חומות ירושלים
חומות ירושלים היו ועודן חלק מנוף העיר ירושלים לאורך מרבית שנות קיומה. החומה נועדה להגן על העיר מפני אויבים, וכמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, חרבה גם החומה. לרוב נבנתה החומה שוב על ידי הכובש החדש או על ידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.
.jpg)
במהלך השנים שחלפו בין חורבנה של החומה הראשונה עד בנייתה של החומה האחרונה, נבנו בירושלים חומות רבות. רוב החומות נבנו בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר וכדי להגן על נקודות התורפה שלה, ולכן לרבות מהן תוואי דומה, ולעיתים אף זהה. לא פעם נעשה שימוש משני בחומה עתיקה כבסיס לבניית חומה חדשה, עד כדי יצירת קירות המורכבים לעיתים מכמה שכבות על פי תקופות. במחצית המאה ה-19, עם תהליך היציאה מהחומות, ועם ההתפתחויות הטכנולוגיות של כלי הנשק, איבדה חומת העיר את עיקר חשיבותה הביטחונית.
כיום משמשת החומה כאתר תיירות וכסמל לעיר העתיקה של ירושלים.
חומות ירושלים בעת העתיקה
עריכההחומה היבוסית
עריכהירושלים הקדומה (העיר יבוס) הוקמה על ידי הכנענים בתקופת הברונזה על גבעה קטנה, השוכנת מדרום לעיר העתיקה של ימינו, בתחומי עיר דוד. העיר היבוסית הקטנה, כ-50 דונם שטחה, הוקפה בחומה מבוצרת, ששרידים שנותרו ממנה, הכוללים קיר, מגדל שמירה ושער (ככל הנראה 'שער העין' מהמאה ה-18 לפנה"ס), התגלו במדרון המזרחי של הגבעה, מעל נקבת חזקיהו.[1]
העיר יבוס נותרה כמובלעת בגבול נחלות שבט יהודה ושבט בנימין לאחר התנחלות השבטים בימי יהושע בן נון, ולכן חומתה לא נהרסה באותה עת. על פי המתואר בתנ"ך,[2] לאחר שהעיר נכבשה בידי דוד המלך והפכה לבירת ממלכת ישראל המאוחדת, חומתה לא נהרסה, ונראה כי המשיכה לשמש את השליטים החדשים, אשר הוסיפו עליה ושיכללו אותה. קטע חומה שנבנה בתקופת בית ראשון נמצא במחצית גובה המדרון מעל ערוץ נחל קדרון, וכן נמצאו קטעים מקו הביצורים הצפוני, הכולל חומה ומגדלים (ששימשו בחלקם בסיס לביצורים מתקופת החשמונאים).[3] בימי שלמה המלך הורחבו גבולות העיר צפונה, וכללו גם את הר הבית, והחומה הוארכה, והקיפה את כל הגבעה המזרחית של העיר.
חומת חזקיהו
עריכה
ערך מורחב – החומה הרחבה
בשלהי תקופת בית ראשון התחוללו שינויים דמוגרפיים גדולים במרחב ארץ ישראל, שהביאו לשינויים גאוגרפיים ניכרים בירושלים: סרגון מלך אשור כבש את ממלכת ישראל שבצפון, דבר שהביא לבריחה גדולה של פליטים לממלכת יהודה שבדרום. העיר התמלאה עד אפס מקום והתפשטה גם אל הגבעה המערבית, מחוץ לחומות העיר המצומצמות. כאשר איים סנחריב לכבוש גם את יהודה, התכונן חזקיהו המלך למצור, והקיף בחומה גם את הגבעה המערבית. תוואי חומה זו הקיף את הר ציון מדרום וממערב, והתחבר להר הבית לאורך הנחל הצולב.
ישעיהו הנביא תיאר כיצד נהרסו בתים בגבעה המערבית במכוון, כדי לפנות מקום לתוואי המתאים ביותר לחומה:
וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם, וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה
תוואי מרשים מחומה זו - כארבעים מטרים אורכו ושבעה מטרים רוחבו - עובר בלב הרובע היהודי, ונקרא "החומה הרחבה". אפשר להבחין בין שרידיו בחורבות בתים, שנרמסו תחת החומה. קטע מחומה זו נראה גם דרך פיר אנכי עמוק, שנקדח ברחוב הקארדו, המעיד על גובהה העצום של החומה. החומה של חזקיהו מוזכרת בתנ"ך גם בספר מלכים, כאשר רַבשָׁקֵה נציג אשור התבקש לדבר ארמית ”בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה.”
בחלוף השנים גדלה אוכלוסייתה של ירושלים והעיר התפשטה אל המישור הרחב שמצפון לה, מעבר לנחל הצולב, כך ששוב היה לירושלים פרוור מפורז.[4] כמאה שנה לאחר שחומת חזקיהו עמדה איתן מול הפשיטה האשורית, נפלה ירושלים בידי נבוכדנצר ועם ישראל יצא לגלות בבל. על גורל 'החומה הרחבה' אנו למדים מעדותו של נחמיה שביקר בעיר לאחר חורבנה:
חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ
חומת עוזיהו (החומה הרחבה)
עריכהבמאי 2024 התפרסם מחקר מדעי חדש של רשות העתיקות, אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן, שעל פיו ניתן לחבר בין אירועים המופיעים בתנ"ך לממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בעיר דוד. מהממצאים עולה כי חומת ירושלים המזרחית נבנתה על ידי עוזיהו המלך, זאת בניגוד להנחה שהייתה מקובלת במשך עשרות שנים ועל פיה היא נבנתה מאוחר יותר בידי חזקיהו.
