הזירה הימית במלחמת העצמאות

הזירה הימית במלחמת העצמאות
	הקורבטה אח"י וג'ווד, ק-18 מאוניות חיל הים הראשונות; הקורבטה אח"י וג'ווד, ק-18 מאוניות חיל הים הראשונות; אחת מסירות הנפץ שתקפו את האמיר פארוק
	אחת מסירות הנפץ שתקפו את האמיר פארוק
	מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	29 בנובמבר 1947 – 20 ביולי 1949 (שנה)
קרב לפני	מלחמת העולם השנייה
קרב אחרי	מלחמת סיני
מקום	הים התיכון, ים המלח
עילה	מלחמת השחרור, יצירת חוף בטוח ושיט פתוח לישראל בגזרת הים התיכון
תוצאה	הצלחה בהגנת החוף, עלייה ורכש לישראל לא הופרעה
הצדדים הלוחמים
ישראל	בריטניה; מצרים
מנהיגים
דוד בן-גוריון	קלמנט אטלי; המלך פארוק הראשון
מפקדים
רב-אלוף יעקב דורי, רמטכ"ל; אלוף יגאל ידין, ראש אגף המבצעים; סגן קברניט פול שולמן, ראש מטה/מפקד חיל הים; אלוף שלמה שמיר, מפקד חיל הים	סר אלן קנינגהם, הנציב העליון; מייג'ור גנרל אחמד עלי אל-מאוואווי; אמיר אל בחר מחמוד חמזה, מפקד הצי המצרי; אמיר אל בחר מחמוד בדר, מפקד חיל הים המצרי
כוחות
חיל הים הישראלי:; 4 קורבטות; נחתת טנקים; 7 נחתות מכוניות; יחידת סירות נפץ; יחידת צוללים;	הצי המלכותי הבריטי; 3 סיירות; 10 משחתות; 3 פריגטות; ; חיל הים המצרי; 2 פריגטות; 2 קורבטות; 8 שולות מוקשים; 4 ספינות משמר; 20 אסדות נחיתה ממונעות (LCM)
	אות מלחמת העצמאות
	מפת האירועים במהלך מלחמת העצמאות

הזירה הימית במלחמת העצמאות התקיימה, רובה ככולה, בים התיכון, עורק התעבורה הימי הבלעדי של מדינת ישראל עד לכיבושה של אילת בסוף המלחמה^[א]. הפעילות הקרבית בים התנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון של העימות היה המאבק בין היישוב העברי בארץ ישראל ובין כוחות האימפריה הבריטית, שנעלו את שערי הארץ בפני אוניות המעפילים הנושאות את פליטי השואה ומאבק לסיכול ניסיונות הברחת נשק למדינות ערב. הצד הערבי לא היה פעיל בזירה בשלב זה. לאחר עזיבת הבריטים החל השלב השני של המערכה, במהלכה תקף הצי המצרי מטרות לאורך חופי ישראל וסייע לכוח הפלישה המצרי בנגב.

כללי

ערך מורחב – מלחמת העצמאות

החלטת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 לא גרמה לממשלת בריטניה לחדול מפעילות כנגד המדינה שבדרך. מדיניותם של הבריטים כללה הסגר ימי שנועדה למנוע כניסת מעפילים וציוד צבאי שנרכש על ידי ההגנה והאצ"ל לארץ ישראל. העימות שהתחולל בין הצי המלכותי הבריטי לבין אוניות המעפילים של המוסד לעלייה ב' היה האירוע העיקרי בזירה הימית בחודשים אלה. ב-14 במאי 1948 הסתיים רשמית המנדט הבריטי בארץ ישראל עם עזיבת הנציב העליון. עם תום המנדט הופסק ההסגר הימי שהטילו אוניות הצי המלכותי הבריטי, על חופי ארץ ישראל, אולם נמל חיפה נותר תחת שליטה בריטית עד ל-30 ביוני 1948.

מיד לאחר סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פתחו צבאות המדינות הערביות השכנות בפלישה לתחומי ארץ ישראל. במסגרת פלישת צבא מצרים נכנס גם הצי המלכותי המצרי ללחימה נגד המדינה היהודית הצעירה. כלי שיט מצריים ניסו לתקוף את הנמלים של ישראל והעבירו אספקה ותגבורות לחיל המשלוח המצרי, שתקף את ישראל בדרך היבשה. למרות העדיפות הטכנית והכמותית המצרית הצליח חיל הים הישראלי, המאולתר ברובו, להדוף את התקפות הצי המצרי ולשמור על נתיבי השיט לישראל פתוחים. הפיקוד של חיל הים הישראלי השכיל לנהל את העימות עם הצי המצרי תוך ספיגת נזק מועט. לעומתם, הצי המצרי לא השכיל לתרגם את העדיפות הטכנית והכמותית שלו לשליטה בזירה הימית. בהזדמנויות בהן גילו המצרים יוזמה התקפית נשלח כלי שיט בודד לבצע הפגזה של החוף הישראלי. לעומת זאת, חיל הים הישראלי, שהיה מודע לנחיתותו בחימוש כלי השיט, הפעיל את כוחותיו (שייטת אוניות הקרב) בצורה מרוכזת, טקטיקה שאפשרה לו להשיג עדיפות מספרית בכל העימותים הימיים עם הצי המצרי. באמצעות פעילות אופרטיבית נכונה מנע חיל הים מהמצרים להשיג שליטה בזירה הימית, ולנצל אותה לטובת מאמץ המלחמה שלהם, ואף הצליח להעניק סיוע מהים למבצעי כוחות הקרקע הישראליים, בעיקר בשלבים המאוחרים של המלחמה.

לדברי אלוף יוחאי בן נון:

עלה בידו של חיל הים הישראלי המאולתר להדוף את צי האויב מחוף תל אביב, לקיים את עורקי השיט למדינה פתוחים ואף לעבור לאופנסיבה תוך השגת שליטה מלאה בזירה הימית, לאחר המכה האנושה שהנחית על הצי המצרי באוקטובר 1948.^[2]

רקע היסטורי

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הכריזה בריטניה, במסגרת הצהרת בלפור, על כוונתה לסייע בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ולאחר תום המלחמה היא קיבלה את המנדט על ארץ ישראל מחבר הלאומים לשם הגשמת כוונה זו. אולם החל מראשית שנות ה-30 גברה ההשפעה של גורמים בממשלה ובפקידות הבריטית, שייחסו חשיבות לטיפוח קשרים טובים עם העולם הערבי, על חשבון היישוב היהודי בארץ ישראל, והבריטים החלו להטיל מגבלות שונות על העלייה היהודית ועל זכותם של יהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בספר הלבן השני והשלישי). מדיניות זו קיבלה חיזוק נוסף לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ופרוץ המלחמה הקרה, בעקבות רצונה של בריטניה להבטיח את תמיכת המדינות הערביות במזרח התיכון במעצמות המערב, כדי למנוע חדירה סובייטית לאזור.

לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר מתח בין הגוש המערבי, בהובלת ארצות הברית ובריטניה, לבין ברית המועצות, שגרם לפרוץ מלחמה קרה בין שני הצדדים. מעצמות המערב חששו מפני התפשטות הקומוניזם במזרח התיכון, שתוביל לחדירה של ברית המועצות לאזור. בצפון איראן הוקמה רפובליקה עממית קומוניסטית, ביוון פרצה מלחמת אזרחים בין כוחות הממשלה והקומוניסטים, והיה חשש מפני השתלטות קומוניסטית על טורקיה. על רקע זה הכריזה ארצות הברית בפברואר 1947 על אימוץ דוקטרינת טרומן. הצי השישי של ארצות הברית בפיקוד אדמירל שרמן, נשלח לים התיכון ומפקדתו הוקמה באי רודוס. את השינוי במדיניות ברית המועצות ביחס לזכות העם היהודי למדינה בארץ ישראל, שבא לידי ביטוי בנאומו של אנדריי גרומיקו בעצרת האו"ם ב-14 במאי 1947, יש לראות בהקשר למאבק בין מעצמות המערב לגוש הסובייטי על השליטה במזרח התיכון.^[3]

העימות בין בריטניה והתנועה הציונית

ערך מורחב – הצי המלכותי הבריטי

הגורם העיקרי שקבע את הפעילות בזירה הימית הארצישראלית היו הבריטים. במטרה לרצות את מדינות ערב החליטה ממשלת בריטניה על בלימת ההעפלה ומניעת העברת חימוש ליישוב העברי בארץ ישראל. ממשלת בריטניה ניהלה מלחמה משולבת – פוליטית, דיפלומטית, מודיעינית, משטרתית וצבאית. החלטות בכל הנושאים התקבלו בדרגים הרמים ביותר. ”האימפריה הבריטית יצאה נגד שארית הפליטה, נעלה את שערי הארץ היחידה בה עשויים היו למצוא מקלט. בריטניה הגדולה הפעילה את מלוא כוחה, הקדישה לכך מאמצים רבים.... אך כל אלה לא הועילו בריטניה היא שנטשה את המערכה בהעבירה את "שאלת פלשתינה" להכרעת האו"ם.”^[4]

כנגד שארית הפליטה, העושה דרכה בים בספינות רעועות, הפעילו את הצי המלכותי הבריטי שהיה הגדול והחזק ביותר באזור, וכלל שתי סיירות, שש משחתות, שלוש אוניות גירוש. הצי המלכותי הבריטי הקים בבניין מגדלור בכרמל "מפקדת קצין ימי בכיר לפלשתינה". במסגרת המטה האימפריאלי למזרח התיכון הועמד גנרל מק-ניל גרהם ובראש הכוח הימי הועמד קצין ימי בדרגת קומודור, אנטוני פאן דה סאליס^[5] מפקד שייטת משחתות לשעבר. בשנת 1946 פרסמה ממשלת בריטניה ”כנגד העליה הבלתי ליגלית יפעיל הצי את אותן התכניות שתוכננו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה כדי למנוע מהגרמנים והאיטלקים להחיש תגבורת לכוחותיהם באפריקה.” בלא שמץ בושה יפעלו כנגד פליטי חרב כמו נגד הנאצים והפאשיסטים.^[6]

כלי שיט נוספים בצי המלכותי בים התיכון עסקו במעקב אחרי אוניות חשודות בהעפלה או בהובלת רכש ביטחוני ליישוב, בקרבת נמלי המוצא מאירופה לארץ ישראל. במאי 1947 חיבל קומנדו ימי בריטי באונייה פאן קרסצנט בנמל ונציה. בדצמבר 1947, לאחר צאת הפאנים עם המעפילים על סיפוניהן, הן יורטו על ידי שתי פריגטות ושייטת שכללה שתי סיירות ושש משחתות בפיקוד אדמירל.^[7]

מול הכוח הימי החזק והמקצועי של בריטניה התמודדה התנועה הציונית באמצעות כוחות וארגונים כמו הפלי"ם, המוסד לעלייה ב' והחבל הימי לישראל. המדיניות הציונית הייתה להימנע מלדרדר את המאבק בבריטים למצב של לחימה כדי לשמור על הכוח לקראת הלחימה בערבים.

כלי השיט הבריטים

רשימת אוניות הצי המלכותי הבריטי שהשתתפו בפעילות כנגד ההעפלה בשנות המלחמה:

, Chequers (אנ'), Virago (אנ'), Venus, Volage, Mauritius, Empire Rival, Chivalrous, Marauder, Verulam,Mermaid, Octavia, Ocean Vigour, Cheviot, Childers, Cardigan Bay, Ajax, Phebe, St Brides Bay, Runnimede Park, Widemouth Bay, Marauder, Verulam, Pelican, St Austele Bay, Auryalos

הסיירת אג'קס
הסיירת מאוריציוס אוניית פיקוד בעימות עם הפאנים
הסיירת פואבה השתתפה בעימות עם הפאנים
משחתת צ'יפטיין שהצליחה להרוג מעפיל באונייה לנגב.
משחתת צ'קרס אוניית הדגל של שייטת המשחתות הראשונה שפעלה נגד ההעפלה.
משחתת וורולם ירטה את לא תפחידונו ואת יחיעם.
המשחתת שביוט אשר יירטה את ירושלים הנצורה.
משחתת צ'ילדרס אשר ירטה את גיבורי כפר עציון ולקוממיות.
משחתת וונוס אשר ירטה את בונים ולוחמים מול ראש הכרמל.
המשחתת וויראגו אשר ירטה את טירת צבי.
המשחתת וולאג שהשתתפה בהסגר.
המשחתת שיבלרוס שהשתתפה בהסגר.
המשחתת שברון אשר ירטה את כ"ט בנובמבר ואת משמר העמק.
פריגטה מארמייד גררה את לא תפחידונו לחיפה.
הפריגטה פליקן שפעלה נגד אונית הנשק בוראה בתל אביב.
הפריגטהסט אוסטל ביי שהופעלה נגד אוניות רכש בתל אביב.
הסיירת אוריאלוס שפינתה את הנציב העליון בתום המנדט.

המשך המצור בריטי

מעגן ספינות המשמר הבריטיות בנמל חיפה, מוקף בשרשרות מצופים להגנה מפני חבלני הפלי"ם

הצי הבריטי המשיך לקיים את הסגר הימי על חופי ארץ ישראל עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948. לצורך השלמת הפינוי המשיך להחזיק את הנמל ושדה התעופה בחיפה עד 30 ביוני 1948. ולא אפשר פריקת מעפילים או אוניות הנושאות חימוש עד יציאתו. אף כי בריטניה הכריזה שהיא מתנתקת מהמנדט בארץ ישראל, הראתה הפעילות הבריטית כוונות להכשיל את היישוב היהודי. ב-13 במרץ 1948 מצטט דוד בן-גוריון את דבריו של מפקח האו"ם הקולונל הנורווגי לונד ”ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב…”^[8]^[9]

האונייה הבריטית האחרונה שעזבה הייתה נחתת טנקים HMS STRIKER. הצי הבריטי המשיך לסייר במזרח הים התיכון לאחר הפינוי מארץ ישראל. הסיורים בוצעו על ידי משחתת, שאחד מתפקידיה היה לאבטח את תנועת העולים ממחנות המעצר בקפריסין לישראל. וזאת משום שנוצר אינטרס משותף, לישראל ולבריטניה, לפנות את מחנות המעצר בזמן קצר.^[10]

מפקדים בריטים ומצרים

מפקדים במלחמת העצמאות
תפקיד	שם	אירוע / ציון לשבח
מפקדים בריטיים
הנציב העליון לפלשתינה	גנרל אלן קנינגהם
מפקד צי הים התיכון	אדמירל אלגרנון אוסבורן ויליס	הצי המלכותי הבריטי בסיסו במלטה
מפקדה למלחמה בעלייה הבלתי לגלית	בריגדיר גנרל מק-ניל גרהם	כחלק מהמטה הכללי של הצבא האימפריאלי במזרח התיכון.^[11]
קומודור פלשתינה	Commodore A. F. De Salis	מפקדתו הייתה במגדלור ראש הכרמל
מפקד שייטת המשחתות הראשונה^[ב]	Sir (Robert) Dymock Watson
מפקד המבצע לעצירת הפאנים	Vadm Richard Victor Symonds (אנ')	בסיירת מאוריציוס עם שתי סיירות ושש משחתות.
מפקד בריטי אחרון	גנרל גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן	מפקד הדיביזה השישית המוטסת, החזיק בנמל חיפה עד 30 יוני 1948^[12]
מפקדים מצריים
הרמטכ"ל המצרי	גנרל עלי חידאר
מפקד הצי המלכותי המצרי	אדמירל מחמוד חמזה	הוחלף באוקטובר 1948 במחמוד באדר^[13]
מפקד כוח המשלוח בנגב	גנרל אחמד אל מאוואווי

מפקדים ישראלים

מפקדי המדינה שבדרך ומדינת ישראל
תפקיד	שם	ציון מיוחד	תמונה
ממונה על תיק הביטחון בסוכנות / ראש הממשלה ושר הביטחון	דוד בן-גוריון
מפקד הפלמ"ח	יגאל אלון
מרכז המוסד לעלייה ב' והרכש באירופה	שאול מאירוב	לאחר נפילת בנו מסר לפנחס ספיר אוגוסט 1948.
מרכזי המוסד לעלייה ב' באיטליה	יהודה ארזי, עדה סרני ומשה זקימוביץ	^[14]
מרכז הרכש בצרפת	מוניה מרדור, יהודה ארזי	במרסיי
מרכז הרכש בארצות הברית	יהודה ארזי ואחריו טדי קולק	איסוף כספים לרכש גולדה מאיר
מפקד פרשת הלינו	מוניה מרדור
שליחי הרכש והעפלה בצ'כוסלובקיה ויוגוסלביה	אהוד אבריאל ושייקה דן
מרכז הרכש הארצי	פנחס וזה
מפקד יחידת החבלה באירופה	אמנון יונה
מרכז המוסד לעלייה ב' בארץ	דוד נמרי
הרמטכ"ל	רב-אלוף יעקב דורי
ראש אגף המבצעים	אלוף יגאל ידין
ראש השירות הימי	גרשון זק
מפקד המבצעים הימיים	סגן-אלוף פול שולמן
ראש מחלקת המודיעין הימי	שמעון הורן
קצין המבצעים של השירות הימי	סא"ל אברהם זכאי
קצין כוח האדם	אברהם עופר
קצין המנהלה של השירות הימי	לובה אליאב
ראש מחלקת ההדרכה	שמואל טנקוס	^[15]
מפקד השייטת הקטנה	זלמן פרח
מפקד שייטת הנחתות	ישראל אורבוך
מפקד יחידת הצוללים	יוסף דרור		^[ג]
מפקד פלוגת הנמל ויחידת סירות הנפץ	יוחאי בן-נון
יחידת הנחתים	אפרים פילרסדורף מפקד ימי אליעזר טל	לאחר קרבות בית עפה – אחיה בן עמי
	עמוס בן צבי
אח"י אילת (א-16)	יוסף אלמוג
אח"י וג'ווד, אח"י מעוז (ק-24)	מילה ברנר			אריה קפלן
אח"י הגנה	דוד מימון,
	יעקב אפשטיין
אח"י פלמ"ח	שלמה אראל

ההעפלה בתקופת מלחמת העצמאות

ערך מורחב – ההעפלה

סרט העפלה לאחר מלחמת העולם השנייה.

משחתת בריטית עוקבת אחרי אוניית המעפילים "בן הכט". האונייה נרכשה מהכנסות המחזה שכתב בן הכט "A Flag is born" לאחר הכרזת המדינה הפכה לאח"י מעוז (ק-24).

בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה שהו מאות אלפי עקורים ביבשת אירופה בחוסר כל. חוסר הברירה מחד, והתקווה היחידה שנותרה מאידך, הובילו לארץ ישראל. היישוב בארץ ישראל וחלקי העם היהודי שלא נפגעו ישירות בשואה הרגישו חובה לאפשר הגעתם. הדבר היה מנוגד לתוכניות של ממשלת בריטניה, שכבר לפני המלחמה הגבילה את העלייה. עם עליית מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, כבר היה ברור שההתחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל לא תתמלא. מתוך כך הפכה ההעפלה לא רק פתרון מעשי למצוקת העקורים, אלא מנוף רב עוצמה במאבק להקים את הבית היהודי בארץ ישראל הלכה למעשה. במילים אחרות, עניין ההעפלה לחוד החנית של המאבק הפוליטי בזירה הבינלאומית. על רקע זה נמשכו המאמצים בהעפלה, על אף ההצלחות המועטות בחדירת המצור היעיל שהושת על ידי הבריטים.

בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר נאמר שיקבע נמל בחוף ארץ ישראל אשר יהיה פתוח לקבל מעפילים יהודים. אך ממשלת המנדט סברה שהדבר יעורר מהומות של הערבים בארץ ישראל ואינו ניתן לביצוע. הבריטים קיבלו לכך תמיכה ממזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ורג' מרשל, שדרש מאנשי הסוכנות היהודית בארצות הברית להפסיק את ההעפלה. לא רק שלא נקבע נמל לפריקת מעפילים אלא הצי הבריטי לא קיבל הוראות להמשיך במניעת ההעפלה.^[16] ההעפלה הייתה בעלת חשיבות לאומית חזקה יותר מנושאי כלכלה והיוותה מרכיב בתפיסת הביטחון. האפקט הציבורי בעולם של רצון היהודים לעלות היה חשוב לפני ההחלטה באו"ם, אך גם אחריה היה נכון להמשיך ולהדגיש אותו.

בתקופה שמאז 29 בנובמבר 1947 עד 30 ביוני 1948^[17] המשיך זרם שארית הפליטה לנסות להגיע לארץ ישראל באוניות מעפילים. בשלב זה שונתה המדיניות של המוסד לעלייה ב' בכל האמור להתנהגות המעפילים לאחר תפיסתם על ידי הכוחות הבריטים ושילוחם למחנות המעצר בקפריסין. הוחלט כי התנגדות המעפילים והאוניות לגירוש לקפריסין תעשה באפן סמלי בלבד. מטרת ההעפלה לא הייתה רק פתרון לשארית הפליטה הנדים בחוסר כל באירופה, אלא גם פעולת הסברה של הפתרון לעם היהודי בדמות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מטרה שרבים בעם היהודי היו מאוחדים בה. לאור זאת ניתן לראות את ההעפלה כמוצלחת. המגורשים ואזרחי היישוב ראו בגירוש לקפריסין שלב ביניים לקראת עלייתם הקרובה לארץ ישראל.

אנשי היחידה הימית, הפלי"ם, שעסקו בהעפלה, המשיכו בתפקידיהם. האחריות והביצוע היו באחריות המוסד לעלייה ב'.

במהלך המלחמה הועברו 17 אוניות מעפילים מחופים שונים באירופה. מתוכן רק שתי אוניות הצליחו לפרוץ את המצור. האונייה "הפורצים" הנחיתה בתל אביב 167 מעפילים ב-4 בדצמבר 1947, והאונייה "האומות המאוחדות" הגיעה לחוף לנהריה בצהרי 1 ינואר 1948 עם 537 מעפילים.

