ויקיפדיה

איליה קפיטולינה

ירושלים בתקופה הרומית

אַיְליה קָפּיטוֹלִינה (בלטינית: COLONIA ÆLIA CAPITOLINA) הייתה עיר רומית, שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים בסמוך לפרוץ מרד בר כוכבא, יתכן כמניע מרכזי לפריצתו או כחלק מהעונש שהושת על יהודה לאחר המרד.

תוכנית איליה קפיטולינה. ארבעת שערי הניצחון של אדריאנוס מסומנים בירוק
'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי, ובצד השני דמותו של אדריאנוס
צורת מטבע רומאי, המתאר את חרישת הר הבית

אטימולוגיה

עריכה

השם 'איליה' נגזר משם משפחתו של אדריאנוס, ו'קפיטולינה' מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים (אנ') (כלומר: יופיטר, יונו ומינרווה) של רומא.
השם המקוצר איליה (AELIA) המשיך לשמש, במקביל לשם 'ירושלים', לאורך רוב התקופה הביזנטית, ואף בראשית התקופה הערבית הקדומה כעדות הכיתוב על מטבעות ערביים בני התקופה.

מועד הקמת העיר

עריכה

על פי שניים, פיענוח כתובת לאדריאנוס (ירושלים) בראשית המאה ה-21 לאחר שנמצאה מחציתה האבודה, וטקס חרישת העיר, סימון רחבת הר הבית, ניקוי הרחבה וחללי ההר בתשעה באב ג'תתצ"ב, 8 ביולי שנת 132, בעת ביקורו של אדריאנוס בירושלים סביב שנת 130 העיר הרומית טרם נבנתה. גם על פי עדותו של אוסביוס, העיר הוקמה רק בשנת 136, כעונש לאחר דיכוי מרד בר כוכבא.

על פי מחקר מוקדם יותר המסתמך על תמצית מעדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, הוקמה איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא, ואף שימשה עילה לפרוץ המרד בשנת 132. מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה יחד עם מטבעות בר כוכבא תרמו להשערה שהעיר הייתה קיימת בזמן המרד.[1]

מעמד העיר לאחר חורבן בית שני

עריכה

קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בתקופה שבין חורבן בית שני בשנת 70 ועד ראשיתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו מספר על התקופה שלאחר החורבן בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים ברומאים; כן מופיע מעט מידע על ירושלים, בעיקר בתקופת איליה קפיטולינה, בכתביו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הלה מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת מקדש יופיטר על הר הבית, דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים, ובעיקר בכתבי ההיסטוריון ואב הכנסייה אוסביוס.

ליהודים הייתה באיליה קפיטולינה דריסת רגל מועטה בלבד, ובתנאים אלו עלתה ופרחה בה הקהילה הנוצרית, נושאת הדגל של הדת החדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה ככת יהודית-נוצרית, ובהמשך כקהילת נוכרים-ערלים.

הנוצרים ראו בעצם חורבן ירושלים ובית המקדש השני מחד ובבניית איליה קפיטולינה מאידך, עדות לירידת קרנה של היהדות ולצדקתה של הנצרות, אף שהעיר הפגאנית הייתה אנטיתזה לנצרות, והאימפריה הרומית אף רדפה את הנוצרים.

איליה קפיטולינה איבדה ממעמדה החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות.

המחקר ההיסטורי

עריכה

הידע ההיסטורי על איליה קפיטולינה מצומצם. אף על פי שקיימים ממצאים ארכאולוגיים הם נמצאים במשורה - במיוחד על העיר במאה השנייה והשלישית לספירה, לגביהן אין כל מקור המתאר את תולדות העיר או מידע על תושביה והטופוגרפיה שלה.

מקורות היסטוריים

עריכה

התקופה עד חורבן בית המקדש מתוארת היטב בידי יוסף בן מתתיהו. אך עם הפיכת יהודה לפרובינקיה רומית, הולך התיעוד ומידלדל ונסמך בעיקר על אמירות בתלמוד, שכמעט ואינן תורמות מידע היסטורי על העיר.[2]

המקורות העיקריים והבעייתיים המכסים קטע קצר מהתקופה הרומית מסתפקים בפסקאות קצרות ומתמקדים בהקמת איליה קפיטולינה ובמרד בר כוכבא. המקור הראשון הוא החיבור "היסטוריה אוגוסטה" - אוסף ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117–284 (מימי קיסרותו של אדריאנוס), שמחברן האמיתי וזמן חיבורן אינם ידועים. עם זאת ניתן להניח כי החיבור נכתב בסוף המאה ה-4 על ידי מחבר (או מחברים) המשתייך לחוגים הפגאניים של רומא; מהימנות הביוגרפיות מוטלת בספק, אך למרות זאת (עקב מיעוט במקורות אחרים) הן משמשות מקור ראשי לתולדות הקיסרות הרומית במאה השלישית לספירה. על פי היסטוריה אוגוסטה, הסיבה למרד בר כוכבא היא גזירת הקיסר אדריאנוס האוסרת את מצוות המילה.[3] החוקר אהרן אופנהיימר קובע בצוותא עם פרופסור בנימין איזק, כי "היסטוריה אוגוסטה" היא מקור בלתי אמין והדברים המוזכרים בו אודות יהודים, כוונתם יותר לבדר, מאשר לתאר מהלכים היסטוריים אמיתיים.[4]

מקור נוסף, המתמקד בייסוד איליה קפיטולינה מנקודת מבט רומית, הוא דיו קאסיוס קוקיאנוס (156 - סביבות 229) שהיה היסטוריון ואיש ציבור רומי. דיו פרסם תיאור היסטורי של רומא, בשמונים כרכים, שעליהם עבד במשך עשרים ושתיים שנים. ההיסטוריה בכרכים אלו הקיפה תקופה בת 983 שנים, והחלה מיום הגעתו של איניאס לאיטליה וייסודה של רומא עד שנת 229. משלושים ושישה הכרכים הראשונים נותרו אך שרידים מועטים. בין הכרך השלושים ושבעה לכרך החמישים וארבעה, העוסקים בתקופה שבין 65 לפנה"ס ובין 12 לפנה"ס, מצויים בידינו הכרכים בשלמותם. חשיבות מרובה יש לדיו קסיוס בהיסטוריוגרפיה של תולדות עם ישראל. הוא אחד המקורות היחידים שמהם ניתן ללמוד על מרד התפוצות ומרד בר כוכבא ובנוסף הוא מוסיף ידיעות ומאשש את כתבי יוסף בן מתתיהו הנוגעים למרד הגדול. דיו נוטה לדייק יותר כאשר הוא מתאר את היהדות ובניגוד להיסטוריונים לטינים ויוונים אחרים הוא לא נוקט עמדה לרעת היהודים ואינו מעיר הערות מעליבות על טיבה של הדת היהודית או של עם ישראל.

מקור נוסף הם כתביו של אוסביוס מקיסריה, (סביבות 275 – 30 במאי 339) (שכונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס"), היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית המוקדמת. מהפעילות הספרותית הענפה של אוסביוס שרדו כתבים רבים יחסית. על אף שנחשד באריאניזם היה אוסביוס הכרחי לכנסייה בשל שיטת הכתיבה שלו; הציטוטים המדויקים שלו מהמקורות הראשוניים חסכו מיורשיו את המאמץ שבמחקר מקורי. שתי היצירות ההיסטוריות הגדולות של אוסביוס הן ה"כרוניקון" ו"היסטוריה כנסייתית". החיבור הראשון ("היסטוריה אוניברסלית"), מחולק לשני חלקים. החלק הראשון ("אנלים") הוא תקציר ההיסטוריה האוניברסלית מהמקורות, על פי לאומים. החלק השני ("קנונים כרונולוגיים") מסדר את החומר ההיסטורי בטורים מקבילים, כך שניתן יהיה לראות במקביל את ההתרחשויות במקומות שונים. כתביו מתארים קטעים מההיסטוריה של ירושלים הרומית ומתמקדים בתולדות ירושלים-איליה הנוצרית ומודרכים על ידי השקפתו המפורסמת כי האסונות שהיו מנת חלקה של האומה היהודית הם תוצאה של התפקיד שמילאו היהודים במותו של ישו.

ממצאים ארכאולוגיים

עריכה
 
מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה
 
מטבע מאיליה קפיטולינה של הקיסר אנטונינוס פיוס ועליו סמל הלגיון העשירי
 
מטבע מאיליה קפיטולינה של הרניוס האטרוסקי ועליו מתוארת הזאבה הקפיטולינית

המחקר הארכאולוגי של ירושלים שהחל באופן מדעי במאה ה-19 נתקל בקשיים בחשיפת העיר הרומית שלא נחרבה, ולכן לא "קפאה בזמן" - אלא התמזגה אל תוך העיר הביזנטית. הנוצרים פירקו את המונומנטים והמאפיינים הפגניים של איליה קפיטולינה, והעיר הנוצרית הכחידה את השרידים ובלעה אותם, ולא נודע כי באו אל קרבה. בניגוד לכך, ממצאים רבים מהעיר הביזנטית נחשפו בחפירות בכל חלקי ירושלים, ואלה מאפשרים לשחזר את תוכנית העיר ואת המבנים העיקריים בה.

מחקר נומיסמטי

עריכה

בהיעדר ממצאים של ממש, מפיקים הארכאולוגים תמונה כוללת ממחקר נוּמִיסְמָטִי, שהחל עוד במאה ה-19. ב-1881 פרסם החוקר ואוצר מחלקת המטבעות של המוזיאון הבריטי, סר פרדריק מאדן, את מחקרו "היסטוריה של מטבעות יהודים וכסף בברית הישנה והחדשה".[5] פרק שלם מוקדש בספרו למטבעות העיר הרומית ועל בסיס זה הושתתו מחקרים נוספים. באקדמיה הישראלית נחקרה תקופה זו בידי פרופסור יעקב משורר שפרסם מספר ספרים הסוקרים את הממצאים הנומיסמטיים באיליה קפיטולינה.[6] על פי ניתוח מטבעות הקיסר אדריאנוס לרגל ביקורו בפרובינקיה יהודה (יודיאה), ובהשוואה למטבעות שנטבעו במהלך הביקור, קבע פרופסור משורר כי איליה קפיטולינה נוסדה בסמוך לביקור הקיסר, וייסודה הצית את מרד בר כוכבא.

במקביל לפרסום ספרו של יעקב משורר התגלו בירושלים כ-200 מטבעות שנטבעו החל מעל ידי אדריאנוס עד שנת 251, שאז נפסקה טביעת מטבעות באיליה קפיטולינה, ככל הנראה משום שמעמד העיר הידרדר לשפל. מהרצף הזה נעדרים קיסרים רומאיים ששלטו משנת 235 עד 249 והסיבה לכך אינה ידועה. המטבעה באיליה קפיטולינה נקשרה בשמו ובחסותו של האל דיוניסוס (בכחוס, או ליבר ברומא) שידוע כי היה חביב על אנשי צבא, ופולחנו היה פופולרי גם באיליה קפיטולינה. סמלים וחפצים הקשורים בפולחנו הפכו לסמלי המטבעה שלעיתים נוספו למטבעות, לדוגמה: דגמי צמחים, איצטרובל, קיסוס או מוטיבים הקשורים לגפן.

