קומאנצ'י

שבט הקומאנצ'י (אנגלית: Comanche) הוא שבט אינדיאני שהתיישב בצפון אמריקה בשטח הנקרא קומאנצ'ריה המשתרע על חלקים ממדינת ניו מקסיקו המזרחית, דרום מזרח קולורדו, דרום מערב קנזס, מערב אוקלהומה, וצפון מערב טקסס. אנשי הקומאנצ'י מוכרים על ידי ממשלת ארצות הברית כ-אומת הקומאנצ'י שבסיסה בעיר לוטון שבמדינת אוקלהומה.

שבט הקומאנצ'י

אנשים משבט הקומאנצ'י
אנשים משבט הקומאנצ'י
אוכלוסייה
15,191
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
אוקלהומה, טקסס, ניו מקסיקו
שפות
אנגלית, קומאנצ'י
דת
נצרות, כנסיית הילידים האמריקאית
קבוצות אתניות קשורות
שבט השושון, קבוצות נומיות

לפני שאנשי שבט הקומאנצ'י באו במגע עם האדם הלבן הם היו לקטים ציידים. ייתכן כי בשלהי המאה ה-18 מנה השבט כ-45,000 איש. הקומאנצ'י היה השבט הדומיננטי באזור המישורים הגדולים בארצות הברית.

בעת מלחמה נהגו אנשי השבט לקחת לעיתים שבויים משבטים חלשים יותר, ולאחר מכן היו מוכרים אותם כעבדים לכובשים הספרדים ומאוחר יותר למקסיקנים. בנוסף, לקחו אלפי שבויים מהמתיישבים הספרדים, המקסיקנים והאמריקאים.

כיום מונה אומת הקומאנצ'י 15,191 חברים בלבד, מתוכם גרים כ-7,763 באזור שבטי סביב העיר לוטון ובדרום מערב אוקלהומה. מסיבת האיחוד השנתית של אומת הקומאנצ'י נערכת בוולטרס, אוקלהומה באמצע יולי.

שפת הקומאנצ'י היא שפה נומית של האוטו-אצטקים ולעיתים מסווגת כניב שושון. השם "קומאנצ'י" לקוח מהשם שניתן להם על ידי שבט היוט, "קימנטצי" שפירושו אויב.

ממשל

בסיס האם של אומת הקומאנצ'י ממוקם בעיר לוטון במדינת אוקלהומה. שטח השיפוט השבטי שלהם ממוקם במחוזות קדו, קומאנצ'י, קוטון, גריידי, ג'פרסון, קיוואה, סטפנס וטילמן שבמדינת אוקלהומה. חברות בשבט מחייבת 1/8 קשר דם (כלומר, לפחות סב-רב אחד).

החל מ-1 ביוני 2012, וולאס קופי הוא יושב ראש השבט, אד אשיטי משמש כסגנו, רוברט קומאצ'יט משמש כמנכ"ל השבט, רוברט טיפקוני כמזכיר האוצר, רון רד אלק ממלא מושב ראשון ויונבי טרי ממלא מושב שני.

פיתוח כלכלי

השבט מפעיל משרד שיכון משל עצמו ומנפיק לוחיות רישוי לרכבי השבט. לשבט יש מחלקה ללימודים גבוהים שעיקר פעילותה מתמקד במתן מלגות ועזרה כלכלית לצורך לימודיהם של חבריו. בנוסף מפעיל השבט את מכללת אומת הקומאנצ'י בלוטון, אוקלהומה. בבעלותו עשר חנויות עישון שבטיות וארבעה בתי קזינו. בתי הקזינו נקראים "קזינו אומת הקומאנצ'י" בלוטון, "קומאנצ'י רד ריבר קזינו" בעיר דבול שבאוקלהומה, "קומאנצ'י ספר קזינו" בעיר אלגין שבאוקלהומה ו-"קומאנצ'י סטאר קזינו" בעיר וולטרס שבאוקלהומה.

מוסדות תרבות

• בשנת 2002, יסד השבט בעיר לוטון, את מכללת אומת הקומאנצ'י, מכללה שבטית בת מסלול של שנתיים.
• בכל שנה בחודש יולי, נאספים בני הקומאנצ'י, מכל רחבי ארצות הברית, כדי לחגוג את המורשת התרבותית שלהם במסיבת הקומאנצ'י השנתית שנערכת בעיר וולטרס, אוקלהומה.
• יריד אומת הקומאנצ'י השנתי נערך בחודש ספטמבר.
• להקת "הפונים הקטנים" משבט הקומאנצ'י עורכים מסיבת ריקודים דו-שנתית - האחת בתחילת השנה האזרחית ואחת בחודש מאי.

רקע היסטורי

התהוות

מפה של גיום ליל מ-1718 המראה את המרחב ואת כפרי ה-'פדוקס', שהתהוו לשבט הקומנצ'י, בראשי נהרות המיזורי, הקנזס, והארקנסו.

מיקום נהר הפיירו במרכז למעלה

שבט הקומאנצ'י הופיע כקבוצה ייחודית זמן קצר לפני שנת 1700 כאשר התנתק משבט השושון שחי במעלה נהר הפלאט במדינת וויומינג. בשנת 1680 רכש השבט סוסים משבט הפואבלו ולאחר מכן התנתק משבט השושון והסוסים אפשרו לאנשיו ניידות גדולה יותר בחיפושם אחר שטחי צייד.

מפה של נקולס דה לה פורה מ-1771, מציגה את גבולה הצפוני של "ספרד החדשה" ואת שטחם של שבט הקומאנצ'י בצידה השמאלי העליון, מעל הנהר האדום

קומאנצ'ריה, שטחם הקדום של שבט הקומאנצ'י הכולל חלקים נרחבים ממדינות טקסס, קולורדו, ניו מקסיקו, אוקלהומה וקנזס

הסוס נטל חלק מרכזי בהתהוותה של תרבות הקומאנצ'י. חשיבותו האסטרטגית הייתה גדולה ובני השבט נדדו דרומה והתמקדו בחיפוש אחר סוסים נוספים יותר מאשר בחיפוש אחר עדרי הבאפלו. ייתכן כי בני הקומאנצ'י היו הקבוצה הראשונה מבין ילידי המישורים הגדולים שהטמיעו את הסוסים בתרבותם והציגו אותם בפני שבטים נוספים באזור.

ההגירה הראשונית הביאה אותם לאזור הדרומי של המישורים הגדולים, הנפרש מנהר ארקנסו ועד למרכז טקסס. עד 1700, הגיעו בני השבט לניו מקסיקו של היום ולאצבע הצפונית של טקסס, תוך שהם דוחקים את שבט הליפן אפאצ'י דרומה, לאחר שגברו עליהם בקרב בן תשעה ימים שנערך בשנת 1723 לאורך הריו דל פיירו (נהר ויצ'יטה). עד שנת 1777 נסוג שבט הליפן אפאצ'י עד לנהר הריו גראנדה ושבט המסלרו אפאצ'י נסוג לקוהווילה.

במהלך אותה תקופה, גדלה אוכלוסיית הקומאנצ'י באופן דרמטי הודות למהגרים משבט השושון ואימוץ נשים וילדים רבים שנלקחו בשבי מקבוצות יריבות. הקומאנצ'י לא יצרו מעולם יחידה שבטית אחת מאוחדת, אלא נחלקו בין 12 קבוצות אוטונומיות שנקראו להקות. קבוצות אלה חלקו שפה ותרבות אחת ורק לעיתים רחוקות נלחמו זו בזו. ישנה הערכה כי שבט הקומאנצ'י שבה אלפי אנשים מקרב המתיישבים הספרדים, המקסיקנים והאמריקאים שחיו על אדמתם. פרופסור קרטיס מארז (Curtis Murez) מהמחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, גורס כי כתוצאה מכך התפתחו בני תערובת בשטחי הספר.^{[דרוש מקור]}

באמצע המאה ה-19, מכרו בני הקומאנצ'י סוסים לסוחרים ולמתיישבים הצרפתים והאמריקאים ולאחר מכן למהגרים שעברו באזורם בדרכם לחיפוש זהב בקליפורניה. בני הקומאנצ'י גנבו את מרבית הסוסים משבטים וממתיישבים אחרים ויצרו לעצמם תדמית של גנבי סוסים מדופלמים שלא פסחו גם על גנבת בקר. הגנבות הללו הובילו לעיתים למלחמות עקובות מדם. בני שבט הקומאנצ'י הצליחו לשים את ידם על מספר רב של סוסי פרא והיו כישרוניים במיוחד באילופם. מספרם של סוסי הפרא שחיו באזור קומנצ'ריה נאמד כ־2,000,000. לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, נזקק כל אחד מבני השבט להחזיק ברשותו סוס, ואלה שהיו לוחמים, אף יותר. כאשר אוכלוסיית הקומאנצ'י מנתה 30,000 - 40,000 איש, היו ברשות השבט 90,000 עד 120,000 עודפי סוסים.