משוחררי מחנות המעצר בקפריסין מתקבלים בנמל חיפה 1948

מעפילי שאר 13 האוניות נתפסו על ידי הבריטים והועברו למחנות המעצר בקפריסין. הפאנים, שתי אניות גדולות - פאן יורק ופאן קרסצנט, הופנו בהסכמה ישירות לקפריסין. ב-18 ביוני 1948 עזבו הפאנים את פמגוסטה והגיעו למפרץ חיפה ללא מעפילים. הבריטים שטרם פינו את הנמל השתלטו על האוניות ועצרו אותן.^[18] שתי אוניות מעפילים: "לניצחון" עם 189 מעפילים ו"מדינת ישראל", ועל סיפונן 243 מעפילים הגיעו לחוף תל אביב לאחר הכרזת המדינה, ולא הופרעו על ידי הבריטים.

הבריטים אפשרו להעביר את המעפילים ממחנות המעצר בקפריסין לישראל אך את הגברים בגיל שירות צבאי החזיקו כעצורים עד ינואר 1949.

אוניות המעפילים

אוניות המעפילים בתקופת מלחמת העצמאות
שם העפלה	שם ודגל	מפקד וגדעונים	תאריך הגעה	כמות המעפילים	נמל מוצא	גורלה	תמונה
הפורצים	Marie Annic צרפת	שלום דוליצקי ובנימין גפן	4 בדצמבר 1947	167	בנדול צרפת	הנחיתה בלא הפרעה בתל אביב.^[ד]^[19]	אונית המעפילים הפורצים בחוף תל אביב 4 דצמבר 1947.
לא תפחידונו	Saturne Maria Christina, איטליה	גד לסקר וצפורה רוזן	22 בדצמבר	850	איטליה	נתפסה^[20]	אונית המעפילים לא תפחידונו אוספת מעפילים בצ'יוויטאווקיה, 11 דצמבר 1947.
כ"ט בנובמבר	Giovanni Maria צרפת	מרדכי לימון, נמרוד אשל ומנשה בן חיים	28 בדצמבר 1947	680	צרפת	נתפסה^[21]	החלוץ ששמה שונה לכ"ט בנובמבר מתקדמת בים שקט עם מערך מפרשים מלא, דצמבר 1947.
האומות המאוחדות	Archimede איטליה	דוד מימון, שושנה קיני ושושנה כרמלי	1 בינואר 1948	537 מעפילים	איטליה	הורידה בצהרי היום בנהריה.^[22]	מעפילי האומות המאוחדות יורדים מהאנייה בחוף נהריה, 1 ינואר 1948 בשעת הצהריים.
קיבוץ גלויות	Pan York דגל פנמה	גד הילב וקפטן סטיב	1 בינואר 1948	ביחד 15,239	בורגס בבולגריה	הופנו ישירות לקפריסין.^[23]	פאן יורק בדרך לקפריסין.
עצמאות	Pan Crescent פנמה	יצחק (אייק) אהרונוביץ', ויוסי הראל	1 בינואר 1948	15,239ביחד	בולגריה	הקומנדו הבריטי חיבל באניה בעת שנמצאה בתיקונים בוונציה. בהסכמה הופנתה ישירות לקפריסין.^[23]	האניות פאן יורק ופאן קרסצנט ממתינות להעמסת עולים בנמל קונסטנצה.
ל"ה גיבורי גוש עציון	Silvia Starita איטליה	יצחק לנדואר ויחיאל אדמוני	31 בינואר 1948	274	איטליה	נתפסה.^[19]	קבוצת השתלטות בריטית על סיפון אונית המעפילים ל"ה גיבורי גוש עציון בנמל חיפה.
ירושלים הנצורה	Cicilio, Ambrosiana איטליה	יהודה צרפתי ודני סנדלר	12 בפברואר 1948	670	צ'יוויטווקיה, איטליה	נתפסה.^[24]	אוניית המעפילים ירושלים הנצורה.
לקוממיות	Sette Frateli איטליה	יהודה בן-צור, אבנר גלעדואהרון מיכאלי	20 בפברואר 1948	699 מעפילים	צרפת	נתפסה.^[25]	אוניית המעפילים לקוממיות.
בונים ולוחמים	Rondina איטליה	משה רבינוביץ' ושמשון לוטן	28 בפברואר 1948	1002	באקאר, יוגוסלביה	נתפסה^[26]	אוניית המעפילים בונים ולוחמים.
יחיעם	Esmeralda איטליה	אלי זוהר גדעונית חנה סרני^[ה]	28 במרץ 1948	769	איטליה	נתפסה.^[27]	אוניית המעפילים יחיעם.
טירת צבי	Rina Vivara איטליה	בצלאל פלדמן ויוסף לזרובסקי	12 באפריל 1948	798	פורמיה באיטליה	נתפסה.^[28]	אניית המעפילים טירת צבי
משמר העמק	San Michele איטליה	דוד איזן, בני ברקוביץ ויוכבד יהל	24 באפריל 1948	550	צרפת	נתפסה.^[29]	אונית המעפילים משמר העמק
נחשון הקסטל	Tadorne צרפת	יוסף אלמוג, שלום בורשטיין	26 באפריל 1948	550 מעפילים	צרפת	ספינת המעפילים האחרונה שנתפסה.^[30]	אונית המעפילים נחשון – הקסטל.
לניצחון	Tullia Christina איטליה	בני קרביץ וראובן אורן	17 במאי 1948	189 מעפילים	ברינדיזי איטליה	בתל אביב^[31]^[32]	על סיפון אניית המעפילים לניצחון
מדינת ישראל	Orchidea איטליה	עמי עמיר ועובד שדה	17 במאי 1948	243	איטליה	בתל אביב.^[33]	אוניית המעפילים מדינת ישראל.
קרב עמק איילון	Fabio	דוד שטרן	29 במאי 1948	706	בנדול צרפת	ראשונה לעלייה חופשית^[34] פרקה בקיסריה.	על סיפון אנית העולים קרב עמק איילון

אונית המעפילים חנה סנש על חוף נהריה 1947 משם נלקחה והושמשה מחדש.
מעפילים עצורים בידי הבריטים מועברים באוניית גירוש למחנות המעצר בקפריסין.
אונית המעפילים פאן יורק ממתינה לשחרור עצורי מחנות המעצר בקפריסין.
קבלת העולים ממחנות המעצר בקפריסין בנמל חיפה קיץ 1948.

פעילות ערביי ארץ ישראל

משפחות ערביות מחיפה בורחות באניות בריטיות ללבנון דרך הים, אפריל 1948

לערבים תושבי עכו, חיפה, יפו והכפרים במישור החוף היו כלי שיט רבים, שעסקו בדיג ובהברחות סחורה ובני אדם. במשך תקופת המלחמה לא הייתה פעילות עוינת שלהם בים. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בנוכחות המוגברת של משטרת החופים והצי הבריטי נגד מבצעי ההעפלה. ב-18 באפריל 1948 הגיעו ידיעות שהערבים מיפו מתכוננים לתקוף את נמל תל אביב בדרך הים. האיום היה מוחשי כדי להפחיד אוניות זרות מלפעול בנמל אך המתקפה לא יצאה אל הפועל.^[35] עם התפתחות המלחמה לרעת הערבים, שימשו כלי השיט המקומיים לבריחה ללבנון, לעזה ולמצרים.

היישוב היהודי והתעבורה בים

היישוב היהודי החדש בארץ ישראל התפתח כשמרכזו בשפלת החוף. סביבו היו מדינות עוינות. הים התיכון היה נתיב בעל חשיבות עליונה למילוי האינטרסים החיוניים של המדינה, ובכלל זאת קשר כלכלי עם מדינות העולם, תנועה חופשית לתגבור כוח האדם ומקלט לשארית הפליטה וערוץ לרכישת חימוש לקראת הלחימה. על כן היה צורך באבטחת היישובים בקו החוף מפני הפגזות מהים והנחתת כוחות אויב.

לפני מלחמת העולם השנייה פעלו שתי חברות בשירות לארץ ישראל: הלויד הימי הארץ ישראלי והחברה לשירות ימי עתיד. בעלי החברה חשבו כי לאחר מלחמת העולם תהיה להם זכות ראשונים בהובלה, אך החלטת הסוכנות היהודית הייתה לחזק חברה שתעמוד בעקרונות: העסקת ימאים יהודים, תישא דגל עברי, תהיה בבעלות יהודים, תשתמש בציוד המיוצר בארץ ישראל ותפעל בקווים החיוניים ליישוב היהודי בארץ ישראל. לכן הוקמה חברת צים ולה ניתנה העדיפות.

מצב החימוש של הכוח הצבאי של היישוב היהודי היה ירוד ביותר. באותה תקופה, אירופה הייתה מלאה בעודפי ציוד צבאי, שנותרו לאחר מלחמת העולם השנייה. פעילי הרכש של היישוב באירופה קנו כמויות גדולות של נשק ותחמושת, אך העברתם לארץ ישראל חייבה הברחה בדרך הים. אחד התפקידים שהוטלו על הצי הבריטי היה למנוע הברחת ציוד צבאי לצדדים היריבים בא"י דרך הים התיכון, אולם לפחות במקרה אחד איבטח הצי הבריטי, העברת ציוד צבאי, שנקנה על ידי הערבים באירופה, לארץ ישראל ^[^{דרוש מקור]}. בתקשורת בבריטניה נכתב, שלאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, צפוי שם תוהו ובוהו. ייתכן אף שלממשלת בריטניה היה אינטרס ליצור מצב כזה. כדי להשלים את החלשת היישוב היהודי המשיכה ממשלת המנדט את המחדל בשמירה על הגבולות היבשתיים, ומאות אלפי ערבים ממצרים, ירדן וסוריה נכנסו לארץ ישראל. זאת לפי עדות של קצין נורווגי מוועדת האו"ם. היה ברור שהשלטון הבריטי מסייע לתבוסת היישוב היהודי בארץ ישראל בעימות העתידי עם הערבים.^[36]

פרשת מארין קארפ

אוניית הנוסעים האמריקאית "מארין קארפ" שייטה בקו קבוע מניו יורק דרך נמלי בירות, חיפה, אלכסנדריה וחזרה. ב-16 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות, הגיעה האונייה לנמל ביירות, כאשר בין נוסעיה היו גם עולים יהודיים בדרכם לארץ ישראל. צבא לבנון ערך חיפוש על סיפון האונייה, ועצר 69 נוסעים יהודיים בגיל צבא. האניה המשיכה בדרכה והגיעה לנמל חיפה, שם ירדו משפחות העצורים. העצורים הוחזקו כשבויים בלבנון, עד ששוחררו במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ולבנון.^[37]

הספנות העברית בתקופת המלחמה

הדגל הימי הארצישראלי אותו נשאו אניות צי הסוחר של חברות הרשומות בפלשתינה.

דגל צי הסוחר הישראלי

חברת צים וחברת עתיד הפעילו כל אחת שתי אוניות בדגל ממשלת המנדט. הספנות המסחרית לארץ ישראל נעשתה רובה באוניות של חברות זרות. בעת סיום המנדט נטשו כל האוניות הזרות את נמלי הארץ, ואפילו לא המתינו להכרזה המצרית שניתנה בספטמבר 1948 וכוונה רק נגד העברת נשק ועולים. עשרות אוניות שהיו בדרכן לנמלי הארץ קיבלו הוראות לפנות חזרה. את הסחורות שנשארו בבטן האניות פרקו בנמלי הים התיכון. סחורות חיוניות נמצאו במחסני הנמלים בים התיכון. למנוסת בעלי האניות הצטרפו גם חברות הביטוח - נוצר חרם של מובילים ומבטחים שפגע בישראל. החרם נשבר על ידי שותפיה של צים, חברת הריס את דיקסון מלונדון, שהחליטו לבטח סחורות בתנועה לישראל ושכנעו גם אחרים לעשות כך.^[38]

כאשר הוכרזה מדינת ישראל עגנה האונייה "קדמה" בפיקודו של רב חובל אנריקו לוי בנמל מרסיי. בטקס חגיגי הורידה את הדגל המנדטורי והניפה במקומו את דגל צי הסוחר הישראלי. ב-17 במאי יצאה "קדמה" מהנמל עם עולים כשדגל ישראל מתנוסס בתורן החרטום. ^[39]

דגל צי הסוחר הישראלי אושר רשמית שבוע מאוחר יותר, ב-21 במאי 1948.^[40] על פי צבי הרמן, הלקח החשוב היה ”מדינת ישראל אינה יכולה להשליך את יהבה על ספנות זרה. ... אם אין צי אניות ראוי לשמו – ישראל מנותקת...”^[41] היות שאין צורך בפעילות רבה של ציי האויב, טבעי שבעלי אניות לא ירצו לסכן את רכושם וצוות זר לא מעוניין בסכנות.

בשנת 1949 תוך כדי המלחמה התרחבה חברת צים והפעילה 10 אוניות. הכנסות החברה התקבלו בעיקר מממשלת ישראל ששילמה בעבור השטת העלייה ההמונית.

העברת הרכש הצבאי לישראל בדרך הים במהלך המלחמה

הצורך בהשגת חימוש לכוח הצבאי העברי והקשיים בהעברתו לארץ ישראל

לוח זיכרון בנמל תל אביב המכבד את פריקת אוניות הרכש בתקופה שלפני קום המדינה ומהלך מלחמת העצמאות.

הפעילות החשובה ביותר, מבחינת היישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן מדינת ישראל, שהתרחשה בזירה הימית במהלך מלחמת העצמאות, הייתה העברת הרכש הביטחוני לארץ ישראל. בן-גוריון, הממונה על ענייני הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית, היה משוכנע, שלאחר תום המנדט הבריטי בארץ ישראל יתרחש עימות מזוין עם המדינות הערביות השכנות, שהקימו צבאות מקצועיים בסיוע ובהדרכה של הבריטים. הוא הבין שהשגת כמויות גדולות של נשק וחימוש לכוח הצבאי של היישוב היהודי, והעברתו לידיו, יהיו גורם קריטי בהשגת הניצחון במלחמה הצפויה. כל עוד נמצא הצבא הבריטי בארץ ישראל, היה קשה מאוד להעביר כמויות משמעותיות של נשק לידי כוחות ההגנה. הנשק שנצבר על ידי הארגונים הצבאיים השונים ביישוב היהודי בארץ ישראל, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העצמאות היה בלתי לגאלי, ולכן כמות הציוד הצבאי שעמד לרשותם הייתה קטנה יחסית, ורובו המכריע היה נשק קל מסוגים שונים.

בשלבי הפתיחה של המלחמה לא האמין בן-גוריון לפיקוד ההגנה, שניתן יהיה להעביר לארץ ישראל כמויות משמעותיות של נשק וציוד צבאי, מבלי שיוחרם על ידי הבריטים, ולכן ניתנה הנחיה לרכוש נשק ולאגור אותו מחוץ לארץ ישראל, כדי להעבירו לארץ ישראל מיד לאחר תום המנדט ויציאת הצבא הבריטי. לאחר שהצבא הבריטי החל להתפנות בהדרגה מדרום ארץ ישראל לאזור חיפה, לקראת הפינוי הסופי מארץ ישראל, העריך דוד בן-גוריון שאזור ת"א יהיה נקי מצבא בריטי בפברואר 1948 והורה לתכנן הגעת אוניות למעגן בתל אביב ולפרוק את המטענים בלילות. הצי הבריטי המשיך בסגר הימי עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948. בנמל חיפה לא ניתן היה לפרוק נשק עד עזיבתם ב-30 ביוני 1948.

ב-29 במאי 1948 הוטל אמברגו על הספקת אמצעי לחימה וסיוע צבאי אחר לצדדים היריבים במלחמה בארץ ישראל לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. במהלך המלחמה, כאשר הוסכם על הפוגה בלחימה, נעשתה פריקת הרכש מהאוניות המובילות בהטעיה ובהסתר מביקורת של משקיפי האו"ם. ככלל פיקוח האו"ם על האמברגו לא היווה מכשול להבאת הרכש. הציוד הכבד נמצא בתחתית המחסנים ומעליו שכבת צובר של בצל או תפוחי אדמה ולפעמים גם ארטישוק. ב-24 ביוני שלח הצי השישי של ארצות הברית שתי משחתות לצורך סיורי הפיקוח והצי הצרפתי הקצה קורבטה אחת לאותה מטרה. משטר האמברגו נשאר על כנו עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק ובוטל על ידי האו"ם רשמית ב-11 אוגוסט 1949.

שיטות הפעולה

התשתית שהוקמה לצורכי ההעפלה התאימה לארגון הברחות נשק בדרך הים. המוסד לעלייה ב' נעשה מוסד לרכש. המטה הראשי עבר מפריז לז'נבה שבשווייץ. ב-1 אפריל 1948 מונה שאול מאירוב למרכז הבאת הנשק מאירופה. ההנחיה שנתן דוד בן-גוריון הייתה: ”אל תערבב ציוד בהעפלה, הציוד הוא בנפשנו.” פעילות הרכש נעשתה יותר ביזמה אישית לפי ההזדמנויות שנתגלו לרוכשים מאשר בשליטה מרכזית. העדיפות ניתנה להשגת נשק קל ובינוני לציוד יחידות הרגלים, הקמת חיל האוויר, ארטילריה ושריון, ציוד ותחמושת.^[42] מערכת הרכש הוכנה כדי להעביר לארץ ישראל במהירות נשק שנאגר באירופה מיד לאחר תום המנדט הבריטי.

ברית המועצות נתנה הסכמה בשתיקה לעסקאות הנשק של ישראל עם צ'כוסלובקיה, שמכרה במקביל נשק גם למדינות ערב. התמיכה הסובייטית בעסקות הנשק הצ'כיות נבעה ממספר שיקולים עיקריים, ובהן: תחרות ופגיעה באינטרסים של בריטניה, תקיעת טריז בין ישראל לארצות הברית, וקבלת מטבע זר (דולרים) לשיקום כלכלות ארצות הגוש המזרחי. עיקר הרכש של חימוש צה"ל ואספקה חיונית הועברו בדרך הים. מקורות הרכש היו צ'כיה דרך נמלי יוגוסלביה. רכש במערב אירופה עבר דרך מרסיי עד אמצע יוני 1948 ואז עקב האמברגו של האו"ם הועבר דרך איטליה, שלא הייתה חברה באו"ם ולא מחויבת להחלטותיו.^[ו]

מקורות משמעותיים נוספים לחימוש הנחוץ לישראל נמצאו באיטליה, צרפת, שווייץ, בריטניה מאמץ הרכש הסתייע ביוגוסלביה שהעמידה את נמל שיבניק ושני שדות תעופה בשטחה כתחנות ביניים בהעברת הנשק מצ'כוסלובקיה לישראל. כדי למנוע חיכוכים על אדמתם הפנו את הרכש המיועד לסוריה דרך נמל רייקה.

רכש מארצות הברית

בתוכניות היישוב היהודי היה לרכוש נשק בארצות הברית שם נמצאו גם מקורות המימון. לאחר מלחמת העולם השנייה מכרה ארצות הברית את עודפי הנשק העצומים שלה מהמלחמה, כולל נשק כבד, למדינות רבות בעולם. קובעי המדיניות בארצות הברית ובעיקר מחלקת המדינה הגיעו למסקנה שמדינה יהודית היא בניגוד לאינטרסים של ארצות הברית. ב-14 בדצמבר 1947 הטילה ארצות הברית איסור על ייצוא נשק וחומרי לחימה לארצות המעורבות בסכסוך בארץ ישראל. היוזמה לכך באה ממחלקת המדינה ובמטרה למנוע כינון המדינה היהודית, או אף לחסל את היישוב.^[43] בכך נמנעה גישה לרכישה חוקית של נשק בשוק האמריקאי. הקהילה היהודית בארצות הברית התגייסה במלוא כוחה נגד המגמה הזאת. התארגנות של מועצת החירום הציונית הביאה לניצול מושכל של אמצעי התקשורת ולאור תנאי הבחירות הפנימיות שימשו משקל נגד לעוינות של מחלקת המדינה.

פעילות הרכש מארצות הברית נוהלה על ידי יהודה ארזי שחשב בגדול ותכנן לרכוש נושאת מטוסים מעודפי הצי, ה-ATTU, ולהעמיסה בציוד צבאי. דרך זאת לא צלחה וארזי הוחלף בטדי קולק. גם כאן היוזמות המקומיות גברו על השליטה והתכנון. הרכש מארצות הברית הועבר דרך נמלים במקסיקו. שרות הביטחון ה-FBI הקדיש מאמצים רבים למנוע את הרכש. המידע שאסף נמסר לבריטים או לאו"ם. האנשים שעבדו בשירות הרכש בארצות הברית, כסוחרים או כאנשי צוות, נחשבו כעבריינים מבחינת החוק האמריקאי.

על אף פעילות הממסד נגד הרכש הישראלי הגיעו אמצעים חשובים מארצות הברית. רוב אמצעי הלחימה והציוד לתעשייה הצבאית שהוברח מארצות הברית עשה את דרכו לישראל מוסווה כמטען אזרחי תמים באוניות סוחר, כך לדוגמה חמישה מטוסי P-51 מוסטנג מפורקים הוברחו בארגזים, שתכולתם המוצהרת הייתה קומביינים חקלאיים; שניים מהם הופעלו מבצעית במלחמה. הוברח ציוד שנרכש לתעשיית הנשק שהייתה בהקמה. הציוד התעשייתי זרם כל המלחמה ו”אפילו בורג לא אבד”. רכישה חשובה הייתה העברת שני מיליון ליטר דלק מטוסים בחביות שהועברו ממקסיקו בשתי אוניות. הכמות הגיעה לפני מבצע יואב הספיקה לחיל האוויר למשך שישה חודשים.^[44]

השפעת האמברגו

בריטניה הקפידה על האמברגו כלפי הערבים מתוך חשש שהפרתו תהווה סיבה לארצות הברית לחמש את ישראל או גם להתייצב מאחוריה. לנוכח העימות מול הסובייטים ראתה ממשלת בריטניה כאינטרס בריטי לשמור על לכידות עם ארצות הברית. החשש המשותף של ארצות הברית ובריטניה שידרדרו נגד רצונן לעימות בשאלת ארץ ישראל, בכך שבריטניה תגיש סיוע צבאי לצבאות הערביים שהוקמו על ידה וארצות הברית תסייע ליהודים. בשלהי המלחמה נתגבשה המסקנה כי האמברגו פגע יותר בצבאות מדינות ערב שסמכו על בריטניה לחמשם, מאשר בישראל שסמכה רק על עצמה. באוגוסט 1948 החלו גורמי ממשל בבריטניה להשתדל להפסקת האמברגו של האו"ם. ואילו גופי ממשל ישראליים פעלו בשקט בארצות הברית כדי להמשיכו.

