קוריאה הצפונית

קוריאה הצפונית, ובשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (בקוריאנית: 조선민주주의인민공화국, תעתיק מדויק: צ'וֹסוֹן מִינְג'וּג'וּאִי אִינְמִין גּוֹנְגְּחְוָאגּוּק), היא מדינה במזרח אסיה, בחלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני. בירתה של המדינה והעיר הגדולה ביותר בה היא פיונגיאנג. האזור המפורז הקוריאני, הנמצא בחלק הדרומי של המדינה, משמש כשטח חוצץ בין המדינה לקוריאה הדרומית. היא גובלת גם ברפובליקה העממית של סין בצפון ובמערב, ויש לה גבול קצר גם עם רוסיה בצפון-מזרח.

הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה
조선민주주의인민공화국

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	אומה חזקה ומשגשגת
המנון לאומי	תן לי לזרוח
ממשל
משטר	מדינה קומוניסטית חד-מפלגתית תחת דיקטטורה טוטליטרית תורשתית
ראש המדינה	המנהיג העליון של קוריאה הצפונית
המנהיג העליון של קוריאה הצפונית	קים ג'ונג-און
ראש הרשות המבצעת	ראש הקבינט של קוריאה הצפונית
ראש הקבינט של קוריאה הצפונית	קים טוק-הון
שפה רשמית	קוריאנית
עיר בירה	פיונגיאנג 39°2′N 125°45′E (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	אספת העם העליונה
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
שטח יבשתי	120,538 קמ"ר (100 בעולם)
אחוז שטח המים	0.1%
אזור זמן	UTC +9
היסטוריה
הקמה
עצמאות מהאימפריה היפנית	9 בספטמבר 1948
ישות קודמת	המנהל האזרחי הסובייטי
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	26,529,070 נפש (56 בעולם)
צפיפות	220.09 נפש לקמ"ר (65 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים גילאי 0–14 18.95% גילאי 15–24 12.98% גילאי 25–54 42.40% גילאי 55–64 13.27% גילאי 65 ומעלה 12.40%
כלכלה
מדד ג'יני	31 (נכון ל־2007)
מטבע	וון צפון קוריאני‏ (KPW)
בנק מרכזי	הבנק המרכזי של קוריאה הצפונית
שונות
חגים לאומיים	יום היווסדות הרפובליקה
סיומת אינטרנט	kp
קידומת בין־לאומית	850

קרב אינצ'ון, מלחמת קוריאה.

קים איל-סונג, אבי האומה והנשיא הנצחי של הרפובליקה

חצי האי הקוריאני היה בשליטתה של האימפריה הקוריאנית עד 1905, עת סופח בפועל על ידי יפן בעקבות מלחמת רוסיה–יפן, ומשנת 1910 נשלט רשמית על ידי האימפריה היפנית. לאחר מלחמת העולם השנייה חולק חצי האי לאזורי חסות בין ברית המועצות לארצות הברית: החלק הצפוני של חצי האי עבר לחסותה של ברית המועצות, והחלק הדרומי עבר לחסותה של ארצות הברית. ב-1948 נערכו בחירות כלליות בחצי האי בפיקוחם של אנשי ארגון האומות המאוחדות. קוריאה הצפונית סירבה להשתתף בבחירות, דבר שהוביל להקמתן של שתי ממשלות קוריאניות נפרדות. שתי הממשלות טענו לריבונות על כל חצי האי, וב-1950 הובילה מחלוקת זו למלחמת קוריאה. הסכם שביתת הנשק שנחתם בין האו"ם לקוריאה הצפונית בשנת 1953 סיים את מעשי האיבה. קוריאה הדרומית לא חתומה על הסכם זה ולכן, נכון להיום (2024), שתי המדינות עודן נמצאות במצב מלחמה, שכן הסכם שלום ביניהן מעולם לא נחתם, והסכם הפסקת האש אינו חתום על ידי הדרום. ב-1991 התקבלו שתי המדינות לארגון האומות המאוחדות.

המשטר בקוריאה הצפונית הוא חד-מפלגתי, כשהמפלגה השולטת היא מפלגת הפועלים של קוריאה הצפונית. ממשלת קוריאה הצפונית פועלת לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה שפיתח קים איל-סונג, נשיאה הראשון של המדינה, הדוגלת ב"הסתמכות עצמית" וניהול משק אוטרקי. קים איל-סונג הוא היחיד בהיסטוריה של קוריאה הצפונית שהחזיק בתואר "נשיא המדינה", ולאחר מותו הוכרז כנשיאה הנצחי של המדינה. אף על פי שקים איל-סונג פעל לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה כבר ב-1955, הג'וצ'ה הפכה לאידאולוגיה הרשמית של המדינה רק ב-1972, לאחר אשרור החוקה החדשה במדינה.

לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 וסדרה של אסונות טבע, שרר רעב המוני במדינה שהביא למותם של בין 800,000 ל-3.5 מיליון איש. לנוכח נסיבות אלו, אימץ שליט המדינה באותה תקופה, קים ג'ונג איל, את ה"סונגון" הידועה כמדיניות "קדימות לצבא העם". מדיניות זו דגלה בהפניית משאביה של המדינה לצבא בעדיפות ראשונה ונועדה לחזק את המדינה ואת ממשלתה. בעשור השלישי של המאה ה-21, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות המיליטריסטיות ביותר בעולם והיא בעלת יכולת גרעינית.

קוריאה הצפונית מתוארת על ידי גורמים רבים כדיקטטורה טוטליטרית סגורה בסגנון סטליניסטי בעלת פולחן אישיות סביב משפחת קים, וכאחת המדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר. על פי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, בקוריאה הצפונית יש כ-200 אלף אסירים המוחזקים במחנות מעצר פוליטיים שונים ברחבי המדינה.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של קוריאה הצפונית

היסטוריה קדומה והתקופה שלפני פילוג קוריאה

ההיסטוריה העתיקה של קוריאה מתבססת על המיתולוגיה הקוריאנית המגוללת את קורותיה של ממלכת קו-ג'וסון שהוקמה בשנת 2333 לפני הספירה על ידי דנגון. במהלך הזמן, גבולותיה של קו-ג'וסון הורחבו עד שהממלכה שלטה על החלק הצפוני של חצי האי הקוריאני ועל חלק ממנצ'וריה. לאחר עימותים רבים עם שושלת האן הסינית, ממלכת קו-ג'וסון התפרקה ו-170 שנה לאחר מכן קמו במקומה שלוש הממלכות של קוריאה: קוגוריאו, פקצ'ה ושילה (וכן קאיה) ששלטו על רובו של חצי האי הקוריאני.

הצפון הוחלש על ידי תקיפות של קיסרויות סווי וטאנג הסיניות החל מסוף המאה השישית ובשנת 676 לספירה הצליחה ממלכת שילה לאחד את הממלכות והפכה לממלכה השלטת המרכזית של דרום חצי האי הקוריאני. תחת ממלכת שילה המאוחדת, שגשגו השירה, האומנות והדת הבודהיסטית. היחסים בין קוריאה לסין היו שקטים בתקופה זו. אף על פי כן, הממלכה נחלשה לאחר סדרה של מאבקים פנימיים ובשנת 935 נאלצה להיכנע לממלכת קוראיו.