במחקר בוצעו מעל מאה תיארוכים באמצעות פחמן 14 של ממצאים אורגניים כגון גרעיני ענבים, גלעיני תמרים, ואף שלד של עטלף שהתגלה באחד המבנים. ממצאים אלו נלקחו מארבעה שטחי חפירה שונים ברחבי עיר דוד, במורדות המזרחיים והמערביים של העיר הקדומה.
המחקר השפיע על ההנחה המקובלת שגרסה שהעיר התרחבה בעקבות הגעתם של פליטים ממלכת ישראל שבצפון הארץ, לאחר ההגליה האשורית, אולם הממצאים החדשים מחזקים את הדעה שירושלים צמחה בגודלה והתפשטה לעבר הר ציון כבר במאה ה-9 לפני הספירה, בימיו של המלך יהואש, כמאה שנים לפני גלות עשרת השבטים.[5]
ממצא זה מתיישב עם התיאור המקראי:
וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל-שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל-שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל-הַמִּקְצוֹעַ; וַיְחַזְּקֵם.
חומת מנשה
עריכהמנשה המלך, בנו של חזקיהו, שמלך בירושלים במאה השביעית לפנה"ס, המשיך את מפעלו של אביו, וחיזק את חומות ירושלים.[6] קטעי ביצורים מימיו התגלו בתחתית גבעת עיר דוד, לאורך נחל קדרון.
חומות ירושלים בימי בית שני
עריכה
הסיבה לכך שבירושלים נמצאו שלוש חומות המקיפות את העיר, קשורה קשר ישיר להתפתחותה של העיר. בתקופת בית שני הייתה ירושלים מוקפת נחלים וגאיות מדרום, ממזרח וממערב. נחל קדרון וגיא בן הינום היוו מחסומים טבעיים להתפתחות העיר לשלושת הכיוונים הללו, ועל כן התפתחה העיר ונבנתה לכיוון צפון. בכל פעם שנבנו שכונות חדשות בעיר הן הוקפו בחומה חדשה, והחומה הקודמת נשארה על תילה. החומה הראשונה הקיפה את העיר העליונה ואת העיר התחתונה. כאשר התפשטה ירושלים צפונה והוקם רובע חדש שגבל בהר הבית מצד מזרח, הוקף הרובע החדש בחומה נוספת, היא "החומה השנייה". בהמשך הוקמה מצפון לרובע החדש השכונה החדשה ביותר של ירושלים "בית זיתא", שנקראה על שם הנחל הסמוך לה - נחל בית זיתא. שכונה זו הוקפה בחומה השלישית שסבבה אותה מכל עבריה, והתחברה אל החומה המזרחית של הר הבית.
חומת נחמיה
עריכההחומה הקדומה ביותר מראשית ימי הבית השני, שאינה מתוארת כלל אצל יוסף בן מתתיהו, נבנתה על ידי נחמיה בימי שיבת ציון. נחמיה, ממנהיגי גולי בבל, נדהם מתיאור חומות ירושלים החרבות, ונשא תפילה לאלוהים שיסייע בעדו להשיב את העם הגולה לירושלים. זמן קצר לאחר מכן יצא באישור ארתחששתא הראשון מלך פרס לירושלים, ובחן בעצמו את מצב החומות. הוא נוכח כי העדות ששמע הייתה מהימנה, וכי החומות כה הרוסות, עד כי בקושי הצליחה הבהמה שעליה רכב לעבור על גלי האבנים:
וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי... וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה... וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ... וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי
במאמץ גדול הצליח נחמיה לבצר מחדש את העיר, תוך התמודדות עם בני עמים אחרים תושבי האזור שהתנגדו לבנייה. האילוצים, וכן קוטנה של האוכלוסייה היהודית ששבה לירושלים, תרמו כנראה לכך שבוצע ביצור של הגבעה המזרחית בלבד, וזאת תוך 52 יום. בכך הוחזרה חומת ירושלים לחצי מהגובה שלה וכמעט לגודלה הראשוני מראשית תקופת בית ראשון.[7] לא נשארו כמעט שרידים מחומה זו, למעט קטע קטן בחלק העליון של עיר דוד,[8] אולם יש החולקים על זיהוי זה.
החומה הראשונה
עריכה
- ערך מורחב – החומה הראשונה
בחלוף השנים הלכה אוכלוסייתה של ירושלים וגדלה, והעיר התפשטה שוב אל מחוץ לחומות לגבעה המערבית. שוב הייתה בירושלים "העיר העתיקה" על הגבעה המזרחית, ופרוור חדש על הגבעה המערבית, שעמד מפורז ללא חומות. במאה השנייה לפנה"ס, עם גירוש היוונים מירושלים וכינון ממלכת החשמונאים, הוקף הפרוור בחומה, כך שהעיר חזרה שוב לגודלה המלא בתוך חומות, כבשלהי ימי בית ראשון. חומה זו עברה כמעט במדויק בתוואי החומה שבנה המלך חזקיהו סביב הר ציון, תוך ניצול שרידים של החומה הקדומה, והגנה על אותן נקודות חולשה טופוגרפיות, שלא השתנו עם השנים.