מטבעות רבים נמצאו עם סמלים וכתובות של הלגיון העשירי (פרטנסיס) ובכך ניתן סימוך נוסף לשפע הממצאים הקושרים את הלגיון לעיר; הדבר מצביע על כך שאוכלוסיית איליה קפיטולינה - והחיים הכלכליים בעיר - התבססו על תושבים שהיו חיילים ומשוחררי הלגיון. על גבי חלק מהמטבעות מופיעה האלה פורטונה שהייתה פטרונית העיר כשהיא אוחזת בנס הלגיון.[7]

מטבע של אדריאנוס מתאר את יופיטר, שאף נתן את שמו לעיר, יושב במקדשו שבאיליה קפיטולינה; מטבע נוסף, מרובע, מתאר את האלה פורטונה יושבת במקדשה שנבנה בשנת 140. מטבעות אלה מעידים על חיי הדת בעיר. מטבעות אחרים מתארים את הזאבה הקפיטולינית המניקה את התאומים רומולוס ורמוס - סמל העיר רומא, ונושאים כיתוב בלטינית (בניגוד ליוונית שהייתה בעבר שפת המזרח התיכון). תיאורים אלה מעידים על מעמדה המיוחד של העיר שתושביה היו אזרחי רומא ובעלי מעמד מיוחד.[8]

מחקר אפיגרפי

עריכה

המחקר האפיגרפי מירושלים בתקופה הרומית נאלץ אף הוא להתמודד עם דלות ממצאים המקשה על גיבוש תמונה כלשהי של העיר וחייה. הרושם הראשון המתקבל מניתוח הממצאים הוא מעבר חד בין ירושלים היהודית של תקופת בית שני, המשופעת בעשרות כתובות המשקפות עיר יהודית גדולה ותוססת, מרכז תרבותי ויעד לעלייה לרגל - לבין איליה קפיטולינה עד תקופת קונסטנטינוס, כשהממצאים המיוחסים לתקופה זו הם דלים ביותר ובתוך חוסר זה בולט היעדרן המוחלט של כתובות יהודיות-עבריות, עדות למהפך שעברה העיר. הכתובות עד ימי מרד בר כוכבא ספורות ולמעשה זוהו 2 שברי כתובות משימוש משני, אחת מהן על עמוד בחפירות באזור הר הבית שנחקקה לאחר המרד הגדול ומוקדשת לאספסיאנוס ולטיטוס על ידי מפקד הלגיון העשירי ששמו נמחק.[9]

כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית. על פי ניסוח הכתובת, ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 לספירה (שנת ביקורו של אדריאנוס בירושלים) העיר עדיין איננה איליה קפיטולינה. עם זאת היא מעידה על כך ששנתיים לפני פרוץ המרד כבר נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר. ייתכן, אם כן, כי המרד פרץ על רקע עבודות אלה, ברם החלטת אדריאנוס לשנות את שם העיר ולאסור על יהודים להיכנס אליה, הייתה חלק מצעדי הענישה בגינו.[10]

ייסוד איליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא אינם משתקפים בכתובות שנחשפו בעיר. רוב הכתובות מהתקופה הרומית נמצאו בחלק הצפון-מערבי של ירושלים, אך לא ברור בהיעדר מידע ממקורות מחקר אחרים מהי משמעות עובדה זו. הכתובות נחקקו בשפה הלטינית והשמות המוזכרים בהן הם שמות לטיניים, זאת בניגוד מוחלט לממצאים מהארץ וממקומות אחרים במזרח התיכון, אך בהתאמה לממצאים במפקדת הלגיון השלישי קירנאיקה, ששכנה בבוסרה שבעבר הירדן, בירת הפרובינקיה ערביה; הכתובות הרשמיות משם נכתבו בלטינית, בעוד הכתובות האזרחיות של האוכלוסייה המקומית שלא הושמדה ונעלמה - נכתבו ביוונית. הקבלה מעניינת נוספת קיימת מול העיר בעלבכ, בה לא חנה לגיון רומי, אך הייתה מרכז פולחן רומי לאלים הקפיטולינים, ובה התיישבו אזרחים רומים - חיילים משוחררים - וגם בה הייתה השפה הלטינית לשפה הראשית ולא רק הרשמית, עד לעליית הנצרות. מאפיין אחר של הכתובות המעטות שנחשפו הוא ההתייחסות לנושאים צבאיים, ונדירותן של כתובות אזרחיות, או של אנשים פרטיים. ממצאים אלה מעידים כי איליה קפיטולינה הייתה עיר רומית בעלת הרכב אוכלוסייה הומוגני למדי של אזרחים רומים, רובם אנשי צבא פעילים או בדימוס.

תולדות ירושלים בתקופה הרומית

עריכה

המרד הגדול

עריכה
  ערך מורחב – המרד הגדול

המרד הגדול (66 – 73/74) היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרד החל בשנת 66 לספירה, ובין גורמיו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוכים בין יהודים ללא-יהודים ומתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, משהטילו הרומאים מצור על ירושלים. המצור נמשך כחמישה חודשים; מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב. בשלב הסופי של המאבק התבצרו המורדים בהר הבית, ולאחר שישה ימים של לחימה נואשת חדרו הרומאים דרך השערים אל המתחם. לאחר לחימה עזה, ביום תשעה באב ג' תת"ל (שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס את החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש. מאות אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו, רובן הועברו לרכוש "הסנאט והעם הרומי" וחלקן היו ל"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר).

יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי. מושל (לגאט) שישב בקיסריה שלט על הארץ, הלגיון העשירי פרטנסיס ישב בירושלים. בסיס הקבע שלו היה בשלושת המגדלים שנותרו בעיר - היפיקוס, מרים ופצאל. האוטונומיה המשפטית של היהודים בוטלה, ונשללו זכויותיהם החוקיות. מס מיוחד הוטל על היהודים - "המס היהודי" שהיה בגובה הסכום אותו שילמו היהודים בעת שהמקדש היה קיים על מנת להחזיק את המקדש, קרי - שתי דרכמות, שנועד להדגיש את ההשפלה וההשתעבדות. לחורבן ירושלים ובעיקר לנפילת המקדש הייתה משמעות מיוחדת, כיוון שהמקדש מילא פונקציות רבות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, מכאן שחורבנו היה הרה אסון. חורבן המקדש ריסק בפועל גם את הנהגת העם המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצולה והצדוקים.

תקופת בין המרידות

עריכה

שאלת הנוכחות היהודית בירושלים ובמרחב הכפרי מסביבה היא שאלת מפתח בניסיון להעריך את החיים ביהודה לאחר חורבן הבית. ישנן כמה עדויות מהן ניתן להסיק כי במרחב הכפרי של ירושלים חיו יהודים.

  • פפירוס מורבעת 114 – בתעודה זו הלווה היה יהודי שהגיע ממקום כלשהו שהיה בטופרכיה המכונה "אורינה" (Orine, בעברית: "ההר") שהחליפה את טופארכיית "ירושלים", בעוד שהמלווה היה חייל מהלגיון העשירי פרטנסיס שישב ב"ירושלים". המסקנה המתבקשת היא שהלווה התגורר באחד הכפרים באורינה, כלומר בהרי ירושלים ("הטופרכיה ההררית"). התעודה מתוארכת לשנת 115 לספירה.[11]
  • מחקר על עיר הקברים מסביב לירושלים - במחקר שערכו עמוס קלונר ובועז זיסו עולה כי בעשרים מערות נמצאו חפצים המצביעים על המשך הקבורה על ידי יהודים לאחר המרד הגדול, ולדעתם נראה כי היהודים המשיכו לקבור מתים מסביב לירושלים עד מרד בר כוכבא.[12] פרופ' חנה כותן מסיקה ממחקר זה כי היהודים המשיכו לגור בירושלים ובאזור שסביב לה עד דיכוי מרד בר כוכבא.[13] יובל שחר ערער על קביעתה של כותן וטען כי התעודה מצביעה אמנם על כך שיהודים חיו בטופארכיה Orine, אך אין לדעת עד איפה היא השתרעה; בנוסף הוא טען שיש להיזהר מהסקת מסקנות על פי תעודה אחת, ושהקבורה בירושלים יכולה להצביע על המשך קבורה בקברי אבות. לדעתו - היישוב היהודי במרחב ירושלים התרוקן כליל לאחר המרד הגדול.[14]
  • היישוב הכפרי בשועפט - בשנת 2006 נחפר, תחת ניהולה של רחל בן נתן, אתר של יישוב יהודי בשועפט שהוקם לאחר מרד החורבן ביוזמת השלטונות הרומאיים, והממצאים מראים כי אזור ירושלים (באותו זמן Orine) לא התרוקן כליל מאוכלוסייה יהודית בעקבות החורבן. על פי העדויות הארכאולוגיות שנחשפו באתר ניכר כי אוכלוסיית המקום הייתה אוכלוסייה יהודית אמידה, וכי מדובר ביישוב היהודי הגדול ביותר מתקופה זו שנחשף בקרבת ירושלים. מכיוון שהמטבעות המאוחרים ביותר שזוהו הם מתקופת אדריאנוס ולא נמצאו באתר מטבעות בר כוכבא, הניחה החוקרת כי יישוב זה ננטש לפני מרד בר כוכבא.[15]

ירושלים הרומית - איליה קפיטולינה

עריכה

בספר השישי של מלחמת היהודים מתאר יוסף בן מתתיהו כיצד חרבה ירושלים לחלוטין בידי הרומאים לאחר המצור; לפי הכתוב החרבת העיר הייתה מדיניות מכוונת, אך בן מתתיהו טוען כי שריפת בית המקדש השני נעשתה בניגוד לרצונו של טיטוס. בסיכומו של דבר נשארו על עומדם שלושת המגדלים של מצודת העיר: פצאל, היפיקוס, ומרים, וכן חומת העיר המערבית ששימשו כביצורים למחנה הלגיון. ירושלים התרוקנה מתושביה, הזקנים והלוחמים נרצחו, בני שבע עשרה נשלחו לעבדות במכרות או ללחום כגלדיאטורים בקרבות בזירה בינם לבין עצמם, או בינם לבין חיות טרף. ילדים בני פחות משבע עשרה נמכרו לעבדות.[16] לשמירת השקט בפרובינקיה הבעייתית נשאר בירושלים הלגיון העשירי. על פי יוסף בן מתתיהו התמקם כל הלגיון בירושלים, אך ייתכן ויחידות שונות וכוחות עזר הוצבו בבסיסים אחרים ברחבי יהודה. אדמות באזור מוצא הועברו לידי שמונה מאות ותיקי הלגיון (טריארים) שהקימו במקום יישוב בשם "קולוניה אמאוס", שאזכורו נשמר בשם הערבי של המקום: קאלוניה. מעמדה של ירושלים לא השתנה - עד אותו זמן, ולא נאסר על יהודים להיכנס אליה או להתגורר בה.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש

עריכה

לפי חלק מהמקורות היהודים, בעת ביקורו של הקיסר אדריאנוס ביהודה בשנת 130, הוא הבטיח להקים את ירושלים מחורבותיה ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון הקיסר ברצינות לדבריו, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים, ואף ראשי הנוצרים הראשונים, השתדלו מאוד אצל הקיסר שיימנע מבניית המקדש מחדש. כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים - כך היה גודל מפח הנפש שלהם משהתברר כי הקיסר אינו מתכוון לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. אדריאנוס עצמו לא היה מודע לעוצמת התקוות שעורר, ולעומק האכזבה שבאה בעקבותיהן. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה המסמלת את יהודה, וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה.[17]

ייסודה של איליה קפיטולינה

עריכה

העדות העיקרית לייסוד איליה מצויה בחיבורו של קסיוס דיו,[18]

מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד אדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר קרא לה איליה קפיטולינה, וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס; כי היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם, ושמקדשי נכר נבנים בה

— קסיוס דיו, תולדות הרומאים, סט: 11-12;

כלומר - הקיסר החליט עוד בטרם פרץ מרד בר כוכבא, לייסד עיר חדשה על חורבות ירושלים. בעיר התיישבו לא-יהודים ונבנו בה מקדשים פגאניים, כולל באתר שבו עמד בית המקדש. פרופסור בנימין איזק טוען כי בניית העיר איליה נועדה בעצם לשרת את הלגיון ה-10 פרטנסיס שכבר חנה בה, ושיקום העיר החרבה כקולוניה הייתה צעד בכיוון הפיכתה לבסיס של חיילות הפרובינקיה.[19] אימות לכך שהעיר נבנתה לאחר ביקור אדריאנוס ביהודה, הוא במכתב שכתב אדריאנוס בעת ביקורו בירושלים בשנת 130 לספירה, במכתב עדין נקראה העיר ירושלים ולא איליה קפיטולניה.[20][21]

בשולי אירוע זה מופיעה דמותו של עקילס הגר, גר צדק שהתגייר עוד לפני מרד בר כוכבא, בתקופת התנאים; זהו מחבר תרגום עקילס של התורה ליוונית, שנעשה על דעת רבי יהושע ורבי אליעזר. לפי רוב הדעות, עקילס היה קרוב משפחתו של הקיסר הרומי אדריאנוס; לפי אפיפניוס, הקשר המשפחתי של עקילס עם אדריאנוס נבע מקשר נישואין בין משפחותיהם. אפיפניוס כותב עוד, כי עקילס נשלח לירושלים בשנה ה-12 לשלטון אדריאנוס (שנת 129/130) בהוראת הקיסר, בתפקיד רשמי, כדי לפקח על בניית העיר האלילית "איליה קפיטולינה" על חורבות ירושלים כקולוניה רומית, כולל הקמת מקדש אלילי על חורבות בית המקדש.[22] במהלך אותה שליחות - לפי אפיפניוס - התוודע עקילס מקרוב ליהדות, ובהמשך התגייר.[23]

מרד בר כוכבא

עריכה
  ערך מורחב – מרד בר כוכבא

במרד בר כוכבא קמו יהודי ארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית, בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132–136 לספירה.[24] בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא שזכה לתמיכת חלק מחכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך בהמשך דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ ישראל הדלדל וכמעט וחרב. שלוש השנים בהן שלט בר כוכבא ביהודה, היו לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת ישראל 1812 שנה מאוחר יותר. ניתוח המקורות באשר לסיבות שגרמו לפריצתו של מרד בר כוכבא, מצביע על שתי סיבות אפשריות שהובילו למרד: בנייתה של איליה קפיטולינה, וגזירת איסור המילה. יש מחלוקת בין החוקרים איזו מהסיבות הללו דחפה יותר לפריצת המרד: בניית העיר האלילית או גזירת הקיסר על המילה – או שמא שתי הסיבות גם יחד.[25]

על פי אוסביוס בניית העיר הרומית הייתה למעשה תוצאה של המרד ברומאים. עניין זה תואם את המגמתיות של אוסביוס שהאמין כי דיכוי המרד באכזריות היה עונש ראוי ליהודים; זה היה רצונו של האל בתגובה לדחיית בנו המשיח.[26] כך שימשה בניית איליה קפיטולינה - כהוכחה לטעותה היסודית של היהדות. לעומת זאת, על פי עדותו של קסיוס דיו, הקמתה של איליה קפיטולינה ובתוכה הקמת מקדש יופיטר בהר הבית היו הסיבה למרד - ולא תוצאות דיכויו, כפי שטוען אוסביוס. ישנם חוקרים "הרמוניסטים" הטוענים כי אין כל סתירה בין העדויות. לדעתם, ההכרזה על הקמת העיר אכן הייתה לפני המרד ושימשה כגורם הישיר למרד, אך הצעדים הדרסטיים של הקמת העיר, הסבת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניית מקדש נוכרי ושינוי שם הפרובינקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.[27]

לא ברור מה עלה בגורלה של ירושלים/איליה קפיטולינה במהלך המרד. הראיה העיקרית לטענת החוקרים כי בר כוכבא לא כבש מעולם את ירושלים, וכי במהלך כל המלחמה נשארה העיר בידי הרומאים - היא העובדה שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו בחפירות בירושלים, רק שלושה הם מטבעות של בר-כוכבא: אחד התגלה במצודה, ושניים התגלו ליד הכותל הדרומי של הר הבית.[28] רוב החוקרים מניחים שמטבעות אלו הובאו לירושלים בידי חיילים רומאיים שבזזו אותם כשלל מידי המורדים.[29] במאמר משנת 2008, טוען יהושע זלוטניק כי המספר הקטן של מטבעות איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס שנמצאו בירושלים אינו מצביע על כך שמטבעות כאלו נדירים; המטבעות מייצגים חמישה מתוך תשעה דגמים שנטבעו בימי אדריאנוס, כך שיש עוד סוגים של מטבעות איליה קפיטולינה שלא נמצאו בתחומי העיר. מכאן שטענת מיעוט מטבעות בר כוכבא שנמצאו בירושלים, אינו משמעותי כפי שאותם חוקרים חשבו.[30] בגלל דלות הממצאים הארכאולוגיים ומחוסר מקורות היסטוריים, קשה היום להכריע בשאלה האם נכבשה ירושלים על ידי המורדים, אם לאו.[31]

דיכוי המרידה גרר צעדי ענישה קשים. פעולות הענישה, הקרויים במקורות "גזרות השמד", מלמדות על רצונו של אדריאנוס לפתור את "בעיית היהודים". האוכלוסייה היהודית של יהודה לא התאוששה עוד ממרד בר כוכבא. עם סיומו, היהודים חדלו מלהיות רוב בארץ ישראל בכלל, במיוחד ביהודה, והמרכז היהודי עבר לגליל. בנוסף, היהודים סבלו משורה של גזירות שהטיל אדריאנוס, שמטרתן הייתה לעקור את האלמנטים הלאומיים של הקהילה היהודית ביהודה - אלו "גזירות השמד של אדריאנוס", הכוללות איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, שהופעלו בכל חומרתן. בפועל, העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ועל יהודים נאסר להיכנס או לגור בה.

לאחר המרד ועד התקופה הביזנטית

עריכה

המחקר המודרני מגשש באפלה באשר לתולדות העיר איליה קפיטולינה לאחר מרד בר כוכבא. המקורות ההיסטוריים הראשוניים (ה"ספרותיים") והממצא הארכאולוגי דלים ביותר. אין כל ראיה המעידה על כך שהשלטון הרומי באיליה קפיטולינה עסק בפיתוחה של העיר; ידוע אמנם שהרומאים עסקו בסלילת כבישים, והוכחה למפעל זה הן אבני מייל מהמאה השנייה שנחשפו בחפירות שונות.[32] העיר התפתחה - אם בכלל - בקצב איטי, ורוב תושביה היו וטרנים משוחררי הלגיון העשירי, חייליו ומפקדיו שחנו בירושלים מאז שנת 70. העיר הייתה קולוניה רומית, ובה כל המוסדות והסממנים הטיפוסיים - פורום, ומקדשים לאלי רומא. בסמוך לשנת 400 נטש הלגיון העשירי את העיר ומפקדתו עברה לאילת, כשבעיר נותרה רק הקוהורטה המאורית. העיר קפאה למעשה על שמריה עד לשלהי המאה הרביעית אז הפכה לעיר נוצרית ומרכז עלייה לרגל.

המקורות הערביים בתקופה המוסלמית המוקדמת קראו לירושלים "אִילִיַא", על פי שמה הלטיני.[33]

טופוגרפיה

עריכה
 
שער שכם ומתחתיו שרידי השער הרומי-ביזנטי
 
שדרת העמודים בעיר העתיקה
 
שחזור של חלק מהקארדו בירושלים
 
השער הרומאי בכנסיית אלכסנדר נבסקי
 
קשת אקה הומו, תמונה משנת 1900
 
קשת אקה הומו, הצעת שחזור של וינסנט ואבל - החזית הפונה מערבה
 
תמונה המשחזרת את הקרדו כפי שאולי נראה בתקופה הרומית

בחפירות הארכאולוגיות של ירושלים בולטים בהיעדרם ממצאים מהתקופה הרומית; ההנחה היא כי איליה קפיטולינה הייתה בעיקרה עיר צנועת ממדים ובנויה בדלילות. מעט העדויות שכן נמצאו מאפיינות בעיקר מבנים פשוטים - כגון שרידי רעפים וצינורות חרס; נמצאו מעט מאוד שרידים של מבנים אותם ניתן לתארך וליחס לאיליה קפיטולינה.[34]

המערך העירוני

עריכה

תוכנית איליה קפיטולינה תאמה את המקובל בתכנון אורבני בתקופה הרומית, בעיר נסללו רחובות ישרים ככל האפשר שהצטלבו אחד עם השני ונבנו תוך התחשבות במציאות הטופוגרפית. בירושלים החרבה מציאות זו הוכתבה על ידי מתחם הר הבית, הקטע הדרומי של החומה המערבית ומצודת העיר, שבהם שכן (ככל הנראה) מחנה הלגיון העשירי. בכרוניקון פסחלה מן המאה השביעית לספירה, ונסמך על כתבים הקדומים לו, יש התייחסות לבניית איליה קפיטולינה על ידי אדריאנוס,[35] ותיאור קצר של כמה מבני ציבור בעיר: מוזכרים שני בתי מרחץ ציבוריים, תיאטרון, מבנה הקרוי טריקאמרון (ככל הנראה מקדש עם שלוש לשכות), מבנה הקרוי טטראנימפון (ככל הנראה מבנה לבריכה), דודקאפילון (מבנה בן תריסר שערים) ומבנה הקרוי קודרה. ממבנים אלו לא נותר אף שריד ואין יודעים היכן עמדו.