הלחימה הייתה חלק נכבד מהווי חייהם של הקומאנצ'י. בני השבט היו לוחמים ראויים שפיתחו אסטרטגיות שימוש בכלי מלחמה מסורתיים על גבי סוסים. פשיטות הקומאנצ'י אל תוך מקסיקו התרחשו באופן מסורתי בעתות ירח מלא כשהראות בלילה הייתה טובה. מכאן נולד המונח "ירח קומאנצ'י" (Comanche Moon) שבמהלכו ביצעו פשיטות למטרות גנבת סוסים וכלי נשק וכן נטילת שבויים. מרבית הפשיטות אל תוך מקסיקו התרחשו במדינת צ'יוואווה ובמדינות השכנות בצפון.

קבוצות

בחברת הקומאנצ'י היו ארבע רמות של אינטגרציה חברתית-פוליטית:

• בתי אב שהתבססו על משפחות גרעיניות.
• קבוצת המשפחה המורחבת - נומונקאהני (nʉmʉnahkahni) - קבוצה שבה נמנים קרובי משפחה שחיים יחדיו בבית ללא מגבלות על גודל הקבוצה. הקשר המשפחתי מוגבל לשני דורות כלפי מעלה או שלושה דורות כלפי מטה.
• קבוצת מגורים אזורית - "ראנצ'ריה" (rancheria), מכילה "נומונאקאהני" אחת או יותר כאשר אחת מהן מהווה את הגרעין.
• דיוויזיה או להקה - לעיתים נקראת 'שבט', "ניסיון" בספרדית, "רמה" (ענף) - מכילה מספר קבוצות אזוריות (ראנצ'ריות) שיש להם קשר משפחתי, קשרים פוליטיים, רפואיים וצבאיים וכן אינטרס משותף בציד, בליקוט, במלחמה, בשלום ובסחר.

דוגמה לדיוויזיה כזו המבוססת על פוליטיקה נמצאת בדיוויזיית "יפרוקה" (Yaparʉhka) המוכרת כדיוויזיה נפרדת. בגלל שוני בתרבות ובשפה בהשוואה להקות קומאנצ'י אחרות, הם הפכו למוכרים כ-"יאפ" (Yap - אוכלי השורשים) בניגוד ל-"קוטסוטוקה (Kʉhtsʉtʉhka - אוכלי הבאפלו). דיוויזיית יפרוקה הכילה כמה וכמה קבוצות מגורים אזוריות כגון קטטו-טו (Ketahtoh Tʉ), מוטצו-טו (Motso Tʉ) ו-פיביאניגוואי

בניגוד לשכניהם מצפון, שבטי השיאן והאראפהו, הקומאנצ'י לא פיתחו את הרעיון הפוליטי ליצירת ניסיון או שבט. הקומאנצ'י הכירו זה בזה כ-נומונו ולהקות נלחמו זה בזה לעיתים רחוקות; על אף זאת ה-קאווארו-נו נהגו במדיניות נגד התיישבות הספרדים והאינדיאנים בניו מקסיקו בהפרדה מוחלטת מבני ה-קוטסוטוקה. כתוצאה מכך, בתקופה שבה חברת הקומאנצ'י החלה להתפרק, החלו ה-פנטוקה-נו, שפעם כובדו והטילו אימה, לספק גששים אינדיאנים לצבא ארצות הברית ולטקסנים כנגד בני קומאנצ'י אחרים שעדיין נלחמו בהם ושוטטו בחופשיות.

הלהקה הייתה היחידה החברתית העיקרית של הקומאנצ'י. להקה טיפוסית מנתה כמאה אנשים. להקות היו חלק מדיוויזיות יותר גדולות, או שבטים. לפני שנות החמישים של המאה ה-18, היו שלוש דיוויזיות של קומאנצ'י: ימפריקס (Yamparikas), יופס (Jupes) ו-קוטסוטקס (Kotsotekas). בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-18 התנתקו מספר להקות מ-קוטסוטקס ונדדו דרום מזרחה. נדידה זו גרמה למחלוקת גדולה בין הקבוצה המקורית, הקומאנצ'י המערבים, לבין בדלני ה-קוטסוטקס, הקומאנצ'י המזרחים. הקומאנצ'י המערבים חיו בחלקם הצפוני של נהר ארקנסו, הנהר הקנדי, הנהר האדום ואזור הלאנו אסטקדו (Llano Estacado). הקומאנצ'י המזרחים חיו ברמת אדוארדס ומישורי טקסס מצפון לנהרות הברזוס והקולורדו ומזרחית לקרוס טימברס (Cross Timbers), האזור המיוער למחצה המשתרע בין טקסס, אוקלהומה וקנזס.

מלחמה במישורים. בן שבט קומאנצ'י (מימין) מנסה לשפד לוחם משבט אוסג'. ציור מאת ג'ורג' קטלין, 1834.

עם חלוף הזמן, שלוש הדיוויזיות האלה השתנו בכמה מובנים. בתחילת המאה ה-19, נעלמו בני ה-יופס מדפי ההיסטוריה, כנראה עקב התמזגות עם דיוויזיות אחרות. רבים מבני ה-ימפריקס נדדו דרום מזרחה, הצטרפו לקומאנצ'י המזרחים ונודעו כ-טנאווה (Tenewa). רבים מבני קיוואה ובני אפאצ'י מהמישורים (ניישן - Naishan) עברו לצפון קומאנצ'ריה והפכו מקורבים לבני ה-ימפריקה. קבוצה של אראפהו שהייתה ידועה בשם צ'ריטיקה (Charitica), נדדה לתוך קומאנצ'ריה והצטרפה לחברת הקומאנצ'י. דיוויזיות חדשות קמו, כגון דיוויזיית נוקוניס (Nokonis) שהייתה מקורבת ל"טנאווה"; וה-קווהאדי (Kwahadi), שהתהוותה כקבוצה חדשה באזור הלאנו אסטקדו הדרומי. ההבדלה שבין מערב למזרח השתנתה במהלך המאה ה-19. אלו שהביטו מהצד, החלו לקראו להם קומאנצ'י צפוניים, מרכזיים ודרומיים.

אחת מהקבוצות הגדולות ביותר וכן הדרומיות ביותר, חיה בקצה של רמת אדוארדס ומזרחית לאזור הקרוס טימברס, ונודעה כ-פנטקה (Penatʉka Nʉʉ), הקומאנצ'י הדרומיים.

בחלקה המזרחי של קומאנצ'ריה, בין נהרות הקולורדו והנהר האדום, חיו ה-נוקוני (Nokoni Nʉʉ - "הזזים" וה-"חוזרים"). דרומית אליהם חיו הלהקות החזקות יותר או קבוצות המגורים של ה-טנאווה (Tahnahwah) - 'אלה הגרים במורד הנהר' וה-טנימה (Tanimʉʉ,Dahaʉi,Tevawish - 'אוכלי החי'). ביחד, ה-נקוני,ה-טנאווה וה-טנימה נקראו הקומאנצ'י המרכזיים. מצפון ל-נקוני בעמק הנהר האדום, בין הנהר האדום לנהר הקנדי, חיו קבוצות רבות של קוטסוטקס (Kotsotekas - Kʉhtsʉtʉʉka - 'אוכלי באפלו'); את שמם לקחו מעדרי הבאפלו הרבים שתמיד היו בשטחם.

להקת הקומאנצ'י הצפונית ביותר הייתה ה-ימפריקס (Yamparikas - Yaparʉhka או Yapai Nʉʉ - 'אוכלי השורשים'). כקבוצה האחרונה שעברה למישורים, הם שימרו רבות את המסורת מבני השושן. בגלל שבני ה-קוטסוטקה וה-ימפריקה חיו בחלקה הצפוני של קומאנצ'ריה, הם נקראו הקומאנצ'י הצפוניים. הקבוצה הגדולה האחרונה ה-קוואהדי (Kwahadis - Quohada או Kwaarʉ Nʉʉ/Kwahare - 'אוכלי האנטילופות') עברה דרומית מעמק קימרון למישורים המדבריים של אזור הלאנו אסטקאדו. הם התהוו כדיוויזיה חדשה במאה ה-19. אף על פי שההבדלה השתנתה במאה-19, קבוצה זו קוטלגה כקומאנצ'י מערביים בגלל בידודם היחסי בקצה המערבי של קומאנצ'ריה.