מקובל לייחס את בניית החומה והשלמתה ליונתן ולשמעון, מנהיגי החשמונאים, אחיו של יהודה המכבי,[9] וזאת על פי אזכורים בספר מקבים א', כמו: ”וישב יונתן בירושלים... ויחל לבנות ולחדש את העיר, ויאמר לעושי המלאכה לבנות החומות” (מקבים א, י, י), או: ”וימהר (שמעון) לכלות את חומות ירושלים ויבצרה מסביב” (שם, יג, י). כן נראה שיוחנן הורקנוס הראשון בנו של שמעון, המשיך במלאכה, וזאת על פי הפסוק: ”ויתר דברי יוחנן ומלחמותיו וגבורותיו אשר עשה, ובניין החומות אשר בנה ומעשיו, הנה הם כתובים על ספר דברי ימי כהונתו הגדולה, למן אשר היה כהן גדול אחרי אביו” (שם טז, כג-כד). חלקים מהחומה הראשונה התגלו סביב הר ציון,[10] לאורך חומת ימינו ליד שער יפו,[11] וכן בקארדו, שבו התגלו שרידי שער, אשר מזוהים כ"שער גינת" המופיע בכתבי יוסף (תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה', פרק ד', ב).[12] במגדל דוד ובסביבותיו התגלו שיפוצים ושיפורים שביצע הורדוס בחומה הראשונה, כמו חיזוק החומה ועיבויה וכן בניית שלושה מגדלי ענק. ממצאים אלה מלמדים על חוסנה של החומה, כמתואר אצל יוסף בן מתתיהו:
"החומה הישנה ביותר שבין שלוש החומות היתה בלתי ניתנת להיכבש, הן מחמת העמקים שסובבוה מכל צד, והן מחמת ההר שעליו היתה בנויה. אבל מלבד יתרון מיקומה היתה גם בנויה בחוסן, שכן דוד ושלמה והמלכים המולכים אחריהם היו עוסקים בעבודה בשמחה"[13]
— יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה', פרק ד', ב
החומה השנייה
עריכהבהמשך תקופת בית שני הלכה והתמלאה ירושלים, עד ש"נלחצה" בין שתי הגאיות העמוקים – נחל קדרון ממזרח וגיא בן הינום ממערב ומדרום. העיר התפשטה אפוא שוב אל המישור הרחב שמצפון לה, לצדו המערבי של הר-הבית, מעבר לנחל הצולב, כך ששוב נוצר לירושלים פרוור מפורז מחוץ לחומה. השוק הגדול הסמוך לכותל המערבי של הר הבית הוסיף והתרחב לכיוון צפון, ורובע חדש נוצר סביב השווקים שהתהוו במקום עם גידול המסחר בהם. הרובע שהתפתח ממערב ומצפון להר הבית ובצמוד אליו, תוּחם במהלך המאה הראשונה לפנה"ס בחומה שנצמדה כ"אוזן" לחומה החשמונאית ("החומה הראשונה"), ונמתחה כקשת מצפון-מערב ועד הר הבית. חומה זו החדשה נקראה "החומה השנייה". ישנן דעות המייחסות את בניית החומה השנייה למלך הורדוס, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי שושלת בית חשמונאי, אלכסנדר ינאי או יוחנן הורקנוס השני.
מאחר שהמישור הצפוני אחיד למדי בגובהו ושטוח, היה על בוני החומה להחליט באופן שרירותי היכן תעבור החומה, אולם הארכאולוג גבריאל ברקאי טוען כי ההחלטה כלל לא הייתה שרירותית: עוד בימי בית ראשון נחצב חפיר במישור הצפוני, הרחק מחומת העיר, כמכשול אסטרטגי לכלי מלחמה (היום – בין שער הפרחים לשער שכם).[14] ייתכן, אם כן, שההחלטה לבנות את הקטע הצפוני ביותר של החומה השנייה דווקא שם נבע מהרצון לנצל את החפיר הקדום לטובת החומה החדשה. כך או כך, יש המזהים שרידים של החומה השנייה באזור שער שכם, אך זיהוי זה מוטל בספק. נכון ל-2011 טרם התגלו הוכחות ברורות לקיומה של החומה השנייה, והתוואי שלה משוער בלבד.[15]
גם התיחום המערבי שלה, פחות או יותר קו ישר מאזור שער שכם עד לחומה הראשונה (מקביל לתוואי רחוב שוק הקצבים של היום), נובע מן ההשערה שהחומה השאירה בחוץ את בתי הקברות. בית הקברות הידוע ביותר מאותה התקופה בתחום הקרוב הוא גבעת הגולגולתא ששם, בין השאר, נצלב ישו וגם נקבר (ולימים נבנתה על קברו כנסיית הקבר וסביבה נבנה הרובע הנוצרי).