ממלכת קוראיו, תחת שלטונו של הקיסר טאייג'ו, הצליחה לאחד מחדש את חצי האי הקוריאני בשנת 936. בדומה לממלכת שילה, ממלכת קוראיו הייתה ממלכה בעלת תרבות מפותחת וענפה. פלישות המונגולים לקוריאה במאה ה-13 החלישו במידה רבה את קוראיו ולאחר קרוב ל-30 שנות מלחמה, קוראיו אומנם הצליחה לשמר את שליטתה על קוריאה, אולם נאלצה לצורך כך לשלם מיסים קבועים למונגולים. קריסתה של האימפריה המונגולית הביאה עמה מהומות פוליטיות בממלכה. ב-1388, בשיאם של המהומות הללו, מרד הגנרל איי סיאונג-גאיי בשליטי הממלכה והביא להחלפת ממלכת קוריאו בשושלת ג'וסון. שושלת זו שלטה במרבית חצי האי פרט לפלישות טויוטומי הידיושי היפני בשנית 1592–1598 שבפועל הרסו את מרבית המדינה והרגו רבים מתושביה. החל מסוף המאה ה-19 החלה תחרות בין סין, יפן ורוסיה על השליטה בחצי האי. הסינים יצאו מהתחרות לאחר תבוסתם במלחמת סין-יפן הראשונה 1895 והרוסים יצאו מהתמונה בעקבות כישלונם במלחמת רוסיה–יפן 1905, כשהם מותירים את יפן ככוח החזק בקוריאה שהפכה מממלכה לקיסרות (בשם בלבד). בשנת 1910 הפכו היפנים משליטים בכוח לשליטים בפועל כשסיפחו את קוריאה ליפן.

חלוקת חצי האי הקוריאני

לאחר כניעת האימפריה היפנית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, חולקה סמכות השליטה על חצי האי קוריאה בין הסובייטים שקיבלו את השליטה מצפון לקו הרוחב 38 לבין האמריקאים ששלטו מדרום לקו זה. בין השנים 1948 ל-1949 עזבו מרבית הכוחות האמריקאים את קוריאה הדרומית והארמייה ה-4 של הסובייטים את קוריאה הצפונית. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית) הוכרזה רשמית ב-9 בספטמבר 1948.

הסובייטים העדיפו להעלות לשלטון פעילים קוריאנים קומוניסטים שהעבירו את שנות מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. לפיכך, בפברואר 1946, הקצין הקוריאני הגולה, קים איל-סונג, הועמד בראש "הוועד העממי הזמני". ב-1948 הוחלט בממשלה של המדינה על שמה הרשמי החדש של המדינה – הרפובליקה הדמוקרטית העממית קוריאה. קים איל-סונג התמנה לראש הממשלה של המדינה החדשה, ולאחר מכן גם לנשיא. החל משנת 1972. ממשלתו של קים איל-סונג יישמה במהירות מערכת בסגנון קומוניסטי כמו בברית המועצות, כשכל הכוח השלטוני נמצא בידי מפלגת הפועלים של קוריאה, שקים איל-סונג עמד בראשה.

במקביל, החל היישום של כלכלה קומוניסטית-ריכוזית. הרפורמה האגררית של 1946 חילקה מחדש את האדמות החקלאיות לאיכרים העניים וחסרי האדמה. ההלאמה של מפעלי התעשייה המסחר והבנקים שהיו ברובם בבעלות יפנית או יפנית-קוריאנית הביאה לכך שכ-70% מאמצעי הייצור ב-1946, וכ-90% ב-1949, היו בבעלות המדינה.

מלחמת קוריאה

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

ב-1950 פרצה מלחמת קוריאה. קים איל-סונג רצה לאחד את חצי האי קוריאה תחת שלטונו. מתחילת 1949 קיבלה קוריאה הצפונית נשק רב מברית המועצות ומהרפובליקה העממית של סין כדי לכבוש את קוריאה הדרומית, במטרה לאחד את חצי האי.

ביוני 1949, לא הייתה נוכחות צבאית אמריקאית בקוריאה הדרומית, וההגנה של הדרום בוצעה על ידי צבא חלש ולא מנוסה. בניגוד לכך, צבא קוריאה הצפונית היה גדול, חזק ומאומן. בנוסף, הצבא קיבל ייעוץ מהסובייטים והיה לו גרעין של יוצאי צבא שנלחמו בגרילות אנטי יפניות עם הסינים הקומוניסטים.

בתחילה דחה סטלין פעם אחר פעם את בקשותיו של קים איל-סונג לפלוש לקוריאה הדרומית, אולם בסוף 1949, לאחר עלייתם לשלטון של הסינים הקומוניסטים ולאחר שברית המועצות פיתחה נשק גרעיני הוא שקל מחדש את הבקשה, ובינואר 1950 ניתן סופית האישור לארגן פלישה לקוריאה הדרומית. יועצים ומדריכים סובייטים החלו לתכנן את הפלישה לדרום ולאמן יחידות צבא צפון קוריאניות. עם זאת, סטלין הבהיר שכוחות סובייטים לא יתערבו ישירות במלחמה ולא ישלחו כוחות סובייטים גם במקרה של משבר צבאי קשה. צבאו של קים איל-סונג פלש במפתיע לקוריאה הדרומית ב-25 ביוני 1950, כבש את סיאול והגיע לדרום חצי האי.

באוקטובר כבשו מחדש כוחות של קואליציית מדינות מערביות בראשות ארצות הברית את סיאול, והתקדמו צפונה עד פיונגיאנג. ממשלת קוריאה הצפונית נמלטה לסין. בנובמבר חצו כחצי מיליון חיילים סינים את נהר יאלו (הגבול בין סין וקוריאה הצפונית), חברו לחיילי קוריאה הצפונית וכבשו את פיונגיאנג בדצמבר 1950 ואת סיאול בינואר 1951. במרץ, כבשו כוחות הקואליציה שוב את סיאול והתקדמו לעבר קוריאה הצפונית. ב-1953 חתמו בפנמונג'ום קוריאה הצפונית וסין על הסכם שביתת נשק עם כוחות האו"ם.

בסיום המלחמה ביצר מחדש קים איל-סונג את שליטתו הגמורה בקוריאה הצפונית. הצבא תמך בו והוקיר את ההתמדה שלו נגד הכיבוש היפני, שנופחה על ידי תעמולה ופולחן אישיות מסיבי. מנהיג הקומוניסטים הדרום קוריאנים, פאק הון יונג הואשם בכישלון לגרום לדרום קוריאנים לתמוך בקוריאה הצפונית במהלך הכיבוש, והוצא להורג לאחר משפט ראווה ב-1955.

רבים מהדרום קוריאנים שערקו לקוריאה הצפונית בשנים 1945–1953 הואשמו בריגול למען קוריאה הדרומית ובפשעים אחרים ונרצחו, נכלאו או הוגלו לכפרים נידחים. יריבים פוטנציאליים מקבוצות אחרות כמו קים טו בונג הוצאו להורג גם כן.

המלחמה הקרה

ב-1954, לאחר מלחמת קוריאה, בוצעה תוכנית הלאמה של החוות החקלאיות וזו לוותה במרידות איכרים ובשימוש בכוח מצד המדינה. ב-1958 הסתיים סופית תהליך ההלאמה של החקלאות, המסחר, הבנקאות וכן של שאר הסקטורים של כלכלת המדינה.

לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום מסיבי של הכלכלה הצפון קוריאנית, בתוכנית החומש של השנים 1954–1956 הוחזרה רמת התפוקה של לפני המלחמה. בשנות ה-50 וה-60 עלתה בהתמדה רמת החיים של הצפון קוריאנים והייתה טובה אף מזו של אנשי קוריאה הדרומית, הודות לסיוע כלכלי מסיבי מצד שתי הענקיות הקומוניסטיות השכנות - ברית המועצות וסין. באמצע שנות ה-60 הלך והסתבך מעמדה של קוריאה הצפונית עקב הפיצול הסיני-סובייטי. ברית המועצות טענה כי קוריאה הצפונית עומדת לצד סין, אך למעשה קים איל-סונג קיווה שיהיה סכסוך בין המעצמות, וכך תוכל קוריאה הצפונית לקיים מדיניות יותר עצמאית.