גורמי הצבא הבריטי במזרח התיכון לא היו שלמים עם הצורך בשמירת האמברגו ושאפו לסייע למדינות ערב אף יותר מאשר ממשלת בריטניה. אירעו גנבות נשק ותחמושת ממחסנים בריטים על ידי צבא מצרים. 26 טנקי לוקוסט הגיעו לצבא מצרים והשתתפו בקרבות בנגב. הכחשה בריטית לכך עומתה מול הטנקים השרופים שהוצגו על ידי צה"ל.

צי הרכש הצבאי

אוניית הרכש 'MAESTRELA' '"הזקן"' ביצעה 9 הפלגות, להעברת רכש ביטחוני, במהלך המלחמה.

בתחילת 1947 נטל דוד בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון ועד מהרה הוא הגיע למסקנה שמצבת הנשק שבידי ההגנה לא תספיק לעמוד בפני צבאות מדינות ערב. עוד לפני החלטת כ"ט בנובמבר 1947 הוא שיגר את יהודה ארזי, אהוד אבריאל ומוניה מרדור לעסוק בהשגת נשק והעברתו לארץ ישראל. משלוחי נשק שנרכשו על ידי חברות מדומות הוברחו לארץ ישראל כמטענים מוסווים באוניות סוחר רגילות שפקדו את נמלי חיפה ותל אביב.

לקראת סיום המנדט ובמהלך המלחמה הופעלו 30 אוניות לצורך השטת הרכש הצבאי. חלקן בבעלות מלאה של מערכת הרכש והשאר בחכירה או בנשיאת מטען כאוניית סוחר רגילה. הראשונה שבהן, אונית הרכש 'נורה', הגיעה ב-1 באפריל 1948^[45] אוניות אלה ביצעו במהלך מלחמת העצמאות למעלה מחמישים הפלגות, שבהן הובאו לישראל כ-35,000 טון אמצעי לחימה: נשק קל ותחמושת, תותחים, טנקים ומטוסים.^[46]

הניסיון, התשתית והקשרים שנצברו על ידי המוסד לעלייה ב' סייעו לארגון התובלה הימית של הרכש. לצדם של רבי החובלים הזרים של האוניות, שהסתכנו בהפרת האמברגו, הוצבו ימאים וגדעונים יוצאי הפלי"ם וותיקי מפעל ההעפלה. הם הפליגו כנציגי בעלי המטען ועיקר תפקידם היה לוודא שרבי החובלים יפעלו בהתאם להנחיות מערכת הרכש. חלק מאנשי הפלי"ם הוצבו גם לליווי הרכש במטוסים.

אוניות חיל הים הופעלו להגנת הרכש ואוניות השייטת הגדולה הפליגו במגמה להמצא בנתיב אוניות הרכש וכן כאמצעי הצלה למקרה של צורך בנטישת המטוסים הנרכשים במעבר מעל הים. פעילות זו קיבלה את השם מבצע ולווטה. בכל מהלך המלחמה לא הייתה הפרעה משמעותית לאוניות הרכש הביטחוני בדרכן לישראל.

אוניית הנשק נורה

האנייה "נורה" נרכשה בוונציה, בשמו של ראש הקהילה היהודית באיטליה רפאל קנטוני, על ידי מאיר גירון^[47] ואיש העסקים אפרים אילין.^[48] הועמסה בנשק צ'כי בכמות רבה בנמל שיבניק ביוגוסלביה. טעינת האניה התעכבה מסיבות התארגנות באירופה. הפליגה תחת פיקודו של בנימין ("בן") ירושלמי. נקלעה בדרכה לסערה ועגנה בין משחתות בריטיות במפרץ לרנקה בקפריסין. שמרה כל הדרך על דממת אלחוט וכך הצליחה לפרוץ את הסגר הימי הבריטי והגיעה לנמל תל אביב ב-1 באפריל 1948.^[49]

המטען שכלל 4,500 רובים, 200 מקלעים ו-5 מיליון כדורים נפרק למרות ביקורת של הבריטים והנשק הועבר מיד לגזרות הלחימה. היה זה המשלוח הימי הראשון^[ז] בעקבות הנשק שהביאה, זכה לראשונה כל חייל בחטיבות הלוחמות בנשק אישי ולא כפי שהיה נהוג קודם – לשייך את כלי הנשק לעמדה בה היה מצוי.^[50]^[ח]

באמצעות הנשק שהגיע הצליחו כוחות "ההגנה" להתגבר על "משבר מרץ 1948" ולעבור למתקפה – פריצת המצור על ירושלים במבצע נחשון והניצחון בקרב משמר העמק. "נורה" הוחזרה לאיטליה למשימות המוסד ויחידת החבלה ומאוחר יותר נמכרה לרב חובל מריו קנדה בשליש ממחיר השוק כהערכה על פעילותו המסורה למען המוסד לעלייה ב'.^[51]

אוניית הנשק רקס

יהודה ארזי, שריכז את העפלה וגם את קניות הרכש באירופה, הקדים ורכש שתי אוניות כדי שיהיו בכוננות להעברת נשק בעת שימצא. רקס – האונייה האיטלקית RESSURECTIO הוטענה במרסיי ב-25 תותחי נ"מ 20 מ"מ ותחמושת שנרכשו בשווייץ מסוחר נשק עבור ניקרגואה. משם עברה לסיציליה, והעמיסה מטען כיסוי שכלל פקעות בצל, תפוחי אדמה וארטישוק. נציג הבעלים בהפלגה היה אריה קפלן. צוות ההשטה כלל ימאים מקצועיים בני משפחה סיציליאנית, והאנייה הגיעה בערב פסח תש"ח, 23 אפריל 1948, לנמל תל אביב. עובדי הנמל בילו את ליל הסדר בפריקת מטען החימוש.^[52]^[53] אותה אניה בשמותיה השונים 'ריסורקצ'יו', 'ג'יגיולה' או 'דניאלה', ביצעה עוד 9 הפלגות רכש במהלך המלחמה.

אוניית הנשק ארז / בהירה

ארז/בהירה הייתה אונייה איטלקית בשם סנטה צ'יארה, אשר העמיסה נשק בנמל מרסיי. העובדים הערבים בנמל חשפו את זהותה. לכן, לאחר הפלגתה מנמל נאפולי שונה שמה לבוריאה; היא נצבעה בצבע שונה והוקם מבנה בירכתיים של האונייה כדי לשנות את הצדודית שלה. האונייה המשיכה להעביר נשק ותחמושת מצרפת. הגיעה ב-13 במאי, ועגנה בתל אביב. אנשי המשחתת פליקן (אנ'), שהופקדו על שמירה החופים, חשדו ב"בוריאה" ודרשו מאנשיה לעבור לנמל חיפה. רב החובל דה מרינו נהג בתבונה, והתנגד ככל יכולתו, ההתנגדות כללה את כיבוי המנועים של האונייה. כאשר האונייה נכנסה לעגינה בקרבת תל אביב, ופרקה את הנשק והתחמושת, נערכה הפצצה על העיר על ידי מטוסים מצריים.^[54] בהתקפה הראשונה נהרגו מספר פועלי נמל.^[55] למרות זאת אחרי טבילת האש הראשונה חזרו עובדי הנמל לפריקת האנייה, תוך כדי התקפות המטוסים.^[56] לבסוף האונייה נתפסה על ידי הבריטים, נגררה לחיפה, ונערך בה חיפוש. אבל הנשק שהיה מוסתר מתחת לערמות של פקעות בצל, לא התגלה והיא שוחררה.^[57] הגעת משלוחי הנשק ב"בוריאה", הוזכרה על ידי דוד בן-גוריון בעת הדיונים שלפני חתימת מגילת העצמאות, ב-14 במאי 1948 והקמת מדינת ישראל.

בהפלגתה השנייה הגיעה ארז / בוריאה לחופי מדינת ישראל ב-15 ביוני 1948, ועל סיפונה 10 טנקים מסוג רנו. למנופי האונייה לא היה די כושר לפרוק אותם מהאונייה, ולפריקת הטנקים הופעלה אוניית סוחר 'מרי ג'ו' שנשאה את דגל פנמה, שהתקרבה למקום עגינת האונייה מנמל חיפה. הטנקים נפרקו אל דוברות, והובאו לנמל תל אביב. מבצע הפריקה נערך בתקופת הפוגה תוך התחמקות מביקורת מפקחי האו"ם.^[58] האניה בשמותיה השונים: "ארז", "בוריאה", "בהירה", "סנטה צ'יארה" הביאה נשק שש פעמים במהלך מלחמת העצמאות.

אוניות נוספות

האנייה Bunty בדגל פנמה העמיסה בגלבסטון, טקסס, 36 טנקים M5 היא נעצרה והטנקים הוחרמו. האונייה בכינוי דרומית החלה בשם המקורי והעבירה דלק מטוסים וציוד ממקסיקו, אחר כך הותאמה להעברת עולים – לארנגה, פינזון וקפלוס. במאי 1953 פסקו מסעות העולים והיא הועברה לחברת צים ובשנת 1955 היא נמכרה לחברת "סחר וספנות" וקיבלה שם חמישי דבורה.

רשימת משלוחי הרכש

הרכש הצבאי בתקופת מלחמת העצמאות, שהועבר ברובו בים, היה גורם מכריע בהצלחת ישראל.^[59]


משלוחי הרכש בתקופת מלחמת העצמאות
תאריך הגעה	שם ודגל	פרטי המשלוח	משלח או נמל מוצא	הערות
16 דצמבר 1947		טומיגנים, רובים ותחמושת		^[60]
5 ינואר 1948		400 טומיגנים, רובים גרמניים, חצי מיליון כדורים שונים + 260.000 כדורי "0.3		^[60]
פברואר 1948	Flying Arrow	פרקה בנמל חיפה 13 משוריינים	הגיעו מארצות הברית רשומים כטרקטורים	הבריטים עצרו את הפריקה ויתרת 40 ה"טרקטורים" המשיכו לבומבי.
מרץ 1948	דיאוגיה	84 טון חומרי נפץ	מוניה מרדור משלוח שני
מרץ 1948	פליצ'י	35 טון חומרי נפץ
12 מרץ 1948	טיטניה	81 טון חומרי נפץ	מוניה מרדור משלוח מס 3
17 מרץ 1948	ארסה	4.5 טון חומרי נפץ
1 אפריל 1948	נורה	4,500 רובים,200 מקלעים, 5 מיליון כדורים	נשק מצ'כוסלובקיה נמל שיבניק
אפריל 1948	דיניו	7 טון כדורים שונים
23 אפריל 1948	RESSURECTIO רקס	25 תותחי 20 מ"מ	משווייץ דרך מרסיי
10 מאי 1948	פורטוגל	320 טון	מוניה מרדור משלוח מס 4
13 מאי 1948	BOREA ארז\בהירה	5 תותחי שדה 65 מ"מ 600 טון פגזים	שווייץ דרך מרסיי
25 מאי 1948	MAESTRALLE הזקן	25 תותחי 65 מ"מ, 12 מרגמות 120 מ"מ, 500 רובים, 2 מקלעי הוצ'קס	מרסיי ונפולי	^[61]
30 מאי 1948	Ressurectio רקס	10 אלפים רובים, 1,364 מקלעים, 10 תותחי 75 מ"מ, 5 תותחי 20 מ"מ, 13 מקלעים כבדים הוצ'קס
6 יוני 1948	Apuania אטלס	13 מקלעי הוצ'קס, 170 טון כדורים	מצרפת דרך אלג'יר
6 יוני 1948	Montechiaro ההר	270 טון חמרי נפץ	נאפולי
8 יוני 1948		105 טון חמרי נפץ + ציוד היקפי	ישראל דיקנשטיין איטליה
15 יוני 1948	Borea ארז\בהירה	עשרה טנקים הוצ'קס, 10 תותחי 75 מ"מ, 20 תותחי 65 מ"מ, 4 תותחי 20 מ"מ פגזים וחמרי חבלה	שווייץ דרך מרסיי
20 ביוני 1948	אונית האצ"ל אלטלנה	1815 רובים, 118 תת-מקלעים, 206 מקלעים, 2 מיליון כדורים וכמה טונות חומרי נפץ.	יצאה מצרפת	^[62]
22 יוני 1948	INAKO ינקלביץ	200 טון חמרי נפץ ו-40 משוריינים	בלגיה דרך גנואה	^[63]
27 יוני 1948	הזקן	10,000 רובים, 2,200 מקלעים, 1,100 מקלעי בזה, כ-35 מיליון כדורים.	מצ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק	^[64]
9 יולי 1948	SCIO שיעו\ממזרת	10 אלפים כידונים, 15 מיליון כדורי 7.92 מ"מ	מצ'כוסלובקיה נמל שיבניק
24 יולי 1948	PRATO	חומר נפץ ותחמושת לרובים	מאיסטנבול טורקיה	לאחר ההפלגה הזאת צורפה לחיל הים אח"י גוש עציון.
25 יולי 1948	רקס	2,000 רובים, 28.000 כדורים, 107 טון בליסטיד,200 טון TNT 100 מוקשים ימיים	מאיטליה דרך נמל נאפולי
6 אוגוסט 1948	סורול	70 טון חומר נפץ	מאיטליה
10 אוגוסט 1948	קטרינה מדרה	סירות נפץ ראשונות	מאיטליה
20 באוגוסט 1948	ארז\בהירה	50 אלף פגזי 65 מ"מ וכדורי 7.92 מ"מ	איטליה דרך נמל מנפרדוניה
30 באוגוסט 1948	ההר	20 תותחי 20 מ"מ, נגד מטוסים	שווייץ דרך מרסיי
1 בספטמבר 1948	מבצע גור	8 אלפים רובים	מצ'כוסלובקיה	נקנה על ידי הסורים והוחרם
8 בספטמבר 1949	דרומית KEFALOS	שלושים ושישה תותחי 75 מ"מ, 17,000 פגזים 2,000פצצות אוויריות, 500 מקלעים ותת מקלעים, חביות דלק למטוסים	מנמל טמפיקו במקסיקו	^[65]
13 בספטמבר 1948	ג'ק סטאר	18 מטוסי תצפית ומנועים אוויריים, מכ"ם, נושא נשק, 200 מקלעים, 200 רובים.
18 בספטמבר 1948	הזקן	38 תותחי 75 מ"מ +50,000 פגזים, 150,000 פגזים לתותחי 20 מ"מ	משווייץ צרפת וצ'כוסלובקיה דרך נמלי מרסיי ושיבניק	שם האוניה הוחלף ל-ICANOSA
סוף קיץ 1948	אנה מאריה	425 טון חמרי נפץ
24 בספטמבר 1948	שיעו	27 תותחי 20 מ"מ+ פגזים ו-50 טון TNT	איטליה דרך נמל נאפולי
26 ספטמבר 1948	רקס	27 תותחי 20 מ"מ +פגזים, 20 טון פצצות אוויריות, 50 טון TNT	צ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק
6 באוקטובר 1948	TULLIA CHRISTINA חבצלת	456 טון TNT וציוד לתעשייה הצבאית	נמל נאפולי	אוניית מעפילים לניצחון.
11 באוקטובר 1948	PRA פרא	300 טון חמרי נפץ, 35,000 מנגנונים שונים,1,800 נורי תאורה	נמל גנואה
28 באוקטובר 1948	שיעו	400 טון ציוד לחיל האוויר, 3 סירות נפץ ו-50 חביות שמן	איטליה נאפולי
31 באוקטובר 1948	ההר	20 תותחי 20 מ"מ ו-12 תותחי 75 מ"מ.	שווייץ דרך מרסיי
31 באוקטובר 1948	פרא	כדורי 20 מ"מ ורקטות	איטליה נמל מולפטה
10 בנובמבר 1949	ARSIA ארסיה	9 טנקי M4 שרמן, 6 תותחים ימיים 76 מ"מ +6,000פגזים, 6 תותחים ימיים 102 מ"מ +3,000 פגזים, 159 טון פצצות אוויר, 24 טון אבק שרפה,	מצרפת ואיטליה בנמלים מרסיי, ליבורנו, נאפולי וטרנטו
12 בנובמבר 1948	הזקן	12 מרגמות 120 מ"מ, 6 תותחי 105 מ"מ, 12 תותחים נגד טנקים 47 מ"מ, 53,000 פגזים 50,000פגזים לתותח 65 מ"מ, 245,000 כדורי מקלע הוצ'קס, 239 טון משטחי פלדה, 500 טון דלק מטוסים בחביות	איטליה נמלי ליבורנו וגנואה
13 בנובמבר 1948	AVIONIA היונה	650 טון TNT, שלושת אלפים פצצות אוויר, 107 טון חלקי מטוסים, 5,000 פגזי בזוקה	איטליה נמל סבונה
15 בנובמבר 1948	ארז\בהירה	10 טנקי M4 שרמן, 200 טון משטחי ברזל לשדות תעופה, נורי תאורה	איטליה נמל ליבורנו
24 בנובמבר 1948	רקס	12 טנקי M4 שרמן + תחמושת, 30 משטחי פלדה לשדה תעופה	ליבורנו ונאפולי
29 בנובמבר 1948	פרא	200 טון TNT, 3 מיליון כדורי 9 מ"מ 40,000 פגזי 20 מ"מ 5 טון בליסטיד	איטליה נמל גנואה
1 בדצמבר 1948	ההר	כ-363 טון משטחי ברזל לשדות תעופה	איטליה נמל בארי	מלווה דן בן אמוץ
6 בדצמבר 1948	קסרטה	51 טון, ייתכן גם סירות נפץ	מאיטליה
12 בדצמבר 1948	הזקן	12 מרגמות 120 מ"מ, 6 תותחי 105 מ"מ, 12 תותחי 50 מ"מ, 12 תותחי 47 מ"מ, 6 תותחי 37 מ"מ, פגזים למרגמות והתותחים הנ"ל, 25,000פגזים לתותחי 65 מ"מ, עמדת פיקוד ומדי טווח לתותחי נגד מטוסים 75 מ"מ.	צרפת דרך נמל מרסיי
19 בדצמבר 1948	ארז\בהירה	860 טון פגזים, 500 טון TNT	מאיטליה
19 בדצמבר 1948	VERSILLIA איריס	250 טון תחמושת לרובים מקלעים ותותחי המטוסים, 8,500 פצצות אוויר	צ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק
20 בדצמבר 1948	משמר העמק SAN MICHELE	חלקי מטוסים	פמגוסטה
26 בדצמבר 1948	היונה	1000 טון TNT, מאתים וחמישים פצצות אוויר	איטליה נמל מולפטה וטרנטו
3 בינואר 1949	ארסיה	8 טנקים M4 שרמן, 800 טון TNT 10,000 פגזים	איטליה נמלי ליבורנו ונאפולי
10 בינואר 1949	רקס	326 טון חומרי נפץ	גנואה וטרנטו
12 בינואר 1949	פרא	182 טון חוטי תיל, 12.5 טון ברזנט, 2.8 טון יוטה להסוואה	נאפולי ובארי
30 בינואר 1949	הזקן	600 טון TNT	איטליה נמל מונפרדוניה
10 בפברואר 1949	רקס	94 טון חמרי נפץ, אלפי פגזים מסוגים שונים, 1,200 פצצות אוויר, 127 טון מנגנונים 2.5 מיליון כדורים ו-150 פצצות עשן.	איטליה
18 בפברואר 1949	ארסיה	11 יורקים +10,000 פגזי 20 מ"מ כדורי ם ו-10 גנרטורים	צ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק
19 בפברואר 1949	שיעו	6 יורקים פצצות מוקשי נעל ו-10 גנרטורים	צ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק
18 במרץ 1949	ארז\בהירה	636 טון TNT, 52.5 טון בליסטיד 161 טון חלקי טנקים	איטליה
19 במרץ 1949	הזקן	424 טון TNT15.4 טון בליסטיד 640 רקטות, 250 אלף כדורי 0.5" 4,200 טון חלקי טנקים, 4.5 טון מוקשים 9,300 פצצות אוויר.	נאפולי וגנואה
19 במרץ 1949	פרא	80 טון חלקי מטוסי P-51 מוסטנג,	פמגוסטה
23 במרץ 1949	שיעו	5 יורקים ו-2 מטוסי נורסמן מפורקים	צ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק
23 במרץ 1949	ארסיה	9 יורקים	צ'כוסלובקיה דרך נמל שיבניק
18 באפריל 1949	שיעו	24 תותחי 25 מ"מ, 50 אלף פגזי 75 מ"מ ו-70 אלף פגזי 20 מ"מ.	גנואה
26 באפריל 1949	הזקן	190 טון TNT, 124 טון בליסטיד, 24 אלף פגזי 100 מ"מ, 400 אלף כדורי 0.5"	גנואה
28 באפריל 1949	רקס	200 טון פצצות אוויר, 142 טון חומרי נפץ, 9 אלפים פגז 88 מ"מ.	איטליה נמל מולפטה
15 במאי 1949	שיעו	24 תותחי 75 מ"מ 50 אלף פגזי 75 מ"מ, 70 אלף פגזי 20 מ"מ.	גנואה
3 ביוני 1949	רקס	20 תותחי 20 מ"מ + פגזים ופצצות אוויר	גנואה
20 ביוני 1949	הזקן	6 תותחים ימיים 120 מ"מ	איטליה נמל לה-ספציה
יולי 1949	רקס	385 טון חלקי משוריינים 112 טון TNT, 66 פצצות אוויר, 34 אלף פגזי 81 מ"מ	נמל גנואה

סיוע מדינות באירופה להעפלה ולרכש

ההבנות בצרפת

הממשל הצרפתי בתקופה שלאחר המלחמה היו אנשי מחתרת רבים. הזוועות שחוללו הנאצים ליהודים ובצרפת פעם רצון לסייע לקורבנות.. תנועת ההגירה הגדולה מהמזרח שהגיעה לצרפת הכבידה להיחלץ מהמשבר התעסוקתי. לצרפתים לא היה אמון בבריטים ולא שעו לתביעות לעצור את יציאת המעפילים. בנוסף לחוסר האמון הבסיסי היה לדה גול חשבון אישי עם הבריטים אשר זלזלו בכוחות צרפת החופשית ובו אישית, בעת מלחמת העולם השנייה. החל ממרץ 1946 יצאה מצרפת אוניית המעפילים הראשונה תל חי ועד אפריל 1948 יציאת אוניית המעפילים האחרונה – נחשון.