ערב החורבן, האוכלוסייה שישבה בתחום הרחבת החומה השנייה מעבר ל"חומה הראשונה" (220 דונם), נאמדת (לפי 50 נפש לדונם) ב-8,800 נפשות.[16]
החומה השלישית
עריכה
- ערך מורחב – החומה השלישית
במהלך המאה הראשונה לספירה המשיכה ירושלים לגדול כלפי צפון, ושוב התגוררו חלק מתושביה בשכונות מפורזות, כנראה בעלות אופי חקלאי יותר. בשנות ה-40 של המאה הראשונה נחלץ המלך אגריפס הראשון להגן על יושבי שכונות אלו, והחל בבניית חומה היקפית ארוכה. הבנייה הופסקה בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש שביצור ירושלים יפגע בשלטון הרומי בארץ ישראל. השלמת הבנייה נעשתה בחופזה רק כ-25 שנה לאחר מכן על ידי תושבי ירושלים, במסגרת ההכנות למרד הגדול. איכות החומה בעקבות כך הייתה נמוכה בהרבה מהמתוכנן, אף שהיו בה, על פי יוסף בן מתתיהו, כתשעים מגדלי שמירה.[17] בסופו של דבר היא לא החזיקה מעמד מול מכונות המצור של הרומאים.
התיאור המקיף ביותר הקיים על אודות מראה ירושלים בשלהי תקופת בית שני מופיע בכתביו של יוסף בן מתתיהו, איש צבא והיסטוריון שחי בארץ ישראל באותה עת. בספרו תולדות מלחמת היהודים ברומאים מתוארות שלוש חומות שהקיפו את ירושלים, שכל אחת מהן הגנה על חלק אחר של העיר.[18] הוא מכנה את החומות בשם "הראשונה" (או "הישנה"), "השנייה" ו"השלישית", ובמחקר הארכאולוגי מקובל עד היום להשתמש בכינויים אלה לחומות ירושלים בתקופת בית שני.
מתיאורי חורבן ירושלים בכתבי יוסף, עולה שהחומות חרבו עד היסוד, ורק חלק קטן מהן הושאר בידי הקיסר טיטוס, כדי שהדורות הבאים יידעו להעריך את עוצמת העיר שכבש. שרידים של החומה השלישית מצויים לאורך רחוב 'החומה השלישית' בפאתי שכונת מאה שערים סמוך לדרך שכם. הם התגלו בשנות ה-20 של המאה ה-20 ונחקרו בידי הארכאולוגים הישראלים, סוקניק ומאיר.
חומות ירושלים בתקופה הרומית והביזנטית
עריכה
כאשר נחרבה ירושלים, נהרסו חומותיה עד היסוד. המידע על מצב העיר בתקופה זו עמום וקטוע; מן המקורות עולה כי העיר עמדה במשך עשרות שנים חרבה ופרוזה. בסביבות שנת 130 לספירה החל ככל הנראה המצביא הרומי איליוס אדריאנוס לבנות את ירושלים מחדש, כעיר אלילית, והמיר את שמה היהודי לאיליה קפיטולינה (ראו ערך מרד בר כוכבא, על המחלוקת בנושא בניית העיר אילייה קפיטולינה). אולם למרות הבנייה מחדש, לא נבנתה חומה חדשה לעיר, דבר המוכח מהיעדרותם המוחלטת של ממצאים כלשהם לביצורים מן התקופה. ירושלים נותרה אפוא פרוזה ונתונה רק להשגחת הלגיון העשירי פרטנסיס, שישב בה כחיל מצב.[19]
לאחר שאדריאנוס ניצח את בר כוכבא במרד בשנת 135, הוא בנה בירושלים כמה שערי ניצחון, שאחד מהם עומד היום בבסיסו של שער שכם, אך ככל הידוע, אף לא אחד משערים אלה שולב בחומה כלשהי. כך, במשך מאות שנות השלטון הרומי בארץ ישראל, עמדה ירושלים פרוזה ללא חומות.
חומת אאודוקיה
עריכה
רק במאה החמישית, בעיצומה של התקופה הביזנטית, התחוללה תפנית בירושלים: אליה אודוקיה, אשתו של קיסר ביזנטיון תאודוסיוס השני שהייתה נוצרייה אדוקה, הורתה על בניית חומה ארוכה וחזקה סביב העיר. באותה עת היא התגוררה בירושלים, וראתה בפסוק ”הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם” (ספר תהלים, פרק נ"א, פסוק כ') צו אלוהי הקורא לה לבצר את העיר, שכן משמעות שמה היווני – אאודוקיה - הוא "המיטיבה".[20]
חומת אאודוקיה הייתה אחת הארוכות שידעה העיר. היא הקיפה את עיר דוד, הר ציון ואת כל מרחב העיר העתיקה של ימינו. תיאור ויזואלי של חומת אאודוקיה ניתן למצוא במפת מידבא.[21] במפה זו מתוארת ירושלים כשהיא מוקפת בחומה אליפטית גדולה, ומוגנת בשערים ובמגדלי שמירה. מקורות כתובים בני התקופה מספרים אף הם על החומה, כמו אנטוניוס מרטיר, שביקר בירושלים בשנת 570 וכתב: ”מעיין השילוח נמצא כיום בין חומות העיר, כיוון שהקיסרית אאודוקיה הוסיפה את החומות הללו לעיר”.[22]
החומה נחשבת לגדול שבמפעלי הבנייה של אאודוקיה בעיר אך לא היחיד. מפעליה הרבים הצריכו מימון רב שבשלב מסוים קופת המדינה לא הצליחה לכסות ולכן היא פנתה לגיוס המוני. אחד מיעדי הגיוס שלה היו היהודים - אאודוקיה התירה להם להתיישב בעיר לראשונה מאז חורבן בית שני תמורת תשלום גבוה.