התוצאה הייתה ירידה חדה יחסית בסיוע הסובייטי שלא היה יכול להיות מוחלף בסיוע הסיני. האהדה של קים איל-סונג למדיניות של מאו דזה-דונג הייתה מוגבלת: בעוד שתמך במדיניות "הזינוק הגדול קדימה" הוא התנגד למדיניות "מאה הפרחים" ומהפכת התרבות בטענה שהן מסוכנות. האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית הייתה "מרקסיזם-לניניזם", אותה האידאולוגיה של ברית המועצות. בחוקת 1972 אידאולוגיית הג'וצ'ה החליפה את המרקסיזם-לניניזם כאידאולוגיה הרשמית של המדינה. עיקרה של אידאולוגיה זו היא שעל המדינה להיות עצמאית ככל האפשר, במטרה להתנתק מתלות במדינות אחרות וכך להבטיח נאמנות מוחלטת למנהיג. כדי לבסס את עריצותו עודד קים איל-סונג פולחן אישיות קיצוני כלפיו. הוא העניק לעצמו את התואר "המנהיג הגדול" ופעל להאדרת שמו בעזרת אמצעי התקשורת ומערכת החינוך.

מאמצע שנות ה-70 הידרדר המצב הכלכלי במדינה מסיבות שונות, אך במקום שיימצאו לכך פתרונות מעשיים מטעם המדינה, החלו השלטונות בקיום תעמולה מסיבית לעידוד התפוקה. בתחילת שנות ה-80 החל קים ג'ונג איל, בנו של קים איל-סונג המנהיג להשתלב בהנהגה והוא נבחר למעשה ליורשו של קים איל-סונג. הוא סילק פקידי מפלגה ומינה במקומם צעירים שהיו נאמנים לו.

בשנות ה-80 המשיך המצב הכלכלי במדינה להידרדר והתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש עמד על כשמינית מזה של קוריאה הדרומית. ב-1991 נותרה קוריאה הצפונית מבודדת עוד יותר בזירה העולמית לאחר שברית המועצות התפרקה וסין בעצמה כבר הייתה במהלך מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק.

לאחר המלחמה הקרה

מאז שנות ה-70 החלה המדינה להעשיר אורניום במטרה להשיג יכולת גרעינית, זאת למרות מחאות האו"ם. ב-1994 נפגש ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר, בשליחותו של הנשיא ביל קלינטון, עם קים איל-סונג, וקוריאה הצפונית הסכימה להפסיק להעשיר אורניום ובתמורה קיבלה סיוע של מיליארדי דולרים בנפט, מזון ושאר מוצרי טובין.

ב-1994 מת קים איל-סונג מהתקף לב, ובנו קים ג'ונג איל ירש אותו והמשיך במדיניות תוקפנית כלפי חוץ ובמדיניות פנים הכוללת דיכוי ותעמולה בלתי פוסקת. בנוסף למורשתו של אביו, הג'וצ'ה (הסתמכות עצמית), הוסיף איל סונג את מורשתו שהיא הסונגון (הקדימות לצבא העם). המשאבים והשליטה בפועל עברו לרשות הצבא וירדה קרנה של המפלגה.

מאמצע שנות ה-90 ידעה המדינה רעב קשה שבמהלכו מתו בין 800,000 ל-3,500,000 איש. בעקבות המצב הקשה, מאז 1997 מתבצעים ניסיונות בריחה מקוריאה הצפונית לסין, אף על פי ששלטונות שתי המדינות מנסים למנוע זאת. יעד מבוקש יותר עבור הבורחים הוא קוריאה הדרומית, אשר מעניקה מעמד של פליט לכל אדם הנמלט מקוריאה הצפונית, ואף מענקים כספיים נדיבים וסיוע. המכשול המרכזי אשר מונע הימלטות ועריקה מקוריאה הצפונית הוא הגבול והשטח המפורז שבין המדינות, אשר שמורים היטב וכמעט בלתי אפשרי לחצותם. לכן, ישנו מסלול אחר, קשה אך אפשרי, דרכו עברו מספר גדול של בורחים: עליהם לחצות את הגבול לסין (שגם הוא שמור, אולם פחות מהגבול הדרומי), להמשיך בחשאיות עד תאילנד, ורק שם אפשר לגשת לשגרירות קוריאה הדרומית ולקבל סיוע. מכשול נוסף הוא מעמד המשפחה הנותרת מאחור ונענשת בשל הבגידה של בן משפחתם.

בין קוריאה הצפונית ובין קוריאה הדרומית ויתר מדינות המערב קיימת מתיחות מתמשכת. מפעם לפעם מתיחות זו מחמירה על רקע איומים צבאיים, פרשיות ריגול, ניסיונות התחמשות של קוריאה הצפונית בנשק רקטי ובלתי קונבנציונלי והתגרויות שונות כמו ניסיון לרצוח את הנהגת קוריאה הדרומית, להפיל מטוסי נוסעים ולהטביע כלי שיט דרומיים. כך למשל, בשנת 1996 חדרה צוללת צפון קוריאנית למים הטריטוריאליים של קוריאה הדרומית והנחיתה אנשי מודיעין בשטחה.

ב-15 ביוני 2000 נערכה פגישה היסטורית בין קים ג'ונג איל לבין נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, שבמהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל. כמו כן חתמו השניים על הצהרה משותפת למען איחוד עתידי בין שתי הקוריאות. במשך עשור נקטה קוריאה הדרומית במדיניות "זריחת השמש" כדי לחמם את היחסים ולהמס מתיחויות, דבר שפסק בשובה של המפלגה השמרנית לראשות הדרום בשנת 2008. מאז לא חלה התקדמות משמעותית ביחסים.

באוגוסט 2005 נערכו דיונים בין קוריאה הצפונית ונציגי ארצות הברית, סין, רוסיה, קוריאה הדרומית ויפן, במהלכם התחייבה קוריאה הצפונית להפסיק לפתח נשק גרעיני בתמורה לסיוע בשווי מיליארדי דולרים. עם זאת, המדינה לא הפסיקה את ניסיונות הפיתוח, ובחודש יוני 2006 ערכה קוריאה הצפונית מספר ניסויי שיגור של טילים לטווח ארוך, ובכך העצימה את המתיחות עם יפן וארצות הברית. ב-9 באוקטובר 2006 דווחה סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית על ביצוע ניסוי גרעיני מוצלח. גורמים ביטחוניים בקוריאה הדרומית אישרו כי רעד תת-קרקעי נמדד באזור באותו בוקר. ב-25 במאי 2009 בוצע הניסוי הגרעיני השני של הצפון קוריאנים.

בעקבות ביצוע שני הניסויים הגרעיניים הללו, הטילה מועצת הביטחון של האו"ם סנקציות בינלאומיות על קוריאה הצפונית. ב-14 במאי 2011, חשף דו"ח סודי של צוות מומחים שמינתה מועצת הביטחון, כי קוריאה הצפונית ואיראן מפרות סנקציות אלה, כאשר הן מחליפות ביניהן באופן מתמשך וסדיר, טכנולוגיות טילים בליסטיים, דרך "מדינה שלישית שכנה" (לדברי דיפלומטים – סין).

במהלך השנים 2009 ו-2010 היחסים בין דרום וצפון קוריאה התערערו עוד יותר בעקבות מספר תקריות צבאיות. השתיים המשמעותיות ביותר הן הטבעת ספינת הטילים הדרום קוריאנית צ'אונאן במרץ 2010 ותקרית יאונפיאונג בנובמבר 2010.