לעומת שר הפנים אדוארד דה פרה –סוציאליסט ולא יהודי - שהיה האדריכל העיקרי של נחישות ממשלת צרפת. פעל רבות למען היהודים. היו גם מדינאים כמו שר החוץ ז'ורז' בידו שסברו שיש להתחשב בערבים ולא לסייע להעפלה ולרכש של ישראל. בידו אף הבטיח לשר החוץ הבריטי ארנסט בוין למנוע הגירה בלתי חוקית של יהודים לפלשתינה, אך הרוב בממשלת צרפת היה אז פרו ישראלי. ראש השירותים החשאיים ויבו היה בארץ ישראל בעת מלחמת העולם והתרשם עמוקות מהפרחת השממה והרוח החלוצית שנשבה ביישוב באותה עת.

משבר אקסודוס שהתחולל בנמל צרפתי השפיע על דעת הקהל בעולם. ממשלת צרפת, למרות לחץ כבד מצד הממשלה הבריטית, סירבה ללחוץ על נוסעי האוניה אקסודוס לרדת ולהישאר על אדמת צרפת. לבקשת הבריטים שצרפת תקלוט את היהודים אחרי שיורדו מהאוניות בגרמניה השיב שר הפנים הצרפתי כי ”לא נוכל להיענות לבקשת הבריטים אלא אם כן ינפיקו להם אשרות כניסה לפלשתינה, בטרם הגיעם לצרפת.” אך הפרסום פגע ביכולת העבודה השקטה.

שלטונות צרפת ראו אינטרס בסיסי לפנות כמה שיותר מהר את העקורים והפליטים ולא פעלו כנגד העפלה בשום צורה. משטרת הגבולות העלימה עין מזיופי אשרות וכדומה. כאשר פעילות הביון הבריטי בצרפת נהייתה מקיפה פעל שירות הביון הנגדי הצרפתי לסלק את מנהל הרשת הבריטית מצרפת. פורסמה הודעה ש”מי שיסייע בהעברת מידע על הפלגות בלתי חוקיות של יהודים יזומן למשטרה לחקירה.”^[66]

מרכז השליטה של המוסד לעלייה ב' היה בפריז. ונמל היציאה היה מרסיי ונמלים אחרים. לאחר הכרזת העצמאות שימשה מרסיי כנמל מועדף להובלת עולים. כחברה ראשית באו"ם נאלצה צרפת למלא אחר הוראות האמברגו. משלוחי נשק שיצאו מנמלי דרום צרפת הופסקו. לצרפתים לא הייתה בעיה עם מעבר רכש ישראלי לעבר איטליה ומשם יצאו לישראל.

התמיכה ביוגוסלביה

השלטון של יוסיפ ברוז טיטו ביוגוסלביה היה פתוח להעברת יהודים מארצות אחרות וגם ליציאת יהודים מארצם. ניצול נמלי יוגוסלביה לפינוי מעפילים והעברת נשק היה מקובל על השלטון היוגוסלבי. לטיטו היה טינה נגד הבריטים אשר במהלך המלחמה לא הכירו בו כמפקד הראשי של צבא הפרטיזנים ונהלו מגעים עם דראגו מיכאלוביץ והצ'טניקים אשר שיתפו פעולה עם הגרמנים.

פעילות העלייה הבלתי לגלית נראו כאחד מגילויי המאבק נגד האימפריאליסטים. הפרטיזנים לשעבר חשו קרבה עם עם הנאבק באויב העלוה לעין שיעור בעצמתו. חבורת אנשי המוסד לעלייה ב' ביוגוסלביה טיפחה ויצרה קשרים אישיים טובים. היוגוסלבים יעדו את נמל באקאר לפעילות העלייה ולאחר הקמת המדינה את נמל שיבניק לפעילות הרכש.^[67]

היחס האוהד באיטליה

הסיוע שניתן במעשה, בעזרה ובמחדל מכוון על ידי גורמי ממשל ואנשי העם באיטליה היה חיוני להצלחת ישראל בזירה הימית. למצבה של איטליה באותה תקופה הייתה השפעה מכרעת על פעילות ההעפלה והעברת הרכש הצבאי לישראל. מיקומה של איטליה במרכז הים התיכון וחופיה הארוכים עושים אותה מדינת מפתח בשליטה על המתרחש בים התיכון. היהודים באיטליה דיברו איטלקית והיו מעורים בחברה. בעם האיטלקי לא הייתה עוינות בסיסית מוקדמת נגד היהודים. השיתוף עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה הוכח כטעות. הפעילות המפלה שננקטה כנגד היהודים נראתה למרבית האיטלקים כמבישה.

הבריטים גרמו לאיטלקים אבדות רבות. מתקני התשתית ובנייני המגורים ההרוסים היוו הוכחה מתמדת. אנשי הממשל המשטרה הצבא והצי זכרו את הלחימה בבריטים ולא נטו לסייע להם. לאיטליה לא היו אינטרסים במזרח התיכון ולא הייתה מחויבות למדינות ערב. איטליה לא הייתה חברה באו"ם ולא ראתה עצמה מחויבת לאמברגו שהוטל. לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה הייתה איטליה מוצפת בפליטים ועקורים וראתה אינטרס ביציאתם לארצות אחרות כחלק מאמצי שיקום הכלכלה. פעילות ההעפלה לארץ ישראל עלתה בקנה אחד עם שאיפתם זו.

הרצח של יהודי אירופה ושל איטלקים רבים על ידי הגרמנים הביאו ליחס בסיסי חיובי כלפי המפעל הציוני. לצורך ארגון פעולות הבריחה, העברת פליטים ואימונים מקדימים, היו חיוביים מבחינה כלכלית וסיפקו פרנסה זמנית לימאים ובערי החוף. את יחס העם האיטלקי לישראל ביטא אנסלדו, רב החובל של חנה סנש במסיבת הפרידה שנערכה לצוותו: ”אני מודה לכם על כי הזמנתם אותנו למסיבה זו. קבלו נא ברכתנו ברכת אחים, בשם איטליה החדשה, אף כי גם בקודמת לא הייתה אנטישמיות. את עבודתנו עשינו אמנם בשכר, אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן נתחזקה הכרתנו עוד יותר אחרי שראינו את מי אנו מובילים – ממש ניצולים ממות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי לחוף הים התיכון, ים גדול זה, שצריך להיות ים שקט. אקווה לשוב אליכם פעמים רבות ולא בספינה רעועה אלא באניות מלאות מעפילים.”^[68] דבריו של רב חובל אנסלדו זכו לתהודה ולתשובה מנתן אלתרמן ב”נאום תשובה לרב חובל איטלקי עננים על ראשנו הרוח איתן....עוד נשוב ניפגש על המים......לחיי הספינות שבדרך!”^[69]

יוחאי בן נון ראשון מימין עם הצוות איטלקי על סיפון היאכטה אלבטרוס בדרכה לישראל אוגוסט 1948.

הפעילות בלתי לגלית באיטליה כללה: השטת מעפילים, העברת חימוש וחבלה באמצעי לחימה לאחר שנמכרו לערבים. הגישה הישירה למקבלי החלטות סייעה לשיתוף פעולה מהדרגים הנמוכים יותר. הפעילות הישראלית החריגה נעשתה בלא פגיעה באנשים או ברכוש איטלקי. המצב הכלכלי באיטליה שלאחר מלחמת העולם היה גרוע. העסקת אנשי היישובים בקרבת המעגנים בעבודות ההכנה להעלאת מעפילים והעבודה הזמנית סייעה לפרנסתם.

אנשים רבים וטובים פעלו באיטליה. בתחילה נוהלה הפעילות על ידי יהודה ארזי שמסר, באפריל 1948, לעדה סרני. עדה סרני - ילידת איטליה ודוברת את השפה ברמה גבוהה ומבטא רומאי משכיל - הייתה האדם הנכון לגרום לאנשי הממשל במערכת האיטלקית לתת לפעילות הבלתי לגלית להתקיים. ארזי, סרני וזקימוביץ אחריה הקפידו שהמסייעים לא ינזקו. כאשר היה צורך שולם פיצוי אך לא ניתן שוחד.^[70] בקשות הופנו למקבלי החלטות ברמה הגבוהה ונימוקי השכנוע היו על רקע כבוד לאומי וסיוע הומניטרי.

אחד השיאים ביחסים היה בפגישתה של עדה סרני עם ראש הממשלה אלצ'ידה דה גספרי אותו שכנעה שכדאי לאיטליה שישראל תתחזק. בקשתה הייתה ”לעצום עין אחת או לעצום את שתי העינים”.^[71] אלצ'ידה דה גספרי לא הסתפק בכך והוסיף מתנה אישית לדוד בן-גוריון את היאכטה Albatros ששמה העברי השחף.

הספינה נמסרה למוסד לעלייה ב' יצאה מנאפולי בסוף יולי 1948, כשבמחסניה 400 מקלעי ברטה,^[72] בליוויו של יוחאי בן-נון ועמי עמיר. בדרכה תדלקה מצפון לכרתים מאונית העולים נרקיס. הגיעה לארץ ב-15 באוגוסט 1948. בן-גוריון השאיר אותה לחיל הים והיא שימשה בשייטת הקטנה.^[73]

השירות הימי

ב־17 במרץ 1948 הוקם ב"הגנה" "השירות הימי", בראשותו של גרשון זק שהיה בעל יכולת ארגונית אך ללא רקע ימי, וזכה לאמונו של שר הביטחון.

מקורות כוח האדם של "השירות הימי" התבססו על:- אנשי הפלי"ם שהועברו בפקודה עוד לפני פירוק הפלמ"ח, קצינים מקצועיים אנשי מח"ל אשר שרתו בצי המלכותי הבריטי וצי ארצות הברית. מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי שהוו את השדרה הטכנית של החיל, אנשי הצי המסחרי שהיו קציני ים מנוסים, אך חסרי הכשרה קרבית, חברי אגודות ימיות למיניהן.

הקמת חיל הים

סדר הכוחות של חיל הים הישראלי במלחמת העצמאות

אח"י אילת (א-16) ואח"י דרום אפריקה בין איי יוון, 1949.

ערך מורחב – חיל הים הישראלי

במאי 1948 הגיע לארץ ישראל פול שולמן, שהייה סגן מפקד משחתת בצי האמריקאי ובאוקטובר, הפך למעשה למפקד המבצעי של חיל הים שבהקמה. שולמן נשא תיאר של ראש המטה, ובכפוף לרמטכ"ל צה"ל.

בתחילת המלחמה לא נמצאו כלי שיט צבאיים ייעודיים ל"שירות הימי". גרשון ז"ק הגיש בתחילת מרץ 1948 לבן-גוריון תוכנית הכוללת חכירה של האוניות "דרום אפריקה" ו"חנה סנש", מתוך אוניות מעפילים שהוחרמו על ידי ממשלת המנדט והועגנו בנמל חיפה כצי הצללים. האוניות היו לא-כשירות לשיט, והיה ברור כי הבריטים ינטשו אותן במקומן. חלקן יוכלו לאחר שיפוץ לשימוש קרבי. הראשונה - אוניית המעפילים "מדינת היהודים", אשר נבנתה כאוניית שירות ואבטחת חופים, הוסבה ל"אח"י אילת (א-16)".

נמל חיפה היה בשליטה בריטית והכשרת האוניות לשיט החלה רק באפריל 1948. חימוש האוניות בתותחים ומקלעים וחלקן בתותחי דמה נעשה אחרי הכרזת המדינה ומחוץ לנמל חיפה.

לאחר הכרזת העצמאות קיבל "השירות הימי" את שלוש ספינות משמר שהבריטים מסרו לעיריית חיפה, והן הוכנסו לשירות פעיל במהלך יוני 1948. בנוסף לרכש מאירופה הצליחו אנשי הרכש להבריח מארצות הברית ספינת סיור אח"י נגה (ק-26) ושתי נחתות חיל רגלים.

צי המלחמה הישראלי במלחמת העצמאות כלל את האוניות:

אניות לחימה - אח"י וג'ווד (ק-18), אח"י הגנה (ק-20), אח"י מעוז (ק-24) ואח"י נגה (ק-26).
נחתות ("פולשות") - פ-25, פ-33, פ-39, פ-51, פ-53
אניות שירות חמושות – "חנה סנש", "דרום אפריקה" (ש-27) שהוחלפה ב"דרום אפריקה" (ש-29), "אח"י אילת" (א-16), אח"י אטיה מורי (הטאג האפור) (ש-45) ו-"ש-27" (ציידת לווייתנים מתנת יהדות דרום אפריקה).
ספינות משמר - "הפורצים", "פלמ"ח", "דרור", "סער", "גליה" ו"תרצה".

טבלת כלי שיט חיל הים

כלי השיט של חיל הים בתקופת מלחמת העצמאות
סוג	אח"י ומספר	מפקדים	כניסה לשירות	פעילות קרבית	מקור הרכש	תמונה
אוניית שרות	חנה סנש		מאי 1948	הנחתת גדוד 22 בנהריה, פינוי נשים וילדים לנמל חיפה	המוסד לעלייה ב'	אוניית השירות אח"י חנה סנש (ש-29)
אוניית שירות	אח"י דרום אפריקה (ש-27)		אפריל 1948	פרשת הלינו, הפלגת אימון קורס חובלים א'	מתנת קהילת דרום אפריקה.	אוניית שירות אח"י דרום אפריקה (ש-27)
אוניית שירות	אח"י דרום אפריקה 2 (ש-29)	יצחק דביר			מתנת קהילת דרום אפריקה.	אוניית השירות אח"י דרום אפריקה2 (ש-29)
אוניית שירות	"הטאג האפור" (ש-43)					אוניית השירות הטאג האפור (ש-43)
שוברת קרח במקורה	אח"י אילת (א-16)	יוסף אלמוג	21 במאי 1948	אלטלנה, הגנת תל אביב, הפגזת טירה, הפגזת צור,	צי הצללים	אח"י אילת (א-16) מתמרנת בנמל חיפה.
קורבטה	אח"י וג'ווד (ק - 18)	אריה קפלן	9 יוני 1948	הפגזת צור, אלטלנה, מבצע שודד, קרב אשקלון, הפגזות בעזה ובחוף סיני, הפלת מטוס דקוטה מול תל אביב, תקיפת שייטת מצרית,	צי הצללים
קורבטה	אח"י הגנה (ק-20)	דוד מימון	18 יולי 1948	מבצע שודד, קרב אשקלון, הפגזת עזה וחופי סיני, לחימה בשייטת מצרית שהפגיזה תל אביב, פשיטה על קו רכבת	צי הצללים	אח"י הגנה (ק-20) בנמל חיפה 1948
שוברת קרח	אח"י התקווה (ק-22)		יוני יולי 1948	לא התאימה והוחזרה למוסד לעלייה ב'	במקורה USCGC Gresham	שוברת קרח לשעבר אח"י התקוה (ק-22) יוני 1948.
יכטה חמושה	אח"י מעוז (ק-24)	מילה ברנר	ספטמבר 1948	הובלת סירות הנפץ שהטביעו את האמיר פארוק, הצלת אנית העולים נרקיס, לחימה בשייטת מצרית שהפגיזה את תל אביב	צי הצללים	אח"י מעוז (ק-24)
אנית משמר PC	אח"י נגה (ק-26)	יעקב אפשטיין	ספטמבר 1948	הוצאה מהשירות ב-1952.		אח"י נגה (ק-26).
ספינת משמר	אח"י פלמ"ח" (מ-19)	שלמה אראל	יוני 1948	הובילה את החבלן שפגע באניה איגריס בבירות, הובילה חבלנים לפגיעה במסילת הברזל לסיני	יכטה מורטה	היכטה 'מורטה' שהפכה לספינת המשמר אח"י פלמ"ח מ-19.
ספינת משמר	אח"י דרור (מ-21)	יצחק דביר	יוני 1948		משטרת המנדט	ספינת משמר אח"י דרור.
ספינת משמר	אח"י סער" (מ-23)		יוני 1948	הובילה צוללים לפגיעה בכלי שיט מצריים עוגנים, הובילה חבלנים לפגיעה במסילת הברזל לסיני	משטרת המנדט	ספינות המשמר, ראשונה אח"י סער מ-23, שנייה (ככל הנראה) אח"י דרור.
ספינת משמר	אח"י הפורצים (מ־17)	זלמן פרח	יולי 1948		זאב הים	ספינת משמר אח"י הפורצים (מ-17).
ספינת משמר	אח"י גליה" (מ־31)		אוגוסט 1948		זאב הים	ספינת משמר אח"י גליה.
ספינת משמר	אח"י תרצה (מ־35)		אוגוסט 1948		חברת "סטיל"	ספינת משמר אח"י תרצה.
ספינת מנוע	מ־43			מתנה מארצות הברית
ספינת מנוע	מ־47			מתנה מארצות הברית
ספינת מנוע	מ־49			מתנה מארצות הברית
6 סירות נפץ	ב-10 (סירת נפץ)	יוחאי בן-נון	יולי 1948	טיבוע אל-אמיר פארוק	זאב הים ואפרים אילין באיטליה	סירות מחץ באימונים.
	רכישות מאוחרות		שלא השתתפו בלחימה
פריגטה	אח"י מבטח (ק-28)		אפריל 1949		ארצות הברית	הפריגטות אח"י מבטח משמאל ואח"י מזנק בחזרתם מפעילות ההצלה ביוון, ספטמבר 1953.
פריגטה	אח"י משגב (ק-30)	מנחם כהן (קצין)	אפריל 1949		ארצות הברית
פריגטה	אח"י מזנק (ק-32)		אפריל 1949		ארצות הברית
נחתת טנקים	פ-25		מאי 1949	לא	זאב הים
נחתת טנקים	פ - 33		יולי 1948	לא	זאב הים
נחתת טנקים Prato	אח"י גוש עציון (פ-39)	ישראל אורבך	יולי 1948	כאוניית רכש	המוסד לעלייה ב'	אח"י גוש עציון בהחפה.
נחתת רגלים	אח"י רמת רחל (פ-51)			לא השתתפה בלחימה	יהדות סן פרנסיסקו	אח"י רמת רחל במשימת איסוף שלל מחוף סיני בעקבות מבצע קדש.
נחתת רגלים	אח"י ניצנים (פ-53)			לא השתתפה בלחימה	יהדות סן פרנסיסקו	אח"י ניצנים בנמל חיפה, 1949
6 נחתות מכוניות				לא השתתפו בלחימה	זאב הים	נחתת מביאה מים ודלק לחטיבה 9 במפרץ דהב
2 טרפדות				לא השתתפו בלחימה	רפי טהון באנגליה
ספינת מנוע	מ-37			לא השתתפה בלחימה	זאב הים
גוררת	ש-45			לא השתתפה בלחימה	המוסד לעלייה ב'	אח"י אטיה מורי (ש-45) - "הטאג האפור" פברואר 1949.
יכטה	מ-41			היאכטה ALBATROS מתנת ראש ממשלת איטליה אלצ'ידה דה גספרי לדוד בן-גוריון שנמסרה לחיל הים - בכינוי השחף.	המוסד לעלייה ב'
סירת נוסעים				לא השתתפה בלחימה	זאב הים

מבצעים והתארגנות טרום עצמאות

ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

התבססות בנמל חיפה

מסדר מסירת נמל חיפה לעיריית חיפה, 30 ביוני 1948 ברקע הסיירת הבריטית פואבה

הנחתת הבריטית סטרייקר מפנה את אנשי הצבא הבריטים האחרונים: חיילי גדוד הקומנדו מס 40 של הנחתים הבריטים, נמל חיפה 30 ביוני 1948

נמל חיפה היה נמל עמוק המים היחידי בזירה הימית הים-תיכונית. צורכי הקיום הבסיסיים של היישוב היהודי בארץ ישראל חייבו את פעילותם התקינה של הנמלים.^[74] פריקת הסחורות בנמל תל אביב הייתה מאובטחת ונמצא באזור יהודי, הרי שבחיפה גבל הנמל בשכונות הערביות. השליטה המקצועית והמבצעית הייתה בידי הבריטים שבנו אותו. בין עובדי הנמל היו 1500 פועלים ערבים ורק 500 פועלים יהודים. היו סימנים לכך שהבריטים ימסרו את הנמל לערבים והם המשיכו להחזיק בו עד 30 ביוני 1948.

גם לאחר הכרזת החלוקה באו"ם נשמר השקט בתחומי הנמל. הוחלט על הקמת פלוגה מיוחדת שתגן על העובדים והרכוש היהודי בנמל. באמצע דצמבר 1947 הוכנסה לנמל מחלקה בת 25 איש של הפלי"ם במטרה לרכוש ניסיון בעבודה לקראת קבלת השליטה בנמל. טבח בתי הזיקוק הוכיח שיש צורך באבטחה חזקה יותר במקום עבודה מעורב. לנמל הוכנסו שתי מחלקות נוספות מהפלמ"ח. משלוש המחלקות נעשתה פלוגת הנמל 60 לוחמים בפיקודו של יוחאי בן-נון. הפלוגה הייתה במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקודו של יוסף טבנקין.^[75]

בעיה ראשונה שנדרשו אנשי הפלוגה להתגבר הייתה החדרת הנשק האישי שלהם. בתוך חביות דלק שהובאו למוסך סולל בונה שבנמל הוטמנו 60 מקלעי סטן וכמות גדולה של רימוני יד. נקבעו מקומות שונים סליקים לנשק מוכן לשימוש. כל זה נעשה תחת אפם של אנשי משטרת המנדט, שומרי המכס וחיילי הדיוויזיה המוטסת, שערכו חיפושים מדוקדקים על היוצאים והבאים.