כל השמות של הדיוויזיות נכתבו בצורה שונה על ידי כותבים בספרדית ובאנגלית, והבדלים באיות נמשכים עד היום. קבוצות בקנה מידה גדול הפכו לבלתי יציבות במהלך המאה ה-19. הקומאנצ'י הוכרעו אט אט עד שלבסוף הוכנעו על ידי ארצות הברית.

להקות שונות של הקומאנצ'י (Nʉmʉnʉ)

שימושים בשמות הקומאנצ'י היו גמישים, חלקם עם פירושים מקבילים אחד לשני. הקבלות מבודחות ומעליבות היו בשימוש נרחב בקרב להקות יריבות או שחברו יחדיו.

• יופה - בספרדית הופה, הויפי (Hʉpenʉʉ) - 'אנשי העצים', להקה מהמאה ה-18, ייתכן שקדמו ל"נוקוני-נו" (Nokoni Nʉʉ), קווארה-נו (Kwaaru Nʉʉ) והויס פנטוקה-נו (Hois-Penatʉka Nʉʉ).
• קוטסוטקה Kotsoteka - Kʉhtsʉtʉʉka - 'אוכלי הבאפלו'
• קווארה-נו Kwaarʉ Nʉʉ/Kwahare - 'אוכלי האנטילופות' שנקראו גם קוואהיו-קי - 'בעלי השמשיות על גבם', בגלל שחיו במישורים המדבריים באזור לאנו אסטקאדו.
• מוטסאי Mʉtsahne - 'גדה חתוכה', שהובסו בקרב עם מקסיקנים ב-1845.
• נוקוני Nokoni Nʉʉ - 'הזזים', 'החוזרים' ידועים גם כ-נוואיקה - 'אלה שלא נשארים במקום אחד' ומאוחר יותר היו נודעים גם כ-טוטסו נויוקאנו (Tʉtsʉ Noyʉkanʉʉ) ודטסניוקה (Detsanayʉka) - 'מחנאים גרועים' ו-'נודדים גרועים'. קבוצה גדולה שלה הייתה השפעה רבה על החלטות הטנאווה (Tahnahwah) וה-טנימו (Tanimʉʉ).
  • טנאווה Tahnahwah - אלה החיים במורד הנהר, קבוצה שנגזרה מה-יפרוקה. חוסלו על ידי המקסיקנים ב-1845.
  • טנימו Tanimʉʉ - 'אוכלי החי'.
• פאקהטצה Pa'káh'tsa - 'אלה החיים במעלה הנהר'.
• פקווי טוקה Pekwi Tʉhka - 'אוכלי הדגים'.
• פנאטקה Penateka - 'אוכלי הדבש'. נקראו גם פנהטרקו (Pehnahterkʉh) - 'עוקץ מהיר', 'דבור', 'שודדים'.
  • פנטוקה-נו Penatʉka Nʉʉ - קבוצה אזורית גדולה.
  • הויס Hois - 'אנשי העצים'.
  • טאוויט Teyʉwit - 'מקבלי האורחים'.
  • טויאנומו-נו Toyanʉmʉnʉ - 'אנשי השפלה'.
  • קובהראהט-פאהט Kʉvahrahtpaht - 'מטפסים על הרים תלולים'.
  • טקפוואי Tekapwai - 'ללא בשר'.
• פיקאטמו Pikaatamʉ - 'עורגי עורות הצבי'.
• צ'אריטיקס Chariticas - 'אוכלי הכלבים'. היו חלק משבט האראפהו שהצטרף לקומאנצ'י.
• ימפריקה Yamparika - 'אוכלי השורשים'.
• טוטסאקונא-נו Tʉtsahkʉnanʉʉ - 'התופרים'.
• קטטורה Ketatore - 'לא לובשים נעליים'.
  • מוטסו Motso - 'זקן'.
  • פיביאניקוואי Pibianigwai - 'מדברים בקול רם'.
  • סומוטוקה Sʉhmʉhtʉhka - 'אוכלים הכל'.
  • טיטצ'אקאינה Titchahkaynah - 'אלה המכינים תיקים בזמן המסע'. הצטרפו ל-יפרוקה מאוחר יותר.
  • וואקו Wahkoh - 'קישוט מצדפים'
    • וואיאטויה WhahaToya - 'אנשי השפלה בעננים'.

בנוסף, היו עוד כמה להקות קטנות יותר:

• האני נומו Hani Nʉmʉ - 'אוכלי התירס'.
• אוטסוויטו Utsu'itʉ - 'אנשים קרים', 'אנשי הצפון'.
• איטטאהו Itehtah'o - 'בשר שרוף'. נקראו כך על ידי להקות קומאנצ'י אחרות בגלל שנהגו לזרוק את עודפי הבשר שלהם בתקופת האביב. הוא היה מתיבש והפך לשחור ונראה כאילו נשרף.
• נונא-אום No'na'ʉm - 'אנשי הרכס'.
• אונונו Ohnʉnʉnʉʉ
• פהוראייקס Pahʉraix - 'סוס ים'. נקראו גם פרקינום (Parkeenaʉm) - 'אנשי המים' בגלל שנהגו להתיישב סביב אגמים. נודעו כאצנים טובים.
• פוהוהי Pohoee - 'מרוות בר'.
• טוטסאנו יקו Tʉtsanoo Yehkʉ
• וויאנו Wianʉ - 'הגבעה הנשחקת'.

יחסים עם המתיישבים

אנשי קומאנצ'י מביטים לעבר שיירה אמריקאית במערב טקסס, 1850

לוחמים משבט הקומאנצ'י 1867–1874

קוואנה פרקר, צ'יף של שבט הקומאנצ'י עם מניפת נוצות.

הקומאנצ'י שמרו על יחסים מעורפלים עם האירופאים והמתיישבים שהתיישבו בשטחם. הקומאנצ'י היו מוערכים כשותפים למסחר מאז 1786 דרך הקומאנצ'רוס שחיו באזור ניו מקסיקו, אך פחדו מהם בשל פלישות הביזה שנהגו לערוך כנגד מתיישבים בטקסס וכדומה, הם היו, בזמן זה או אחר, במלחמה למעשה עם כל קבוצת ילידים אחרת שחיה במישורים הדרומיים ובזאת אפשרו מעברי כוחות פוליטיים של כוחות הקולוניזציה האירופאים וארצות הברית. בנקודת זמן מסוימת, סאם יוסטון, נשיאה החדש של רפובליקת טקסס החדשה שנוצרה אז, כמעט והצליח להשיג הסכם שלום עם הקומאנצ'י ב-"הסכם נחל טהוקאנה" בשנת 1844. מאמציו סוכלו ב-1845 כאשר בית המחוקקים הטקסני סירב ליצור גבול רשמי בין טקסס לקומאנצ'ריה.

בעוד שהקומאנצ'י הצליחו לשמר את עצמאותם ולהגדיל את שטחם, עד אמצע המאה ה-19 הם עמדו בפני השמדה עקב התפשטות של מחלות שנגדם לא הייתה להם חסינות כגון אבעבועות שחורות וחצבת. התפרצויות של אבעבועות שחורות (1817,1848) וכולרה (1849) גבו מחיר כבד מהקומאנצ'י ואוכלוסייתם צנחה מ-20,000 לערך לכמה אלפים בודדים עד שנות השבעים של המאה ה-19.

במהלך שנות השישים של המאה ה-19 החלה ארצות הברית במאמצים להעברת הקומאנצ'י לשמורות, לאחר "הסכם מדיסין לודג'" (1867), שהציע כנסיות, בתי ספר וקצבאות בתמורה לשטח אדמה רחב (160,000 קמ"ר). הממשלה הבטיחה לעצור את ציידי הבאפלו, אשר השמידו עדרים גדולים ברחבי המישורים, בתנאי שהקומאנצ'י ביחד עם האפאצ'י, הקיוואה, השאיין והאראפהו יועברו לשמורות שהכילו שטח הקטן מ-13,000 קמ"ר. על אף זאת לא מנעה הממשלה את שחיטת העדרים. הקומאנצ'י באזור איזה-טאי (פות הקויוט) הגיבו בתקיפת קבוצת ציידים באזור הפנהנדל (האצבע הצפונית) של טקסס במה שנקרא הקרב השני בחומות האדובה (1874). התקיפה הייתה הרסנית לקומאנצ'י וצבא ארצות הברית נקרא להתערב במהלך מלחמת הנהר האדום כדי להשיג את הקומאנצ'י הנותרים לעבר השמורה. המצב הסלים למה שמאחר יותר נודע כקרב מכתש פאלו דורו. תוך עשר שנים בלבד, היו עדרי הבאפלו על סף הכחדה, דבר שהביא לסוף הצייד בדרך החיים של הקומאנצ'י. ב-1875, אחרוני הלהקות החופשיות של הקומאנצ'י, שבראשם עמד לוחם הקוואדה בשם קוואהנה פרקר, נכנעו ועברו לשמורת פורט סיל באוקלהומה. אחרוני הקיוואה והקיוואה אפאצ'י החופשיים נכנעו גם הם.