בתוך מערך הרחובות הכאוטי והמפותל של העיר העתיקה של ירושלים בולטים רחובות הנמשכים לאורך ולרוחב העיר בקו ישר, והמצטלבים אחד עם השני בזווית ישרה, לפי המתווה הקלאסי של תוכנית ערים רומית ובהתאמה לתמונת-מפת ירושלים הידועה כמפת מידבא. מתווה זה נסקר עוד במהלך המאה ה-19 על ידי צ'ארלס וילסון ומיוצג במפת איליה קפיטולינה ששרטט חוקר ירושלים לואי-איג ונסאן בשנת 1912. עד היום מהווה מפה זו את הבסיס להצגה ושחזור של איליה קפיטולינה, והיסוד לגישה המחקרית הקובעת כי רחובות ירושלים בת זמננו מושפעים מתוואי העיר הרומית, שהייתה הבסיס לעיר הביזנטית, וזו הייתה תשתית העיר הערבית, הצלבנית והעות'מאנית, והערים הללו הושפעו מהטופוגרפיה של ירושלים בימי הבית השני.[36]

הרחובות העיקריים של העיר נמתחו משער שכם לכוון דרום. רחוב אחד ראשי חצה את העיר לשניים, ובמרכז העיר הוא מתפצל לשלושה שווקים ומצטלב עם רחוב דוד, הנמתח מזרחה משער יפו. ציר אורך ראשי זה מתאים לרחוב שנודע מהתקופה הרומית כקארדו מקסימוס. רחוב ראשי נוסף יצא דרומה מרחבת שער שכם ('שער דמשק' באנגלית) ושימש כקארדו משני, בנתיב ציר התנועה הטבעי של העיר לאורך הגיא המרכזי, על תוואי הרחוב הראשי של ירושלים מימי הבית השני.

  • קארדו מקסימוס, (הקארדו המערבי בירושלים), היה רחוב האורך הראשי בערים הרומיות. אולם בירושלים נבנו שני רחובות אורך ראשיים, בהתאם לטופוגרפיה של העיר. במפלס הכניסה של שער שכם (מקומו של השער הרומי) נחשף קטע של ריצוף אבן מימי איליה קפיטולינה. מידותיו של קטע זה: רוחבו נע בין 6–10 מ' ואורכו כ 30 מ'; נחשפו שם אבני ריצוף גדולות ועבות, שחלקן מגיעות לאורך של כ־2 מ'. חלק מהאבנים מחורצות למניעת החלקה של עגלות ובהמות, והן שחוקות מאוד. זו הייתה רחבת הכניסה של השער הראשי לעיר. כאן עמד ככל הנראה עמוד ועליו פסלו של אדריאנוס מייסד העיר האלילית. מעמוד זה נהגו הרומאים למדוד את המרחק בין עיר לעיר, בשמשו כ"אבן מיל ראשית". העמוד עדיין מצוין במפת מידבא המתוארכת לסוף התקופה הביזנטית (תחילת המאה ה-7), וזכרו קיים עד היום בשם הערבי של שער שכם: באב אל-עמוד. מרחבה זו נמשכו, כאמור, שני רחובות קארדו - האחד לאורך רחוב הגיא של ימינו עד לשער האשפות, והשני לאורך רחוב בית-הבד של ימינו ועד למפגש עם רחוב דוד. הקטע המוכר של רחוב זה, הקארדו שברובע היהודי שנמצא מדרום לרחוב דוד ונחשף על ידי פרופ' אביגד בתחום הרובע היהודי, נבנה (כך נראה על פי העדויות בשטח) רק בשלהי התקופה הביזנטית על ידי יוסטיניאנוס, וככל הנראה לא קדם לו באזור רחוב רומאי, כפי שהניחו פעם החוקרים. הקארדו כלל רחוב מרוצף אבנים גדולות, שדרות עמודים משני צידיו, מדרכות מקורות וחנויות.
  • הקארדו המזרחי, או הקארדו המשני, או "קארדו ולנסיס": במפת מידבא מופיע רחוב המקביל לקארדו מקסימוס ושרידים מרחוב זה נחשפו על ידי חוקרים שונים. רחוב זה קרוי הקארדו המזרחי. השרידים נחשפו בארבעה קטעים, המצויים כולם בציר אחד העובר בקו צפון-דרום. קטע שלם מרוצף - ובצידו בסיסי עמודים - נחשף מחוץ לחומת העיר של ימינו ליד שער האשפות; קטעים נוספים נחשפו לאורך הטירופיאון ובהם חנויות חצובות. החוקרים משערים כי הקארדו המזרחי, וכן חלקו הצפוני של הקארדו מקסימוס, נבנו במהלך התקופה הרומית, בעוד החלק הדרומי של הרחוב המערבי נוסף בתקופה הביזנטית.[37]
  • דקומנוס מקסימוס: רחוב הרוחב המרכזי של ירושלים, הניצב לקארדו, נמתח משער יפו לאורך ציר נחל צולב המקשר בין שער יפו להר הבית, והתוואי שלו נשתמר ברחוב דוד המהווה גבול בין הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי שמצפון לו, לבין הרובע הארמני והרובע היהודי שמדרום לו. הדקומנוס נחסם על ידי הר הבית בקצהו המזרחי, וממשיך את מהלכו בדקומנוס צפוני מקביל מתחת לתוואי הוויה דולורוזה של ימינו. מרחוב זה נחשפו קטעי ריצוף בעיקר בצידו המזרחי באזור רחוב השלשלת של ימינו ומתחת לרחוב הגיא. שרידים נוספים נמצאו בסמוך לתחנה השלישית בויה דולורוזה אך גילם המדויק איננו ברור. בחפירות הצלה שנערכו בסמוך לשער יפו בתוואי שנפרץ עבור הקיסר הגרמני וילהלם השני בעת ביקורו בירושלים נחשף תחילה קצה האמה העליונה ולאחר מכן מתחת למבנה מימי הביניים נמצאו אבני ריצוף של הרחוב הביזנטי שעבר על תוואי הרחוב הרומאי ומופיע בתיאור מפת מידבא.[38]

הפורום

עריכה

באיליה קפיטולינה נבנו פורום מרכזי ופורום מזרחי ששימשו כאזור הציבורי המרכזי, כפי שהיה מקובל בערי רומא העתיקה. הפורומים עוצבו בצורה של כיכר או מספר כיכרות מחוברות ולפי קווי המתאר של הפורום רומאנום בעיר רומא.

מיקומו של הפורום העירוני של איליה קפיטולינה היה ככל הנראה בהצטלבות של הקארדו מקסימוס והדקומנוס, כלומר באזור המוריסטאן. במהלך המאה ה-19 נחשפו במתחם הכנסייה הרוסית שרידי קשת שייתכן ושימשה כשער הכניסה הצפוני של הפורום,[39] וונסן שיחזר על סמך הממצאים מבנה בדוגמת שער ניצחון בעל 3 פתחים שבשיאו התנשא לגובה 12 מטרים. החוקרים מניחים כי במקום בו עומדת כנסיית הקבר עמדו מקדש ובסיליקה שהיו חלק בלתי נפרד מכל פורום רומאי; אוסביוס אכן מתאר מקדש רומאי במקום בו עומדת כנסיית הקבר, ושרידים רומאיים שזוהו באזור הכנסייה הקופטית זוהו כפינת המתחם המקודש עליו ייתכן ועמד המקדש או הבסיליקה. שרידים נוספים שנחפרו אינם מאפשרים ליצור תוכנית ברורה.

פורום נוסף, הקרוי גם "הפורום המזרחי", זוהה בסמוך למנזר האחיות ציון. בחפירות שנערכו במקום במהלך המאה ה-19 נמצאו אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרוטוס (אנ') שנמשך עד לתחנה השנייה בוויה דולורוזה. הליתוסתרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הממצא הבולט ביותר ידוע גם בשם קשת אקה הומו (Ecce Homo) - קשת אבן גדולה החוצה את הויה דולורוזה. קשת זו היא הפתח המרכזי בשער בעל שלושה פתחים, שהצפוני בהם משולב בקפלת התפילה של המנזר. הקשת הדרומית שולבה כנראה בבניין ששכן מעבר לרחוב, במקום בו הייתה בעבר אכסניה לעולי רגל מוסלמים מהודו, אך היום לא נותר ממנה שריד. הקשת היא מבנה שאורכו 18.94 מטר, רוחבו כ-3.71 מטר, וגובהו (המשוחזר) 11.2 מטר. בחזית הקשת הפונה מזרחה הוצבו ארבעה עמודים בחזית כל אחת מהאומנות שבין הפתחים. בצד הפונה מערבה אל פנים העיר הותקנו גומחות לפסלים. במהלך חפירת השטח באמצע המאה ה-19, נחשפו חלקים נוספים של המבנה, ונתברר כי מדובר בשער בעל שלוש קשתות, שהשתמרותו טובה למדי. למרות המסורת הדתית הנוצרית הקשורה במקום זה, קבע ארמטה פיירוטי נכונה כי השער נבנה בתקופת הקיסר אדריאנוס, ומאוחר בהרבה יחסית לאירוע בתולדות הנצרות לו הוא מיוחס. על פי המחקר, היוותה הקשת את החלק המרכזי של שער הניצחון שהוקם לכבוד אדריאנוס במבואות המזרחיים של הפורום או על פי דעות אחרות שימש כשער העיר המזרחי. פרופסור יורם צפריר מציע כי בשלב הראשון סימלה הקשת את גבול העיר ולאחר מכן התבסס במקום פורום. בקרבת מקום נתגלו שרידים של מקדש לאל אסקלפיוס.[40]

בסיס הלגיון העשירי

עריכה
 
עמוד הנמצא בסמוך לשער יפו, במרכזו הכיתוב LEGXF
  ערך מורחב – הלגיון העשירי פרטנסיס

על-פי כתבי יוסף בן מתתיהו, יחידות מהלגיון העשירי נשארו לשמור על חורבות ירושלים, והתמקמו באזור מגדלי המצודה של הורדוס (אזור מגדל דוד של ימינו), שלא הוחרבו יחד עם שאר העיר. ההנחה כי זה היה מיקום מחנה הלגיון עד לסוף המאה השלישית כאשר עזב הלגיון את העיר, נדחתה מחמת כמות הממצאים המועטת שהתגלו באזור במסגרת חפירות ארכאולוגיות נרחבות. כמו כן לא נמצאו שרידי ביצורים או מבנים אחרים שניתן לשייכם למחנה צבאי. [41]

הנחה שהושמעה על ידי החוקרים ונסן ואבל, והתקבלה חלקית אצל רוב החוקרים, מציעה כי המחנה הרומאי עבר שינויים בגודלו ומיקומו בהתאם לצורכי הלגיון, כך שמאז החורבן ועד מרד בר כוכבא השתרע המחנה על פני העיר העליונה, לאחר 135 שטחו התכווץ למחצית, ושוב, במהלך המאה השלישית, משנטש הלגיון את העיר ועבר לבסיסו באילת, התכווץ עוד. החוקרים מסכימים כי המחנה היה יוצא דופן מאחר שהוקם על חורבות עיר קיימת והפך למרכזה של קולוניה, סביב מחנה הלגיון הוקמו השכונות האזרחיות.[42]