עובדי הנמל היהודים אורגנו בקבוצות לפי מקומות העבודה, וקיבלו הדרכה ואימונים מקלות וסכינים. הוכנה רשת קשר פנימית באמצעות: רצים, טלפונים, טרקטורים וסירות מנוע שנשמרו לצורך הקשר במיוחד. האבטחה חייבה ערנות בכל שעות היממה ובכל פינות הנמל. עם זאת, למרות השאיפה לדיסקרטיות, הכירו הפועלים בנמל את אנשי פלוגת האבטחה. הפועלים היהודים התעודדו והערבים חששו ומעשי ההתגרות היו מצומצמים. אף שבעיר חיפה היה מצב מתוח המשיכה הפעילות הנמל כסדרה לרווחת כל המשתמשים. עד שהערבים החדירו לנמל את אנשי הנג'אדה שסימנם היה כפייה אדומה. ב-4 בפברואר 1948 התחולל עימות. כל אנשי הפלוגה הוזעקו לנמל וסיירו עם נשק גלוי באזור הגובל בשכונות הערביות. הפועלים הערבים ברחו. נכבדים ערביים בעלי אינטרסים הזמינו את מפקד הפלוגה לשיחות הרגעה.

"פלוגת הנמל" החרימה ציוד נחוץ לביטחון מתוך אוניות ומחסנים בנמל, ולאחר שחרור חיפה ב-23 באפריל 1948 פורקה הפלוגה.

ב-15 במאי 1948, עם סיום המנדט והיות ובריטניה טרם הכירה במדינת ישראל, נמסר תפעול הנמל לעיריית חיפה. כוחות הבריטיים החזיקו בנמל חיפה, לא התערבו במלחמה, אך המשיכו להזיק במניעת עליה והתחמשות. ביזמת ממשלת עיראק העלו הבריטים הצעה שנמל חיפה ובתי הזיקוק יוגדרו כנמל חופשי מה שיאפשר להם להמשיך ולהזרים דלק לים התיכון. הצעת הנמל החופשי הוכנסה בתוכנית שהגיש המתווך האו"ם פולקה ברנדוט שפורסמה ב-27 ביוני 1948. בנימוק שכך ימשיך להגיע דלק חיוני לשיקום כלכלת אירופה.^[76] ממשלת ישראל לא הסכימה לתוכנית ברנדוט בכללותה וב-30 ביוני 1948 עזבו הבריטים סופית.

להימצאותם של הבריטים בנמל חיפה היה פן חיובי בכך שמטוסי חיל האוויר המצרי לא תקפו את חיפה. כדי לתת הגנה אווירית לנמל החזיקו הבריטים טייסת מטוסי קרב בבסיס רמת דוד. ב-22 במאי תקפו 4 ספיטפיירים מצריים את בסיס רמת דוד שעדיין נמצא בידי הבריטים. התפתחו קרבות אוויר ושני מטוסים מצריים הופלו.^[77]

מניעת הספקת נשק לאויב

לינו שקועה בנמל בארי לאחר פעולת החבלה

ערך מורחב – פרשת הלינו

בחודש מרץ 1948 הגיע מידע לשייקה דן אשר ניהל את הרכש ביוגוסלביה, על כך שהספינה האיטלקית לינו מעמיסה בנמל רייקה 8,000 רובים ו-6 מיליון כדורים שנרכשו במפעל זבריובקה בצ'כיה. הנשק הועמס לספינה הוסתר תחת עמודי חשמל, ויעד ההפלגה היה לביירות. שלטונות יוגוסלביה ידעו על המשלוח ולא התערבו מחשש לקשריהם עם צ'כיה.

כמות גדולה של נשק בידי שיועד לצבא השחרור הערבי אשר תגיע לחזיתות בארץ ישראל יכלה להשפיע על המערכה הצבאית ולהטות אותה לרעת ישראל. העניין הועלה בפני שאול אביגור, שריכז את פעילות המוסד לעלייה ב' באירופה. אביגור החליט שיש למנוע מהנשק שהוטען על לינו להגיע לאויב. הוחלט להשתלט על הנשק ולהעבירו לידי ישראל. האונייה דרום אפריקה הועברה לחוף מול קיסריה, ושם עלו עליה 25 לוחמים עם נשק. האנייה יצאה ליירט את לינו. הפיקוד היה בידי שמואל ינאי.^[78]

איטליה שימשה גם תחנת מעבר למטוסים שנרכשו בארצות הברית. ברומא נערך קורס טיס לאנשי מח"ל. וכן, התבצעה פעילות סיורים רבה בים האדריאטי והוכנה פצצה להטלה מהאוויר. כאלטרנטיבה הוכנה גם קבוצת השתלטות שתעלה אל לינו בלב ים. ”השפעתו האפשרית של הנשק שהיה ב"לינו" על מהלך הקרבות בצפון הארץ דרבנה את כולם למאמץ ולסיכון, ובלבד שהמטען לא יגיע לידי האוייב.”^[79]

כושר הספינה היה לשאת 240 טון אך העמיסוה ב-400 טון. וכשיצאה לים האדריאטי ונקלעה לים גלי החלו בה בעיות טכניות. מחשש לביטחונה נכנסה לינו ב-3 אפריל 1948 לנמל מולפטה שבאיטליה. בשלב מוקדם יותר מסרה עדה סירני לשלטונות האיטלקיים מידע על לינו ועל הנשק המוסתר בה. עם כניסתה נערך בה חיפוש, הנשק נמצא והצוות נעצר לחקירה. הייתה זאת תקופת בחירות באיטליה. ראשות העיר מולפטה הייתה בידי הקומוניסטים. בעיתוני הימין נכתב שמדובר בנשק המוברח לקומוניסטים. בעיתון הקומוניסטי L'UNITA נמסר שנתגלתה פרובוקציה של המשטרה נגד המפלגה הקומוניסטית. החלו הפגנות בשערי הנמל ולמען ביטחונה הועברה הספינה לנמל בארי.

הפרסום הרב שניתן ללינו משך למקום את הבריטים. הם חשדו מצדם שמדובר בנשק המיועד ליישוב היהודי בארץ ישראל.^[80] ב-6 באפריל הגיעה משחתת בריטית ועגנה בקרבת לינו. המשחתת חששה מחבלה ימית ולכן שמירה וזרקורים, ותוך כך גם לא איפשרה להתקרב אל לינו בלילה. לאנשי המוסד באירופה הגיע מידע שמשימת המשחתת אם הנשק מיועד ליהודים להביאה למעצר במלטה, ואם הנשק מיועד לערבים הייתה ללוות את הלינו עד ביירות.^[81]

ממשלת סוריה הודיעה שהנשק שלה והספינה לינו עמדה להשתחרר ולצאת לדרך. שאול אביגור פקד להטביע את הלינו. צוות צוללים איטלקיים יוצאי השייטת העשירית הציעו לעדה סרני את שרותם לכך. אנשי הפלמ"ח דרשו שהביצוע יעשה ב'עבודה עברית'. עדה סרני הצליחה לעכב את היציאה כאשר הזכירה למשטרת בארי את החוק שספינה איטלקית הבנויה מעץ חייבת ברישיון מיוחד לשאת תחמושת.

הספינה התעכבה בנמל ותוכנית הפיגוע בה יצאה לפועל. המוקש נבנה מתוצרת בית מחמרים שנרכשו בבתי המרקחת. בליל 9/10 באפריל ניסו יוסף דרור ובני קרביץ להתקרב בשחייה ולהצמיד מוקש אל לינו, אך זרקורים שהפעילה המשחתת לא אפשרו זאת. עדה סרני העלתה בפני השלטונות האיטלקיים את הצד המגוחך בכך שמשחתת בריטית מאבטחת ספינה איטלקית בנמל איטלקי. השלטונות האיטלקים דרשו מהמשחתת הבריטית לצאת והמתינה מחוץ למים הטריטוריאליים. למחרת בליל 10/11 באפריל חדרו השחיינים לנמל. היות שמגורי הצוות נמצאו בירכתי הספינה, הדביקו את המוקש בחרטום. המוקש פעל היטב והפגיעה הייתה מדויקת לא נגרם נזק סביבתי ופרט לספינה ששקעה במקום לא נפגע אף אדם. השמועות היו שהבריטים חיבלו באונייה כי הנשק היה מיועד ליהודים.^[82]

הנשק היה מיועד לצבא ההצלה העיכוב מנע את התחזקותו בשלב קריטי של המלחמה בגליל. לאחר חודש הגיע מייג'ור מרדם ביי מסוריה והחלו פעולות למשייתו. בשלב זה הכינו אנשי יחידת החבלה מפה שמראה נתיב ההפלגה ומסלולי פיזור הנשק בערי איטליה. המפה הושמה בתיבה אטומה והושקעה בקרבת הלינו, במגמה שתימצא ותצביע על יעוד לשימוש באיטליה. התיבה לא נמצאה והוצאת הנשק נמשכה.^[83] התחמושת ששקעה עם לינו נפסלה לשימוש. הרובים טופלו על ידי הצבא האיטלקי, ומרביתם נשארו ראויים לשימוש.

חבלה בגשרים בלבנון

ב-12 במאי 1948 ביזמת מפקדי חטיבת כרמלי הוטלה משימה על בסיס חיל הים בחיפה, שמטרתה פיצוץ גשר מצפון לראש הנקרה, בשטח הלבנוני. וזאת כדי למנוע העברת אספקה ותגבורת לכוחות הערביים בגליל המערבי. רוב הלוחמים שנבחרו לביצוע הנחיתה היו יוצאי "פלוגת הנמל", שעברו אימון ימי בסיסי בלבד. ב-13 במאי, הובלו הפושטים בגוררת. הנחיתה התבצעה בעזרת ספינת חתירה מעץ וסירת גומי. זמן החתירה הארוך הביא לגילוי הכוח, ונפתחה עליהם אש מקלעים וכן מספר פגזים שנורו משריונית לבנונית שעברה במקום.^[84] הכוח הפושט נאלץ לסגת, חלקו בשחייה וחלקו בסירות גומי. מן הנסיגה נעדר אחד הלוחמים פנחס סובול והוערך שטבע. לוחם אחר נפצע ברגלו, אולם הצליח להגיע אל הספינה.^[85]

הפעולה שבוצעה עם כוחות נחיתה ישראליים לא-מיומנים נבעה כנראה מאי-הכרת כוחות השמירה הלבנוניים לאורך החוף.^[86] כלקח מכישלון הפעולה החפוזה, הייתה המסקנה שיש צורך ביחידת נחיתה מאומנת. נערכו הכנות להנחתת כוח פלוגתי מצפון לצור כולל פיצוץ גשר מעל הליטני. הפעולה לבסוף בוטלה אך ההכנות תרמו להקמת יחידת הנחיתה.

איגוף ימי בנהריה

ערך מורחב – מבצע בן עמי

הנחתת כוחות מהאנייה חנה סנש בחוף נהריה כסיוע למבצע בן עמי 12 מאי 1948.

אזור הגליל המערבי והעיר נהריה היו מנותקים משאר היישוב עקב כך שעכו טרם נכבשה. צה"ל יצא למבצע שמטרתו הייתה טיהור הגליל העליון והמערבי מחמושים עוינים. אספקת הכוחות והציוד לאזור המנותק בוצעה דרך הים. ב-12–13 במאי 1948 בסיס חיפה של חיל הים הוציא מתוך מעגן חברת החשמל בחיפה 450 לוחמים על נשקם וציודם שהועמסו על אוניית השירות "חנה סנש" בחוף שמן והם הועברו לנהריה.

כמו כן הועברו כ-15 טון אספקה עבור היישובים חניתה ומצובה, 3 טון חומרי נפץ ותחמושת, 1000 גלון בנזין וצרכי רפואה. בפעולות אלה השתתפו בנוסף ל"חנה סנש", שתי ספינות דיג, שתי גוררות וסירות פריקה. ב-14/15 במאי הועברו מנהריה לנמל חיפה 300 נשים וילדים, שפונו מהגליל המערבי והוכנסו לנמל חיפה למרות נוכחות הבריטים.^[87]

הצי המלכותי המצרי

סדר הכוחות של חיל הים המצרי במלחמת העצמאות

הצי המצרי הוקם בסיוע בריטי, וכלל כלי שיט וטכנולוגיה המתאימים למזרח הים התיכון. בסדר הכוח נמצאו כלי שיט מלחמתיים עם מערכות חימוש מכ"ם וקשר ולא נדרשו לאלתורים. לצי המצרי הייתה עדיפות טכנית כנגד מקבץ כלי השיט והחימוש המאולתר של חיל הים הישראלי, וכמות עדיפה של כלי שיט בכושר לחימה. כלי שיט בסדר הכוחות של הצי המצרי:

האמיר פארוק שנרכשה ב-1934 למשמר החופים כדי למנוע הברחות סמים.^[88]
אוניות חמושות - אמירה פאוזיה, סולום.
8 שולות מוקשים תוצרת ארצות הברית ששמשו את הבריטים במלחמה, נרכשו במרץ 1947 במלטה ללא חימוש. כמחציתן צוידו בתותח 3 אינץ'.^[89]
שתי אוניות סוחר נתרמו לצי המצרי מחברת ספנות מצרית והורכבו בהן תותחי שדה ותותחי אורליקון. מצר (מקודם אוניית הסוחר מברוק).
שלוש שולות מוקשים גדולות מדגם BANGOR, נרכשו מהצי המלכותי הבריטי. חמושות בתותחי 4 ו-3 אינץ' ו-40 מ"מ. נקראו בשמות: נצר, מטרוח וסולום. העסקה נחתמה ב-11 בספטמבר 1947 כלי השיט עברו שיפוץ אך מסירתן עוכבה עד סוף 1949..^[90]^[ט]

המשימות שהוטלו על הצי המצרי

כל עוד נמצאו הבריטים בארץ ישראל נמנעה מצרים מלהשתתף בפעולות האיבה של הציבור הערבי בארץ, והמתינה לסיום המנדט. בינתיים עסק חיל הים המצרי בהכנות, ותוגבר ברכישת כלי שיט, אוניות סוחר שחומשו והוסבו להסעת חיילים. לקראת סיום המנדט הבריטי החליט מלך מצרים וסודאן פארוק הראשון להצטרף לפלישת צבאות ערב לארץ ישראל עם סיום המנדט הבריטי, ואכן ב-15 במאי 1948 הורה פארוק על כניסת הכוחות המזוינים המצריים לתוך השטחים הפלסטיניים, לטענתו כדי להגן על השטחים ועל האוכלוסייה הערבית. החלטת המלך פארוק הראשון לצאת למלחמה לא נבלמה על ידי הבריטים. למצרים היה חוזה הגנה עם בריטניה שנבע מאינטרס בריטי לשמירת התנועה בתעלת סואץ. היזמה ההתקפית המצרית נעשתה בביטחון מלא שהבריטים ימשיכו ויגנו על מצרים מהים ומהיבשה, לפי ההסכם.

חיל הים המלכותי המצרי, נדרש להגן על אגף כוחות היבשה שפעלו במקביל לחוף, ולבצע את המשימות הבאות:

חיפוש אחר ספינות אספקה של האויב, השתלטות עליהן או הטבעתן.
לחימה בספינות הקרב של האויב.
הפגזת נמלי האויב.
ביצוע פעולות של סיורים ואבטחה באזור הלחימה.
הובלת אספקה לכוחות היבשה באזור הלחימה.
הגנה על נמל אלכסנדריה מפני התקפות ימיות של האויב, וקיום שליטה על תנועת האניות בנמל אלכסנדריה ובדיקתן.
סיורים בים הפתוח לשם מניעת הגירת יהודים והעברת אספקה כלשהי לפלסטין.

כן הוטל על חיל הים המצרי לעקוב אחר הפעילות בנמלים הישראליים בעת הפסקת האש.

על-פי הסכם ההגנה בין מצרים ובריטניה הגן הצי המלכותי הבריטי על מצרים מהים ומהיבשה, וכן איבטח את נמל פורט סעיד, המשמש כניסה לתעלת סואץ. ממשלת מצרים הרגישה מוגנת על ידי הבריטים וחופשייה לנקוט פעילות התקפית. הצי המלכותי המצרי נדרש להגן רק על נמל אלכסנדריה הרחוק מאוד מגזרת הקרבות בארץ ישראל.

גלריה

אנית הדגל של חיל הים המצרי אל אמיר פארוק.
אונית מלחמה של חיל הים המצרי אמירה פאוזיה.
שולת מוקשים מס 107 של חיל הים המצרי.

מהלך המלחמה בים

יזמה התקפית מצרית נבלמת

בפתיחת המלחמה פעל חיל הים המצרי ולבצע תובלות ימיות לצורכי אספקת כוחות היבשה. מהר יחסית החל חיל הים המצרי ביזמה התקפית בהפגזת הנמלים הישראליים כדי להגביל את פעילות התובלה הימית הישראלית בהבאת עולים, אמל"ח וציוד.^[91] בתחילת חודש יוני פתח הצי המצרי ביזמה התקפית שהתבטאה בפיזור מאמץ לנקודות שונות:

תקיפת קיסריה

ב-2 ביוני 1948 הפגיזה מקשת מצרית מספר צי 101 בתותח 3" את נמל קיסריה ומעגן שדות ים. הנזק היה קל ואיש לא נפגע. בדיווח המצרי נפגעה סירת דיג במעגן. המקשת נסוגה בלא תגובה ישראלית, וקיבלה שם חדש קיסריה.^[92]

תקיפת נהריה

באותו יום (ב-2 ביוני 1948) נשלחה שולת המוקשים מספר 102 במשימת יירוט ספינת רכש 'קתרין מארי' מדרום לקפריסין ולהטביעה. במגמה למנוע מהגעת מטען הנשק, הציוד והתחמושת שנשאה, לישראל. בהמשך לנוע לנמל נהריה, כדי להפגיזו על מנת להשמיד ולהטביע את כלי השיט הנמצאים בו.

שולת המוקשים המצרית לא מצאה את אוניית הנשק בים ונעה בכיוון לנהריה. לפי הדיווח המצרי, כאשר הגיעה לקרבת החוף בשעת השקיעה, לא מצאה את האניה בנהריה, והיא החלה לחפש אחר מטרות להפגיז. עם רדת החשיכה היא התקרבה לחוף והפגיזה את נהריה בתותח 3 אינץ' שלה במשך רבע שעה. כאשר שבה שולת המוקשים 102 לבסיסה באלכסנדריה, היא קיבלה את השם נהריה.

זהות אוניית הנשק הישראלית המדוברת לא ברורה. ברישומים הישראלים לא קיימת אוניית רכש בשם 'קתרין מארי'. כמו-כן, בנהריה לא היה נמל או מעגן כלשהו, אם-כי ייתכן שהימצאות הבריטים בנמל חיפה חייבה הפנית אניות נשק לחופי פריקה אלטרנטיביים. על-אף הדיווח המצרי לא נרשמה בצד הישראלי כל תקרית בנהריה באותו הלילה.

קרב תל אביב

תרשים קרב בו אח"י אילת (א-16) מונעת שייטת מצרית מלבצע חבלה בנמל תל אביב, 4 יוני 1948

ערך מורחב – הקרבות בים

ב-4 ביוני 1948 יזמו המצרים פעולה חבלה, שנועדה להביא לחסימת נמל תל אביב ולהוצאתו מכלל שימוש. לשם כך הם ריכזו כוח, שכלל את אוניית התובלה אמירה פאוזיה מלווה בשולת המוקשים מס 104, שגררו שתי נחתות קטנות מלאות בחומר נפץ. הכוח נועד להחדיר את הנחתות לתוך הנמל ולפוצץ אותן שם. הפעולה הייתה אמורה להתבצע במקביל לתקיפת מטוסי חיל האוויר המצרי. הכוח המצרי התגלה על ידי תצפיות בחוף, ומפקדת חיל הים קיבלה הודעה: ”אונייה גדולה עם אסדות פלישה וכמה סירות עברו צפונה”. הפיקוד הישראלי העריך כי מדובר בניסיון מצרי להנחית כוח פלישה בתל אביב בדרך הים, במקביל להתקדמות חיל המשלוח המצרי צפונה.^[93] אח"י אילת (א-16) שנמצאה 7 מיל מול תל אביב ואונית השירות חנה סנש שנמצאה מול עתלית נשלחו כנגד כוח הנחיתה. התפתח קרב בין המקשת המצרית לבין אח"י אילת (א-16) שנפגעה בשני פגזים שלא גרמו נזק. אחד התותחים יצא מכלל פעולה.^[94]

מטוס בוננזה ישראלי יחיד תקף במכונות ירייה את האוניות, ונתקל באש נגד מטוסים חזקה. המצרים הפעילו עשן למיסוך. פעולת המטוס לא גרמה לאוניות המצריות נזקים. מטוס נוסף הפציץ את אמירה פאוזיה, אך לא גרם לה נזק. בשלב שני תקפו שני מטוסי פיירצ'ילד את הספינות המצריות והצליחו לפגוע באמירה פאוזיה. המצרים הסיקו שאיבדו את גורם ההפתעה ואת הסיכוי להצלחת פעולת החבלה, והכוח הימי נצטווה לחזור לבסיסו. נסיגת הספינות המצריות פורשה בישראל כניצחון בקרב.

במהלך הקרב נפגע מטוס ישראלי מאש נגד מטוסים ושני טייסיו דוד שפריצק ומתי סוקניק אבדו בים. האניות אח"י אילת (א-16) ו"חנה סנש" שהצטרפה חיפשו אחרי הטייסים, אך עד היום הם לא נמצאו.
ב-17 ביוני תקף מטוס ספיטפייר מצרי את אח"י וג'ווד באותו אזור. המטוס הופל באש מתותחי אורליקון של האונייה.
ב-9 ביולי 1948 תקף מטוס ספיטפייר מצרי במקלעים את אח"י אילת (א-16) מול חוף תל אביב וגרם להרוג ושישה פצועים.

הפעלת חיל הים הישראלי להפגזת מטרות אויב מהים

אף כי החימוש של כלי השיט, שעמדו לרשות ישראל, בתותחים קלים והעדר מערכת בקרת אש מרכזית, פגמו ביכולתו של חיל הים הישראלי להפגיז ביעילות מטרות אויב בחופי הים התיכון, נעשה במהלך המלחמה שימוש בהפגזות מהים בשלוש גזרות לחימה.

ב-16 ביולי 1948 הופעלו ספינות חיל הים להענקת סיוע ארטילרי לכיבוש הכפרים הערביים בחוף הכרמל.^[95]

בליל 17/18 בחודש הופגזה העיר צור בלבנון מהים על ידי אח"י אילת (א-16) ואח"י וג'ווד במטרה להרתיע את ממשלת לבנון ממעורבות לבנונית במלחמה בארץ ישראל.