ב-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי כור גרעיני בסוריה, שנבנה בעזרתה של קוריאה הצפונית, ובכך התגלתה מעורבותה של מדינה זו בנעשה במזרח התיכון.

ב-17 בדצמבר 2011 מת קים ג'ונג איל מהתקף לב בעת נסיעה ברכבת, והשלטון עבר לבנו השלישי, קים ג'ונג און. ביום מותו של ג'ונג איל ערכה קוריאה הצפונית ניסוי טיל בליסטי נוסף.

ב-13 באפריל 2012, חרף מחאות רבות, שגרה קוריאה הצפונית טיל בליסטי בין-יבשתי, שלדבריה נועד להציב לוויין בחלל, אך הטיל נפל לים לאחר דקה. ב-12 בדצמבר 2012 הצליחה לראשונה קוריאה הצפונית לשגר לוויין על גבי טיל בליסטי לחלל. שיגור הטיל נעשה בניגוד להחלטות 1718 ו-1874 של מועצת הביטחון האוסרות על קוריאה הצפונית לבצע ניסויים רקטיים תוך שימוש בטילים בליסטיים.

בספטמבר 2017 ערכה קוריאה הצפונית ניסוי בפצצת מימן, שגרם לרעידת אדמה, והודיעה כי ביכולתה לשגר פצצות מימן על גבי טיל בליסטי בין יבשתי. הניסוי גרר שורה של גינויים חריפים בעולם.

ב-12 ביוני 2018 התקיימה פגישת פסגה בין מנהיגי ארצות הברית וקוריאה הצפונית במלון "קפלה" באי סנטוסה בסינגפור. הייתה זו הפגישה הראשונה בהיסטוריה בין נשיא ארצות הברית המכהן לבין המנהיג העליון של קוריאה הצפונית. הפגישה התקיימה לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ איים על קוריאה הצפונית והבטיח מאידך הטבות למדינה אם תקויים הפגישה, זאת לצד נקיטת סנקציות והצבת כוחות ותמרונים באזור. ההישג הגדול של הפסגה היה התחייבות קוריאה הצפונית לפירוק מלא של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.

פוליטיקה וממשל

ערך מורחב – פוליטיקה של קוריאה הצפונית

האנדרטה הגדולה בגבעת מאנסו

קיימת מחלוקת לגבי הצורה שבה יש לאפיין את המשטר בקוריאה הצפונית. ישנן טענות ^{[דרוש מקור: של מי?]} הדוחות את הטענה שקוריאה הצפונית היא מדינה קומוניסטית וטוענים מנגד שהמשטר במדינה משתמש במושגים השאולים מתוך האידאולוגיה הקומוניסטית באופן ציני רק כדי להצדיק את שליטתו. המשטר במדינה הוגדר פעמים רבות כדה פקטו מונרכיה אבסולוטית או דיקטטורה העוברת בירושה, אשר כוללת פולחן אישיות מובהק סביב דמותם של המנהיגים.

קים איל-סונג, נשיאה הראשון של קוריאה הצפונית, קיבל את התואר "נשיאה הנצחי של הרפובליקה" לאחר מותו ב-1994 והוחלט שאף אדם לא ירש או יחליף אותו בתפקיד. גופתו של איל סונג נחנטה והוצבה בארמון השמש קומסוסאן במרכז העיר פיונגיאנג הבירה. מאז ועד היום, מחזיק איל סונג המנוח באופן סמלי בתפקיד נשיא המדינה, אולם בפועל אחרי מותו של איל סונג, הפך בנו, קים ג'ונג איל, לשליט העליון של המדינה. בדצמבר 2011, לאחר מותו של ג'ונג איל, החליף אותו בנו, קים ג'ונג-און, בתפקיד שליטה העליון של המדינה.

מבנה השלטון במדינה מתואר בחוקת קוריאה הצפונית שנוסחה הנוכחי התקבל בשנת 2016. מבחינה פרקטית, החוקה דוחה באופן רשמי את אידאולוגיית הקומוניזם. המוסד המחוקק במדינה הוא אספת העם העליונה וחברים בו 687 צירים הנבחרים בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. המפלגה השלטת במדינה היא החזית הדמוקרטית לאיחוד המולדת המאגדת בתוכה את מפלגת הפועלים של קוריאה ושתי מפלגות קטנות, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של קוריאה הצפונית ומפלגת צ'ונדוייסט צ'ונגו שנשלטות הלכה למעשה על ידי מפלגת הפועלים של קוריאה. אנשי מפלגות אלה בלבד מחזיקים בכל המושבים של אספת העם העליונה ובזרועות השלטון השונות של המדינה. נכון ל-2024, צ'ו ריונג-האי משמש כיושב ראש אספת העם העליונה וצ'ו יונג רים כראש ממשלת קוריאה הצפונית.

חופש הביטוי במדינה מוגבל במידה רבה על ידי הממשלה. אזרחים שמבטאים עמדות שסוטות ממדיניותה של הממשלה נשלחים לרוב למחנות עבודה לצורך "חינוך מחדש". אלה שמשתקמים בהצלחה משתחררים בחזרה לחברה ורשאים לתפוס עמדות בממשל. מתנגדי משטר עיקשים ומי שמוגדרים כאויבי העם ו"יוצרי פילוג חסרי תקנה" נאסרים יחד עם ילדיהם ומשפחתם הקרובה במחנות עבודה לחיים של עבודת פרך. אזורים מיוחדים במדינה הוקצו לצורך מחנות אלו בלבד. כך לדוגמה שטחו של מחנה העבודה "מחנה 22", משתרע על פני כ-225 קילומטרים רבועים ואוכלוסייתו עומדת על כ-50 אלף איש. אסירים שעוברים על חוקי המחנה או מנסים להימלט ממנו מוצאים להורג או נשלחים לאזור כליאה מיוחד בתוך המחנה. קיימים שישה אזורים של מחנות עבודה כאלה שממוקמים כולם בצפונה של המדינה. המחנות משמשים לאסירים פוליטיים בלבד. עבריינים רגילים נכלאים בבתי כלא נפרדים.

חוק ומשפט

ערך מורחב – מערכת המשפט בקוריאה הצפונית

מערכת המשפט בקוריאה הצפונית מבוססת על מערכת המשפט שהייתה קיימת בברית המועצות לשעבר. מערכת זו כוללת את בית המשפט העליון של קוריאה הצפונית, בתי משפט אזוריים, בתי משפט לאכיפת פשעים אידאולוגיים (בתי משפט עממיים), וכן בתי המשפט מיוחדים המתכנסים בנסיבות מיוחדות.

בית המשפט העליון של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה הוא בית המשפט העליון במדינה, אשר שופטיו ממונים ישירות על ידי אספת העם העליונה. על פי חוקת קוריאה הצפונית, בית המשפט העליון כפוף ומחויב במתן דין וחשבון לאספת העם העליונה (בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות), ושופטי המדינה מחויבים לפסוק "משפט צדק", ונושאים באחריות פלילית אם מתרשלים במלאכתם.

גאוגרפיה

טופוגרפיה של קוריאה הצפונית

ערך מורחב – גאוגרפיה של קוריאה הצפונית

קוריאה הצפונית שוכנת במזרח אסיה, בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני.

המדינה חולקת גבול יבשתי עם שלוש מדינות; בצפון נהר יאלו מפריד בינה לבין סין, ובצפון מזרח נהר טומן מפריד בינה לבין רוסיה. בדרום שוכנת קוריאה הדרומית, כאשר בין שתי המדינות חוצץ האזור המפורז הקוריאני. הים הצהוב ומפרץ קוריאה שוכנים מעבר לחופה המערבי של המדינה, ומעבר לחוף המזרחי שוכן ים יפן, אשר כינויו השגור בפי הצפון קוריאנים הוא ים קוריאה המזרחי.