קיימת גם תאוריה אחרת לגבי מיקום מחנה הלגיון, אם כי הנושא עדיין נתון במחלוקת. החוקרת אילת מזר פרסמה לראשונה את ממצאי החפירות של סבה, הארכאולוג בנימין מזר, באזור ה"עופל" והפינה הדרום-מערבית של הר הבית. בהסתמך על הממצאים שם, הכוללים אלפי לבנים ורעפים המוטבעים בחתימות הלגיון, שנמצאו במבנים המקוריים ולא בהריסות, ההשערה החדשה של מזר וכמה חוקרים אחרים היא שמחנה הלגיון הועבר בשלב מסוים למרגלות הר הבית, נקודה רגישה שזקוקה להגנה, שגם השתלבה בבניית העיר החדשה. זו גם הסיבה, לפי דעה זו, למיעוט הממצאים בגבעה המערבית באזור מגדל דוד.[43]

מקדשים

עריכה

המקדש העיקרי של איליה קפיטולינה הוקדש לוונוס והוקם על רחבה בצמוד לפורום המרכזי של העיר, מקדש זה פורק ועליו נבנתה כנסיית הקבר. על הר הבית היה מתחם המקודש לאל יופיטר אך לא ברור אם במקום נבנה מקדש. הנוסע מבורדו מציין כי על הר הבית הוצבו שני פסלים של אדריאנוס אך לא מזכיר קיום של מבנה. הירונימוס מציין, בספריו שנכתבו במאה הרביעית, כי על הר הבית הוצב פסל של אדריאנוס על גבי סוס שעמד גם בתחילת המאה החמישית וייתכן כי המתחם היה קדוש ליופיטר אבל גם לקיסר אדריאנוס כמושא לפולחן המשותף לתושבי האימפריה. מקום פולחן נחשף בסמוך לפורום המזרחי בסמוך לבריכות הצאן, הידועות גם בשם "בריכות בית חסדא". באתר נבנו מרחצאות מרפא לכבודו של האל אסקלפיוס (Asclepius). מכיוון שהריפוי נעשה בדרך כלל בעזרת אמבטיות וטבילות, הוקמו מקדשים מסוג זה סמוך למעיינות ומקורות מים. במקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, אולי פסלונים שניתנו על ידי חולים שזכו להירפא ממחלתם. כמו כן נתגלה ממצא המראה את אסקלפיוס כהיבריד בעל גוף של נחש, הניצב בין שני עמודי מקדש.

חומות ושערים

עריכה
 
ריצוף רחוב רומאי מתחת לשער שכם

אין כל מידע על חומות העיר איליה קפיטולינה, וככל הנראה הייתה עיר פרזות[44] עד לסוף המאה השלישית, מלבד מחנה הלגיון שהיה מוקף חומה ככל מחנה צבאי רומאי ברחבי האימפריה. למרות העדר חומה קבעו הרומאים שערים שסימנו את גבולות העיר והוקמו על צירי התנועה הראשיים. באמצע המאה השלישית התעצם המשבר באימפריה הרומית וערים שלא היו מוקפות חומה החלו לבצר את עצמן, תהליך שלא פסח גם על רומא. במהלך הרפורמות של הקיסר דיוקלטיאנוס יצא הלגיון העשירי מירושלים, עבר לדרום ארץ ישראל, מפקדתו נקבעה באילת, ובירושלים נותרה יחידה קטנה. על מנת לפצות את הקולוניה על היעדר הלגיון הוקפה העיר חומה ששרידים ממנה נמצאו בחפירות לאורך שער הפרחים ובמגדל דוד. ההנחה של החוקרים היא שתוואי החומה הרומית עבר בשינויים מסוימים, בתוואי החופף את החומה הטורקית.

שער שכם. השער העיקרי היה שער שכם שבתקופה הרומית נשא את השם שער ניאפוליס ושרידים ממנו גלויים מתחת למפלס השער העות'מאני. תאריך בניית השער איננו ברור ויש חוקרים הגורסים כי הוא הוקם עוד בתקופת בית שני אך הדעה המקובלת היא כי השער הוקם לאחר ייסוד איליה קפיטולינה. חלקים ראשונים מן השער נחשפו על ידי ר.ו. המילטון בשנים 1938-1937, כאשר עיקר החשיפה בוצעה על ידי הנסי בשנים 1966-1964 במסגרת משלחת חפירות קניון בירושלים. בשנים 1984-1979 המשיך מ. מגן בחשיפת שרידי השער. החפירות חשפו את הכניסה המזרחית בשער שרוחבה 2.30 מטר וגובהה 4.85 מטר, ואת המגדלים שהגנו על השער. השחזור מצביע כי המבנה כולו כלל 3 שערים, האמצעי גדול יותר בסגנון שערי ניצחון רומאיים. המבנה כולו התנשא לגובה 20 מטרים. על אחת מאבני הקשת שבפתח נמצאו שרידים של כתובת לטינית "קולוניה איליה קפיטולינה על פי החלטת הדקוריונים" (חברי מועצת העיר). בחלק הפנימי נבנתה רחבה שצורתה המעוגלת - כפי שמתואר במפת מידבא - נועדה לחפות על הזווית החדה בה יוצא הקרדו הראשי, עובדה שנתפסה על ידי מתכנני העיר כפגם אסתטי.[45] מרחבה זו, שחלקה נחשף, ובמרכזה עמד כפי שמתואר במפת מידבא עמוד גבוה, יצאו שני רחובות העיר הראשיים. ההשערה היא שהשער עמד כמבנה עצמאי עם מגדלי הצד עד להקפת העיר בחומה עם תום התקופה הרומית. העמוד שזכרו נשתמר בשמו הערבי של השער "באב אל-עמוד" לא נתגלה אך ההנחה היא שהיה מעוצב כמונומנט בדוגמת עמוד טראיאנוס.

שער יפו. מעט יותר ידוע על השער המערבי של איליה קפיטולינה שבתקופה הביזנטית נשא את השם "שער מגדל דוד". מקומו היה ככל הנראה בסמוך לשער של ימינו ובסמוך התגלה, בסוף המאה ה-19 קטע חומה שייתכן ושימש את איליה קפיטולינה. עם זאת, השער וקטע הדקומנוס המערבי שהוביל אליו לא נחשפו.

אזור עיר דוד

עריכה

בחפירות שנערכו בחניון גבעתי בעיר דוד נחשף מבנה גדול מהתקופה הרומית, מהמאה השלישית לספירה, ככל הנראה בית אחוזה של אדם פרטי אמיד, החופר אומד את שטחו על פני שטח של 1000 מ"ר בקירוב. במרכזו חצר גדולה בלתי מקורה, שהייתה מוקפת עמודים. בין שורות העמודים והחדרים הגובלים בחצר סבבו גלריות. המבנה, שנבנה במהלך המאה השלישית לספירה, חרב ככל הנראה ברעש האדמה שפקד את האזור בשנת 363 לסה"נ. לחשיפתו של המבנה הרומי בעיר דוד תרומה משמעותית להבנת היקף הבנייה בעיר הרומית במאות השלישית-רביעית לסה"נ. הוא מהווה עדות ארכאולוגית ראשונה במעלה להתפשטות ההתיישבות בשלהי התקופה הרומית אל עבר חלקיה הדרומיים של העיר, ומצביעה כי אין עוד מקום לקביעה שרווחה במחקר, ולפיה נותרה גבעת עיר דוד מחוץ לתחומי ההתיישבות הרומית בתקופת אליה קפיטולינה.[46] שרידי מחצבות נתגלו בחפירות קניון בשטח M שבצפון-מערב עיר דוד ובשטח S בעופל.[47]

מערכות הקבורה בעיר

עריכה

קברים בעלי אופי פגאני מובהק נתגלו מדרום לקברי המלכים בשנת 1934, הקברים הם מארבעה טיפוסים: קבר פיר בעל מדף בחלקו התחתון שעליו נשענו לוחות אבן המכסים את הקבר. טיפוס דומה של קבר, אך עם שתי קבורות, זו על גבי זו. קבר פיר, בו הפיר מתרחב לחדר שצורתו כפעמון ובתחתיתו חצובים הקברים. קבר עם פיר פתוח, בו הקברים הבודדים מכוסים בלוחות אבן. קיים בנוסף קבר מטיפוס אחר, שנחשף ב־1932 ממערב לבניין ימק"א בירושלים – מדובר על קבר הבנוי אבני גזית עם מעבר צר, לידו היו קברים חצובים בסלע. לצד קברים מן המאות השנייה והשלישית לפנה"ס מצוי קבר בנוי מן המאה השלישית לספירה. בקבר נחשפו שלושה ארונות עופרת שעל אחד מהם מתוארים פרים ושני קופידונים עם אשכולות ענבים.

בין השנים 1972–1974 נחשפו חמישה קברי פיר חפורים לתוך תשתית קטע "החומה השלישית" מימי בית שני, צפונית לשער שכם. הקברים תוארכו על פי ממצא כלי החרס למאות השלישית והרביעית לספירה. במהלך חפירות שנערכו בכתף הינום בין השנים 1975–1989 נחשף שדה קבורה ובו שרידי גופות שנשרפו (קרמציה) אשר הוטמנו בסירי בישול ונקברו באדמה. יש המשערים כי אזור זה שימש כמקום קבורתם של חיילי הלגיון העשירי. באזור נמצאו בנוסף מספר קברי שוחה ארוכים החצובים בסלע ומכוסים בלוחות אבן, אלו שמשו לקבורה במאה השלישית לספירה.