בחופי דרום ארץ ישראל, חיל הים הישראלי פעל בצורה אינטנסיבית החל מתחילת הפלישה המצרית לשטח ארץ ישראל ועד לחתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, במטרה לסייע לכוחות היבשה הישראליים בלחימה נגד חיל המשלוח המצרי, ולהפגיז מטרות בעורף האויב.

תפיסת נשק סורי בים

ספינת הנשק ארג'ירו בעת המפגש עם אוניות חיל הים

ספינת הנשק ארג'ירו כשעל סיפונה הרובים המוכנים להעברה

ערך מורחב – מבצע שודד

ב-10 באפריל 1948 הוטבעה הספינה לינו בנמל בארי. ב-14 באפריל 1948 הודיעה ממשלת סוריה שהנשק שנמצא באוניה לינו הוא בבעלותה ונרכש כחוק. רב-סרן פואד מרדם ביי נשלח מסוריה לנהל את חילוץ הנשק והעברתו. מרדם ביי תכנן להעבירם במשאיות לנמל גנואה ולהעמיס באוניה מצרית הכדיב איסמאיל. היחידה לחבלה התארגנה לתפוש את המשאיות בדרך או להעלות את המטען באש. ממשלת איטליה לא הרשתה להעביר את הנשק ביבשה. לכן הועלתה אפשרות להעברת הנשק מבארי למסינה ושם התכוון להעמיסו על אונייה ערבית בקו לביירות. איש יחידת החבלה קיים קשר עם סוכן האניות וסוכם גובה הפיצוי שיקבל אם האונייה לא תוחזר לו.^[96] למפקד הפעולה נקבע דוד בן-חורין, שהתמקם בבארי (עיר), איטליה, ועקב אחרי ההכנות.

ב-20 באוגוסט 1948 יצאה 'ארג'ירו' בכוונה להפלגה לאלכסנדריה ותעודת המשלוח ציינה שיעד הנשק הוא לביירות. שני לוחמים עקבו אחריה בסירת דיג וב-21 באוגוסט השתלטו כשהם בתחפושת קציני מכס איטלקיים, העומדים בקשר עם בעלי המטען. בשלב זה החלו דיבורים במערכת הישראלית שלא כדאי להפר את תנאי האמברגו וכדאי למסור את הנשק לאו"ם. הדבר נודע לשאול אביגור שישב באבל על בנו בקבוצת כנרת. אביגור הפסיק את ה"שבעה", עלה לירושלים לשיחה עם דוד בן-גוריון דרש והציע לסיים את המלאכה בכך שהנשק יגיע ליחידות צה"ל. בן-גוריון אישר זאת ואביגור התמקם במפקדת חיל הים בחיפה ועמד בקשר עם מפקד השייטת שמואל ינאי. המבצע שנקרא בתחילה שלל 3 ושמו שונה למבצע גור על שם אברהם "גור" מאירוב מקבוצת כנרת שנפל בקרב על סג'רה.

הגיע מידע שקורבטה מצרית תצא ב-25 באוגוסט 1948 לפגוש את ארג'ירו בטווח 150 מיל ימי מאלכסנדריה. תואם מפגש עם השייטת הישראלית וב-26 באוגוסט הועבר הנשק בלב ים לקורבטות. הספינה 'ארג'ירו' הוטבעה בנגיחת חרטום הקורבטה. ב-30 באוגוסט 1948 נכנסו הקורבטות לנמל חיפה והנשק נמסר לאנשי החימוש של צה"ל.

התייחסות למעורבים

פואד מרדם ביי, שארגן את המשלוח, ביטח את המטען ב'לינו' אך לא חידש אותו כאשר הועבר ל'ארג'ירו' ולכן לא הצליח לגבות את דמי הביטוח עבור ממשלת סוריה. הוא הועמד למשפט בסוריה בחשד שמכר את הנשק ונידון למיתה. ממשלת ישראל העבירה דרך האו"ם הודעה לסורים שלמרדם ביי לא הייתה מעורבות בהחרמת הנשק וכך ניצל ממוות.^[97]

הצוות האיטלקי הושם בהבראה תחת שמירה, בקיבוץ בית אורן. מספר חודשים מאוחר יותר חלה רב החובל בשחפת והוא הועבר לבית החולים האיטלקי (חיפה). המאמצים להצילו לא צלחו והוא נפטר בדצמבר 1948. באמצעות סגל בית החולים הצליחו המלחים להבריח מכתב אל משרד הצי האיטלקי ובו סיפור המעשה. בעקבות דרישה מאיטליה התבקשה משטרת ישראל לחקור והצליחה למצוא אותם נופשים בקיבוץ. ב-29 במרץ 1949 הועברו הימאים לאחריות הקונסול האיטלקי בחיפה.^[98]

מנרה בעל הספינות 'לינו' ו'ארג'ירו' קיבל פיצוי על הטבעת ספינותיו. הוא הוחתם על מכתב קבלה שאין לו טענות. המכתב הוצג לשלטונות האיטלקים. כך התקרית המדינית עם איטליה נסגרה. מכתב הקבלה של בעל האוניות, והיעדר תביעות בקשר ללינו וארג'ירו סייע לשחרר את יוסף דרור מהכלא בוורזה, שבו היה עצור. תוכניתו של יוסף דרור לברוח מהכלא לא התממשה.^[99]

הפעילות בזירה הימית במהלך מבצע יואב (22-15 באוקטובר 1948)

הקרב ליד חוף אשקלון

תרשים קרב מול חוף אשקלון, 19 אוקטובר 1948.^[100]

ב-15 באוקטובר 1948 פתח הצבא הישראלי במתקפה גדולה בצפון הנגב, במטרה לסלק את הצבא המצרי מדרום ארץ ישראל, כולל רצועת עזה. חיל הים המצרי נדרש לסייע ליחידות חיל המשלוח בארץ ישראל, באמצעות הנחתת דלק והספקה מהים. ב-18 באוקטובר העבירה אונית הסוחר החמושה מצר חיילים ואספקה מפורט סעיד לחוף מג'דל. ב-19 באוקטובר שוב פרקה הספינה מצר 185 חיילים, 60 ארגזי תחמושת ו-160 חביות דלק באשקלון. כדי להפסיק את ההספקה לכח המצרי מהים, נשלחה השייטת הגדולה שכללה את האוניות אח"י וג'ווד אח"י הגנה ואח"י נוגה (ק-26). לשייטת התגלתה אניית תובלה חמושה מצר, שהביאה אספקה לחוף מג'דל. במשך מספר שעות נוהל דו-קרב תותחים בין שני הצדדים עם פגיעות מעטות. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה שאוניות חיל הים פגעו באוניית אויב.^[101]

הוזמן סיוע אוויר התקפי אשר לא בא לידי ביטוי מחוסר קשר. לקרב הצטרפו מטוסי ספיטפייר מצריים התקיפו את אניות הכח הישראלי. אחד מהמטוסים נפגע מאש נגד מטוסים שנורתה מאח"י הגנה. המטוס התפוצץ ונפל למים. בעת ההתפוצצות נתזו רסיסים שפגעו באנשי צוות האוניה. אחד מאנשי הצוות נהרג וארבעה נפצעו בתוכם סגן מפקד האוניה מרדכי לימון (שבדצמבר 1950 נעשה מפקד חיל הים).

סוללות תותחים בחוף אשקלון פתחו באש ופגעו באח"י וג'ווד. אחדים מהפגזים פגעו בדופן האוניה וגרמו נזק מועט. אח"י וג'ווד נאלצה לסגת כשהיא מתחמקת מהפצצות המטוסים. כעבור מספר שעות נסוגה מצר דרומה. לדברי המצרים לאחר שפרקה את מטענה על החוף – 58 קצינים ו-127 חיילים בעלי דרגות אחרות, וכן 60 ארגזי תחמושת, ו-160 חביות דלק.^[102]

על אף העדיפות המוחלטת של השייטת הישראלית, לא עלה בידה לטבע את האנייה המצרית. בקרבות ב-19 באוקטובר 1948 היה יתרון כמותי של הצד הישראלי. אף כי המאפיין את קרבות התותחים היה חוסר יעילות משני הצדדים הרי הצטברותם הראתה שליטה ימית של חיל הים הישראלי בזירה.

השימוש שעשו המצריים בכוחות הצי, כדי להעביר אספקה ותגבורות לכוחות החלוץ שלהם באזור אשקלון בדרך הים, יצר מטרה לתקיפות חוזרות ונשנות, שבוצעו על ידי שייטת חיל הים במהלך חודש אוקטובר 1948. אף כי הנזקים שנגרמו למצרים לא היו משמעותיים, תקיפות חיל הים הבהירו להם שהשליטה בים עברה לידי הצד הישראלי.

הטבעת 'אל-אמיר פארוק'

ערך מורחב – טיבוע אל-אמיר פארוק

אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.

קבלת פנים במשרד הביטחון למטביעי "האמיר פארוק". מימין לשמאל: הרמטכ"ל יעקב דורי, יצחק ברוקמן, יעקב ורדי, דוד בן-גוריון, יוחאי בן נון, יעקב ריטוב וזלמן אברמוב.

לאחר שהתקבלה ידיעה על אניה מצרית העוגנת בקרבת החוף מדרום לעזה. נשלחה יחידת הצוללים בפיקודו של יוסף דרור לתקוף אותה. הצוללים יצאו בלילות 16–17 אוקטובר על סיפונה של אח"י פלמ"ח, אולם בשני הלילות לא מצאו את המטרה.

תצפית אווירית גילתה ב-22 באוקטובר שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד ובחיילים שעשו את דרכן לעבר חוף עזה. על אף שהפסקת האש, שכפתה מועצת הביטחון של האו"ם על ישראל, כבר נכנסה לתוקף, דוד בן-גוריון אישר את תקיפת הספינות המצריות, בנימוק שמדובר בהפרה מצרית של ההפוגה השלישית.

בליל 22 באוקטובר 1948 הגיעו יוחאי בן-נון וצוותו על גבי אח"י מעוז (ק-24) עם שלוש סירות נפץ, וסירת איסוף אחת מול חופי עזה. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את האמיר פארוק, אוניית הדגל של חיל הים המצרי, ושולת מוקשים שאיבטחה אותה.

הסירה הראשונה עם זלמן אברמוב תקפה את האמיר פארוק. היות שהייתה בתנועה, תקף אותה גם יעקב ורדי עם סירתו. שתי הסירות פגעו והתפוצצו. מפקד הפעולה יוחאי בן-נון תקף את שולת המוקשים ופגע בה. סירת האיסוף עם יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב נכנסה במהירות ואספה את יוחאי בן-נון אברמוב וורדי.

הפגיעות גרמו לטיבוע 'אל-אמיר פארוק' ונזק משמעותי לשולת המוקשים. היה זה ההישג הגדול ביותר בקרב ימי במלחמת העצמאות.

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים - ”הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל.”^[103]

שר הביטחון דוד בן-גוריון קבע שעל חיל הים להסתפק בעיטור אחד. ב-17 ביולי 1949 היה יוחאי בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

השליטה הישראלית בחוף הים התיכון

במהלך חודש דצמבר נעשו הפגזות על הכוח המצרי ברצועת עזה. לא נגרמו נזקים רבים אך הובהר כי השליטה בים בגזרת החוף נמצאת בידי ישראל. השליטה נוצלה לביצוע פשיטות מהים. בחוף סיני בין רפיח לאל עריש נעשו שתי פשיטות במגמה לחבל בפסי הרכבת.

מבצע התחלה - ספינות המשמר אח"י סער (מ-23) ואח"י פלמ"ח (מ-19) ועליהן חבלנים וכוח אבטחה יצאו ב-26 בדצמבר 1948 מנמל תל אביב והגיעו למקום הנחיתה. לקראת חצות הורדו הלוחמים והציוד בסירות גומי לאזור הנחיתה. לאחר כשעה הגיע הכוח למסילת הברזל והחבלנים הניחו את חומר הנפץ מתחת לפסי הרכבת. הכוח לא התגלה והנסיגה עברה ללא נפגעים. חומר הנפץ כוון לשעה 06.00 מתוך תקווה שעד אז תעבור במקום רכבת ותעלה על המוקשים אך הרכבת לא עברה. הפיצוץ גרם לנזק שתוקן תוך זמן קצר.

ניסיון חוזר לפגיעה במסילת הרכבת באותה גזרה - מבצע עוז, בוצע ב-2 בינואר 1949 באותו הרכב כוח. בדרך ליעד נפלטו כדורים הכח התגלה ומפקד הכח החליט על נסיגה.

ניסיון מצרי למימוש הסגר ימי

דגל הצי המסחרי הבריטי.

האניה א.ק. ריכרד בורכרד בדגל בריטי, נעצרה ב-31 בדצמבר 1948, לבדיקה על ידי שני כלי שיט מצריים בדרכה לחיפה.

יזמה התקפית מצרית וקרב עם השייטת הגדולה 31 בדצמבר 1948 – 1 בינואר 1949

מצרים הכריזה באופן רשמי ”שכל כלי שיט המוביל עולים ומטען נשק לישראל יוחרם.”^[104]

הצי המצרי לא השיג הכרעה בקרב על חיל הים הישראלי וההסגר על תנועת כלי השיט לישראל לא מומש.

ב-31 דצמבר 1948 התקבל מברק SOS מאניית הסוחר "ריכרד בורכרד" של חברה לשירות ימי עתיד, המודיע שהיא נעצרה בדרכה לחיפה על ידי שתי אניות לא מזוהות שהניפו דגל כחול לא מוכר ופתחו באש באוויר כדי להפגין רצינות דרישותיהם. האנייה 'ריכרד בורכרד' הייתה רשומה במרשם צי הסוחר הבריטי והניפה דגל בהתאם. חולית השתלטות חמושה עלתה ל"ריכרד בורכרד", אנשיה בדקו את מסמכי האנייה ואחר כך ירדו ממנה. המצרים הסתפקו בבדיקת הניירות ואף לא הזדהו בפני רב החובל.^[י] ה"ריכרד בורכרד" המשיכה בדרכה ושידרה מברק הרגעה.^[105] באותו ערב התקבלה ידיעה על אונייה נוספת שנעצרה לתשאול בדרכה לנמל חיפה. אך התברר הייתה זאת הודעה חוזרת על אותו אירוע. מאוחר יותר התברר כי היו אלה אוניות הצי המצרי 'נצר' בפיקוד סולימאן עיזאת ו'מצר' בפיקוד מוחמד נאשד,^[106]

יזמה ימית מצרית

בשעה 02:00 לאחר חצות ליל 1 בינואר 1949 החלו שתי האניות המצריות נצר ומצר (מצרים) בהפגזת נמל תל אביב. מקור מצרי מציג את הפעולה כנקמה על טיבוע אל-אמיר פארוק. ההפגזה נמשכה 13 דקות, נורו 92 פגזים. בתל אביב לא הורגש נזק. השייטת הישראלית איתרה את האוניות המצריות בנסיגתן והתפתח קרב תותחים. לא נגרמו נזקים בשני הצדדים אך האוניות המצריות הוברחו.

בקרב הימי שהתפתח ב-1 בינואר 1949 בין "השייטת הגדולה" נגד שתי האניות המצרית שהפגיזו את תל אביב מהים השתתפו גם מפציצים של חיל האוויר הישראלי מדגם B-17 מבצר מעופף, שהגיע מבסיס תל נוף. הפצצות של המטוס מגובה רב החטיאו את מטרתן.

יזמה התקפית ישראלית

מבצע כתריאל לתפישת גשרי הליטני – שבוטל

מבצע כתריאל נועד להיות מבצע משולב של כוחות קרקע שיונחתו בחוף לבנון על ידי הכוח הימי. מטרת המבצע הייתה לנתק את עורק ההספקה של האויב כדי להקל על חטיבת כרמלי לשחרר את הגליל המערבי. לשם כך תוכנן פיצוץ גשרי הכביש והרכבת שעל נהר הליטני 8 קילומטר מצפון לצור.

אליעזר טל הופקד על הצד הימי. האחריות על הצד הקרקעי הוטלה על חיים בן-דוד ממפקדת חטיבת כרמלי.

הוקם בסיס אימונים בחוף נווה ים ונערכו תרגילי נחיתה מהים ואימונים על גשרים. מבצע בן עמי לשחרור הגליל המערבי הסתיים ונראה שלא היה טעם בקיום המבצע. אך כשב-31 במאי 1948, פתחה חטיבת כרמלי בפעולה בשומרון הצפוני, קיבל מבצע כתריאל תוקף מחודש מכדי למנוע תגבורת ערבית מהצפון.

מתכנני המבצע קבעו את 9 ביוני 1948 כיום ה"ע" והחיילים הועמדו בכוננות. המבצע נדחה ביממה עקב ים גבוה. בשעות אחר הצהריים עלו הלוחמים לאונייה והתיישבו בבטנה למען לא ייראו על הסיפון מן החוף או למטוס חולף. קרוב לחופי לבנון התקבלה פקודת ביטול. ההחלטה של דוד בן-גוריון לביטול המבצע נבעה משתי סיבות: החשש לסיבוך מדיני עקב אזור הפעולה במרחק רב מעבר לגבול הבינלאומי. וההפוגה שעמדה להיכנס לתוקף. ^[107]

מבצע דוד – חבלה ב"איגריס" בנמל ביירות

היכטה החמושה "Grille" בימי שירותה את הנאצים, 1939. היכטה בשמה החדש איגריס עגנה בנמל ביירות ויועדה להגיע לצי המצרי.

מודיעין שאספה המחלקה הערבית של הפלמ"ח שפעלה בבירות. כי האנייה "איגריס" העוגנת בנמל ביירות מיועדת לצי המצרי. הייתה זו אנית הטיול של אדולף היטלר ששימשה בצי הגרמני,^[108] בשמשה כאנית אימונים בשיתוף פעולה עם סיירות וצוללות ולאימוני בית הספר לקשר. איגריס הייתה בעלת מהירות של 20 קשר, גודל של 2,560 טון. לאחר המלחמה פורקה מנשקה ונרכשה ב-1947 על ידי ג'ורג' ערידה, סוחר עשיר ממוצא לבנוני. ה"איגריס" הייתה כלי שיט מהיר ובעלת יכולת נשיאה של נשק כבד, וכן היו עליה מערכות קשר מתוחכמות שלא פורקו מתקופת שירותה בצי הגרמני.^[109] הועלה חשש סביר כי האונייה תוכשר ככלי מלחמתי עבור הצי המלכותי המצרי.

תוכנית הפעולה שהתגבשה הייתה לטבע את הספינה באמצעות חבלן שחיין יחיד בסיוע קבוצת מסתערבים בחוף. יונחת בסירה, יועבר ברכב, ישחה וידביק את המוקשים לאונייה. ב-29 בנובמבר 1948, סמוך לשעה 15.00, הפליגה האונייה "פלמ"ח" מנמל חיפה בפיקודו של שלמה אראל, ועליה חבלן יחיד מסתערב ואיש יחידת הצוללים אליהו ריקה מצויד בשני מוקשי עלוקה שיוצרו ביחידת הצוללים.

המסתערבים המתינו עם רכב בחוף דרומית לבירות. ריקה הורד לחוף בסירה עם שני המוקשים במזוודה. משם הוסע על ידי אנשי היחידה לקרבת הנמל. ה"איגריס" עמדה מוארת כשהיא קשורה לשובר הגלים הקטן מבחוץ. ריקה נכנס בשחייה הצליח להצמיד את שני מוקשים לדופן ה"איגריס" במרחק 30 מטר ביניהם. המסתערבים החזירו את ריקה ברכב לנקודת המפגש וסירת הגומי החזירה את ריקה לאח"י פלמ"ח שהמתינה לו.

רק במוקש אחד נמצא מנגנון השהיה שתוכנן להפעיל אחרי כ-6 שעות. המוקש לא פעל אך המוקשים לא התגלו. ב-17 בדצמבר 1948 הופעל מנגנון אי–הורדה ואחד המוקשים התפוצץ. בדופן האונייה נפער חור גדול ומים החלו לחדור אליה. הספינה הייתה בנויה היטב ומחולקת למדורים. צוות האנייה הגרמני ביצע בקרת נזקים טובה והצליח לסתום את הפרצה ולהצילה מטביעה. הגיע מידע על התפוצצות שנייה.^[110]

הלבנונים לא קשרו את הפיצוץ לעבודה ישראלית.^[111] ובעיתונות נמסר כי קרוב לוודאי שהיה זה מעשה של כנופיה לבנונית, ששלחה מכתבי איום לבנו של ערידה שירחיק את העובדים הזרים מהאנייה ויעסיק לבנונים במקומם, אחרת ישלם בחייו והאונייה תפוצץ. "איגריס" לא שבה להיות אוניית מלחמה. בסוף מרץ 1949 לאחר שלושה חודשי שיפוצים היא הפליגה לאמריקה.

היזמה לתקיפת סחר ימי מצרי

ערב מבצע חורב 8–22 ינואר 1949, הציע חיל הים ולבצע פעולות ימיות עצמאיות כנגד התחבורה הימית המצרית. הבקשה נענתה בשלילה על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון. כפי הנראה היו השיקולים של המטכ"ל קשורים בהערכת כוחו הימי של האויב. פגיעה בתחבורה הימית של המצרים הייתה מולידה בהכרח תגובה מצרית. סיבה נוספת הייתה אי רצון לגרום לסיבוכים עם מדינות הסוחרות עם מצריים והעלולות להיפגע מפעולה ישראלית. המטה הכללי דרש ”לא לפתוח חזית נוספת בים”. ותפקידי חיל הים נשארו תפקידי סיוע בלבד.

ניסיון חבלה בטרפדות מצריות באיטליה

בחודש ינואר 1949 התברר כי המצרים נמצאים בתהליך רכישת טרפדות באיטליה ונעשתה התארגנות לחבל בהן. הטרפדות נמצאו במספנה אזרחית בעיירה ואראזה (אנ') קבוצת חבלנים בראשם יוסף דרור נשלחה מהארץ. בשגרירות ברומא נמצאה אז חפרפרת של שירותי הביטחון האיטלקיים. החבלה נמנעה ויוסף דרור נתפש והושם בכלא.^[112] ה"חפרפרת" הגיע לישראל, נחשף על ידי ראש שירות הביטחון איסר הראל, הועמד למשפט וישב בכלא.^[113]

פעילות משלימה בזירה ימית

ביקור הנשיא חיים ויצמן על סיפון אח"י וג'ווד.