רוב שטחה היבשתי של קוריאה הצפונית הוא למעשה סדרה של רכסי הרים בינוניים בשילוב עם גבעות גבוהות, אשר מופרדים האחד מהשני על ידי עמקים צרים ועמוקים. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא הר פאקטו, הממוקם לאורך גבולה הצפוני של המדינה עם סין ומתנשא לגובה של 2,744 מטרים מעל פני הים, בעוד שהנקודה הנמוכה ביותר במדינה היא גובה פני הים הנושק לחצי האי משני עבריו.

בעוד שהחוף המערבי של קוריאה הצפונית מתאפיין באזור מישורי יחסית, החוף המזרחי של המדינה מתאפיין במישורים צרים המסתיימים ברכסי הרים.

בדומה לקוריאה הדרומית, עשרות איים קטנים נושקים לקו החוף המערבי של המדינה.

הנהר הארוך ביותר בקוריאה הצפונית הוא נהר יאלו, המסמן את גבולה עם סין, כאשר נהרות גדולים אחרים כוללים את נהר הטומן, נהר טאדונג ונהר אימג'ין.

צבא וביטחון

ערך מורחב – הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית

צבאה של קוריאה הצפונית נקרא "צבא העם הקוריאני" והוא כפוף למשרד הכוחות המזוינים העממיים. מפקד הצבא הוא שליט המדינה, קים ג'ונג-און. שר הכוחות המזוינים העממיים הוא סגן המרשל קים יונג צ'ון והרמטכ"ל הוא סגן המרשל רי יונג הו. הצבא של קוריאה הצפונית תופס תפקיד חשוב ביותר בחברה היות שקוריאה הצפונית היא מדינה מיליטנטית ביותר. התקציב השנתי של הצבא על פי הערכות הוא 10 מיליארד דולר, כ-25 % מהתמ"ג של קוריאה הצפונית. לשם השוואה תקציבו השנתי של צבא הגנה לישראל מהווה 7–8 אחוז מהתמ"ג של ישראל, ותקציבו של צבא ארצות הברית מהווה כ-4 אחוז מהתמ"ג האמריקאי. תקציב הצבא לא צומצם למרות המשבר הכלכלי החמור שפקד את קוריאה הצפונית בשנות ה-90 וגרם למותם של מאות אלפי אזרחים. משך תקופת השרות לגברים הוא 10–13 שנים, ונשים משרתות עד גיל 23. ברשות הצבא כ-1.2 מיליון חיילים וכן אנשי מילואים רבים. פרט לפעילות שוטפת, הצבא גם משתתף בעבודה בחקלאות ובמפעלים. לצבא חיל אוויר מיושן, חילות קרקע רבים ושני ציים במזרח ובמערב, שאינם יכולים לתמוך זה בזה.

יחסיה עם ישראל

ערך מורחב – יחסי ישראל-קוריאה הצפונית

מאז הקמתה, לקוריאה הצפונית אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל ושתי המדינות לא מכירות זו בזו. לאורך השנים סיפקה קוריאה הצפונית נשק וטכנולוגיה צבאית למדינות אויבות של ישראל. במהלך מלחמת יום כיפור אף שלחה קוריאה הצפונית טייסות קרב למצרים. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה ניסיון לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות שיכלול סיוע ישראלי לכריית זהב בקוריאה והפסקת מכירת הנשק שלה למדינות ערב – אך השיחות נזנחו בלחץ ארצות הברית והמוסד הישראלי. במסגרת התמיכה של קוריאה הצפונית במדינות אויב של מדינת ישראל, ניתן סיוע מדעי וצבאי מקיף לסוריה, לשם הקמת כור גרעיני לייצור פלוטוניום.

כלכלה

תמונה של חצי האי הקוריאני בלילה. קל להבחין בפער בין היקף התאורה בקוריאה הדרומית ובצפונה, הבדל המשקף את הפערים הכלכליים בין המדינות.

ערך מורחב – כלכלת קוריאה הצפונית

כלכלת קוריאה הצפונית היא מתוכננת, כלומר ענפי הכלכלה נמצאים בשליטת המדינה. החוות מולאמות וכך גם מפעלי התעשייה, המסחר והבנקים. לאחר מלחמת העולם השנייה תועשה קוריאה הצפונית בסגנון סובייטי והיא שמה דגש על תעשייה כבדה.

בשנות ה-80 נכנסה למשבר כלכלי, שהגיע לשיאו באמצע שנות ה-90 לאחר התפרקותה של ברית המועצות, שקוריאה הצפונית הייתה בת חסותה. אסונות טבע קשים שפקדו את המדינה גרמו לרעב כבד שהביא למותם של למעלה מחצי מיליון איש. עד היום סובלים צפון קוריאנים רבים ממחסור בחשמל, מים ואוכל, הן עקב אסונות הטבע והן בגלל המשטר במדינה.

העוני במדינה כבד, וההכנסה הממוצעת לנפש היא מהנמוכות בעולם, 1,700 דולר לנפש בשנה.

מאז הרעב הגדול של אמצע שנות התשעים (ואולי בשל דעתו של ג'ונג איל שעלה באותה תקופה), החלה להיווצר כלכלת שוק כמשלימה לכלכלה המתוכננת הרשמית. כלכלה זו של שוק שחור אף על פי שלא קיבלה אישור רשמי זכתה להכרה של השלטונות שהעלימו עין, ומאמציהם להילחם בתופעה היו קטנים.

המדינה אינה יכולה לייצר את כל צרכיה, ובמיוחד באנרגיה ומזון, ולמרות מדיניות הג'וצ'ה קונה את הדרוש בכסף קשה המגיע ממכירת ידע צבאי, מוצרים צבאיים ומכירת זכויות כרייה לסין, וכן במעט התיירות הנכנסת.

דמוגרפיה

האוכלוסייה של קוריאה הצפונית מונה כ-25.5 מיליון תושבים והיא אחת האוכלוסיות היותר הומוגניות בעולם כולו מבחינת המגוון האתני, כאשר האוכלוסייה הלא קוריאנית היחידה במדינה הן קהילות קטנות מאוד של סינים ויפנים. שאר האנשים שאינם קוריאנים הם תושבים זמניים, בעיקר רוסים, מזרח אירופאים ווייטנאמים.

מבחינה פורמלית האוכלוסייה הקוריאנית היא אוכלוסייה אתאיסטית, וזאת אף על פי שיש לה מורשת עתיקה של בודהיזם, שמאניזם וקונפוציאניזם. הנצרות הגיעה למדינה בסביבות המאה ה-16, אך היא תפסה תאוצה רק במאה ה-19 כאשר האירופים הקימו בשטחי קוריאה בתי ספר, בתי חולים ומבנים מודרניים אחרים. אף על פי שיש במדינה קבוצות דתיות שונות, מרבית הראיות מצביעות על כך שהממשלה אוסרת כל פעילות דתית.

תוחלת החיים היא כ-72.2 שנים. בשנת 1970, היה ממוצע הילודה 4.3 ילדים לאישה, וכיום הוא עומד על 1.9 ילדים לאישה.

חינוך

ערך מורחב – חינוך בקוריאה הצפונית

מערכת החינוך בקוריאה הצפונית היא מערכת חינוך ציבורית, המנוהלת וממומנת באופן מלא על ידי המשטר הצפון קוריאני. בהתאם לנתונים הפומביים המפורסמים מטעם המשטר, שיעור האוריינות של תושבי המדינה מגיל 15 ואילך עומד על 100%‏.