אספקת המים לעיר

עריכה
  ערך מורחב – אספקת המים לירושלים

מעט מאוד ידוע על אספקת המים לאיליה קפיטולינה, ההנחה היא שמקור המים העיקרי היו בורות מים שנחצבו מתחת לבתי מגורים ובעיר עצמה, בריכות מים ציבוריות מוזכרות בתיאורו של הנוסע מבורדו הן בתוך העיר והן מחוצה לה, ומזכיר את מערכת אספקת המים לבית המקדש ואת בריכת השילוח. מקור מים נוסף - אמות המים המשיכו להוביל מים לירושלים ועבודות שיפוץ שיקום ואולי הרחבה נעשו על האמה העליונה. אמה זו נמשכה לאורך כ־13 ק"מ, ממוצאה ב"בריכות שלמה" (כ 4 ק"מ מדרום לבית לחם), עד סיומה בשער יפו. האמה נמשכת בקו ישר לאורך קו פרשת המים. לאורך האמה קטעים ארוכים החצובים בסלע ואילו בקטעים אחרים רואים בנייה המשלימה חציבה רדודה. אמה זו ידועה, מוכרת בעיקר מחלקה העובר בצינור אבן בסמוך לקבר רחל – באזור ג'בל מריר מתחילה השתפלות לעבר הבקעה שממערב לבית לחם שגובהה אינו עולה על 740 מ'. על מנת שלא להפסיד גובה אשר לו הייתה חשיבות מכרעת, בנו בבקעה צינור אבן (הפועל על פי עקרון של חוק הכלים השלובים), מערכת זו ידועה בשם "סיפון". תנועת המים בצינור יצרה לחץ בעזרתו המים ירדו לגובה של 740 מ' ועלו בהמשך לגובה של כ 780 מ'. צינור זה הגיע לאורך של כ־2-3 ק"מ אך מרבית חלקיו נשדדו או שמשו בבניות מאוחרות. הקטעים היחידים שהשתמרו ממערכת זו נמצאו סמוך לאזור קבר רחל, קטע באורך של 300 מ', וקטע נוסף במעלה הבקעה, צפונית מזרחית לקבר רחל. האמה הביאה את המים עד לאזור שער יפו ובתקופת בית שני הגיעו המים לארמון הורדוס. על חוליות צינור האבן של האמה נחרטו כתובות בלטינית ובהן שמות של יחידות הלגיון העשירי המעידים כי האמה תוחזקה ואולי נבנתה מחדש על ידי הלגיון. בשנת 2010 נחשף קטע האמה ששירת את איליה קפיטולינה וככל הנראה הוביל לבריכת חזקיהו.[48]

תולדות היישוב היהודי בתקופה הרומית

עריכה

כל כובד המלחמה של המרד הגדול התרכז בירושלים - שלב הסיום במלחמת היהודים ברומאים, העיר חרבה והלגיון העשירי ישב על שרידיה. עדויות עקיפות מלמדות שיהודים עדיין נאחזו בירושלים אולי כמספקי שירותים ללגיון ולאזרחים הרומאים שבאו בעקבותיו.

איש הכנסייה אפיפאניוס מספר בחיבורו על המידות והמשקלות כי בהר ציון נותרו לאחר החורבן שבעה בתי כנסת, אחד מהם נותר עומד על תילו - וייתכן ששימש כבית כנסת - עד לתקופה הביזנטית. איש הכנסייה אוסביוס מספר (בהגזמה רבה) כי בין החורבן למרד בר כוכבא התגוררו בירושלים "עשרות אלפי" יהודים ונוצרים. כרוניקה סורית נוצרית המיוחסת למאה החמישית ומתארת את תולדות הנצרות מספרת, בין היתר, את תולדות הבישוף החמישי של ירושלים - נח שהנהיג את הכנסייה הירושלמית במאה השנייה. אבותיו עלו לירושלים מבבל ככל הנראה בימי אדריאנוס ונח התקרב לקהילת היהודים-נוצרים והוטבל לנצרות. הסיפור מתעד - למעשה התיישבות של יהודים "עולים חדשים" מהגלות בירושלים ומעיד על מציאות יהודים בעיר. המחקר קובע[49] כי ירושלים חדלה לאחר החורבן לשמש כמרכז פיזי - מדיני - כלכלי והמשקל עבר, ככל הנראה, לביתר. בימי מרד בר כוכבא לא עמדה ירושלים במרכז האירועים ואף על פי שהחלטת בניית איליה קפיטולינה הייתה אחת הסיבות לפריצת המרד לא בירושלים החל האירוע ולא בה הסתיים. לקראת סוף המאה השנייה או המאה השלישית התגוררו יהודים בירושלים כפי שמוזכרת בתלמוד הבבלי קהילת קודש של ירושלים, חבורה של חכמים שנאחזה בירושלים כאשר התאפשר ליהודים לגור בעיר.

עלייה לרגל

עריכה

אין עוררין על מעמדה המרכזי של ירושלים בתקופת בית שני. העיר שהייתה מרכז מדיני ועיר בירה, מוקד של יצירה וגילמה את המהות היהודית. אליה עלו לרגל, ללמוד תורה ולהתפלל, המתפללים מחוץ לירושלים עמדו כאשר פניהם אל כיוון העיר. ירושלים תפסה מקום מרכזי בהלכה ובמחשבה היהודית. כל אלו באו לידי ביטוי בספרות הענפה של תקופת בית שני. משחרבו ירושלים ובית המקדש אבד לעם היהודי המרכז המדיני-תרבותי, אולם הקשר לא ניתק, ובמהלך התקופה הרומית נעשו מאמצים להתיישב בירושלים, חרף האיסור לשבת בעיר. ירושלים הפכה מוקד לגעגועים ותקווה. אחד המנהגים ששימרו את הקשר בין ירושלים לעם היהודי היה העלייה לרגל, משחרב בית המקדש חדלה העלייה לרגל להיות מצווה אך המשיכה במנהג:

הנך יפה עיניך יונים (שיר השירים, ד', א') - מה יונה זו, אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל, אף שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה.

מקורות יהודים ונוצרים רבים מאשרים שמנהג זה, שהתפתח בנפרד מנוכחות יהודית בירושלים, המשיך גם כאשר נאסר על יהודים להתגורר בירושלים וגם כאשר גזירות השמד שאיימו על אורח החיים היהודי ולמעשה נמשך עד היום. העלייה לרגל לאחר החורבן יצרה שורה של הלכות שחלקן מפורטות בספרות תנאית כגון המנהג לקרוע קריעה, ומנהג שלא לאכול בשר או יין בעת שרואים את ירושלים בחורבנה. לאחר דיכוי המרד הושלמה בניית איליה קפיטולינה אך על היהודים נאסר - על פי חוק - מלהיכנס או להתגורר בעיר. האיסור איננו מופיע במקורות רומיים והעדות לקיומו מצויה בכתבי אבות הכנסייה אך הדעה הרווחת היא שהאיסור אכן היה קיים. על פי המקורות הנוצרים ליהודים ניתן לעלות לירושלים רק בתשעה באב, אך מקורות תלמודיים מציינים כי עלייה לרגל התבצעה בכל ימות השנה ורבי יוסי מספר על ביקור בירושלים:

תניא אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הזכור לטוב, ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי... אמר לי: בני, מה שמעת בחורבה זו? שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות.

ומסכם רבי יוחנן את מעמד העיר ירושלים מול ירושלים של מעלה:

אמר רבי יוחנן: לא כירושלים של העולם הזה, ירושלים של העולם הבא. ירושלים של העולם הזה כל הרוצה לעלות - עולה. של עולם הבא, אין עולין לה אלא המזומנין לה.

הקהילה הנוצרית

עריכה

ההיסטוריה של הכנסייה של ירושלים לוטה בערפל הנובע הן מדלות המקורות והן מהעובדה כי המקורות הבודדים נכתבו במרחק רב יחסית מהתקופה הרומית וכותביהם - אבות הכנסייה ערכו את כתביהם מתוך אינטרסים הקשורים למאבקים בין סיעות ושיקולי דוגמה הרחוקים מהאמת ההיסטורית.

הנצרנים

עריכה

תולדות כנסיית הנימולים של ירושלים לוטות בערפל הנובע בעיקר ממדיניות מכוונת של אבות הכנסייה להעלים תקופת - בראשית זו של כנסיית ירושלים. ככל הידוע קהילה זו הייתה ברובה יהודים שהתנצרו ונקראו נצרנים. בני הכת האמינו במשיחיות של ישו, במעמדו כבן האלוהים, בלידתו בדרך נס וברוח הקודש, אך דבקו באורח חיים יהודי ודבקו בהלכה היהודית, מתוך כך שמרו על קשר עם ירושלים כעיר הקודש. חברי הכת ייחסו חשיבות לסמלי מנהיגות שושלתית. קהילה זו דבקה בבישוף הראשון של ירושלים, יעקב הצדיק המכונה גם יעקב ירושלים, יעקב אדלפותאוס (יעקב אחי האל), שהיה, על פי המסופר בברית החדשה אחיו של ישו. על פי המסורת הנוצרית הוא היה הפטריארך הראשון של ירושלים ודמות בעלת השפעה רבה בקרב הקהילה הנוצרית בירושלים, בשנים שלאחר צליבת ישו. דמותו של יעקב נבנתה על היותו מחד בן משפחת הכהונה הגדולה אך מאידך מורד, נצר לבית דוד.[50]

לצד קבוצה זו פעלה כת האביונים, כת יהודית-נוצרית שפעלה בארץ ישראל מן המאה הראשונה עד המאה הרביעית לספירה. האביונים קיבלו את ישו כמשיח ילוד אשה, אך דחו את האמונה באלוהותו, לה הטיף שאול התרסי. הם האמינו בספרי התנ"ך ובגרסה משלהם לספר הבשורה על-פי מתי (קצרה יותר וכתובה עברית ולא יוונית), שמה האחיד של בשורה זו הוא "הבשורה על פי האביונים". כמו כן דחו האביונים את שאר ספרי הברית החדשה. אבות הכנסייה ראו בהם כופרים ממש.[51]

תולדות כנסיית הנימולים

עריכה
 
אייקון של יעקב הצדיק

על פי ספרו של יוספוס פלאביוס "קדמוניות היהודים", יעקב נהרג לאחר מותו של הנציב הרומאי פורקיוס פסטוס ולפני מינויו של לוקיוס אלבינוס כנציב,[52] היינו בשנת 62 לספירה. הכוהן הגדול באותה עת, ניצל את הזמן שבין הנציבים, וכינס את הסנהדרין אשר שפטה את יעקב וגזרה את מותו לסקילה בגין כפירה ביהדות. מותו של יעקב, ככל הנראה בשנת 62 הותיר את הקהילה של נוצרים-יהודים (או "כנסיית הנימולים" כדברי אוסביוס) ללא מנהיג ותחת הרגשה אפוקליפטית מחד, רדיפה מצד השלטונות היהודיים וירידת ההשפעה של הכנסייה הירושלמית על קהילות הנוצרים שמחוץ לעיר ובעיקר מחוץ לארץ ישראל. עדות למשבר בכנסיית ירושלים הוא האירוע העלום במהלכו יצאו חברי הקהילה לגלות מרצון בפחל ובחירת ראש לקהילה רק לאחר החורבן כלומר לאחר שנת 70.[53] חוקרים של תולדות הנצרות מפקפקים בחלקם על אמיתות האירועים המתוארים על ידי אוסביוס, החוקר הבריטי המפורסם סמואל ג'ורג' פרדריק ברנדון מבטל מסורות אלו מכל וכל ובספרו הדן בתולדות הכנסייה מעלה סברה כי הנוצרים-יהודים חברו למגיני ירושלים וחילקו איתם את גורלם המר.[54]

ירושלים שלאחר החורבן הציבה קשיים על האזרחים שניסו לחזור ולחיות בין החורבות, עדויות נוצריות מאוחרות מעידות על היאחזות נוצרית-יהודית על הר ציון, אך לסיפורים אלו אין ביסוס של ממש. על פי אוסביוס נאספו שרידי השליחים וביחד עם בני משפחתו של ישו בחרו בשמעון בן קלופס (בן דוד של ישו) שהיה כבר אז קשיש מופלג לעמוד בראש הכנסייה. ככל הנראה בחירתו של שמעון נבעה מקרבתו הן לבישוף הראשון יעקב ולישו בעצמו וקביעת תהליך של "שלטון" של שושלת ישו בכנסיית ירושלים, תהליך שאיננו זר למסורת היהודית שבה משרת הכוהן הגדול הייתה אף היא מועברת בין בני משפחה. תהליך בחירה זה "ילד" גם את כת המינות הנוצרית הראשונה, אוסביוס מציין כי אדם בשם תֶבּוּתִיס התחרה עם שמעון על המשרה ומשנכשל ייסד והנהיג את 7 כתות המינות של העולם הנוצרי העתיק. ייתכן כי דמות זו היא אגדתית שמטרתה להסביר באופן מיתי את היוצרות המינות כתופעת לוואי של שושלת מיוחסת ומוסכמת.[55] בתאריך לא ברור אך ככל הנראה בין השנים 106–107 הובא שמעון בפני הנציב הרומי עונה והוצא להורג.