במהלך המלחמה ביקר נשיא המדינה חיים ויצמן בנמל חיפה והתקבל על ידי ראש השירות הימי גרשון זק על סיפון אח"י וג'ווד.

המודיעין הימי

מערכת המודיעין הימי הייתה בשלבי התארגנות. המידע שנאסף על ידי אנשי הפלי"ם לאיתור חופי הבאת מעפילים שימשו את מתכנני הנחיתה בחופי הדרום.

המידע על כלי שיט אויב הגיע מפרסומים גלויים ובעיקר מהשנתון הבריטי Jane's Fighting Ships שנותן מידע בסיסי על כלי השיט בכל אחד מחילות הים ועל חימושם. מידע אקראי התקבל גם מאנשים שהיו במדינות ערב ולעיתים גם מפרסומים גלויים.^[114] הצי המצרי היה בגודל ובקרבה מיידית והיווה סיכון. יתר ציי מדינות ערב ובסיסיהם היוו גורם חסר חשיבות. הגנת החוף הייתה הבעיה העיקרית והוקמו 10 תצפיות בחופי הארץ לגילוי תנועת כלי שיט בקרבתם.

מדי פעם נעצרו סירות דיג מצריות ואנשיהן הועברו לחוקרי שבויים שניסו להוציא ידיעות על פעילות חיל הים המצרי.^[115] מידע התקבל גם באמצעות תחקור מלחים באוניות סוחר שפקדו נמלים ערביים ובאמצעות האזנה.

קשרי המוסד לעלייה ב' ומערכת הרכש באירופה הביאו למידע על אונית לינו הטוענת ביוגוסלביה נשק צ'כי לסוריה. מידע שאפשר את הפגיעה בה כאשר הגיעה לנמל בארי באיטליה. מאוחר יותר את מבצע גור, ההשתלטות על אנית הנשק ארג'ירו.

אנשי המודיעין הימי יזמו מבצעי איסוף ואף גייסו סוכנים. אחד הראשונים היה קצין צי בריטי ששירת בקפריסין, שבאמצעותו הושג עותק של ה-Jane's Fighting Ships.^[116]

פעילות אווירית בזירה הימית

ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

הקורבטה אח"י הגנה עם אח"י מעוז ומעליהן מטוס B-17 של חיל האוויר הישראלי 1948.

בתקופת מלחמת העצמאות הפעילו שני הצדדים מטוסי בוכנה, שחומשו בפצצות או במקלעים. כלי שיט מלחמתי מתמרן בים היווה מטרה קשה לפגיעה. בנוסף, לצדדים היריבים לא הייתה למעשה יכולת להפעלת מטוסים בלילה מעל הים. החימוש נגד מטוסים של כלי השיט, שכלל תותחי 20 מ"מ ומקלעים, והפך אותם יריב מסוכן למטוס אויב בודד.

לרשות חיל האוויר המצרי עמדו כ-100 מטוסי קרב והוא נחשב ככוח האווירי החזק ביותר במדינות ערב. לא ידוע על שיתוף פעולה בין חיל האוויר וחיל הים המצרי בזירת הלחימה. בחיל הים הישראלי העריכו את יכולתו חיל האוויר המצרי הרבה מעבר למה שנוצלה בפועל. העדיפות המוחלטת של הכוח האווירי המצרי כמעט לא הגיעה לידי ביטוי בזירה הימית. פגיעות חיל האוויר המצרי בכלי שיט ישראלים היו מעטות. מנגד הופלו שני מטוסי ספיטפייר מצריים, מאש אניות חיל הים הישראלי.

לקראת סוף המלחמה הגיע כוחו של חיל האוויר הישראלי ל-50 מטוסי קרב, אך הוא התמקד בעיקר בהענקת סיוע אווירי לכוחות הקרקע. סיוע לאניות חיל הים לא תוכנן ולא הוקצה מראש, אלא ניתן אד הוק. אי היכולת לנצל ביעילות את הכוח האווירי לטובת הלחימה בזירה הימית היווה בעיה שהטרידה את מפקדת חיל הים במהלך הלחימה מול הצי המצרי. עזרת חיל האוויר הייתה חסרה בגילוי מוקדם של תנועות האויב בים.

גם כאשר היו דרישות לסיוע אווירי מאוניות חיל הים הישראלי, ההיענות הייתה מעטה והסיוע לא היה יעיל. הסיבות לכך היו:

מחסור במטוסים המתאימים לפעילות מעל הים.
חוסר במכשירי קשר בין מטוסים לאוניות. העדר דפוסי פעולה ונהלים מבצעיים משותפים לשני החילות.
אי קיום אימונים משותפים ים-אוויר.
העדר תורת קרב משותפת לפעילות מבצעית בים.
העדיפות המוחלטת, שניתנה להענקת סיוע למבצעי כוחות היבשה של הצבא הישראלי.

פינוי מחנות המעצר בקפריסין

אח"י מעוז גוררת את האונייה נרקיס בקרבת נמל טריפולי לבנון, 13 נובמבר 1948

במחנות המעצר בקפריסין עברו כ-51,500 מעפילים, שגורשו מארץ ישראל על ידי הבריטים מאוגוסט 1946 עד אפריל 1948. חלקם שוחררו מעת לעת בהתאם למכסות הסרטיפיקטים. בהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 נוצר לישראלים ולבריטים אינטרס משותף לפנות את המחנות מהר ככל האפשר. אך לפי תוכנית פולקה ברנדוט נדרשו המעצמות לעכב את הכשרים לגיוס לצה"ל, שהגעתם תסייע לישראל במלחמה.^[36]

ביום הכרזת המדינה היו במחנות כ-40,000 בני אדם, מהם כ-30,000 הורשו לצאת, והועברו ארצה בחודש יולי 1948, באמצעות הפאנים בשמם העברי: קוממיות ועצמאות. כ-10,000 צעירים בגיל הגיוס ומשפחותיהם המשיכו להיות עצורים במחנות. הייתה זו החלטה של ממשלת בריטניה לפירוש מחמיר של החלטת האו"ם שהעניקה יתרון לערבים. אף כי המתווך מטעם האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט שלח משקיף לטפל בעליה מהמחנות. הוראת ממשלת בריטניה הייתה לא לאפשר לאנשים בגיל צבא לצאת מהמחנות. המעפילים שהיו עולים בלתי לגליים הפכו לשבויי מלחמה של הבריטים במלחמה שבריטניה לא הייתה צד בה.^[117] לכן היה צורך בהמשך העברת עולים באופן דומה למה שנעשה לפני קום המדינה. ספינת הדיג כריש של קיבוץ שדות ים היוותה האמצעי העיקרי להעפלת עצורי המחנות לאחר הכרזת העצמאות.

מדינת ישראל (אוניית מעפילים), שהייתה ספינת המעפילים האחרונה, נשארה בשירות המוסד לעלייה ב' נקראה בשם קוד נרקיס הופעלה גם היא להברחת עולים. באחת מהן יצאה ב-12 נובמבר 1948 לים לאחר שהעמיסה עולים בקפריסין יצאה לדרך במזג אוויר סוער, נוצרה בה תקלת מנוע. הספינה איבדה את העוגן ונסחפה לחוף טריפולי. גם מכשיר הקשר לא עבד ומיקומה לא היה ידוע. אח"י מעוז (ק-24) בפיקוד מילה ברנר נשלחה לחיפוש. בעזרת תושייה והרבה מזל, אותרה נרקיס במבצע ימאות מורכב, הצליחה לתקשר ולגרור אותה מקרבת סלעי החוף.^[118] בחודש אפריל 1949 שוחררו יתר העצורים, וה הועברו לישראל באניות: גלילה ועצמאות.

תפיסת עין גדי

איגוף ימי בים המלח לקביעת נוכחות בעין גדי 9 מרץ 1949

במדים לבנים. השתלמות מקצועית וצבאית לצוותי כלי השיט בבסיס ההדרכה, 1949.

מגמת מבצע ייצוב, ביוזמתו של שמריה גוטמן, הייתה ייצוב הקו הצפוני מזרחי של חזית הדרום על ידי קביעת הגבול הישראלי-ירדני מצפון לעין גדי. במסגרת זו בוצעה תפיסת עין גדי באמצעות כוחות שהובאו בנחתות בים המלח. היה זה המבצע היחיד בקנה מידה גדול שבוצע באגמים, והפעם היחידה בה הונחתו כוחות צה"ל לשטח שאינו ישראלי קודם לכן לשם תפיסתו ואחזקתו. ב-7 במרץ 1949 בשעה 19.00 יצאו מסדום סירות מנוע ואסדת נחיתה שעליה יחידה מחטיבת אלכסנדרוני. חיל הים היה שותף בתכנון הפעולה ובהפעלת כלי השיט. מפקד כלי השיט היה שלמה אראל, שהכיר היטב את ים המלח מעבודה במפעל בסדום. הכוח נחת בעין גדי ללא כל התנגדות.

הכנות בישראל נגד התערבות בריטית בלחימה

לראש הממשלה דוד בן-גוריון היה חוסר אמון מוחלט בבריטים, והוא חשש מאוד מפני האפשרות של מעורבות בריטית ישירה במלחמה בארץ ישראל לטובת הצד הערבי. חשש זה גבר בעקבות מבצע חורב, שהביא את המתח ביחסי ישראל ובריטניה לשיא. ההנהגה הישראלית הייתה מודעת היטב לשאיפתה של בריטניה להוציא את הנגב מתחומי מדינת ישראל, כדי להבטיח מעבר חופשי בין ירדן למצרים (שתי מדינות עימן הייתה לבריטניה ברית הגנה משותפת) והמודיעין הישראלי העריך כי קיימת תוכנית בריטית-ירדנית לכיבוש מחדש של שטח הנגב מידי ישראל. בתחום האווירי פגעו הבריטים דרך קבע בריבונות הישראלית וקיימו טיסות צילום בגובה רב מעל שדות התעופה והנמלים. בתחום הימי לא נרשמה פגיעה דומה.^[119]

החשש הבריטי העיקרי היה מפני מבצע צבאי ישראלי לכיבוש הנגב הדרומי, הערבה ומפרץ אילת (שטחים שנכללו בשטח המדינה היהודית במסגרת תוכנית החלוקה של האו"ם) וסיפוחם לתחומי ישראל. כדי להרתיע את ההנהגה הישראלית מפעולה בגזרה זו, ומניסיון לכבוש את נמל עקבה, שלחו הבריטים לעקבה כבר ב-18 נובמבר 1948 את הפריגטה St Bridges Bay. בינואר 1949 הצטרפה גם המשחתת HMS Venus, הזכורה מהפעילות כנגד ההעפלה, לכוחות הצי הבריטיים במפרץ עקבה.

בתחילת מרץ 49' הגיע לעקבה גם גדוד נחתים בריטי, וכוחות בריטיים נוספים תגברו את אזור תעלת סואץ. אולם הנוכחות הצבאית הבריטית לא הרתיעה את ההנהגה הישראלית מפני כיבוש הנגב הדרומי ומפרץ אילת במסגרת מבצע עובדה. החשש העיקרי של המטכ"ל הישראלי היה מפני אפשרות של הפגזת נמלי ישראל מהים, או מהנחתת כוחות בריטיים בחופי ישראל.^[120] למעשה, התוכנית הבריטית הייתה להשמיד את חיל האוויר הישראלי בתקיפה מרוכזת.

הסיבה להתגייסות הבריטית הייתה למנוע מפלה של הלגיון הערבי. ישראל ריכזה מאמצים כנגד הכח המצרי ולא תקפה את הלגיון הערבי. כך התבדו החששות בשני הצדדים. הצי המלכותי הבריטי המשיך לקיים נוכחות בעקבה עד שנת 1957.

החרמת מטעני רכש צבאי בתעלת סואץ

מצרים ניצלה את נגישותה לתעלת סואץ כנכס אסטרטגי והחרימה מטעני רכש שעברו בתעלה. כפעולה ראשונה החרימה תחמושת שיועדה לירדן. ערב הטלת האמברגו של האו"ם שלחו הבריטים 550 טון תחמושת מבסיס תל אל כביר ללגיון הערבי שנלחם אותה עת בישראל. הכמות הייתה אמורה להספיק ל-30 ימי לחימה. התחמושת הועמסה בשתי אוניות בנמל סואץ. האוניה הראשונה יצאה ב-20 במאי לעקבה. המצרים עקבו אחרי תהליך ההספקה. כאשר יצאה האונייה השנייה רעמסס ב-22 במאי רדפו אחריה ספינות משטרה והחזירו אותה. את מטען התחמושת החרימו המצרים והעבירו לבסיס אספקה באל עריש לשימושם הם. על אף מחאות הירדנים והשתדלות הבריטים המטען לא הוחזר ומצב החימוש של הלגיון הערבי היה קריטי בהמשך המלחמה.^[121]

מקרה אחר היה כאשר בפברואר 1948 הגיע משלוח משוריינים שנשלח מארצות הברית כטרקטורים. ההגנה הייתה מוטרדת מהקרבות בדרכים ולכן הוקדם המשלוח. האונייה Flying Arrow הגיעה לנמל חיפה עם 53 "טרקטורים" צבועים באדום. ה-FBI הזהיר את הקונסול האמריקני בירושלים וזה דיווח לבולשת במשטרת המנדט. 13 משוריינים שנפרקו הוסתרו והיתר המשיכו דרך תעלת סואץ לבומבי בהודו. בנובמבר 1948 נשלחו חזרה דרך תעלת סואץ כשיעדם הרשמי ניו יורק באניה Flying Trader של אותה חברה. המצרים היו ערים לכך וכאשר הגיעה האונייה לתעלת סואץ, החרימו את 40 המשוריינים. חלק מזחל"מים אלה השתתפו בצד המצרי בקרבות האחרונים בנגב.

השלמת הכשרה צבאית

מייד עם הפסקת האש בשנת 1949 הורדו צוותי כלי השיט של חיל הים לבסיס ההדרכה. לאחר שהולבשו מדים לבנים התאמנו גם בתרגילי סדר צבאיים.

גלריה

העברת לוחמים מהאנייה חנה סנש בחוף נהריה, 13 מאי 1948.
משפחות מישובי הגליל המערבי מפונות מחוף נהריה באניה חנה סנש 15 מאי 1948
מסדר כניסת חיל הים לנמל חיפה והקמת בסיס חיפה 30 ביוני 1948
ספינת הנשק לערבים ארג'ירו בעת תפישתה על ידי חיל הים, אוגוסט 1948.
הנשק מהספינה איטלקית ארג'ירו שנקנה על ידי הערבים מועבר בלב ים לאח"י הגנה ואח"י וג'ווד, 26 אוגוסט 1948.
הספינה ארג'ירו צמודה לאח"י וג'ווד.
פגיעות בחרטום אח"י וג'ווד בקרב אשקלון, 19 אוקטובר 1948.
האונייה איגריס בנמל בירות, נובמבר 1948
האניה ריכרד בורכרד של חברת "עתיד" נעצרה לבדיקה על ידי כלי שיט מצרים, 31 דצמבר 1948

ציונים לשבח בצה"ל

עיטור הגבורה הוענק לרב חובל (רס"ן) יוחאי בן נון,^[122] על הטבעת אוניית הדגל המצרית אל אמיר פארוק ב-22 אוקטובר 1948.
תעודת הוקרה מטעם מפקד חיל הים דוד בן בעש"ט הוענקה לרס"ן דוד (דודל'ה) בן חורין, באתר הגבורה על פעילותו במבצע שודד 21 אוגוסט 1948.
תעודת הוקרה מטעם מפקד חיל הים דוד בן בעש"ט הוענקה לסרן עובד שדה, באתר הגבורה על פעילותו במבצע שודד 21 אוגוסט 1948.
חמשת הלוחמים שהשתתפו בפעולת טיבוע אל-אמיר פארוק קיבלו מכתב הוקרה מראש הממשלה דוד בן-גוריון: ”לחברים יוחאי פישמן זלמן אברהמוב יצחק ברוקמן יעקב ורדי יעקב ריטוב שביצעו במימי עזה 22.10.48 מפעל קרבי נועז והטביעו שתי אניות אויב אות הוקרה ד. בן-גוריון 1949”^[123]

אבדות בצד הישראלי

פנחס סובול, חייל שנעדר מכוח הפשיטה על גשר רס ביאדה בלבנון ב-13 במאי 1948.
מתתיהו סוקניק, ואהרון-דוד שפרינצק, טייסים בחיל האוויר, נהרגו כאשר יצא לבלום ספינה מצרית שהפגיזה את תל אביב ב-4 יוני 1948.
הרוג אחד נילס אלוינג לייף, מתנדב משוודיה, ו-6 פצועים בתקיפת מטוס ספיטפייר מצרי את אח"י אילת (א-16) מול נמל תל אביב, 9 יולי 1948.
2 הרוגים בהתקפת כוח מחיל הים ב-17 יולי 1948 על עין ע'זאל.
19 הרוגים מיחידת נחיתה של חיל הים בקרבות בית עפה 17-18 יולי 1948.
19 אוקטובר 1948 בקרב ימי ליד חוף אשקלון הופל מטוס מצרי באש אח"י הגנה מרסיסי המטוס נפגעו ימאים מצוות האנייה: הרוג אחד אלכסנדר הלביץ ו-5 פצועים.

הזירה הימית בתרבות הישראלית

הפעילות הימית במלחמת העצמאות ובתקופת הקמת המדינה התבטאה בתרבות הישראלית בעיקר בשירים. מוטיבים נפוצים של היצירות: הים, העלייה והעפלה. לכלי השיט המלחמתיים, לקרבות ולפעילות הרכש כמעט ואין ביטוי.

פסלים

"פסל-ים" הוא יצירה של הפסל הישראלי יחיאל שמי, בגובה 5 מטרים, המוצבת על חוף הים באכזיב. שמי קרא ליצירתו "אנדרטה לזכר המעפילים בשעת לילה", נבנה ב-1969.
בחוף נהריה הקים הפסל חמי גל, בחודש ספטמבר 2011, אנדרטה לציון ספינות שהביאו מעפילים לחוף נהריה חלקן הגיעו בתקופת מלחמת העצמאות.

"אנדרטה לזכר המעפילים בשעת לילה" שהציב יחיאל שמי בחוף אכזיב.
"ושבו בנים לגבולם", אנדרטה של הפסל חמי גל, בחוף נהריה

ספרים וסרטים

הספר המפורסם ביותר הוא ספרו של ליאון יוריס אקסודוס בו נמצא פרק על ההעלייה.
הבמאי אוטו פרמינגר הסריט את העלילה בסרט אקסודוס. שייטת המשחתות של חיל הים השתתפה בסרט. המשחתות הפליגו לנמל פמגוסטה ושיחקו תפקיד של אוניות בריטיות המפריעות לההעפלה.
חיים גורי יצר בשנת 1979 סרט בשם "הים האחרון" על ניצולי שואה המעפילים לארץ ישראל בספינות ההעפלה. הסרט זכה בפרס "נשר הזהב" בצרפת.
עמוס גיתאי ביים סרט בה הופיעה אוניית מעפילים הנתפסת על ידי הבריטים. הסרט קדמה זכה בשנת 2002 בפרס הסרט הטוב ביותר - בפסטיבל סאו פאולו ברזיל.