לפני שנת 2012, מסלול החינוך הצפון קוריאני כלל שנת לימודים אחת בגן ילדים, ארבע שנות לימודים בבית-ספר יסודי, שש שנות לימודים בבית ספר על-יסודי, ובהמשך לימודים אקדמאים לתושבי המדינה הזכאים לכך. בהתאם לדיווח צפון קוריאני מספטמבר 2012, רפורמה חדשה הנחילה מבנה של שש שנות בית ספר יסודי – שלוש שנות חטיבה ושלוש שנות תיכון (בדומה למצב בקוריאה הדרומית ובמדינת ישראל), אך נכון לשנת 2018, לא ברור האם הדבר אכן יושם בפועל.

בשנת 1988, סוכנות אונסק"ו דיווחה כי בקוריאה הצפונית פעלו בסך הכל כרבע מיליון מורים, מתוכם 35,000 הועסקו בגני ילדים, 59,000 בבתי ספר יסודיים, 111,000 בבתי ספר על-יסודיים, 23,000 במערכת החינוך האקדמית (מכללות ואוניברסיטאות), ו-4,000 במסגרות על יסודיות אחרות.

האוניברסיטה הראשונה והגדולה ביותר בקוריאה הצפונית היא אוניברסיטת קים איל-סונג, אשר ממוקמת במרכז פיונגיאנג.

בשנת 2017 פאנל מומחים של האו"ם פרסם מסקנתו שנשים בקוריאה הצפונית מצויות בפערים רבים לעומת הגברים, ושבמקרים רבים, ובוודאי בהשוואה לגברים, אינן זוכות להשכלה ולהזדמנויות עבודה ראויות.

תקשורת המונים

ערך מורחב – תקשורת המונים בקוריאה הצפונית

תקשורת ההמונים בקוריאה הצפונית היא בין ענפי התקשורת הסגורים והמפוקחים ביותר בעולם.

אף שהחוקה הצפון קוריאנית מכירה להלכה בזכויות חופש הביטוי וחופש העיתונות, בפועל, הממשלה מונעת את מימוש זכויות אלו, אלא אם כן הדבר נעשה בשבחה ולטובתה של המדינה והמנהיג העליון. הממשלה הצפון-קוריאנית לא מסתפקת רק בשליטה מלאה על כל אמצעי התקשורת במדינה, אלא מבקשת גם לעצב את החדשות עצמן, תוך התאמה למטרותיו של המשטר. כך לדוגמה, הטלוויזיה הצפון-קוריאנית דיווחה על פטירתו של המנהיג העליון קים ג'ונג-איל בשנת 2011, רק בחלוף יומיים ממועד הפטירה בפועל.

ארגון עיתונאים ללא גבולות מדרג באופן עקבי את קוריאה הצפונית בתחתית הרשימה במדד חופש העיתונות המפורסם מדי שנה מאז שנת 2002. בדירוג של שנת 14–2013, קוריאה הצפונית דורגה במקום ה-178 מתוך 179 מדינות, כאשר מתחת לה דורגה רק אריתריאה.

סוכנות הידיעות של קוריאה הצפונית, סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית, מהווה מקור המידע היחידי עבור כל אמצעי התקשורת בקוריאה הצפונית גופה, כמו גם עבור אזרחי המדינה.

תחבורה

ערך מורחב – תחבורה בקוריאה הצפונית

תחנת הרכבת של פיונגיאנג

מערכת התחבורה בקוריאה הצפונית פותחה מאוד תחת השלטון היפני, אך ניזוקה קשות במלחמת קוריאה. לאחר המלחמה שוקמה התחבורה בצורה אינטנסיבית. כיום סובלת מערכת התחבורה במדינה ממחסור בדלק ומתחזוקה רעועה. אין נתונים רשמיים על מערכת התחבורה במדינה או שאינם מהימנים.

רכבות

ערך מורחב – רכבות בקוריאה הצפונית

הרכבת היא אמצעי התחבורה החשוב ביותר בקוריאה הצפונית. 80% מתנועת האנשים, ו-86% מתנועת התוצרת התעשייתית במדינה מתבצעות באמצעות מערכת הרכבות במדינה.

נכון לשנת 2018, בקוריאה הצפונית פרוסה רשת מסילות ברזל באורך של למעלה מ-6,000 ק"מ, כאשר רובה המכריע היא מסילה ברוחב סטנדרטי. עם זאת, כ-400 ק"מ מרשת המסילות מורכבת ממסילה צרה (762 מילימטר), אשר פרוסה במקומות שונים ברחבי המדינה.

רשת הרכבות בקוריאה הצפונית מנוהלת על ידי רכבת קוריאה (בקוריאנית: 조선 민주주의 인민 공화국 철도성), הסוכנות הממשלתית אשר מחזיקה בהיתר בלעדי להפעלת רכבות בקוריאה הצפונית, כמקובל במדינה הדוגלת בכלכלה מתוכננת.

כבישים

אורכם הכולל של הכבישים במדינה מוערך בכ-31,200 ק"מ. חלקם של הכבישים בהובלה של משאות ובני אדם קטן ביחס לרכבת. יש מעט כבישים מהירים במדינה (פיונגיאנג-ווונסאן החשוב שבהם).

נמלי ים

הנמלים החשובים שלא קופאים הם: בחוף המזרחי רג'ין, סונבונג, צ'ונגג'ין, המהונג (הונגנאם) ווונסאן, ובחוף המערבי נאמפו והאג'ו. בצי הסוחר אוניות מסוגים שונים עם נפח כולל בסביבות המיליון טון.

נמלי תעופה

נכון ל-2003 בקוריאה הצפונית היו 78 שדות תעופה פעילים. במדינה נמל תעופה בינלאומי אחד, נמל התעופה הבינלאומי סונאן. חברת התעופה הלאומית אייר קוריאו מפעילה שירותי תעופה פנימיים וחיצוניים ולה כ-25 מטוסי נוסעים מתוצרת רוסית. נמלי תעופה חשובים נוספים נמצאים בצ'ונגג'ין ורג'ין.

תיירות

ערך מורחב – תיירות בקוריאה הצפונית

ענף התיירות בקוריאה הצפונית מנוהל תחת פיקוח הדוק מצד המשטר הצפון-קוריאני. לפי הערכות, מספר התיירים ממדינות המערב המבקרים במדינה מדי שנה עומד על בין 4,000 ל-6,000, כאשר במהלך שנת 2016, ביקרו במדינה כ-30 אלף מטיילים ממדינות שונות בעולם, רובם המוחלט מסין העממית.

ענף התיירות במדינה מאורגן ומתופעל באמצעות מספר מצומצם של לשכות תיירות, כולן בבעלות המדינה.

בהתאם להוראות המשטר, תיירים המבקשים לבקר בקוריאה הצפונית נדרשים לעשות זאת במסגרת טיול מאורגן, דרך לשכת תיירות רשמית, ובליווי מלווה רשמי צפון-קוריאני. נכון לשנת 2020, לא קיימת אפשרות לתיירים מערביים לבקר בקוריאה הצפונית באופן עצמאי.

בדומה למרבית מדינות העולם, החל משנת 2016 גם תיירים המחזיקים בדרכון ישראלי רשאים להיכנס לקוריאה הצפונית לצורך ביקור, בכפוף לקבלת ויזת כניסה דרך חברת "תרבותו", אשר קיבלה זיכיון בלעדי בישראל להנפקת ויזות תייר רשמיות לקוריאה הצפונית. בקשה לויזה יש להגיש מספר חודשים מראש, כאשר הויזות עצמן מונפקות על ידי שגרירות קוריאה הצפונית בסין העממית (לא ניתן לפנות בבקשה לויזה באופן עצמאי).