לאחר שמאסו בחיי השמורה, 170 לוחמים ומשפחותיהם, כשבראשם עמד 'סוס שחור' (Black Horse), עזבו את השמורה בסוף 1876 ונעו לעבר הלאנו אסטקדו. תקיפות על מחנות של ציידי באפלו הובילו למלחמת ציידי הבאפלו של שנת 1877.

חלק מלהקות הליפאן אפאצ'י והמסלרו אפאצ'י כשבחברתם כמה מבני קומאנצ'י החזיקו מעמד בצפון מקסיקו עד שנות השמונים המוקדמות של המאה ה-19 כאשר צבאות מקסיקו וארצות הברית השיגו אותם לעבר השמורות או השמידו אותם.

מפקד האוכלוסין של 1890 הציג 1,598 בני קומאנצ'י בשמורת פורט סיל שאותה חלקו עם 1,140 בני קיוואה ו-326 בני קיוואה אפאצ'י.

ועדת צ'רוקי

ההסכם עם הקומאנצ'י, הקיוואה והאפאצ'י שנחתם בוועדת צ'רוקי ב-6–21 באוקטובר, הפחית עוד יותר את שטח השמורה שלהם ל-1,900 קמ"ר בעלות של $308.88 לקמ"ר ביחד עם הקצאה של 0.65 קמ"ר לבן אדם בחזקת נאמנות. הקצאות חדשות בוצעו ב-1906 לכל ילד שנולד לאחר הסכם זה, והשטח הנותר ניתן להתיישבות הלבנים. הסדר זה שם הביא את הקץ לעידן שמורות הקומאנצ'י.

הסכם מוסבאך-קומאנצ'י

מקהלת פנטקה הסכימה להסכם שלום עם החברת ההגירה הגרמנית תחת ג'ון או. מוסבאך. הסכם זה לא היה קשור לשום גוף ממשלתי. מוסבאך יצר את ההסכם כדי לישב אדמות תחת הקצאת האדמות של פישר ומילר שמהם צמחו מחוזות קונצ'ו, קימבל, לאנו, מייסון, מקולו, מיינארד, שליישר, סאן סבה, סוטון ומחוז טום גרין במדינת טקסס. בניגוד להסכמים רבים שנחתמו אז, הסכם זה היה קצר ופשוט, כאשר כל הצדדים הסכימו על שיתוף פעולה הדדי ושיתוף האדמה. ההסכם אושר בפגישה במחוז סאן סבה בטקסס, ונחתם על ידי כל הצדדים ב-9 במאי 1847 בפרדריקסברג, טקסס. ההסכם מעולם לא הופר. אגדה פופולרית ומטעת גורסת שההסכם "עדיין לא הופר עד עצם היום הזה". ההסכם היה בין מקהלת הפנטקה לבין חברת ההגירה הגרמנית. לא הייתה אף מקהלה אחרת מעורבת בו. חברת ההגירה הגרמנית פורקה על ידי מוסבאך עצמו זמן קצר לאחר שהשיגה את יעדה. עד 1875, בני הקומאנצ'י הועברו לשמורות. חמש שנים מאוחר יותר, אמן בשם פרדריך ריצ'רד פטרי ומשפחתו עברו ליישוב פדרנלס שבטקסס, ליד פרדריקסבורג. רישומים של פטרי וציורים מצבעי מים נתנו עדות ליחסים הידידותיים בין הגרמנים לבין קבוצות שונות של שבטי ילידים מקומיים.

הסכם פורט מרטין סקוט

ב-1850, נחתם עוד הסכם בסאן סבה, בין ממשלת ארצות הברית לבין כמה שבטים מקומיים שביניהם היו הקומאנצ'י. הסכם זה נקרא על שמו של המוצב הצבאי הקרוב שהיה פורט מרטין סקוט. ההסכם אף פעם לא אושר בשום רמה של הממשל והיו מחויבים לו רק שבטי האינדיאנים.

השבוי הרמן להמן

אחד השבויים המפורסמים ביותר בטקסס היה נער גרמני בשם הרמן להמן. הוא נחטף על ידי האפאצ'י, ברח וניצל על ידי הקומאנצ'י. להמן הפך לבנו המאומץ של קוואנה פרקר. ב-26 באוגוסט 1901, סיפק קוואנה פרקר מסמך חוקי שמאשר את חייו של להמן כבנו המאומץ 1877–1878. ב-29 במאי 1908, הקונגרס האמריקאי אישר למשרד הפנים להקצות ללהמן, כבנם המאומץ של אומת הקומאנצ'י, 160 דונם של אדמה באוקלהומה, ליד גרנדפילד.

היסטוריה מודרנית

מק סילברהורן (קומאנצ'י), נכדו של סילבר הורן (Silver Horn - קרן הכסף) מתופף עם חברו בכנסיית רדסטון.

החדירה לכלכלה המערבית הייתה אתגר לקומאנצ'י בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. רבים מחברי השבטים הונו ממה שנשאר מאדמתם ורכושם. לאחר שמונה לצ'יף עליון מטעם ממשלת ארצות הברית, קוואנה פרקר לחם קשות למען הסכמים טובים יותר עבור בני עמו כשהוא נפגש לעיתים רבות עם פוליטיקאים מוושינגטון ועזר לנהל אדמות עבור השבט. פרקר הפך לאיש בקר עמיד. כמו כן, פרקר גם לחם למען זכות הקומאנצ'י לפולחן בכנסיית הילידים האמריקאים שכללה שימוש בפיוטה שהוקע על ידי האירופאים האמריקאים.

במהלך מלחמת העולם השנייה, רבים מבני הקומאנצ'י עזבו את שטחי השבט באוקלהומה בחיפושם אחר עבודה ויותר הזדמנויות בערי קליפורניה ודרום מערב ארצות הברית. כמחצית מאוכלוסיית הקומאנצ'י עדיין חיה באוקלהומה כשהיא מרוכזת בסביבת העיר לוטון.

לאחרונה, התגלה סרט אילם משנת 1920, בן 80 דקות, בשם 'בת השחר' (Daughter of Dawn) המציג יותר מ-300 בני קומאנצ'י וקיוואה.

תרבות

סדר חברתי

אוואט (קומאנצ'י), צילום מאת אדווארד קרטיס, 1930.

לקבוצות הקומאנצ'י לא היה שליט אחד מוסכם ויחיד. במקום זאת, שימשו כמה מנהיגים מועטים ומוכרים כיועצים עבור הקבוצה כמקשה אחת. אלה כללו את "צ'יף השלום", חברי האספה ו-"צ'יף המלחמה". צ'יף השלום היה בדרך כלל אדם מבוגר יותר שהביא מניסיונו למלכת הייעוץ. לא הייתה שום השבעה רשמית או בחירות לתפקיד אלה קונצנזוס כללי. האספה החליטה היכן הלהקה תצוד, האם עליהם לצאת למלחמה כנגד אויביהם והאם לחבור ללהקות אחרות. כל חבר היה יכול לדבר באסיפות, אבל היו אלה החברים המבוגרים יותר שדיברו בעיקר. בעיתות מלחמה, בחרה המקהלה בצ'יף מלחמה. כדי להיבחר לתפקיד זה, היה על גבר להוכיח שהוא לוחם אמיץ. היה עליו גם לזכות בכבוד מצד שאר הלוחמים בלהקה. בזמן שהלהקה הייתה במלחמה, היה צ'יף המלחמה האחראי וכל הלוחמים היו צריכים לעשות כדבריו. לאחר תום המלחמה, פג המנדט שלו. גברי הקומאנצ'י ביצעו את רוב הציד ואת כל הלחימה במלחמות. הם למדו איך לרכב על סוסים כשהם היו צעירים והיו להוטים להוכיח את עצמם בקרב. במישורים, נשות הקומאנצ'י ביצעו את המטלות התובעניות של הבישול, פשיטת העורות מהחיות, הקמת המחנות, גידול הילדים והעברה של ציוד ביתי.

ילודה

אם משבט הקומאנצ'י ובנה התינוק במנשא, צילום מאת אדווארד קרטיס.

מנשא תינוקות של שבט הקומאנצ'י המוחזק במוזיאון האומנות בברמינגהם.

אם לאשה התחילו צירי לידה בזמן שהלהקה הייתה בתזוזה, היא פשוט עשתה פסק זמן לצד השביל וילדה את התינוק. לאחר כמה שעות מנוחה, היא לקחה את התינוק והשיגה את הקבוצה.

