטרגדיה של אשה בחברה גברית. ההצגה רצה 350 פעמים בהבימה. שיחקו בה בין דפנה ארמוני, דוית גביש, ליאת גורן, דינה דורון, אורנה רוטברג, ענבל זמיר, טל צדקוני/איילת רובינסון, לילך כספי, רותי לנדאו[3].
- המען אינו ידוע – עיבוד ובימוי לספר בשם זה של יצחק ליפשיץ. זוהי חליפת מכתבים בין שני שותפים שהיו בעלי גלריה בגרמניה בראשית שנות השלושים. העלילה נפתחת ב-1934/5, כשהיהודי עובר לארצות הברית ואילו הגרמני נשאר בגרמניה ונעשה נאצי. בהצגה שיחקו ג'וליאנו מר ואלכס פלג והיא הציגה בהבימה.
- שמונה נשים – עיבוד ובימוי מוזיקלי למחזה בשם זה של רובר תומא שהוצג בהבימה, לו הוסיפה שירים. העלילה מתרחשת בתקופת חג המולד בבית אחוזה בצרפת. יום אחד בעל הבית נמצא מת כשסכין נעוצה לו בגבו. כל הנוכחות: אשתו, שתי בנותיו, גיסתו, חמותו, סוכנת הבית, המשרתת ואחותו שבאה לביקור חשודות ברצח וגם מנסות לפענח אותו. בהצגה השתתפו ליאת גורן, איילת רובינסון, דינה דורון, אורנה רוטברג, דוית גביש, לילך כספי, רותי לנדאו, ענבל זמיר[4].
- ילדים חורגים לאלוהים – מחזה פרי עטו של פרנק מדוף שביימה לנצט בתיאטרון באר שבע. בהצגה שיחקו שחקנים חירשים – לילך זינו (בתפקיד הנשי הראשי של שרה), אושרי קוסייב ולאה מנדלסון (שלשניים מהם לא היה כל ניסיון במשחק) ושחקנים שומעים - ישי גולן (בתפקיד הגברי הראשי של המורה לדיבור ג`יימס לידס), אביטל פסטרנק, עפרון אטקין ואסתי קוסוביצקי. ההצגה לוותה בתרגום לשפת הסימנים[5].
- תש"ח – עיבוד ובימוי של לנצט לרומן של יורם קניוק על מלחמת העצמאות, בהשתתפות "החיפאית" - קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. הטקסט כולו בשפה של הרומן. ההצגה סופרה מבעד לעיניו של קניוק שתיאר את חוויותיו מהמלחמה, ושאל את שאלותיו וספקותיו לגבי המלחמה שעיצבה אותנו. כל אחד משמונת השחקנים לבש בתורו את דמותו של הסופר. בהצגה שיחקו קרן אור, סיון הכוכבי, מעיין וייסברג, עומר זוננשיין, רביע חורי, רותם לוי-וגה, אסיה נייפלד ורון ריכטר[6].
- המחברת הגדולה – עיבוד ובימוי לספר בשם זה מאת אגוטה קריסטוף, על שני תאומים מופקדים למשמורת אצל סבתם המנוכרת בעיירה קטנה בזמן מלחמת העולם השנייה. שם סובלים התעללות פיזית ונפשית[8].
עבודות בתיאטרון
עריכה| הצגה | תיאטרון | מחזאי | תפקיד | שנה | מידע נוסף |
|---|---|---|---|---|---|
| תש"ח | תיאטרון חיפה | יורם קניוק | עיבוד ובימוי | 2011 | |
| הביתה הביתה[9] | תיאטרון באר שבע | יהושע סובול | בימוי | 2010 | |
| טניה - עולה חדשה[10] | תיאטרון בית ליסין | אורלי רובינשטיין-קצף | דרמטורגיה ובימוי | 2008 | המחזה זכה במקום הראשון ב”פותחים במה 8” |
| ילדים חורגים לאלוהים | תיאטרון באר שבע | מארק מדוף | בימוי | 2008 | |
| סיבת המוות[11] | תיאטרון בית ליסין | יעל נביא | דרמטורגיה ובימוי | 2006 | |
| הצנזור[12] | תיאטרון חיפה | אנתוני נילסון | תרגום ובימוי | 2005 | |
| המנגינה האחרונה[13] | פסטיבל ישראל | בימוי | 2004 | עם תזמורת הבמה | |
| שמונה נשים | תיאטרון הבימה | רובר תומא | עיבוד ובימוי | 2004 | |
| המען אינו ידוע | תיאטרון הבימה | יצחק ליפשיץ | עיבוד ובימוי | 2003 | |
| מניין נשים[14] | תיאטרון הבימה | נעמי רגן | תרגום, דרמטורגיה ובימוי | 2002 | |
| כמעט חזקה (ערב לגילה אלמגור) | תיאטרון חולון | נויה לנצט | כתיבה ובימוי | 2001 | |
| קולות | תיאטרון הבימה | נויה לנצט והשחקניות | עריכה ובימוי | 1999 | |
| כריש פטיש | תיאטרון הבימה | פיליפ רידלי | תרגום ובימוי | 1998 | |
| לא בגלל הזכרונות (מחזה ליום השואה) | תיאטרון הבימה | נויה לנצט | כתיבה ובימוי | 1998 | |