למרות הקושי הרב לבקר במדינה, בקוריאה הצפונית אתרים רבים המשלבים את יצר התיירות של הנוהים אחר מונומנטליות קומוניסטית, לבין העניין בתרבות המסורתית הקוריאנית השמורה גם היא היטב. פיונגיאנג, בירת הרפובליקה, היא מופת למונומנטליות הסטליניסטית, עיר נקייה ביותר, מורכבת מבתי מגורים ומונומנטים קומוניסטיים סמי-רליגיוזיים מרשימים, המפארים את המהפכה הקומוניסטית. בין המונומנטים המרשימים בולט במיוחד מגדל ג'וצ'ה. למרגלות מונומנט זה ניצבים מספר פסלים מרשימים המייצגים מספר תפקודים חברתיים בקומוניזם הצפון קוריאני אשר בו, בניגוד לאחיו הסובייטי, קיימים שלושה מעמדות: הפועל, החקלאי והמשכיל. שלושת אלו מרכיבים יחד את סמלה הייחודי של מפלגת הפועלים של קוריאה.

מונומנטים נוספים הם האנדרטה הגדולה בגבעת מאנסו: פסל דו צדדי אדיר ממדים בעל מאות דמויות חקוקות במתכת אשר במרכזו דמותם של המנהיגים קים איל-סונג וקים ג'ונג איל בגובה עשרות מטרים; "קשת האיחוד של חצי האי הקוריאני" שנבנתה לציון יום ההולדת 70 של קים איל-סונג, בו נראות שתי דמויות נשים קוריאניות מחזיקות את מפת חצי האי השלמה; "שער הניצחון" הגבוה משער הניצחון בפריז, "פסל ה"צ'ולימה", מונומנט מיוחד שנבנה לציון 60 שנה לייסוד מפלגת הפועלים של קוריאה בה מוצג רעיון הסוס המיתולוגי המרחף (הפגסוס הסיני והקוריאני) כסמל לזינוק הגדול קדימה; בקו הרקיע של פיונגיאנג שולט מלון ריוגיונג בצורת פירמידה בגובה 105 קומות אשר רק שלדת המבנה הושלמה כאשר הבין המשטר כי השלמתו תהא כרוכה בהוצאה כה רבה.

חברה

שיוך מעמדי

ערך מורחב – סונגבון

מופע אומנותי לרגל יום היווסדות הרפובליקה ה-69 (2017)

לפי מסמכים צפון קוריאניים ועדויות פליטים, כל תושבי צפון-קוריאה משויכים לקבוצות מעמדיות בהתאם לשיטת הסונגבון המוסדרת. השיטה מתבססת על התנהגות האדם הספציפי, על הרקע הפוליטי החברתי והכלכלי של משפחתו במשך שלושה דורות אחורה וכן על התנהגותם של קרובי משפחה בטווח דורות זה. נטען כי השיטה היא שקובעת איזו אחריות תוטל על האדם, אילו הזדמנויות יוענקו לו או אפילו אם יקבל מזון הולם.

שיטת הסונגבון לכאורה משפיעה על החינוך והזדמנויות התעסוקה שמקבל האדם ובמיוחד על זכאותו להתקבל למפלגת שלטון צפון-קוריאנית. קיימים 3 סיווגים עיקריים וכ-50 תת-סיווגים. לפי דבריו של קים איל-סונג ב-1958, "מעמד הליבה" הנאמן מונה כ-25% מאוכלוסיית צפון-קוריאה, ה"מעמד המתנדנד" 55%, ו"המעמד העוין" 20%. המעמד הגבוה ביותר ניתן לצאצאי אלו שהשתתפו במאבקו של קים איל-סונג להתנגדות לכיבוש היפני במהלך מלחמת העולם השנייה, או לאלו שהיו עובדי מפעלים, פועלים או איכרים בשנת 1950. "המעמד העוין" הוא מעמד של אזרחים שסווגו על ידי המשטר כבעלי עבר בעייתי ובעלי יכולת להביע התנגדות למשטר. המעמד כולל בתוכו אנשים שלחמו בצבא קוריאה הדרומית במלחמה, משפחות שהחזיקו באדמות או בעסקים מצליחים לפני עליית קים איל-סונג לשלטון, בעלי קשר לכנסייה, או אזרחים שיש להם קרובי משפחה מקוריאה הדרומית, יפן או סין. המעמד העוין אינו יכול להתקבל לחלק מהלימודים הגבוהים, והם בעלי ייעוד מקצועי נחות יחסית, שמתוכנן על ידי השלטון. אנשי המעמד העוין גם אינם יכולים להשיג חברות במפלגת הפועלים שמקנה לחברים בו זכויות יתר רבות. בני המעמד העוין מתויגים כסכנה למשטר והם סובלים מסד פיקוח שלטוני הדוק יותר מאחרים. אין אפשרות לעלות מעמד, אך פעולה שמנוגדת להיגיון של המשטר, כמו חתונה בין מעמדות, עבירות קלות ועוד יכולות לגזור על המשפחה ירידה במעמד.

בשנות התשעים החלוקה עברה טשטוש מסוים, המצוקה הכלכלית הקשה של המשטר והידרדרות מעמד הליבה לעוני, והבידוד הבינלאומי שהלך והחמיר, גרם למשטר להכריז ש"הדם הנגוע" (של המעמד המתנדנד והעוין) מתנקה לאחר כמה דורות, זאת כדי לנסות לקדם חלק מהאוכלוסייה ולאפשר למדינה להתייצב מבחינה כלכלית, וכדי למלא את המחסור החמור בכוח אדם ובהון אנושי, וכך למשל אנשי מעמד עוין זכו להתקבל למוסדות מסוימים שלא יכלו להתקבל אליהם בעבר. על אף הטשטוש החלוקה נשארה בעינה.

בעוד שחלק מהאנליסטים המנתחים את המצב בקוריאה הצפונית מאמינים כי המסחר הפרטי השפיע ושינה את שיטת השיוך המעמדי במידה מסוימת, רוב הפליטים הצפון-קוריאנים טוענים כי לשיטה יש נוכחות מצווה המשפיעה על חיי היום-יום. לעומת זאת, ממשלת קוריאה הצפונית טוענת כי כל האזרחים שווים ומכחישה קיום כל אפליה הנובעת מהרקע המשפחתי של האזרחים.

זכויות אדם

ארגוני זכויות אדם בינלאומיים רבים טוענים שצפון-קוריאה היא אחת המדינות בה מתרחשת הפרת זכויות האדם החמורה ביותר, בקנה מידה עולמי. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דיווח על הגבלות חמורות של חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש התנועה, מעצרים שרירותיים, עינויים ודרכי פעולה לקויות נוספות אשר סופן במוות ובהוצאות להורג. ארגוני זכויות האדם דורשים את סגירתם של מחנות המאסר והעבודה, בהם חיים לפי ההערכות 200,000 אסירים ובני משפחותיהם ב"תנאים התת-אנושיים ביותר שניתן לדמיין". בשל ההגבלות המשמעותיות אשר מוטלות על החופש הפוליטי והכלכלי של הצפון-קוריאניים, התייחס אליהם ארגון משמר זכויות האדם כ"חלק מהאנשים שמתייחסים אליהם בברוטאליות הרבה ביותר בעולם".

בשנות ה-90 האזנה לרדיו דרום-קוריאני לבדה יכלה לגרור עונש מוות. אחרים נשלחו לכאורה למחנות האסירים בשל שירת שיר דרום-קוריאני.