שרידים של חומת אאודוקיה ניתן למצוא בקצה הגן הארכאולוגי ירושלים, סמוך לפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית, שם השתמר קטע חומה נאה באורך של כ-20 מטרים; כן נתגלו שרידים מחומת אאודוקיה בחפירות שנערכו בשנת 2008 בדרום-מערב הר ציון; וכן סמוך לבריכת השילוח, במדרון המזרחי של עיר דוד, וכן בחומה הצפונית ליד שער שכם ושער הפרחים.[22]
חומות ירושלים בימי הביניים
עריכהחומת אאודוקיה החזיקה מעמד כמעט 600 שנה, לעומק התקופה הערבית הקדומה, אך חרבה לבסוף ברעידת אדמה קשה שפקדה את ירושלים בשנת 1033. במיוחד נפגעה החומה הדרומית, שנהרסה כמעט כליל. במשך כמה עשורים נותרה ירושלים ללא חומות, ודרום העיר (עיר דוד והר ציון) עמד חרב ונטוש. הפאטימים, מושלי ירושלים, ביקשו לשקם את החומות, בעיקר בשל חשש מפני פלישת הסלג'וקים לירושלים, אולם בשל היעדר משאבים ובשל צרכים דחופים יותר בממלכה, התוכניות נדחו.
החומה בתקופה הערבית הקדומה
עריכהבשנת 1055 כבשו הסלג'וקים את בגדאד, בירתם של העבאסים. המעשה הכה בתדהמה את מדינות האזור כולו, והעצים מאוד את הדחיפות בשיקום חומות ירושלים. הח'ליפה הפאטימי אלמֻסְתַנְצִר החל במלאכה, ואילץ את הנוצרים והיהודים יושבי ירושלים לתת מכספם לפרויקט. ההיסטוריון הנוצרי ויליאם מצור מספר שהנוצרים פנו לקיסר ביזאנץ, קונְסטַנְטִינוס מוֹנוֹמָכוֹס, ובסיועו גייסו את הכספים שנדרשו לשלם.[23]
עקב הדחיפות הרבה, ובשל מקורות המימון המועטים, החליט אלמֻסְתַנְצִר לקצר את החומה, ולהשתיתה כמה שאפשר על שרידי חומות קדומות. מאחר שחומת אאודוקיה בדרום ירושלים חרבה לגמרי, הוחלט להשאיר את עיר דוד והר ציון מחוץ לעיר, כך שהחומה הדרומית תעבור מעתה בתוואי צפוני יותר, בתוך העיר. בפעולה זו חסך אלמֻסְתַנְצִר זמן בנייה וכסף, והקטין את מספר עמדות השמירה שנדרשו לאורך החומה. נקודת התורפה של העיר הייתה החומה הצפונית שניצבה על מישור, ולכן הותקן לאורכה חפיר, שנועד לחסום את הגישה הנוחה של אילי ניגוח אל הביצורים.[24] תוואי החומה, כולל התוואי החדש בדרום העיר, הוא הבסיס לחומת העיר העתיקה של ימינו, ונראה כי נדבכים שונים בבסיסה הם שרידים מהחומה הפאטימית. גם החפיר הצפוני הוסיף לשמש בתקופות הבאות, וניתן עד היום להבחין בו בכיכר צה"ל ולאורך החומה הצפונית הנוכחית.
החומה הצלבנית
עריכה
עד סוף המאה ה-11 עברה ירושלים מיד מוסלמית אחת לאחרת; החומה נבנתה ונפרצה שוב ושוב בידי הפאטימים והסלג'וקים, עד שהפכה טלאים מרוב פרצות ותיקונים. מול חומה רעועה זו עמדו הצלבנים במסע הצלב הראשון בשנת 1099, ופרצו אותה בתוך חודש ימים בלבד דרך כמה נקודות חלשות. הצלבנים, שהביאו עמם מאירופה טכנולוגיה מפותחת מאוד של בניית חומות וביצורים, שיקמו את הפרצות בחומת ירושלים וחיזקו אותה. במחצית המאה ה-12 שינו הצלבנים באופן יסודי את אזור שער יפו ("שער דוד" בלשון התקופה): השער המקורי שעמד עד אז בקצה המזרחי של נחל המצודה (היום - בכניסה לשוק ברחוב דוד), הוזז מערבה עד למקום הנוכחי של שער יפו. באופן זה הוכנס נחל המצודה לתוך העיר והוסב לחפיר, המשמש עד היום את המצודה. החומה העות'מאנית "רוכבת" אפוא על השער הצלבני. שער נוסף שעבר שינוי יסודי הוא שער שכם: השער הפאטימי המקורי עבר עיבוי, ואף נוסף לפניו ביצור קדמי (ברביקן), שנועד להבטיח את הגנתו המושלמת של השער.[25] צליינים שביקרו בירושלים באותה עת הרבו לתאר את החומות ואת שערי העיר. לא מעט מפות של ירושלים צוירו אז, והן מוסרות מידע רב על מראה העיר וחומותיה.[26]
החומה עמדה איתנה עד שנת 1187, ואז נפרצה והוצאה מכלל שימוש בידי צלאח א-דין האיובי. צבאו של צלאח א-דין התמחה בלחימה בשטח פתוח באמצעות גדודי פרשים, ולפיכך ראה בחומות מבוצרות מכשול ולא אמצעי הגנה. הבדל זה בין טכניקת לחימה התקפית בשטח פתוח של האיובים, כנגד טכניקת לחימה סטטית בחסות חומות הגנה של הצלבנים, הביא ליישום מדיניות "האדמה החרוכה" של צלאח א-דין והריסת רוב ביצורי הצלבנים בארץ, על מנת להרתיע מפני מסעי צלב עתידיים.