| שלש אהבות וכלב | תיאטרון אורנה פורת | עיבוד ובימוי | 1997 | ||
| לאורך הקירות | תיאטרונטו, אחר-כך הציגה בבימרתף של הבימה | עיבוד לפרק מהרומן "ילד שקוף" מאת יעקב בוצ'ן | עיבוד ובימוי | 1996 | ציון לשבח |
| ו… או[15] | תיאטרון הסימטה | יהודית הרצברג | בימוי | 1992-3 | |
| המחברת הגדולה | תיאטרון הסימטה | אגוטה קריסטוף | עיבוד ובימוי | 1992 | |
| הזנב של בת הים | פסטיבל הצגות ילדים | דניאלה כרמי | בימוי | 1991 | |
| תעלומת המילים הנרדפות (הצגת ילדים) | טמירה ירדני הפקות | נאוה כרמל | בימוי | 1989 | |
| אני מפחדת ממך וירג'יניה | פסטיבל עכו ואחר-כך תיאטרון הסימטה | נויה לנצט | כתיבה ובימוי | 1988 | פרס הבימוי בפסטיבל עכו |
בימוי בבתי ספר למשחק 2013-1993
עריכההנשים האבודות מטרויה (חנוך לוין), רוקדים בלונאסה (בריאן פריל), חלום ליל קיץ (שייקספיר) עיבוד ובימוי, נוסע ללא מטען (ז'אן אנוי), לצאת מכאן (מרשה נורמן), הדה גאבלר (איבסן), אוהבים: מנצחים ומובסים (בריאן פריל), נוטות החסד (אוריפידס), נקודת רתיחה (נל דאן) תרגום ובימוי בוץ (קריל צ'רצ'יל), ברקיע התשיעי (קריל צ'רצ'יל), דוניה רוסיטה הרווקה (לורקה). אלמנות מאת אריאל דורפמן תרגום ובימוי, מעשיית חורף מאת שייקספיר. עיבוד ובימוי, פיסת זמן עיבוד לסיפוריה של אידה פינק ובימוי.
קישורים חיצוניים
עריכה- נויה לנצט, באתר תיאטרון הבימה
- הבמאית נויה לנצט התחברה לזרם התודעה של יורם קניוק: כיצד הפך הספר 'תש"ח' להצגה?, ריאיון עם לנצט, בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי ברדיו 103FM, 29 ביולי 2011
- נויה לנצט, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
נויה לנצט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- נויה לנצט, בארכיון הבימה
הערות שוליים
עריכה- ^ מנחם פרי, הצגה - האבות יחליטו. הבנים ייהרגו, חדשות, 28 בינואר 1985
שוש אביגל, ביקורת תיאטרון - סביב למדורה שכבתה, כותרת ראשית, 30 בינואר 1985 - ^ עירית נחמני, פסטיבל עכו 2 הצגות קיבלו פרס ראשון, חדשות, 30 בספטמבר 1988
- ^ הארץ, בית הבובה הדתית, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2002
- ^ מיכאל הנדלזלץ, מרד, אלור, באתר הארץ, 2 בינואר 2005
- ^ איתן בר-יוסף, עכבר העיר ת"א, אלוהים משחק בפרטים הקטנים, באתר הארץ, 13 באפריל 2008
מיכאל הנדלזלץ, ניצחון פירוס של המיעוט, באתר הארץ, 31 במרץ 2008 - ^ שסיון שדמון, עכבר העיר, "תש"ח": משרתים נאמנה את הטקסט המצוין של יורם קניוק, באתר הארץ, 14 ביולי 2011
רון שוורץ, מריח כמו רוח נעורים, באתר גלובס, 7 באוגוסט 2011 - ^ תמי לוביץ, חישול והשירדות - הצגה: "המחברת הגדולה", יפו, תיאטרון הסימטה, חדשות, 13 במרץ 1992
- ^ [7]
- ^ דנית אמינוף, "הביתה הביתה": הצגה בלי הרבה הפתעות, באתר הארץ, 14 באפריל 2010
איתן בר יוסף, עכבר העיר, הביתה הביתה: דז'ה וו של הצגה, באתר הארץ, 21 במאי 2010 - ^ ציפי שוחט, חמישה מחזות בפותחים במה, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2008
- ^ איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב, שקשוקה מאכזבת, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2006
- ^ מיכאל הנדלזלץ, מפשעתו של המתוסכל, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2005
- ^ מיכאל הנדלזלץ, דבר אלי בצלילים, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
- ^ נילי ברקן, בזכות אשה אמיצה, באתר גלובס, 29 בספטמבר 2002
- ^ יואב בירנברג, ה־11 של הסימטה, חדשות, 18 ביוני 1991