מחנות מאסר פוליטיים

ערך מורחב – מחנות עבודה בקוריאה הצפונית

בקוריאה הצפונית מתבצעת הפרה שיטתית של זכויות אדם. אמנסטי אינטרנשיונל מדווח כיום על לפחות שישה מחנות עבודה (הערכות אחרות מדברות על 12) בהם נכלאים אסירים על רקע פוליטי. אין מספרים מדויקים אולם ממשלת קוריאה הדרומית מעריכה שבצפון כלואים כ-154 אלף אסירים במחנות עבודה בכפייה ואילו משרד החוץ של ארצות הברית סבור שמספרם קרוב יותר ל-200 אלף, קרוב לאחוז מהאוכלוסייה. חלק מהמחנות כוללים מסגרת ל"חינוך מחדש" ולעיתים האסירים ממחנות אלו יוצאים לחופשי, אך לעומתם קיימים מחנות אחרים הקרואים "אזורי שליטה מוחלטת" בהם אין לאסירים תקווה להשתחרר לעולם. במחנות אלו מועבדים האסירים בכפייה וברעב עד מוות. מחנות העבודה קיימים מאז 1950, והמשטר הצפון-קוריאני משתמש בהם לשם השתקת מתנגדי המשטר או אנשים החשודים בהתנגדות כזו. לפי דיווחים מאוחרים יותר, נראה שקוריאה הצפונית מרחיבה את מחנות העבודה.

בניגוד לדיקטטורות אחרות, האסירים לא נכלאים על פשעיהם בלבד (על פי רוב: התנגדות למשטר או חשד להתנגדות למשטר) אלא נכלאים גם על פשעי בן משפחה. כך, נכלאות משפחות שלמות מסיבות פוליטיות. במחנות חשופים האסירים לתנאי מחיה תת-אנושיים, הכוללים עינויים ורציחות לפי גחמה של השומרים, אונס, הרעבות ועבודה בכפייה, ונעשים ניסויים כימיים על האסירים. לפי הדיווח האחרון של אמנסטי, 25% מאסירי המחנות מתים מדי שנה. על פי עדויות של עריקים צפון-קוריאנים, משפחות שלמות מושמדות בתאי-גזים שקופים, בזמן שמדענים צופים בהם ורושמים מסקנות. ניצולי המחנות מספרים גם על הוצאות פומביות להורג, רצח תינוקות בני יומם, והפלות בכפייה. אחד המחנות הגדולים, "מחנה 22", נמצא בקרבת העיר הואריונג בצפון-מזרח המדינה, ושטחו גדול משטחה של העיר לוס אנג'לס. נכון ל-2015, תמונות לוויין עדכניות, מראות שהמחנה נסגר.

האסיר היחיד הידוע כיום כמי שהצליח לברוח ממחנה "אזור שליטה מוחלטת" לאחר שנולד וגדל שם הוא שין דונג היוק, המספר על כך שאמו ניתנה לאביו כפרס, שהריונו תוכנן על ידי הרשויות, ושהסגיר את אמו ואת אחיו לרשויות (לאחר ששמע על תוכניתם לברוח) לאור החינוך הנוקשה שקיבל. שין מספר בין היתר על הוצאות להורג ראוותניות, קברי אחים, והתעללויות בנשים שנכנסו להיריון לא-מאושר, הוצאת העובר מבטנן, ורציחתן. שין החליט לברוח לאחר שנכלא ושוחח לראשונה עם אסיר שגדל מחוץ למחנה. האסיר הנוסף התחשמל מהגדר החשמלית בניסיון הבריחה, ואילו שין הצליח לטפס עליה ולברוח. כיום הוא חבר בארגון LINK.

מספר ארגוני זכויות אדם עוסקים בהתנגדות להפרה השיטתית והמתמשכת של זכויות האדם בקוריאה הצפונית, בהם "ICNK – The International Coalition to Stop Crimes Against Humanity in North Korea" ו-"LINK – Liberty in North Korea". לאור העדויות שנאספו החליט האו"ם במרץ 2013 לפתוח חקירה בינלאומית בעניין.

ראו גם

• היסטוריה של קוריאה הצפונית
• ממשלת קוריאה הצפונית
• דרכון צפון קוריאני
• מלחמת קוריאה
• ציר הרשע

לקריאה נוספת

• ברברה דמיק, אין מה לקנא – חיי היום-יום בקוריאה הצפונית, הוצאת כרמל, 2012
• בליין הרדן, הבריחה ממחנה 14, הוצאת ספרית מעריב, 2013
• אדם ג'ונסון, בנו של אדון היתומים, הוצאת מחברות לספרות, 2013

קישורים חיצוניים

• דניאל אדלסון, An Israeli's Journey to North Korea, באתר ynet,‏ 30 באוגוסט 2015
• ברית האזרחים למען זכויות האדם בקוריאה הצפונית
• ארגון ידידי הרפובליקה העממית של קוריאה, משמש גם כאתר חצי רשמי של הרפובליקה, שאין לה אתר רשמי
• קוריאה הצפונית, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• קוריאה הצפונית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• North Korea country profile, BBC
• שרה אוסצקי-לזר, יונדאילנד, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2006
• אלי אשד, "שושלת האלים של צפון קוריאה", מאמר במגזין "יקום תרבות", ינואר 2012: חלק א' - השליט הנצחי, חלק ב' - במאי הקולנוע מהגיהנום, חלק ג' - השלישי בשושלת
• Human Rights and Freedom from State Tyranny: Country Studies - North Korea, ‏Democracy Web (באנגלית)
• משה שי, חשיפה לצפון, באתר ישראל היום, 15 ביוני 2017
• חיים איסרוביץ', ‏כללי המשחק השתנו: הטיל הצפון קוריאה שמאיים על ארצות הברית, באתר מעריב אונליין, 22 ביולי 2017
• "סיפור שמתחיל בענק" - פרק על ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני בפודקאסט "מינהר הזמן", תאגיד השידור הישראלי, "כאן"
• גבריאלה דוידוביץ’-ויסברג, 11 יום ב-3,500 דולר: היעד החדש של הישראלים, באתר הארץ, 14 ביוני 2018
• נדן פלדמן, מצפון תיפתח ההזדמנות העסקית הבאה, באתר TheMarker‏, 15 ביוני 2018
• רון בן ישי, אח גדול, הכנה למלחמה ודרינק עם תומכי קים: 5 ימים של משפחה ישראלית בצפון קוריאה, באתר ynet, 13 ביולי 2018
• רון בן ישי, מדוע טראמפ לא יפרק את צפון קוריאה מגרעין - ביקור במחוזות הפרנויה, באתר ynet, 14 ביולי 2018
• אריק טלמג', ‏בונים את הלא נודע, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בספטמבר 2018
• איילת שני, "האינדוקטרינציה בצפון קוריאה כבר לא עובדת על הצעירים. בסוף הם יהפכו לרוב", באתר הארץ, 2 בינואר 2019
• איתן לשם, קבוצת תיירים תבקר בצפון קוריאה לראשונה מזה ארבע שנים, ספר ישראלי חדש חושף מה מצפה להם שם, באתר הארץ, 21 בינואר 2024
• אזרחים שגוועים ברעב ואיסור יציאה: מה קורה בקוריאה הצפונית?, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 18 ביוני 2023
• התמונות המפתיעות ביותר מצפון קוריאה. תמונה מס' 10 מזעזעת - The Travel Breeze, באתר The Travel Breeze, ‏9 בפברואר 2021
• בר שפר, ‏"אמי הבינה שאין לנו יותר במה להיאחז": סיפור הבריחה הבלתי ייאמן מצפון קוריאה, באתר מעריב אונליין, 2 ביולי 2024
• קוריאה הצפונית, דף שער בספרייה הלאומית