החומה האיובית
עריכה
חומת ירושלים זכתה לאחר מכן לעדנה לזמן קצר: אלמָלִכּ אלמֻעָטְ'ם עיסָא, אחיינו של צלאח א-דין שמוּנָה למושל ירושלים, הורה על בנייתה מחדש של חומת העיר.[27] הבנאים הקימו מגדלי שמירה גדולים ומבוצרים היטב לאורך תוואי החומה המערבית והדרומית, אך נראה שלא הספיקו לחבר ביניהם בחומה: כאשר הפך לסולטאן, בשנת 1219, הודיע לפתע אלמָלִכּ אלמֻעָטְ'ם עיסָא על הריסת הביצורים, בהתאם למדיניות דודו, כדי למנוע התקפה והתבססות צלבנית בארץ.[28]
הסולטאן החל אפוא בהחרבה שיטתית של ביצורי ירושלים.[29] אך בשטח נותרו עד היום נדבכיהם התחתונים של רוב המגדלים שנבנו על ידי פועליו בעיר. ניתן לראותם, למשל, בכיכר צה"ל, במגדל המכונה בטעות מגדל טנקרד; בשער יפו בקטע המצודה הפונה אל הכביש, ולאורך כל תוואי החומה הדרומית של העיר העתיקה. בהר ציון, בפינת החומה הדרומית-מערבית הצופה אל משכנות שאננים, ניצבים שרידיו של מגדל איובי גדול ממדים, שבו נתגלתה כתובת בערבית, המנציחה את בניית המגדל על ידי אלמָלִכּ אלמֻעָטְ'ם עיסָא בשנת 1212. הכתובת נחקקה על גבי אבן מסותתת מהתקופה ההרודיאנית שנלקחה מהר הבית, כמו אבנים רבות אחרות, לצורך בניית המגדל.[30] המגדל שהשתמר באופן המרשים ביותר הוא זה המזוהה בטעות כשער הבורסקאים ליד שער האשפות. במגדל זה ניתן לראות את חלונות ההגנה וחרכי הירי המקוריים. כן השתמרו יפה קירותיו של שער ציון האיובי בתחומי גן התקומה, ובהם חרכי ירי ומעט מקמרונות הגג.
התקופה הממלוכית
עריכהכ-300 שנה עמדה ירושלים בתקופה הממלוכית פרוזה וחומותיה פרוצות. הממלוכים, כקודמיהם, העדיפו לחימת פרשים בשטח פתוח, ובשל חששם ממסע צלב נמנעו משיקום החומות. נוסעים יהודים, נוצרים ומוסלמים שביקרו בעיר תיארו את ירושלים נטושה מפחד תושביה מפני כיבוש ומעשי שוד. כך, למשל, כתב הרמב"ן ב-1267 (שנים ספורות לאחר שעברה לידי הממלוכים):
רבה העזובה וגדול השיממון... וירושלים יותר חרבה מן הכל... ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים (ממלוכים) ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם... העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות – זוכה
— איגרת הרמב"ן לבנו
.
רבי עובדיה מברטנורא, שביקר בירושלים ב-1488, מלמד כי המצב לא השתנה במאתיים השנים שחלפו:
”וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב... וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו”.[31]
מפות וציורים של העיר מאותם ימים מציגים עיר פרוזה, ולעיתים שברי חומות המקיפים אותה. יוצאת דופן היא מפתו של הנוסע הנוצרי מרינו סנוטו, המתארת באופן מפתיע את ירושלים כעיר מבוצרת היטב. הארכאולוג דן בהט טוען כי מדובר במפה דמיונית, שנועדה לשכנע את האפיפיור לקרוא למסע צלב, ולא מפה גאוגרפית מהימנה. סנוטו העריך שאם יחשוב האפיפיור שירושלים מוקפת בחומה, הדבר יעודד אותו לצאת ולכבוש אותה, שכן האפיפיור ידע (כמו כולם) שיכולותם של הנוצרים בכיבוש יעדים מבוצרים עולה על יכולתם של המוסלמים להגן עליהם. אם כן, באופן אירוני, ערי ארץ ישראל בימי הביניים המאוחרים נחשבו מוגנות פחות אם היו מוקפות בחומה.[32]
-
המפה הדמיונית של מרינו סנוטו, 1310 -
חומת ירושלים העות'מאנית
עריכה
- ערך מורחב – חומת ירושלים העות'מאנית
בראשית המאה ה-16, לאחר עלייתו לשלטון של הסולטאן סולימאן הראשון, החליטו השלטונות העות'מאניים להקיף את ירושלים בחומה. ייתכן שהמניע היה דתי - ביקשו לפאר את עיר הקודש, וייתכן שהסיבה הייתה ביטחונית - להגן עליה מפני שודדים,[34] ויתר על כן, להבטיח את שלטונם בה מול מסע צלב חדש.[35] אולי היה שיקול כלכלי - העריכו שבניית חומה תמשוך תושבים לירושלים, ובכך ישתפר מצבה המסחרי והדמוגרפי.[36] סברה נוספת היא שחומות ירושלים העות'מאניות נבנו לשם פיאורה של העיר.