אם לאשה התחילו צירי לידה בזמן שהלהקה הייתה במחנה, היא הייתה עוברת לטיפי או לסכח בתקופת הקיץ. אשה אחת או יותר היו משמשות כמילדות. אסור היה לגברים להיכנס לטיפי בזמן או לאחר הלידה.

תחילה, המילדות היו מרככות את אדמת הרצפה של הטיפי וחפרו שני חורים. חור אחד שימש לצורך חימום מים והשני כאחסון לשיליה. מקל אחד או יותר היו מוחדרים לאדמה ליד מיטת היולדת כדי שתחזיק בהם בזמן הלידה. לאחר הלידה, תלו המילדות את חבל הטבור על עץ ההאקלברי (עץ תות שצמח באזור). האנשים האמינו שאם חבל הטבור ירקב ללא הפרעה, יהיו לתינוק חיים ארוכים ומשגשגים.

הילוד נעטף ונשאר עם אמו בתוך הטיפי למשך כמה ימים. התינוק היה מונח בתוך מנשא התינוקות, והאם חזרה לעבודה. היא בקלות הייתה יכולה לסחוב את המנשא על גבה או להשעינו על עץ בזמן שהתינוק היה יכול לצפות בה מלקטת זרעים או שורשים. המנשאים כללו לוח שטוח שאליו הוצמד סל. הסל היה מורכב מעור של חיה ורצועות או כיסוי מעור מלפנים. כשהוא מחותל בצמח האזוב, התינוק הושאר בבטחה בסלסלת העור. בעת מזג אוויר קר, היו עוטפים את התינוק בשמיכות ואז מניחים אותו במנשא. התינוק היה במנשא במשך כעשרה חודשים ואז הורשה לזחול.

גם בנות וגם בנים התקבלו בברכה על ידי המקהלה, אך בנים היו עדיפים. אם התינוק היה בן, אחת מהמילדות הייתה מידעת את האב או את הסב, "זהו חברך הקרוב". חלק מהמשפחות נהגו לצבוע חלק חיצוני מהטיפי שלהם כדי להודיע לשאר השבט שהם חוזקו בלוחם נוסף. לפעמים היה האב נותן את השם לילדו, אך רוב הפעמים היה מבקש מאיש הרפואה או גבר אחר בעל תואר מיוחד שיעשה זאת. הוא עשה זאת בתקווה לחיים ארוכים ויעילים עבור הילוד שלו. במהלך טקס הענקת השם, היה איש הרפואה מדליק את המקטרת שלו ומעלה עשן כלפי השמיים, האדמה וארבעת הכיוונים. הוא פילל שהילוד יישאר מאושר ובריא. אז היה מרים את הילוד כסמל לגדילתו והכריז את שמו של הילוד ארבע פעמים כשבכל פעם הוא מחזיק את הילוד יותר גבוה. האמונה הרווחת הייתה ששמו של הילוד ניבא את עתידו; אפילו ילד חלש וחולה היה יכול לגדול ולהיות לוחם דגול, צייד או בוזז אם ניתן לו שם המעיד על אומץ וחוזק. בנים היו לעיתים קרובות נקראים על שם סבם, דודם או קרוב אחר. בנות בדרך כלל היו נקראות על שם אחד מקרובי המשפחה של אביהם אך השם נבחר על ידי האם. כשהילדים היו גדלים הם גם רכשו לעצמם שמות חיבה בשלבים שונים כדי לתת ביטוי לפן מסוים מחייהם.

ילדים

הקומאנצ'י ראו בילדיהם כמתנה הכי היקרה. ילדים היו מוענשים לעיתים רחוקות. לפעמים, היו קוראים לאחות גדולה או קרוב משפחה אחר כדי להקנות מרות לילד, או ששני ההורים היו מארגנים 'מפלצת' שתפחיד את הילד. מדי פעם, היו המבוגרים עוטים סדינים ומפחידים את הבנים והבנות הבלתי ממושמעים. היו גם מספרים לילדים סיפורים על ה-"ינשוף הקניבלי הגדול" (Pia Mupitsi) שחי במערה בדרום הרי הוויטצ'יטה שהיה אוכל ילדים רעים בלילות.

הילדים למדו מדוגמה אישית, על ידי כך שצפו והקשיבו להוריהם ואחרים בלהקה. כבר כשהיא למדה ללכת, הייתה הבת עוקבת אחר אמא במחנה ושיחקה במטלות היומיות כמו בישול והכנת בגדים. היא הייתה גם מאוד קרובה לאחיות אמה שלהם לא קראה 'דודה' אלא 'פיה' (pia) שפירושה 'אמא'. היו נותנים לה בובה עשויה מעור של צבי שאותה הייתה לוקחת לכל מקום. היא הייתה לומדת איך להכין את הביגוד עבור הבובה.

הבן הזדהה לא רק עם אביו אלא גם עם משפחת אביו. כמו כן גם עם הלוחמים האמיצים ביותר בשבט. הוא למד לרכב על סוס לפני שהתחיל ללכת. עד שגדל להיות בן ארבע או חמש, הוא נדרש להתמודד עם סוס בכישרון רב. כשהיה בן חמש או שש, ניתנו לו חץ וקשת. לעיתים קרובות, סבו היה מלמד אותו לרכב ולירות היות שאביו ולוחמים אחרים היו במסעות בזיזה או ציד. סבו גם היה מלמד אותו על הילדות שלו ועל ההיסטוריה ועל אגדות הקומאנצ'י.

כשגדל הילד, היה מצטרף לילדים האחרים בציד ציפורים והיה מתרחק יותר ויותר מהמחנה בחיפוש אחר ציד טוב יותר. כשהם מעודדים להיות ציידים טובים יותר, הבנים למדו את אותות הערבה בזמן שלמדו לצוד באופן שקט וסבלני את הציד. הם הפכו יותר ויותר תלויים בעצמם אך עם זאת שיחקו יחד כקבוצה ויצרו קשרים חזקים ורוח שיתופית שלה יזדקקו כשהם צדו ובזזו.

בני קומאנצ'י במערב טקסס בלבוש מלחמה, 1830.

לבנים היה כבוד רב היות שרבים מהם הפכו ללוחמים וייתכן היה שימותו בקרב. משהתקרב לגיל הבגרות, היה יוצא הבן לציד הבאפלו הראשון שלו. אם היה מצליח לצוד אחד, היה אביו מהדר אותו באמצעות ארוחה חגיגית. רק לאחר שהוכיח את עצמו בציד באפלו היה מורשה הבן לצאת למלחמה.

כשהיה מוכן להפוך ללוחם, בסביבות גיל חמש-עשרה או שש-עשרה, הנער הצעיר היה צריך "להכין את התרופה שלו" באמצעות יציאה למסע התגלות (טקס מעבר). לאחר מסע זה, נתן לו אביו סוס טוב אחד ללחימה וסוס נוסף לדרך. אם הוכיח את עצמו כלוחם טוב, היה לעיתים נערך לכבודו ריקוד מיוחד. בזמן שהמתופפים פנו מזרחה, חתן הטקס וצעירים אחרים היו רוקדים. הוריו ביחד עם קרובי משפחה אחרים היו זורקים מתנות לרגליו - במיוחד שמיכות וסוסים ממקלות עץ. כל אחד היה רשאי לקחת את המתנות לעצמו אך אלה עם רכוש רב נמנעו מכך עקב העובדה שלא רצו להיראות חמדנים. אנשים נפטרו מכל רכושם במהלך הריקודים האלה ובזאת סיפקו את צורכיהם של אחרים בלהקה כשהם משאירים את עצמם ללא כלום.

הבנות למדו ללקט תותי בר בריאים, אגוזים ושורשים. הם הובילו מים ואספו עצים. כשהגיעו לגיל שתים עשרה, לערך, למדו לבשל, להכין אוהלים טיפי, לסרוג, לטפל בעורות ולבצע מטלות אחרות החיוניות להפיכתן לרעיות ואמהות. רק אז היו נחשבות ככשירות לחתונה.

מוות

במהלך המאה ה-19, טקס הקבורה המסורתי של הקומאנצ'י כלל את עטיפת גופת הנפטר בשמיכה ולהעלות אותה על סוס מאחורי הרוכב שהיה לאחר מכן מחפש מקום קבורה ראוי כמו מערה בטוחה. לאחר הכנסת הגופה לקבר, היה הרוכב מכסה אותה באבנים וחזר למחנה ושם היו האבלים שורפים את כל רכושו של הנפטר. האבל הראשי היה חותך את זרועותיו כדי להביע את יגונו. להקת הקוואהנדה, נהגה כך לזמן ארוך יותר מהלהקות האחרות וקברו את מתיהם בהרי הוויטצ'יטה. מיסיונרים נוצרים שכנעו את הקומאנצ'י לקבור את מתיהם בארונות קבורה בבתי קברות, וזהו מנהגם כיום.