מותו של שמעון סימן את תום תקופת כהונת בני משפחת ישו כראשי כנסיית ירושלים והפיחות שחל במעמדם מול כנסיות אחרות - בארץ ישראל ומחוצה לה. על יורשו - יוסטוס ידוע מעט מאוד, והוא תואר על ידי אוסביוס כיהודי "נימול" שהאמין בישו כמשיח. לגבי שאר הבישופים הנימולים של כנסיית ירושלים כל שנותר הוא רשימה של שמותיהם שגם היא ובעיקר אמינותה נתונה במחלוקת.[56]

כנסיית הערלים

עריכה

דיכוי מרד בר כוכבא, בניית איליה קפיטולינה, גירוש היהודים מהעיר ואיסור על נוכחות יהודית בעיר הביאו לשינוי הרכב האוכלוסייה באיליה קפיטולינה וכותב במאה השישית היסטוריון נוצרי יוהנס מלאלס איש אנטיוכיה כי אדריאנוס "כעס על היהודים [סילקם מהעיר] והורה לישב בה הלנים" מקורות אחרים מחזקים או חוזרים על טענה זו.[57] לא ברור מי היו אותם הלנים אך ייתכן ומדובר באזרחים נוכרים ובשרידי קהילת הנצרנים, שתחת הלחץ המתמשך של הקהילה היהודית מחד והקהילה הנוצרית - נוכרית מאידך הביא להיטמעות הנצרנים בקהילה ההלנית. תופעה בולטת בתולדות כנסיית הנוכרים של ירושלים היא ההתכחשות המוחלטת לעברה היהודי של הכנסייה והנצרות בכלל, התכחשות זו הביאה למחיקה או התעלמות מכל הכרוך בירושלים של בית שני והתמקדות בירושלים של בית ראשון. הד לכך נמצא בתיאוריו של הנוסע מבורדו, שלא הזכיר את ההיסטוריה של כנסיית הנימולים וקברים של קדושיה.[58] גישה דומה עולה מספר האונומסטיקון של אוסביוס,[59] בה מתעלם אוסביוס מירושלים של בית שני בה פעל ישו ומתמקד במשכן המקראי ומקדש שלמה.[60] על פי אוסביוס בספרו "הכנה לבשורה", ירושלים החרבה ואיליה קפיטולינה שנבנתה על חורבותיה מטרתם ללמד על חורבנם של היהודים.

כהונת נרקיסוס ואלכסנדר מקפדוקיה

עריכה

אוסביוס מוסר רשימה של 15 בישופים "ערלים" של כנסיית ירושלים, מספר הנמצא בסימטריה לרשימת 15 הבישופים של כנסיית הנימולים. עם זאת הדמות החשובה ברשימה זו הוא נרקיסוס (אנ') שעמד בראש הכנסייה פעמיים, פעם ראשונה בשנות השמונים של המאה השנייה ופעם נוספת - במשותף עם יורשו אלכסנדר מקפדוקיה (אנ') החל מהעשור הראשון למאה השלישית ולמשך מספר לא ידוע של שנים. בשנת 198 כינס נרקיסוס ועידה של הכנסייה המקומית בנוגע לתאריך חג הפסחא כנגד הכתבתו של ויקטור, בישוף רומא (אנ'), וכנגד המגמה הנוצרית לאחד את כל הכנסיות תחת הנהגת כנסייה עליונה שבסיכומו של דבר הביאה לייסוד הכס הקדוש. מהערפל שאופף את הסיפור ניתן להסיק כי נרקיסוס עסק ברפורמה של מערכת הטקסים במטרה לבדל את כנסיית ירושלים ולהתנתק מהמורשת הקדומה.[61]

מעמדו המיוחד של נרקיסוס נתקבע באמצעות סיפורים הגיוגרפיים. כך, בסיפור נס השמן והמים הפך נרקיסוס, בכוח התפילה, מים לשמן ששימש את נרות הכנסייה. בסיפור נוסף נאלץ נרקיסוס לעזוב את כהונתו בגין עלילה שמהותה לא ברורה ונאלץ לחיות כנזיר עד שאויביו נענשו בידי שמיים ונרקיסוס חזר והתמנה בשנית לבישוף. במסגרת מחרוזת סיפורים זו מובא הסיפור על סוף כהונתו, על פי אוסביוס, אלכסנדר מקפדוקיה נקרא על ידי האלוהים לשאת בעול הנהגת כנסיית ירושלים עם נרקיסוס שהגיע לגיל המופלג של 116, אלכסנדר נענה לדרישת האלוהים ולבקשת אנשי ירושלים ובישופים של כנסיות בערים שכנות הוא נשאר בירושלים כראש הכנסייה.

בתקופת אלכסנדר מקפדוקיה נחנכה בירושלים ספרייה ובה ארכיון של הכנסייה שמאוחר יותר שימש את אוסביוס כחומר רקע לכתביו על תולדות הכנסייה.

מונטניזם

עריכה

קוריוז המבטא את היחס הנוצרי לירושלים של מטה הייתה הכת המונטניסטית, כת אשר פרשה מהנצרות במאה ה-2. כת זו קרויה על שם מחולל ונביא התנועה מונטנוס מפריגיה (אנ'). מונטנוס, אשר מוצאו בטורקיה של אותם ימים, החל את פעילותו בשנת 156 או 172 לאחר שחווה חוויה מיסטית והכריז על עצמו כבעל רוח הקודש. הוא הכריז על פפוזה שבפריגיה, כירושלים של מטה בה הוא הושיב את קהילתו ומשם הפיץ את תורתו - כחלופה לירושלים ההיסטורית. חוקרים של המינות מייחסים השקפה זו במאמץ להחיות את ירושלים של השליחים.[62]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Leo Kadman, The Coins of Aelia Capitolina, Jerusalem, 1956
  • Benjamin H. Isaac, Roman Colonies in Judaea: the Foundation of Aelia Capitolina, Talanta XII/XIII (1980/81),pp. 31-54
  • Ritti, T., Documenti adrianei da Hierapolis di Frigia: le epistole di Adriano alla città, L’Hellénisme d’époque romaine. Nouveaux documents, nouvelles approches (ier s. a.C.–iiie s. p.C.), Paris, 2014, pp. 297–340
  • Yaron Z. Eliav, The Urban Layout of Aelia Capitolina: A New View from the Perspective of the Temple Mount, The Bar Kokhba war reconsidered: new perspectives on the second Jewish Revolt, Peter Schäfer (ed.), 2003, pp. 241-277
  • Zissu, B., Klein, E., Kloner, A. Settlement Processes in the territorium of Roman Jerusalem (Aelia Capitolina), J. M. Alvarez, T. Nogales, I. Roda (hg.), XVIII CIAC: Centre and Periphery in the Ancient World, Merida, 2014, pp. 219–223.
  • S. Weksler-Bdolah, The Foundation of Aelia Capitolina in Light of New Excavations along the Eastern Cardo, IEJ 64, 2014, pp. 38–62
  • B. Isaac, Caesarea-on-the-Sea and Aelia Capitolina: Two Ambiguous Roman Colonies, L’héritage Grec des colonies Romaines d’Orient. Interactions culturelles dans les provinces hellénophones de l’empire romain, C. Brélaz (hg.), Paris, 2017, pp. 331–343.
  • Kloner, A., Klein, E., Zissu, B., The Rural Hinterland (territorium) of Aelia Capitolina, G. Avni, G. D. Stiebel (hg.), Roman Jerusalem: A New Old City, Portsmouth, RI, 2017, pp. 131–141.
  • Newman, H. I., The Temple Mount of Jerusalem and the Capitolium of Aelia Capitolina, Knowledge and Wisdom: Archaeological and Historical Essays in Honour of Leah Di Segni, G. C. Bottini, L. D. Chrupcała, J. Patrich (hg.), Jerusalem, 2017, pp. 35–42
  • A. Bernini, Un riconoscimento di debito redatto a Colonia Aelia Capitolina, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 206, 2018, pp. 183–193
  • A. Bernini, New Evidence for Colonia Aelia Capitolina (P. Mich. VII 445 + inv. 3888c + inv. 3944k, Proceedings of the 28th International Congress of Papyrology, Barcelona, 2019, pp. 557–562.
  • Werner Eck, Die Colonia Aelia Capitolina: Überlegungen zur Anfangsphase der zweiten römischen Kolonie in der Provinz Iudaea-Syria Palaestina, ELECTRUM, Vol. 26 (2019), pp. 129–139
  • Miriam Ben Zeev Hofman, Eusebius and Hadrian’s Founding of Aelia Capitolina in Jerusalem, ELECTRUM, Vol. 26 (2019), pp. 119–128
  • Shlomit Weksler-Bdolah, Aelia Capitolina – Jerusalem in the Roman Period - In Light of Archaeological Research, Mnemosyne, Supplements, History and Archaeology of Classical Antiquity, Volume: 432, Brill, 2020

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא איליה קפיטולינה בוויקישיתוף