אורך החומה העות'מאנית מגיע לארבעה וחצי קילומטרים והיא סוגרת על מרובע ששטחו כקילומטר רבוע אחד (העיר העתיקה של ימינו). גובהה כ-10 מטרים, ועובייה כ-2 וחצי מטרים בממוצע. החומה נבנתה במהירות בין השנים 1538 ו-1542, תוך ניצול תוואי חומות קדומות ושימוש משני באבנים מקומיות. אלפי פועלים, ובהם בנאים מומחים שהובאו מקהיר, מחלב ומאיסטנבול, עמלו על הקמתה, תחת פיקוחו של מוחמד צ'לבי אלנקאש, פקיד עות'מאני רם-דרג, שאף היה אחראי על גביית המיסים לצורך הבנייה.[37] זהותם של האדריכלים שתכננו את החומה אינה ידועה, אך אגדה אורבנית מזהה את קברם עם קברי המהנדסים בשער יפו. לפי אגדה זו, שני האדריכלים הוצאו להורג כיוון ששכחו לכלול בתוואי החומות את הר ציון, בעל המיקום האסטרטגי. לפי גרסה אחרת, הומתו השניים כדי לוודא שאף שליט אחר לא יוכל לשכור את שירותיהם לבניית חומה מפוארת כמו זו.[38]
שמונה פתחים נפתחו בחומה העות'מאנית. רוב שעריהם מקושטים בעיטורים ותשליבי אבן, שחלקם נשדדו ממבנים קדומים סמוכים. כך למשל, מעוטרת חזיתו של שער ציון בכותרות עמודים צלבניות, ומשני צדיו חרכי ירי מסוגננים, שהם למעשה חלונות כנסייה; שער האריות קושט בצמד ברדלסים, שעיטרו כנראה לפני כן מבנה של השליט הממלוכי ביברס, שברדלס היה סמלו; ייתכן גם שהקשת הפנימית בשער יפו נלקחה מכנסייה צלבנית. בתקופות שונות נהגו לנעול את השערים מדי לילה, אולם בשנת 1891 מתאר אברהם משה לונץ[39] את מצב השערים כך: ״באב אלחליל (שער חברון) שנקרא כיום "שער יפו" פתוח כל הלילה. באב אלשדיד (השער החדש) נפרץ בחומה בשנת 1890 ואף הוא לא נסגר (בשנה זו טרם נוספו לו דלתות). באב אלעמוד (שער שכם) גם הוא פתוח כל הלילה. באב אלזהרא (שער הפרחים) השער הזה וכן כל השערים הבאים סגורים כל הלילה על מסגר, ויפתחו לבקשת הנכנסים והיוצאים. השערים הסגורים בלילה הם: באב אלסבאת (שער האריות), באב אלמגרבה (שער האשפות), באב נבי דאהוד (שער ציון)״. עקב שינויים דמוגרפיים עירוניים, הוקמו שכונות חדשות מחוץ לחומות. בנוסף, גברה תחושת הביטחון הכללית עם הקמתן של יחידות שיטור, ולכן קטנה התועלת בנעילת השערים בלילה והם נשארו פתוחים במשך כל שעות היממה.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1989 (הספר בקטלוג ULI)
- נתן שור, בונים חומה בירושלים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
- מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים - החומות, הערים והר הבית, תל אביב 1983 (הספר בקטלוג ULI)
- ריכב רובין, ירושלים במפות ובמראות - מן התקופה הביזנטית עד המאה הי"ט, תל אביב 1988 (הספר בקטלוג ULI)
- נתן שור, "מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים", בתוך: אלי שילר (עורך), ספר זאב וילנאי, ירושלים: הוצאת אריאל, 1987, עמ' 66–70.
- Johanna Regev, Yuval Gadot, Joe Uziel, Ortal Chalaf, Yiftah Shalev, Helena Roth, Nitsan Shalom, Nahshon Szanton, Efrat Bocher, Charlotte L. Pearson, David M. Brown, Eugenia Mintz, Lior Regev, Elisabetta Boaretto, Radiocarbon chronology of Iron Age Jerusalem reveals calibration offsets and architectural developments, Proceedings of the National Academy of Sciences 121, 2024-05-07 doi: 10.1073/pnas.2321024121
קישורים חיצוניים
עריכה
- גן לאומי עיר דוד, באתר רשות הטבע והגנים
יחיאל זלינגר, חשיפת חומות ירושלים סביב הר ציון, "טבע הדברים" (כפי שאורכב בארכיון האינטרנט)- יורם צפריר, שערי ירושלים בתיאור מוקדסי - הצעת זיהוי חדשה על פי מקורות ביזאנטיים, קתדרה 8, יולי 1977, עמ' 155-147
- יורם צפריר, חומות ירושלים בימי נחמיה, קתדרה 4, יולי 1977, עמ' 42-31
- אמנון כהן, ביצורה של ירושלים העות'מאנית - המימד האירופי, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 64-52
- אתר שימור חומות ירושלים, 2012-2007 רשות העתיקות, מינהל שימור
- סקירה היסטורית של חומות ירושלים באתר שימור חומות ירושלים, 2012-2007 רשות העתיקות, מינהל שימור
- אבי משיח, פרויקט שימור חומות ירושלים, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2009
הערות שוליים
עריכה- ^ רוב הממצאים נחשפו בחפירות קתלין קניון בעיר דוד בשנות ה-60, ובחפירות יגאל שילה בשנות ה-70.
- ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוקים ד'–ט', ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוקים ד'–ט'.
- ^ עתיקות.
- ^ זאת על פי ממצאים בני התקופה שהתגלו בחפירות ברובע הנוצרי, ראו: מגן ברושי וגבריאל ברקאי, "חפירות בקאפלה של ורטן הקדוש בכנסיית הקבר", ארץ ישראל, י"ח, 1985, עמ' 814
- ^ חוקרים: חומת העיר שבעיר דוד לא נבנתה בימי חזקיהו, אלא מוקדם יותר - בימי המלך עוזיהו, באתר ערוץ 7, 2.5.2024
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק י"ד
- ^ הטענה כי נחמיה הקיף גם את הגבעה המערבית אינה מקובלת עוד, ראו: מגן ברושי, "מניין תושביה של ירושלים הקדומה", בין חרמון לסיני - יד לאמנון, ירושלים תשל"ז, עמ' 74-65
- ^ ראו: על חפירות קתלין קניון, אצל: יורם צפריר, חומות ירושלים בימי נחמיה, קתדרה 4, יולי 1977, עמ' 40
- ^ מיכאל אבי-יונה, "הארכאולוגיה והטופוגרפיה של ירושלים בימי הבית השני", ספר ירושלים תשט"ז, עמ' 311-306
- ^ שירות הידען, נחשפה בהר ציון: החומה הדרומית של ירושלים מימי בית חשמונאי, באתר "הידען", 4 בספטמבר 2008
- ^ ראו: מגן ברושי, "חפירות חדשות לאורך חומות ירושלים", קדמוניות, ט' תשל"ו, עמ' 76-75
- ^ דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 39, וכן מפה בעמ' 32
- ^ יוסף טעה כאשר תיארך את החומה הראשונה לימי דוד ושלמה
- ^ גבריאל ברקאי, שלושה קברים מתקופת הבית הראשון מצפון לשער שכם, וזמנו של החפיר הצפוני של ירושלים, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 26-25
- ^ סקירה היסטורית, ציר הזמן
- ^ ירושלים לדורותיה, יחידה 3 (כתבו: ישראל רונן, רבקה ניר, רוני רייך), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ח – 2017, עמ' 171.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה', פרק ד', ב
- ^ ספר ה', פרק ד', ב
- ^ דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 54; וכן הלל גבע, האם היה קיים 'מחנה-לגיון' רומי בירושלים - ביקורת ארכאולוגית, קתדרה 25, ספטמבר 1982, עמ' 6.
- ^ דן בהט, אטלס ירושלים הגדול, עמ' 66.
- ^ מן המאה השישית או המאה השביעית, ועל פי דן בהט מפת מידבא היא מהמאה השמינית
- ^ 1 2 סקירה היסטורית, ציר הזמן
- ^ עמיקם אלעד, ערי החוף של ארץ ישראל על פי מקורות ערביים, קתדרה 8, יולי 1977, עמ' 169.
- ^ תארוך החפיר הצפוני לתקופה הערבית הקדומה מבוסס על כרוניקות צלבניות מימי המצור שערכו על ירושלים, דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 74.
- ^ דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 87.
- ^ מבחר מפות צלבניות, אצל דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 97-93.
- ^ יהושע פראוור, ספר ירושלים, התקופה הצלבנית והאיובית, עמ' 13.
- ^ משה שרון, ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 110
- ^ ראו: מסע הצלב השישי.
- ^ הכתובת אצל: דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 101.
- ^ אצל: דן בהט, ירושלים אוסף מקורות, ירושלים: הוצאת אריאל 1999, עמ' 191.
- ^ דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, עמ' 104.
- ^ ציורו של בנטינג הוא דוגמה אחת מני רבות לאי הבנת דבריו של יוסף בן מתתיהו, על שלוש החומות שהקיפו את ירושלים בתקופת בית שני.
- ^ אלי שילר, "העיר העתיקה כיום", בתוך: הנ"ל וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, ירושלים 1991, עמ' 42.
- ^ מאיר בן דב, ביצורי ירושלים - החומות, הערים והר הבית, תל אביב תשמ"ג, עמ' 79.
- ^ אמנון כהן, "ביצורה של ירושלים העות'מאנית - המימד האירופי", עמ' 59.
- ^ אמנון כהן, "האמנם נבנו חומות ירושלים על ידי אברהם קאסטרו?", ציון, מ"ז, תשמ"ב, עמ' 418-407.
- ^ דוד קרויאנקר, ירושלים, עמ' 76.
- ^ א.מ לונץ מורה דרך בארץ ישראל, 1891, הוצאת אריאל, עמ' 100
| אתרי העיר העתיקה של ירושלים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 | ||||||||
| שערי ירושלים | ||||||||
|
שער האריות • שער הפרחים • שער שכם • השער החדש • שער יפו • שער ציון • שער האשפות • שער הרחמים • שערי חולדה | ||||||||