תחבורה ומגורים

אוהלי טיפי של הקומאנצ'י שצוירו על ידי ג'ורג' קטלין.

לוחם הקומאנצ'י, 'אקו', וסוסו, 1892.

שלושה לוחמי קומאנצ'י על סוסים, 1892.

כשעוד היו חלק משבט השושון, השתמשו הקומאנצ'י בעיקר במזחלות רתומות לכלבים כאמצעי תחבורה. מאוחר יותר רכשו סוסים משבטים אחרים, כגון שבט הפואבלו, ומהספרדים. היות שסוסים הם מהירים יותר, ניתנים לשליטה קלה יותר ומסוגלים לסחוב יותר, עובדה זו עזרה להם בציד ובלחימה והפכה את העברת המחנה ליותר קלה. אזורי מגורים גדולים יותר התאפשרו בזכות היכולת למשוך ולסחוב יותר פריטים. בהיותם אוכלי צמחים, הסוסים היו גם יותר קלים להאכלה מאשר הכלבים היות שהבשר היה מצרך יקר. הסוס היה בעל הערך הרב ביותר לשבט הקומאנצ'י. עושרו של בן קומאנצ'י נמדד ע"פ גודל עדר הסוסים שלו. הסוסים היו מטרה עיקרית לגנבה בזמן בזיזות; לעיתים היו מבצעים בזיזות במיוחד כדי לגנוב סוסים. לעיתים עדרי סוסים שמנו מאות, היו נגנבים על ידי הקומאנצ'י במהלך מסעות בזיזה כנגד שבטי אינדיאנים אחרים, ספרדים מקסיקנים ומאוחר יותר מחוות של טקסנים. היו משתמשים בסוסים ללחימה והקומאנצ'י נחשבים לטובים שבפרשים וללוחמים הרכובים בהיסטוריה.

שליטת הסוסים של הקומאנצ'י, ג'ורג' קטלין 1834.

מרבית מהאזור שיושב על ידי הקומאנצ'י היה שטוח ויבש כנהרות גדולים כגון נהר ארקנסו, נהר פקוס, נהר הברזוס, והנהר האדום הם היוצאים מהכלל. המים של נהרות אלה היו מלוכלכים מידי לשתייה אז הקומאנצ'י חיו בדרך כלל ליד נחלים קטנים וטהורים יותר שנשפכו לתוכם. נחלים אלה תמכו בעצים ששימשו את הקומאנצ'י לבניית המחסות שלהם.

הקומאנצ'י אחסנו את אוהלי הטיפי שלהם בכיסוי שנרקם מעורות בופאלו שנתפרו יחדיו. לצורך הכנת עורות הבופאלו, הייתה האשה קודם כל מפזרת אותם על האדמה ואז חותכת מהם את השומן והבשר באמצעות להבים שנוצרו מעצמות או קרניים, ואז השאירה אותם בשמש. כשהתיבשו העורות הם הסירו את השיער העבה וטבלו אותם במים. לאחר כמה ימים, הם ערבבו את העורות בתערובת של שומן מהחי, מוחות וכבדים כדי לרכך את העורות. העורות התרכחו עוד יותר באמצעות שטיפה חוזרת ונשנית. לבסוף הם עושנו מעל האש מה שנתן לעורות צבע שזוף יותר. לצורך סיום הכיסוי של הטיפי, היו הנשים מניחות את העורות זה לצד זה ותופרות אותם ביחד. עד 22 עורות יכלו להיות חלק מתהליך זה אך הממוצע היה 14. כשזה היה גמור, כיסוי העורות הועלה על עמוד, כוסה סביב שלדה בצורת קונוס, והוחזק במקום באמצעות שיפודים מעץ בגודל עפרון. שני דשים בצורת כנפיים הופנו לאחור כדי ליצור את הפתח והיו ניתנים לוויסות להרחקת לחות ולבידוד. בחורף היו מחממים את הטיפי באמצעות בור אש שנחפר ברצפת האדמה במרכזו. בקיץ, יכלו להרים את היריעות מלמטה כדי לאפשר לרוחות קרירות לעבור דרכו. במזג אוויר חם, הבישול היה נעשה בחוץ. אוהלי הטיפי היו בתים מאוד מעשיים לאנשים נודדים. בעבודת צוות, יכלו הנשים להקימם או לפרקם במהירות. קבוצת קומאנצ'י הייתה מסוגלת לארוז ולהתחיל לרדוף אחר עדר בופאלו תוך 20 דקות. נשות הקומאנצ'י היו אלה שעשו את מרבית העבודה בעיבוד המזון והכנתו.

אוכל

קומאנצ'י רודפים אחר בופאלו, ציור מאת ג'ורג' קטלין. הבופאלו היו מקור המזון העיקרי של הקומאנצ'י.

הקומאנצ'י היו במקור ציידים-מלקטים. כשחיו בהרי הרוקי, במהלך הגירתם לעבר המישורים הגדולים, גם הגברים וגם הנשים היו אחראיים לליקוט ולאספקת המזון. כשהגיעו הקומאנצ'י למישורים, הפך הציד לאמצעי השלט. הציד נחשב לפעילות גברית והיה סממן ראשי ליוקרה. לצורך בשר, צדו בופאלו, איילים, דובים שחורים, אנטילוקפרות, וצבאים. כשהציד היה מועט, צדו גם סוסי בר מסוג מוסטנג ולעיתים גם אכלו את סוסי הפוני שלהם. בשנים מאוחרות יותר בזזו הקומאנצ'י חוות בטקסס וגנבו בקר. הם לא אכלו דגים או עוף אלא אם כן היו מורעבים ואז היו אוכלים למעשה כל יצור שהיו מוצאים כולל ארמדילו, בואש, עכברושים, לטאות, צפרדעים, וחרגולים. בשר הבופאלו ובשר אחר הוכן ובושל על ידי הנשים. הנשים גם ליקטו פירות בר, זרעים, אגוזים, תותים, שורשים, פקעות וגם שזיפים, ענבים, אכמניות, אפרסמונים, תותי עץ, בלוטים, פקאנים, בצלי בר, צנוניות וסברסים. הקומאנצ'י גם רכשו תירס, דלעת יבשה וטבק באמצעות סחר חלפין ובזיזות. רוב הבשרים נצלו על האש או בושלו. כדי לבשל בשר טרי או יבש וכן ירקות, היו חופרות הנשים בור באדמה שאותו היו מרפדות בעורות או בבטנות של בופאלו, ומילאו במים כדי ליצור מין סיר בישול. הם הניחו אבנים לוהטות בתוך המים עד שהם רתח ובישלו את התבשיל. לאחר שבאו במגע עם הספרדים, הקומאנצ'י סחרו בתמורה לסירים וקומקומים מנחושת וזה הפך את מלאכת הבישול לקלה יותר.

הנשים השתמשו בתותים ואגוזים וכן גם בדבש ובחלב כדי לתבל את בשר הבופאלו. הם אגרו את החלב בנרתיקי מעיים או כיסי עור שנקראו פרפלשים. הם אהבו במיוחד להכין עיסה מתוקה של מח עצם שעורבבה עם שעועית.

לעיתים היו הקומאנצ'י אוכלים בשר חי, במיוחד כבד חי שתובל במיצי מרה. הם גם נהגו לשתות חלב ישירות מהעטינים השסופים של הבופאלו, הצבאים והאיילים. מבין המעדנים שלהם נכלל החלב הקרוש בבטניהם של עגלי הבופאלו היונקים. הם גם נהנו ממעיים ומקורקבני בופאלו.

אנשי הקומאנצ'י בדרך כלל היו אוכלים ארוחה קלה בבוקר וארוחה כבדה בערב. במהלך היום היו אוכלים כאשר היו רעבים או כשהיה נוח. כמו שבטי אינדיאנים אחרים במישורים, הקומאנצ'י נודעו כמארחים. הם היו מכינים ארוחות בכל פעם שהגיע מבקר למחנה מה שהוביל אנשים מבחוץ לחשוב שהקומאנצ'י אוכלים בכל שעות היום והלילה. לפני הצהרה על אירוע ציבורי, היה הצ'יף לוקח פיסת מזון, מרים אותה לשמיים ואז קובר אותה כזבח של שלום לרוח הגדולה. משפחות רבות הביעו את תודתן כשהתיישבו לאכול את הארוחה באוהלי הטיפי שלהן.