הלגיון העשירי פרטנסיס

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אריה קינדלר, האם נוסדה העיר אליה קפיטולינה לפני מלחמת בר כוכבא או אחריה? – שתי הוכחות נומיסמטיות, בתוך: חנן אשל ובעז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, תשס"א. עמ' 5-9.
  2. ^ ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית, (עורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"ט, עמ' 638‏—70.
  3. ^ היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס. תרגם מרומית וצירף מבואות, הערות ונספחות דוד גולן. ירושלים, הוצאת אקדמון, 1989, פרק 14, סעיף 2: ”בפרק זמן זה, גם היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם”.
  4. ^ The ban on circumcision as a cause of the revolt : a reconsideration, The Bar Kokhba War Reconsidered (2003) 55-69
  5. ^ טקסט מלא של הספר  
  6. ^ יעקב משורר, מטבעות אליה קפיטולינה, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1989
  7. ^ יעקב משורר "מטבעות איליה קפיטולינה" בתוך "ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70", הוצאת יד בן צבי ירושלים תשנ"ט. העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. עמוד 186
  8. ^ ראו גם H Gitler - Liber Annuus. A Comparative Study of Numismatic Evidence from Excavations in Jerusalem 1996
  9. ^ בנימין איזק "כתובות מירושלים לאחר המרד הראשון" בתוך "ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70". הוצאת יד בן צבי ירושלים תשנ"ט. העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. עמוד 168
  10. ^   ניר חסון, הקיסר הדריאנוס: צורר יהודים או מדינאי מוכשר ופטרון אמנות?, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2015
  11. ^ Hannah M. Cotton and Werner Eck, P. Murabba 'at 114 und die Anwesenheit römischer Truppen in den Höhlen des Wadi Murabba 'at nach dem Bar Kochba Aufstand, ZPE 138, 2002, pp. 173-183
  12. ^ קלונר עמוס וזיסו בועז, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, ירושלים: יד יצחק בן צבי 2003, עמ' 69-70.
  13. ^ H. M. Cotton, 'The Bar Kokhba Revolt and the Documents from the Judaean Desert: Nabataean Participation in the Revolt (P. Yadin 52)',in 'Bar Kokhba reconsidered', Peter Schäfer (editor), Tübingen: Mohr: 2003. pp. 137-140, and notes 22, 34.
  14. ^ שחר יובל, 'תוצאות מלחמת החורבן באזור ירושלים – העדות הארכאולוגית', חידושים בחקר ירושלים 9, 2003, עמ' 119-121
  15. ^ בר נתן רחל וסקלר-פרנס דבי, 'יישוב יהודי באורינה בין שתי המרידות', חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה: קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית, ירושלים 2007–2008, עמ' 54–56 ； : Hannah M. Cotton, 'The administrative background to the new settlement recently discovered near Giv’at Shaul, Ramallah-Shu‘afat road' בתוך: חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה: קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית, ירושלים 2007–2008, עמ' *12-18. ביכובסקי גבריאלה, 'ממצא המטבעות מהחפירות בשועפט (גבעת רחל) סיכום ראשוני, חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה: קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית, ירושלים 2007–2008,
  16. ^ יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלוויוס); תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי י"נ שמחוני, מסדה, 1968 עמודים 424-419
  17. ^ ראו גם R Syme; Journeys of Hadrian; Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik, 1988
  18. ^ LW Barnard; Hadrian and Judaism; Journal of Religious History, 1969 - interscience.wiley.com
  19. ^ ב' איזק, מושבות רומיות ביהודה – ייסודה של איליה קפיטולינה, בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בימי הבית השני, ספר זיכרון לא' שליט, ירושלים 1981, עמ' 352-360;
  20. ^ T. Ritti, Documenti adrianei da Hierapolis di Frigia: le epistole di Adriano alla città, L’Hellénisme d’époque romaine. Nouveaux documents, nouvelles approches (ier s. a.C.–iiies. p.C.), S. Follet (ed.), 2004, Paris: 297–340
  21. ^ T. Ritti, Hierapolis di Frigia IX: Storia e istituzioni di Hierapolis, Hierapolis–Istanbul, 2017, pp. 386–388
  22. ^ Renan Baker, Epiphanius, ‘On Weights and Measures’ §14: Hadrian’s Journey to the East and the Rebuilding of Jerusalem, ZPE 182, (2012), pp. 157-167 [עריכה]
  23. ^ Silverstone, Alec Eli, Aquila and Onkelos (Manchester, England: Manchester University Press, 1931
  24. ^ לשנת 136 ראו: W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80.
  25. ^ The Causes of the Bar Kokhba Revolt H Mantel - The Jewish Quarterly Review, 1968 - JSTOR
  26. ^ על פי מאמרה של רבקה פישמן-דוקר, מרד בר-כוכבא במקורות נוצריים, בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234-235;
  27. ^ Yoram Tsafrir, "Numismatics and the Foundation of Aelia Capitolina – A Critical Review, in: The Bar Kokhba War Reconsidered, P. Schäfer (ed.), Tübingen 2003, pp. 31-36;
  28. ^ ראו לדוגמה: Sh. Applebaum, Prolegomena to the Study of the Second Jewish Revolt 132-135, BAR Suppl. Ser. 7 (1976). Pp. 27, 83 n. 211 ; אשל חנן וזיסו בועז, "מטבעות מרד בר כוכבא - עדכון גאוגרפי: מה נתחדש בעשרים השנים האחרונות (1980-2000)", בתוך: חנן אשל ובעז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, 2001. עמ' 25.
  29. ^ חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר" : ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 25.
  30. ^ Yehoshua Zlotnik, Coin Finds and the Question of the Conquest of Jerusalem by Bar Kokhba, INR (Israel Numismatic Research) 3, 2008, pp. 137-146.
  31. ^ לדיון מקיף ודעה אחרת ראו גם Y Zlotnik The Question of the Conquest of Jerusalem by the Bar Kokhba rebels 2006 - numis.co.il
  32. ^ Stepped Roads in Roman Palestine A Kloner - ARAM Periodical, 1996 - poj.peeters-leuven.be
  33. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 51.
  34. ^ The Urban Layout of Aelia Capitolina: A New View from the Perspective of the Temple Mount YZ Eliav - Schäfer, P.(Hg.): The Bar Kokhba War Reconsidered 2003
  35. ^ Chronicon Paschale - Volume 1. ed. L. A. Dindorf, Bonn 1832, p. 474 ; לדיון קצר מאוד, ראו: יורם צפריר, 'התקופה הרומית המאוחרת 70–324 לספירה', בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי: הממצא הארכאולוגי והאמנותי, כרך ב (עורך: יורם צפריר), הוצאת יד בן צבי, 1984, עמ' 67.
  36. ^ The Archaeology of Roman Palestine; Mark Alan Chancey and Adam Lowry Porter; Near Eastern Archaeology Vol. 64, No. 4 (Dec., 2001), pp. 164-203
  37. ^ על אודות הקארדו המזרחי בירושלים הרומית-ביזנטית מאמר באתר רשות העתיקות
  38. ^ שי זמיר, ירושלים: נחשף רחוב ראשי מלפני 1,500 שנה, באתר ynet, 10 בפברואר 2010
  39. ^ יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד בן צבי, תשמ"ח, כרך א' עמוד 91
  40. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 70–638, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמוד 156-157
  41. ^ נחשף חלק מבית מרחץ ששימש את חיילי הלגיון העשירי. אתר רשות העתיקות (נובמבר 2010)
  42. ^ רוני רייך ויובל ברוך, A Late Roman Monument in the ‘Upper City’ of Jerusalem: A Suggestion, Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins (ZDPV) 37\1, 2021-01-01
  43. ^ מזר, א., 'מחנה הלגיון העשירי למרגלות הפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר-הבית בירושלים', בתוך: פאוסט, א., ברוך, א., (עורכים), חידושים בחקר ירושלים – דברי הכנס החמישי, רמת-גן תש"ס, עמ' 52–67 ; אילת מזר 'בית המרחץ הרומי-ביזאנטי למרגלות הכותל המערבי של מתחם הר הבית', חידושים בחקר ירושלים ו, (תשס"א), 2001, עמודים 87–102. ; ראו גם: מזר, ב., "חפירות ארכאולוגיות בירושלים העתיקה – סקירה ראשונה על חפירות תשכ"ח", ארץ ישראל 9 (תשכ"ט), עמ' 161–174 ; מזר, ב., "החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית – סקירה שנייה, עונות תשכ"ט- תש"ל", ארץ ישראל 10 (תשל"א), 84-83 '; עמ' 1–33 ; מזר, ב., "החפירות ליד הר-הבית", קדמוניות 3–4 (תשל"ג), עמ 83–84 ; Mazar, B., The Excavations in the Old City of Jerusalem, Preliminary Report of the First Season, 1968, Jerusalem 1969; Mazar, B., The Excavation in The Old City of Jerusalem Near the Temple Mount, Preliminary Report of the Second and Third Seasons 1969-1970, Jerusalem 1971; Mazar, B., The Mountain of the Lord, New-York 1975, p. 88-92, 232-243. בן- דב, מ., חפירות הר הבית בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים 1982, עמ' 206-185
  44. ^ עיר פרזות - ישוב שאינו מוקף חומה
  45. ^ יורם צפריר, הטופוגראפיה והארכאולוגיה של איליה קפיטולינה, בתוך: יורם צפריר ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזנטית, עמוד 147
  46. ^ דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, ירושלים, חניון גבעתי, חדשות ארכאולוגיות 120, רשות העתיקות, 2008.; דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, 'ירושלים, חניון גבעתי - דוח ראשוני', חדשות ארכאולוגיות 122 (2010); דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, 'תרומתן של החפירות בחניון גבעתי לחקר תולדות ההתיישבות הקדומה בעיר דוד', מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה ג', (2008), עמ' 97-111; דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, 'מבנה פריסטילי מן התקופה הרומית בעיר דוד', חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ג', ירושלים, (2009), עמ' 28-36
  47. ^ Yuval Baruch, Naama Sukenik, Bronze Oil Lamp Shaped Like Half a Face from City of David Excavations, jerusalem, CITY OF DAVID - STUDIES OF ANCIENT JERUSALEMT | The 22nd Conference (Hebrew), 2021-01-01
  48. ^ בסמוך לשער יפו נחשפה אמת המים העליונה של ירושלים, בת כ- 1800 שנה. אתר רשות העתיקות (19/2/2010)
  49. ^ שמואל ספראי, "היהודים בתקופה הרומית". ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 19
  50. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 91
  51. ^ A.F.J. Klijn & G.J. Reinink (1973). Patristic Evidence for Jewish-Christian Sects. Brill. ISBN 9004037632
  52. ^ קדמוניות כ' 9
  53. ^ Albertus Frederik Johannes Klijn, G. J. Reinink. Patristic evidence for Jewish-Christian sects. Brill Archive, 1973
  54. ^ S.G.F. Brandon. Fall of Jerusalem and the Christian Church. Wipf & Stock Publishers (June 2010) ISBN 1608997472 pp 168-178
  55. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 84
  56. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 87
  57. ^ Dating the Dialogue of Timothy and Aquila: Revisiting the Earlier Vorlage Hypothesis Jacqueline Z. Pastis The Harvard Theological Review Vol. 95, No. 2 (Apr., 2002), pp. 169-195
  58. ^ John Wilkinson. Jewish Holy Places and the Origins of Christian Pilgrimage. University of Illinois Press 1990
  59. ^ עזרא ציון מלמד, האונומסטיקון של אוסביוס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ו.
  60. ^ Louth, Andrew. "Eusebius and the Birth of Church History". In The Cambridge history of early Christian literature, edited by Frances Margaret Young, Lewis Ayres, and Andrew Louth, . New York: Cambridge University Press, 2004 pp 266–74
  61. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 104
  62. ^ Metzger, Bruce, The Canon of the New Testament. Its Origin, Development, and Significance, Oxford University Press, 1987, pp. 99–106



אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=איליה_קפיטולינה&oldid=40041745"