ילדי הקומאנצ'י אכלו בשר משומר, אך זה היה בעיקר מזון טעים במיוחד רווי באנרגיה שנשמר עבור מלחמות. הבשר המשומר אוחסן בכיסון מעיים ונאכל אך ורק כאשר לא היה זמן לצוד. בדומה לכך, בתוך המחנה, אנשים אכלו בשר משומר רק כאשר אספקת המזון הייתה דלה. סוחרים אכלו בשר משומר חתוך ותבול בתוך דבש ולו קראו לחם אינדיאני.

ביגוד

מצנפת של קומאנצ'י במוזיאון האתנולוגי, ברלין.

צ'וסקוואה, לוחם קומאנצ'י בתלבושת מסורתית מלאה. ציור מאת אלברידג' אייר ברבנק, 1897.

הביגוד של הקומאנצ'י היה פשוט וקל ללבישה. הגברים לבשו חגורה מעור - חתיכה ארוכה של עור צבי עברה בין הרגליים ונתפרה בצדה הקדמי והאחורי של החגורה. כמו כן לבשו מכנסונים בגזרה רחבה. למוקסינים (הנעליים) הייתה סוליה שהייתה עשויה מעור עבה של בופאלו וכיסוי רך עשוי מעור צבי. גברי הקומאנצ'י לא לבשו כלום בחלק העליון חוץ מבחורף כאשר היו עוטים מעילים חמים עשויים מעורות בופאלו או לעיתים מדובים, זאבים או קויוט ומגפי ברכיים מעורות בופאלו. נערים צעירים, לרבות לא היו לובשים דבר חוץ מבמזג אוויר קר. כאשר הגיעו לגיל שמונה או תשע, החלו ללבוש ביגוד של קומאנצ'י מבוגר. במאה ה-19 החליפו בדים סרוגים את תחתוני הגברים ואלה החלו ללבוש חולצות עשויות מעורות צבי. הנשים קישטו את חולצותיהן, את מכנסיהן ואת נעליהן בשוליים עשויות מעורות צבי, פרוות חיות ושערות אדם. כמו כן, גם קישטו את חולצותיהן ומכנסיהן בעיטורים וצורות באמצעות חרוזים ושאריות חומר גלם. נשות הקומאנצ'י לבשו שמלות ארוכות עשויות מעורות צבי. לשמלות היו חצאיות מעוטרות ושרוולים ארוכים ועוטרו עם שוליים מעורות של צבי לאורכם. חרוזים וחתיכות מתכת חוברו בצורות גאומטריות. נשות הקומאנצ'י לבשו נעליים עשויות מעורות של צבי עם סוליות עשויות מעור של בופאלו. בחורף גם הם לבשו מעילים חמים ומגפיים גבוהות מרופדות בפרוות בופאלו. שלא בדומה לבנים, בנות צעירות לא התהלכו בעירום. ברגע שיכלו ללכת הן הולבשו בבגד תחתון. בגיל שתים עשרה או שלוש-עשרה הם כבר אימצו את הלבוש של נשות הקומאנצ'י.

שיער וציוד ראש

אנשי הקומאנצ'י היו גאים בשיערם שאותו נהגו להאריך ולא לגזור. הם סידרו אותו באמצעות מברשות עשויות ממחטי דורבן, שימנו אותו והפרידו אותו באמצע מהמצח ועד העורף. הם צבעו את הקרקפת על השביל בצבע צהוב, אדום, חימר לבן או צבעים אחרים. הם אספו את שיערם בשתי צמות ארוכות שנקשרו באמצעות רצועות עור או בד צבוע ולפעמים עטפו אותו בפרוות בונים. הם גם נהגו לקלוע צמה מחלקו העליון של הראש. צמה דקה זו, שנקראה צמת הקרקפת, קושטה באמצעות פיסות בד צבעוניות וחרוזים ונוצה בודדת. גברי הקומאנצ'י לעיתים רחוקות לבשו משהו על ראשיהם. רק לאחר שעברו לשמורה בסוף המאה ה-19 החלו הגברים לעטוף מצנפות. בחורף, כשהיה קר במיוחד, היו לפעמים עוטים כובע פרוותי, ללא שוליים, עשוי מעור של בופאלו. כאשר היו יוצאים למלחמה, חלק מהלוחמים היו עוטים מצנפת עשויה מקרקפת של בופאלו. לוחמים חתכו את מרבית העור והבשר מראש הבופאלו והשאירו רק את החלק הפרוותי והקרניים. סוג זה של כובע מבופאלו פרוותי עם קרניים נעטה אך ורק על ידי הקומאנצ'י. נשות הקומאנצ'י לא נתנו לשיערם להארך כמו גברי הקומאנצ'י. נשים צעירות היו עשויות להאריך את שיערן ולקלוע אותו אך הנשים הפרידו את שיערן באמצע והשאירו אותו קצר. כמו הגברים, הן נהגו לצבוע את הקרקפת שלהן לאורך השביל בצבעים עזים.

עיטורי גוף

לגברי הקומאנצ'י בדרך כלל היו אוזניים מנוקבות עם עגילים שהיו עשויות מצדפות או טבעות נחושת או כסף. קרובת משפחה הייתה מנקבת את חלקה החיצוני של האוזן בשישה או שמונה חורים. הגברים גם נהגו לקעקע את פניהם, זרועותיהם ואת החזה שלהם בצורות גאומטריות וכן גם צבעו את פניהם ואת גופם. באופן מסורתי השתמשו בצבעים שנוצרו ממיצי תותים ובאדמות החימר הצבעוניות של חבל קומאנצ'ריה. מאוחר יותר, סוחרים סיפקו להם ורמיליון (פיגמנט אדום) וצבעי שמן בהירים. גברי הקומאנצ'י גם ענדו רצועות עור או מתכת על זרועותיהם. חוץ משחור, שהיה צבע למלחמה, לא היה צבע סטנדרטי או דגם מיוחד לצביעת הפנים והגוף: היה זה עניין של העדפה אישית. לדוגמה, קומאנצ'י אחד רצה לצבוע צד אחד של פניו בלבן וצד שני באדום; קומאנצ'י אחר היה צובע צד אחד מגופו בירוק וצד שני בפסים ירוקים. ייתכן וקומאנצ'י אחד ירצה לצבוע את עצמו תמיד בדרך מסוימת בעוד שאחר ירצה לשנות את הצבעים את דגמים כשיחפוץ בכך. לחלק מהצורות הייתה משמעות מיוחד עבור זה שענד אותן, וייתכן שצבעים וצורות מיוחדות הופיעו בחלומות. נשות הקומאנצ'י גם כן נהגו לקעקע את פניהן ואת זרועותיהן. הן אהבו לצבוע את גופן והיו חופשיות לצבוע את עצמן אם חפצו בכך. תבנית פופולרית בקרב הנשים הייתה לצבוע את החלק הפנימי של אוזניהן בצבע אדום בהיר ולצבוע את הלחיים שלהן בעיגולים בצבע כתום בוהק או אדום. הן בדרך כלל צבעו את החלק סביב השפתיים שלהן באדום או צהוב.

תיק אוכל מקושט בחרוזים, 1880, המרכז להיסטוריה באוקלהומה.

אומנות ויצירה

בגלל נדודיהם התכופים, אנשי הקומאנצ'י היו צריכים לודא שהרכוש שלהם לא ישבר. הם לא השתמשו כלי חרסינה שבקלות היו נשברים במהלך המסעות. קליעה, אריגה, גילופי עץ ועבודות מתכת לא היו שכיחות בקרב הקומאנצ'י. במקום זאת הם הסתמכו בעיקר על הבופאלו לאספקת רוב כלי העבודה שלהם, מצרכי הבית וכלי הנשק שלהם. הם יצרו כ-200 פריטים שונים מהקרניים, מהעורות ומהעצמות של הבופאלו.

לאחר שהסירו את הרפידה הפנימית של הבטן, הפכו אותה הנשים לשקית לאחסנת מים. הרפידה נתחה בעזרת ארבעה מקלות ומולאה במים לצורך בישול מרקים ותבשילים. העץ במישורים היה נדיר ולכן השתמשו הנשים בצואת בופאלו יבשה כדלק עבור המדורות שהכינו את הארוחות וחיממו את האנשים במהלך החורף.

עור קשה הפכו לאוכפים, ארכובות, נרתיקי סכינים, דליים וסוליות נעליים. עור קשה הפכו גם לתופים. רצועות העור הקשה נשזרו גם ליצור חבלים עמידים. לאחר עיבוד עורות אלה נהפכו גם לתיקים שבהם אחסנו אוכל, ביגוד וחפצים אישיים אחרים. הנשים גם הכינו עורות לצורך כיסויים לאוהלי הטיפי, מעילים חמים, שמיכות, בגדים ונעליים. הן גם היו תלויות בעורות צבאים למצעי מיטות, ערסלים, בובות, נרתיקים, מתלים ונרתיקי אקדחים.

נהגו להשתמש בקנוקנת לצורך מיתרי הקשתות וחוטי סריגה. את הפרסות הפכו לדבק ולרעשנים. את הקרניים הפכו לכוסות, כפות ומצקות והזנב שימש כשוט, כהורג זבובים או כקישוט לטיפי. הגברים עשו כלים, להבים ומחטים מהעצמות וכן גם סוג של מקטרת וצעצועים לילדיהם. כלוחמים, למרות זאת, התמקדו הגברים ביצירת קשתות וחצים, רמחים ומגנים. העור העבה של שור זקן היה אידיאלי למגנים והגן מפני חצים ואף כדורים. היות שבילו את מרבית היום על גבי הסוס, הם גם הפכו את העור לאוכפים וארכובות לסוסים. שיער הבופאלו שימש לריפוד האוכפים ובו השתמשו גם בחבלים ואפסרים.

שפה

צ'ארלס צ'יביטי, משבט הקומאנצ'י, דובר צפנים במהלך מלחמת העולם השנייה

מו-וואי (דוחף הצידה או דוחף באמצע) ידוע גם כ"לוחץ היד", צ'יף להקת הקוטסוטקה.

השפה שדוברה על ידי אנשי הקומאנצ'י, שפת הקומאנצ'י, נומוטקוואפו, היא שפה נומית מקבוצת שפות האוטו-אצטקים. היא מאוד קרובה לשפת שבט השושון שמהם התנתקו הקומאנצ'י בסביבות 1700. שתי השפות נשארו דומות, אך כמה וכמה שינויים קלים בצלילים הם שמונעים מובנות משותפת בין שתי השפות הללו. הרשומות הקדומות ביותר של הקומאנצ'י מ-1786 מעידות בבירור על ניב של שפת השושון, אך בתחילת המאה העשרים, השינויים האלה בצלילים, שינו את הדרך בה נשמעים הקומאנצ'י בדרכים עדינות אך משמעותיות. למרות מאמצים שנעשים כיום כדי להבטיח את הישרדות השפה, רוב דובריה הם זקנים ופחות מאחוז אחד של הקומאנצ'י יכול לדבר אותה.

בסוף המאה ה-19, הרבה ילדים מבני הקומאנצ'י הועברו לפנימיות ביחד עם ילדים משבטים אחרים. את הילדים לימדו אנגלית והורתעו מלדבר בשפת האם שלהם. אכיפת השפה האנגלית הייתה נוקשה. היעדים היו לודא ביטחון (במקרה חירום, היה זה בלתי אפשרי להעביר מידע לילדים בכל שפה ובכל ניב שהיו ידועים) וכן לבסס שפה משותפת בין המורים וההנהלה של הפנימיות וכן גם בקרב הילדים מהשבטים השונים.

קוואנה פרקר למד ודיבר אנגלית ודרש שילדיו יעשו כמוהו. הדור השני גדל כשהוא דובר אנגלית, בגלל שהאמינו שזה היה עדיף עבורם לא לדעת את שפת הקומאנצ'י.

במהלך מלחמת העולם השנייה, קבוצה של 17 צעירים, שכונו דוברי הצפנים של הקומאנצ'י, אומנו ונוצלו על ידי צבא ארצות הברית להעברת מסרים, שהכילו מידע רגיש, שאותם לא יכלו הגרמנים לפענח.

מקורות

• Hämäläinen, Pekka (2008). The Comanche Empire. New Haven, CT: Yale University Press. ISBN 978-0-300-12654-9.
• Kavanagh, Thomas W. (1996). The Comanches: A History 1706–1875. Lincoln, Nebraska: University of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-7792-2.
• Kroeker, Marvin E. (1997). Comanches and Mennonites on the Oklahoma Plains: A.J. and Magdalena Becker and the Post Oak Mission. Fresno, CA: Centers for Mennonite Brethren Studies. ISBN 0-921788-42-8.
• McLaughlin, John E. (1992). "A Counter-Intuitive Solution in Central Numic Phonology". International Journal of American Linguistics: 58.
• McLaughlin, John E. (2000). Casad, Gene; Willett, Thomas (eds.). "Language Boundaries and Phonological Borrowing in the Central Numic Languages". Uto-Aztecan: Structural, temporal, and geographic perspectives. Sonora, Mexico: Friends of Uto-Aztecan Universidad de Sonora, División de Humanidades y Bellas Artes, Hermosillo. ISBN 970-689-030-0.
• Meadows, William C (2003). Kiowa, Apache, and Comanche Military Societies: Enduring Veterans, 1800 to the Present. University of Texas Press. ISBN 978-0-292-70518-0.
• Meredith, Howard L. (2001). A Short History of the Native Americans in the United States. Malabar, FL: Krieger Publishing Company. ISBN 1-57524-139-0.
• Rollings, William H.; Deer, Ada E (2004). The Comanche. Chelsea House Publishers. ISBN 978-0-7910-8349-9.
• Swan, Daniel C. (1999). Peyote Religious Art: Symbols of Faith and Belief. Jackson, Mississippi: University of Mississippi Press. ISBN 1-57806-096-6.
• Wallace, Ernest; Hoebel, E. Adamson (1952). The Comanche: Lords of the Southern Plains. Norman, OK: University of Oklahoma Press. OCLC 1175397.
• Nye, Wilbur Sturtevant. Carbine and Lance: The Story of Old Fort Sill, University of Oklahoma Press, Norman, 1983
• Leckie, William H.. The Buffalo Soldiers: A Narrative of the Negro Cavalry in the West, University of Oklahoma Press, Norman, 1967
• Fowler, Arlen L.. The Black Infantry in the West, 1869-1891, University of Oklahoma Press, Norman, 1996

לקריאה נוספת

• Fehrenbach, Theodore Reed (1974). The Comanches: The Destruction of a People. New York: Knopf. ISBN 0-394-48856-3. Republished as Fehrenbach, Theodore Reed (2003). The Comanches: The History of a People. New York: Anchor Books. ISBN 1-4000-3049-8.
• Foster, Morris W. (1991). Being Comanche: A Social History of an American Indian Community. Tucson: University of Arizona Press. ISBN 0-8165-1367-8.
• John, Elizabeth A. H. (1975). Storms Brewed in Other Men's Worlds: The Confrontation of the Indian, Spanish, and French in the Southwest, 1540–1795. College Station: Texas A&M Press. ISBN 0-89096-000-3.
• Kavanagh, Thomas W. (2001). DeMallie, Raymond J. (ed.). "Comanche". Handbook of North American Indians, Plains. Washington, D.C.: Smithsonian Institution. 13: 886–906.
• Kavanagh, Thomas W. (2007). "Comanche". Encyclopedia of Oklahoma History and Culture. Oklahoma Historical Society. אורכב מ-המקור ב-2013-10-29. נבדק ב-27 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
• Kavanagh, Thomas W. (2008). Comanche Ethnography. Lincoln: University of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-2764-4.
• Kenner, Charles (1969). A History of New Mexican-Plains Indian Relations. University of Oklahoma Press. Norman. OCLC 2141.
• Noyes, Stanley (1993). Los Comanches the horse people, 1751–1845. Albuquerque: University of New Mexico. ISBN 0-585-27380-4.
• Spady, James O'Neil (2009). "Reconsidering Empire: Current Interpretations of Native American Agency during Colonization (review)". Journal of Colonialism and Colonial History. 10 (2).
• Thomas, Alfred Barnaby (1940). The Plains Indians and New Mexico, 1751–1778: A collection of documents illustrative of the history of the eastern frontier of New Mexico. Albuquerque: University of New Mexico Press. OCLC 3626655.
• Wolff, Gerald W.; Cash, Joseph W. (1976). The Comanche People. Phoenix, Arizona: Indian Tribal Series.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קומאנצ'י בוויקישיתוף

• אומת הקומאנצ'י, האתר הרשמי
• אנשי הסוסים באתר national Geographic הישראלי
• The Comanche Language and Cultural Preservation Committee
• Comanche Lodge
• "Comanche". ערוץ ההיסטוריה. נבדק ב-26 באוגוסט 2005. {{cite web}}: (עזרה)
• "Comanche". Oklahoma Historical Society. אורכב מ-המקור ב-2013-10-29. נבדק ב-2015-06-18.
• "Photographs of Comanche Indians". Portal to Texas History.
• "The Texas Comanches". Texas Indians.
• קומאנצ'י, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)