פרשת אלטלנה שהתרחשה בחופי הארץ ביוני 1948 קיבלה ביטוי במאמרים רבים ושני סרטים

אילנה צור, אלטלנה (סרט) באתר הבמה, 1994, כולל צילומים אותנטיים של רוברט קאפה.
אלי כהן ביים את הסרט "לא תהיה פה מלחמת אחים" עימות בין דוד בן-גוריון ומנחם בגין על פרשת אלטלנה, הופק בשנת 2008.^[124]

שירים

חיים חפר כתב ויפה ירקוני שרה: שושנה שושנה
חיים גורי כתב ולהקת חיל החינוך שרה: שיר הקברניט.
חיים גורי כתב וגיל אלדמע ביצע: נשוטה נשוטה.
נתן אלתרמן כתב, נחום היימן הלחין, עופר כלף שר: נאום תשובה לרב חובל איטלקי (סיים במילים ”עוד נשוב נפגש על המים”).
יצחק שנהר כתב, שלום פוסטולסקי הלחין, אריה לבנון עיבד: בחשאי ספינה גוששת
אפרים תלמי כתב, משה ביק הלחין, צוות שירי תנועות הנוער ביצעו: למפלסי נתיבות בגלים סוערים
זרובבלה ששונקין כתבה, יאיר מילר הלחין, להקת חיל הים שרה: כוסית לפלי"ם
חיים חפר כתב, דוד זהבי הלחין, גידי גוב שר: זמר לספינה

לוח האירועים


אירועים בזירה הימית
סודר	המועד	סוג פעילות	מקום	אירוע	תוצאות ^[125]
1	29 נובמבר 1947	ממסדית	האומות המאוחדות	החלטת החלוקה והקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל	הערבים בארץ ישראל פתחו בפעולות איבה.
2	7 דצמבר 1947	העפלה	מבנדול בצרפת לשפך הירקון	הפורצים (אוניית מעפילים) פורצת את ההסגר	מורידה 167 מעפילים בחוף. הבריטים מפחיתים מהמכסה החודשית.
3	מ-11 עד 23 דצמבר 1947	העפלה	מצ'יוויטווקיה באיטליה 90 מייל מול חיפה	לא תפחידונו (אוניית מעפילים) מתגלה למטוס סיור ונתפסת על ידי שלוש משחתות	נגררת לחיפה 884 מעפילים הועברו באונית הגירוש אושן ויגור למחנות המעצר בקפריסין.
4	14-16 בדצמבר 1947	העפלה	ממרסיי למפגש בלב ים ליד קורסיקה	לקוממיות (אוניית מעפילים) בפיקוד יהודה בן-צור	699 מעפילים מועברים לכ"ט בנובמבר (אוניית מעפילים)
5	מ-14 עד 29 דצמבר 1947	העפלה	יצאה מאלגיר לקורסיקה ונתפסה מערבית לראש הכרמל	כ"ט בנובמבר (אוניית מעפילים) בפיקוד מרדכי לימון הפליגה במפרשים ומובאית לחיפה	683 מעפילים שלמעט 5 חולים הועברו באושן ויגור למחנות המעצר בקפריסין.
6	29 דצמבר 1947	העפלה	מבולגריה לקפריסין	הפאנים, פאן יורק ופאן קרסנט עם עולים מרומניה ובולגריה מתגלות לצי הבריטי הממתין להם. בהוראת הסוכנות היהודית אין התנגדות והן מופנות לנמל פמגוסטה בקפריסין.	15,236 מעפילים המתינו במחנות המעצר בקפריסין, עד לאחר הכרזת העצמאות.
7	24 דצמבר עד 1 ינואר 1948	העפלה	מצ'יוויטווקיה לחוף נהריה	האומות המאוחדות (אוניית מעפילים) בפיקודו של דוד מימון נוחתת ב-12:00 בחוף נהריה ומורידה 537 מעפילים.	הסמיכות לפרשת הפאנים משפיעה על השלטונות הבריטיים שמקלים בחיפוש.^[126]
8	ינואר 1948	ממסדית	נמל חיפה	מוקמת פלוגת הנמל	במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח מפקדה הוא יוחאי בן-נון.
9	17 ינואר עד 1 פברואר 1948	העפלה	מוונציה לנמל חיפה	ל"ה גיבורי גוש עציון (אוניית מעפילים) נתפסת ומובאית לנמל חיפה	274 מעפילים מגורשים למחנות המעצר בקפריסין.
10	3 עד 12 פברואר 1948	העפלה	מפשיה רומאנה באיטליה לנמל חיפה	ירושלים הנצורה (אוניית מעפילים) נתפסת	670 מעפילים והצוות גורשו למחנות המעצר בקפריסין.
11	8 עד 20 בפברואר 1948	העפלה	מסן טרופה לנמל חיפה	לקוממיות (אוניית מעפילים)	699 מעפילים מגורשים למחנות המעצר בקפריסין.
12	18 עד 28 בפברואר 1948	העפלה	באקאר ביוגוסלביה	בונים ולוחמים (אוניית מעפילים) נתפסת.	1,002 המעפילים מועברים באוניות גירוש למחנות המעצר בקפריסין.
13	מרץ 1948	התחמשות	נמל תל אביב	אניה אמריקאית FLYING ANGEL פורקת משוריינים בנמל תל אביב	13 משוריינים הוברחו לפני שמשטרת המנדט גרמה לסילוק האניה.^[127]
14	17 מרץ 1948	ממסדית	תל אביב	ראש המטה הארצי של ההגנה ישראל גלילי הורה על הקמת השרות הימי	גרשון זק התמנה למרכז הפעילות הימית מטעם המטכ"ל.
15	10 עד 29 מרץ 1948	העפלה	מפורמיה באיטליה לחיפה	יחיעם (אוניית מעפילים) נתפסה והובאה לנמל	769^[י"א] מעפילים הועברו באניה אמפייר ריוול למחנות המעצר בקפריסין.
16	מרץ 1948	מניעת נשק מהאויב	הים האדריאטי	פרשת הלינו סריקות אוויריות לאיתור הספינה והכנות להפצצה מהאוויר	הספינה לינו לא נמצאה היות שהוחזרה לנמל פיומה.
17	1 באפריל 1948	התחמשות	נמל תל אביב	אוניית הנשק נורה מביאה משלוח ימי ראשון של נשק צ'כי	4,500 רובים, 200 מקלעים ו-5 מיליון כדורים.
18	2-7 אפריל 1948	מניעת נשק מהאויב	הים האדריאטי	שלל 1 חיפוש אחרי ספינת נשק שנרכש בצ'כיה המיועד לערבים	הספינה לינו נכנסה לנמל מולפאטה והובאה לבארי על ידי השלטונות האיטלקיים.
19	9/10 אפריל 1948	חבלה ימית	נמל בארי באיטליה	מבצעי שלל 1 ו-2 חבלה באוניית הנשק לינו שהביאה נשק מצ'כוסלובקיה עבור סוריה,	יוסף דרור ובני קרביץ הכינו והדביקו את המוקש.
20	3 עד 12 אפריל 1948	העפלה	ממפרץ גאאטה באיטליה לנמל חיפה	טירת צבי (אוניית מעפילים) נתפסת ומובאית לנמל	798 מעפילים מגורשים למחנות המעצר בקפריסין.
21	22 אפריל 1948	ממסדית	חיפה	כוחות ההגנה כובשים את חיפה	משפחות ערביות מתפנות בדרך הים בליווי בריטי.
22	מ-14 עד 24 אפריל 1948	העפלה	מלה סיוטה בצרפת לנמל חיפה	משמר העמק (אוניית מעפילים) נתפסת	782 נוסעים, למחנות המעצר בקפריסין.
23	14 - 28 אפריל 1948	העפלה	בנדול בצרפת	נחשון (אוניית מעפילים) נתפסת.	550 המעפילים הם האחרונים שגורשו למחנות המעצר בקפריסין.
24	26 באפריל 1948	ממסדית	חיפה	הקמת בסיס חיל הים	התחלת הכשרת צי הצללים לשימוש קרבי, כשהבריטים בנמל
25	28 באפריל 1948	התחמשות	נמל חיפה	האנייה חנה סנש הועברה מחברת העוגן לשירות בחיל הים	ב-7 במאי הותקן בה חימוש.
26	28 באפריל 1948	התחמשות	נמל תל אביב	האנייה נורה מביאה משלוח שני של נשק	10,000 רובים 1,415 מקלעים ו-16 מיליון כדורים..^[128]
27	12 מאי 1948	העפלה	מול חיפה	הספינה אורכידאה מדינת ישראל (אוניית מעפילים) נתגלתה על ידי משחתת בריטית אך לא נתפסה	המתינה יומיים ונכנסה עם 243 מעפילים לחוף תל אביב.
28	13 במאי 1948	פשיטה מהים	רס בייאדה לבנון	ניסיון לפשיטה מהים במטרה לפוצץ גשר המשמש להעברת תחמושת	אש חזקה מהמוצב הלבנוני הבריחה את התוקפים. חייל אחד אבד בים.
29	12-15 מאי 1948	איגוף ימי	חוף נהריה	חנה סנש, שתי ספינות דיג ושתי בוררות הנחתת תגבורת ותחמושת מחוף שמן בחיפה לנהריה	ופינוי משפחות וילדים מישובי הגליל המערבי לחיפה.
30	יום ו' 14 במאי 1948	ממסדית	תל אביב	הוקמה מדינת ישראל	ההכרזה הוקדמה לסיום המנדט כדי לא לחלל את השבת.
31	15 במאי 1948	ממסדית	חיפה	סיום המנדט	הנציב העליון האחרון עוזב את נמל חיפה בסיירת HMS EURYALUS מלווה בנושאית מטוסים וחמש משחתות.
32	18 במאי 1948	ממסדית	עכו	כתב כניעה של נכבדי עכו	הדרך לגליל המערבי פתוחה אין צורך באיגוף ימי.
33	19 מאי 1948	ממסדית	תל אביב	מועצת המדינה הזמנית החליטה על דגל חיל הים	חיל הים הישראלי
34	21 במאי 1948	התחמשות	נמל חיפה	האונייה אח"י אילת (א-16) הוכנסה לשירות פעיל
35	23 מאי 1948	הפגזה ים-חוף	מול חוף טנטורה	ספינת דיג חמושה כריש מקיימת סגר ימי על הכפר טנטורה
36	27 מאי 1948	ממסדית	תל אביב	ממשלת ישראל מחליטה על הקמת צה"ל
37	31 מאי 1948	עלייה	עכו	אוניית העולים קדמה מביאה 400 עולים לנמל עכו	נמל חיפה עדיין בידי הבריטים
38	2 יוני 1948	יזמה מצרית	נתניה וקיבוץ שדות ים	הפגזת חוף נתניה ושדות ים על ידי מקשת מצרית 101	סירה אחת טבעה
39	2 ביוני 1948	יזמה מצרית	נהריה	מקשת 102 מפגיזה את נהריה בתותח בקוטר 3 אינץ' (כ-76 מ"מ)	ההפגזה אינה מורגשת.
40	4 יוני 1948	יזמה מצרית וקרב ימי	מדרום לתל אביב	כח מצרי שהגיע לביצוע פשיטה וחבלה בנמל תל אביב מתגלה ונכנס לקרב עם אח"י אילת (א-16) ומטוסי חיל האוויר	הכח המצרי נסוג. נזק קל לאח"י אילת (א-16)
41	9 ביוני 1948	התחמשות	נמל חיפה	הקורבטה אח"י וג'ווד (ק-18) ואח"י התקוה (ק-22) מצי הצללים הוכנסו לשירות פעיל בחיל הים.
	10 ביוני 1948	מבצע כתריאל	חוף דרום לבנון	גדוד 22 של חטיבת כרמלי הועמס באוניה חנה סנש ויצא לפשיטה על גשרי נהר הליטני מצפון לצור	המבצע בוטל בהוראת שר הביטחון עקב ההפוגה שיועדה להיכנס לתוקף למחרת.
	10 ביוני 1948	שמועה? טעות?	קיבוץ המעפיל - נווה ים	”קיבוץ מעפיל (נווה ים) הורעש אתמול מתותחי שתי אוניות אשר התקרבו לחוף. לא היו נפגעים”	רישום ביומן המלחמה של דוד בן-גוריון, 11 יוני 1948 עמ' 503. האירוע אינו מופיע בשום מקור אחר.
42	11 יוני 1948 במהלך ההפוגה הראשונה	יזמה מצרית	10 מיל ימי מערבה מתל אביב	השייטת הגדולה הכוללת את אח"י וג'ווד, אח"י הגנה ואח"י התקוה פוגשת את האמירה פאוזיה וגורמת לה להתרחק	בלא פתיחה באש.
43	18 יוני 1948	העפלה	נמל פמגוסטה	עצמאות וקיבוץ גלויות שעוכבו על ידי הבריטים הפליגו לחיפה בדגל ישראל^[129]	עוכבו בתחום הנמל עד ליציאת הבריטים.
44	20 - 22 יוני 1948	הפגנת כח	מול כפר ויתקין לתל אביב	הכח בפיקוד פול שולמן שכלל את אח"י וג'ווד ואח"י אילת (א-16) במשימה למניעת האלטלנה מלהגיע לחוף	אלטלנה סירבה להישמע ונעה לתל אביב. אח"י אילת נשארה מאחור. נעשו חילופי אש מקלעים באח"י וג'ווד נפצע ימאי, איש אצ"ל לשעבר.^[130]
45	25 יוני 1948	עלייה והתחמשות	נמל חיפה	Marie Annick בדגל צרפת נכנסת לנמל בו עדיין שולטים הבריטים	כשהיא נושאית 139 מגויסי גח"ל ובמחסניה כמות גדולה של נשק חבוי.
46	30 ביוני 1948	ממסדית	נמל חיפה	פינוי מלא של הכוחות הבריטים מארץ ישראל.	הנמל פנוי
47	1 יולי 1948	ממסדית	בסיס בחוף טנטורה	הקמת יחידת נחיתה של חיל הים	פלוגת רובאים של 100 איש מחלקה ימית 33 איש ו-10 כלי שיט
48	2 יולי 1948	התבססות	התמקמות חיל הים במחנה בת גלים	מחנה האימונים ומספנה
49	3 יולי	התחמשות	1948	נמל חיפה	ספינת משמר הפורצים מ-17 נרכשה באיטליה
50	5 יולי 1948	העפלה	קפריסין חיפה	4,200 ממגורשי קפריסין חוזרים לישראל	באניה קוממיות
51	9 יולי 1948	התקפה מהאוויר	מול תל אביב	מטוס ספיטפייר מצרי תקף את אח"י אילת (א-16) מול נמל תל אביב	אחד מאנשי הצוות נהרג ו-6 נפצעו.
52	12 יולי 1948	ממסדית	מול מפרץ חיפה	אח"י וג'ווד מקבלת פנים לאנשי המחתרות המוחזרים ממעצר באריתראה על סיפון האונייה Ocean Vigor	המשחתת הבריטית HMS Chivalrous מלווה.
53	15-19 יולי 1948	לחימה יבשתית	הנגב הצפוני	קרבות בית עפה - פלוגת נחתים כובשת חלק מהכפר	סופגת 22 הרוגים בהתקפת הנגד המצרית.
54	16 ביולי 1948	הפגזה ים-חוף	חוף הכרמל	אח"י אילת (א-16) מפגיזה מהים את הכפר טירה	אח"י התקוה וחנה סנש סייעו באש בכיבוש כפרי החוף סרפנד ולם - כיום הבונים.
55	16-17 ביולי 1948	הפגזה ים-חוף	חוף הכרמל	אח"י וג'ווד מפגיזה את עין-רזאל	מחלקות רגלים של חיל הים משתתפות בכיבוש טירה ועין חוד
56	17 יולי 1948	התקפה מהאוויר	מול תל אביב	מטוס DC-3 דקוטה תוקף את אח"י וג'ווד	מאש האונייה מופל המטוס המצרי.
57	17-18 יולי 1948	הפגזה ים-חוף	מול צור בלבנון	אח"י אילת (א-16) ואח"י וג'ווד מפגיזות חוף להרתעת הלבנונים	תקלות בתותחים פגמו ביעילות ההפגזה..
58	יולי 1948	התחמשות	אח"י הגנה (ק-20) מוכנסת לשירות פעיל	מצי הצללים.
59	26 יולי 1948	התחמשות	נמל חיפה	אח"י מעוז (ק-24), לשעבר בן הכט (אוניית מעפילים), הוכנסה לשירות פעיל	אח"י התקוה נמצאה לא מתאימה יוצאת מהשירות ונמסרת למוסד לעלייה ב'
60	26-30 יולי 1948	ממסדית והתבססות	חיפה	התארגנות שייטות חיל הים	השייטת הגדולה, שייטת ספינות הפלישה, שייטת ספינות המשמר בסיס חיפה עבר מחוף שמן לנמל חיפה.
61	6-15 אוגוסט 1948	ממסדית התבססות	סטלה מאריס חיפה	נקבע כי מטה חיל הים יהיה בכרמל המערבי - סטלה מאריס.	החיל חולק למחלקות ואגפים.
62	17 אוגוסט 1948	ממסדית	סן רמו בתל אביב	ראש השרות הימי גרשון זק מטיל על [יוחאי בן-נון] להקים יחידה לפעולות קומנדו ימי	בסיס עיקרי בקיסריה. מלון לידו בטבריה כבסיס אימונים בכנרת
63	21 – 30 אוגוסט 1948	התחמשות	מדרום לכרתים	מבצע שודד כח שכלל את אח"י וג'ווד ואח"י הגנה בפיקוד שמואל ינאי השתלטו על ספינה איטלקית שהעבירה נשק למצרים– 8000 הרובים הועברו לקורבטות	אח"י וג'ווד נגחה את הספינה והטביעה אותה. הצוות האיטלקי הועבר ל"הבראה" בקיבוץ בית אורן.
64	30 אוגוסט 1948	אימונים והכשרה	צפון מזרח הים התיכון	הפלגת קורס חובלים א' על אח"י דרום אפריקה ש-29
65	31 אוגוסט 1948	מפרץ חיפה	ממסדית	ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון מבקר בחיל הים	החלטות על צורך בתותחים
66	7 ספטמבר 1948	התחמשות	נמל חיפה	הגיעו מכשירי מכ"ם לאוניות חיל הים	גם מכשירי קשר טובים יותר
67	9 - 15 ספטמבר 1948	התחמשות	נמל חיפה	אח"י מעוז (ק-24) סיימה תיקונים והתקנות מכשירים	מתארגנת כאוניית אם לסירות הנפץ
68	אוקטובר 1948	התחמשות	נמל חיפה	האונייה אח"י נגה (ק-26) שנרכשה בארצות הברית הוכנסה לשירות פעיל
69	16-17 אוקטובר 1948	איגוף ימי	חוף אשדוד	ניסיון להנחית כח ליד אשדוד לפגיעה בסוללת תותחים מצרית	סיור מודיעין לחיפוש מטרות בעזה לפגיעה בחבלה ימית.
70	18 ספטמבר 1948	חבלה ברכש אויב	איטליה	חבלני היחידה הימית באירופה השמידו 4 מטוסי מאקי מיועדים למצרים
71	30 ספטמבר 1948	התחמשות נמל חיפה	קורבטה אח"י נגה (ק-26) הגיעה מארצות הברית	ספגה תקלות רבות במנועים	ואחרי תקופה קצרה הוצאה משימוש
72	17-19 אוקטובר 1948	חבלה ימית	חוף עזה	צוללים על אח"י פלמ"ח יצאו לחבל באניות מצריות עוגנות מול עזה	לא נמצאו מטרות
73	18 אוקטובר 1948	הפגזה ים-חוף	מול עזה ומג'דל	אח"י וג'ווד ואח"י הגנה, ביצעו ירי מהים לעבר עזה ומג'דל.	הכוח המצרי הנסוג מאשדוד לאורך החוף הוטרד.
74	19 אוקטובר 1948	קרב ימי	קרב אשקלון	קרב ימי ליד חוף מג'דל בין האוניות אח"י וג'ווד, אח"י הגנה ואח"י נוגה (ק-26), לבין קורבטה מצרית שפרקה אספקה וחיילים לחוף. הכוח הותקף באש סוללות תותחי חוף מצריות ומטוסי 'ספיטפייר' מצריים.	השייטת ירתה כ-200 פגזים. תקלות בתותחי הכוח הישראלי מנעו פגיעה בקורבטה המצרית. מטוס מצרי הופל באש אח"י הגנה. לכוחות הביטחון הישראליים הרוג אחד ו-5 פצועים. בין הפצועים היה מרדכי לימון סגן מפקד אח"י הגנה שקיבל רסיס ברגלו.^[131]
75	21 אוקטובר 1948	הפגזה ים-חוף	חוף אשקלון	השייטת שכללה את אח"י וג'ווד, אח"י הגנה ואח"י נגה (ק-26) מפגיזה את הכח המצרי במג'דל
76	22 אוקטובר 1948	חבלה ימית	מול עזה	השייטת שכללה את אח"י ווג'ווד, אח"י הגנה, אח"י נגה (ק-26) ואח"י מעוז (ק-24) כאשר עליה סירות נפץ יצאו לתקוף את האמיר פארוק ושולת מוקשים שהביאו תגבורת למצרים בחוף. בהחלטה של פול שולמן שנמצא במקום התרחקו האוניות לכיוון יפו. אח"י מעוז (ק-24) פנתה מערבה והורידה את סירות הנפץ.	האמיר פארוק הוטבעה ושולת המוקשים ניזוקה. הלוחמים נאספו בסירה שחזרה לאח"י מעוז (ק-24).^[132]
77	23 אוקטובר 1948	הפגזה ים-חוף	חוף אשדוד –עזה	השייטת הגדולה מטרידה באש תותחים את הכח המצרי הנסוג לאורך החוף.
78	11 - 14 נובמבר 1948	העפלה	מול חוף טריפולי	נרקיס, הבריחה עולים מקפריסין ונקלעה לסערה בקרבת טריפולי (לבנון)	אח"י מעוז (ק-24) בפיקוד מילה ברנר יצאה לחיפוש וחילצה אותה^[133]
79	29-30 נובמבר 1948	חבלה ימית	נמל בירות	שחיין בודד אליהו ריקה מדביק מוקשים באוניה איגריס המיועדת לצי המצרי	החבלן הובא על ידי אח"י פלמ"ח בפיקוד שלמה אראל. ואח"י הגנה באבטחה.
80	29 נובמבר 1948	ממסדית	מטה כללי בתל אביב	החלטה להקמת יחידת חבלה מחוץ לישראל	בראש היחידה יוסף דרור
81	22 - 26 דצמבר 1948	הפגזה ים-חוף	מול רצועת עזה	אוניות השייטת הגדולה הפגיזו מידי לילה את עזה, רפיח ואל-עריש.	הפעילות חייבה את המצרים לרתק כוחות להגנת החוף.
82	26-22 דצמבר 1948	איגוף ימי	בין רפיח לאל עריש	מבצע התחלה - חבלה בפסי הרכבת חבלנים המטען הורכב ופוצץ	הרכבת לא עברה והנזק תוקן על ידי המצרים.
83	28-29 דצמבר 1948	הפגזה ים-חוף	רצועת עזה	אח"י וג'ווד ואח"י הגנה מבצעות מפגיזות חוף עזה בלילות	ביום סיורים לאורך חוף סיני עד מבואות פורט סעיד.
84	31 דצמבר 1948	יזמה מצרית	70 מייל מול חיפה	אוניות מלחמה מצריות נאצר ומיסר עצרו את האנייה א.ק. ריכרד בורכרד כשהוברר כי האניה נושאית דגל צי הסוחר הבריטי עזבוה	השייטת הגדולה, בהרכב: אח"י וג'ווד, אח"י הגנה ואח"י מעוז (ק-24), הוזנקה לעבר האוניות המצריות
85	1 ינואר 1949	יזמה מצרית וקרב ימי	חוף תל אביב	אוניות מצריות הפגיזו בלילה את תל אביב בלא לגרום נזק. השייטת הגדולה אתרה אותן בנסיגתן	התפתח מרדף וקרב תותחים בלא פגיעות. מפציץ של חיל האוויר נטל חלק בקרב אך הפצצות לא פגעו.
86	1-2 ינואר 1949	הפגזה ים-חוף	מול רצועת עזה	השייטת הגדולה מפגיזה את החוף.	בתיאום עם הפצצות חיל האוויר.
87	2 ינואר 1949	איגוף ימי	חוף סיני	מבצע עוז – ניסיון חוזר לחבלה בפסי הרכבת בין רפיח לאל עריש	הכח התגלה בתנועה ליעד, נפתחה אש חזקה והפעולה בוטלה.
88	ב-2 עד 4 ינואר 1949	הפגזה ים-חוף	מול רצועת עזה	הפגזת כוחות מצריים בחוף על ידי אוניות השייטת הגדולה בשיתוף פעולה עם חיל האוויר	אכיפת סגר ימי על הרצועה.
89	חודש ינואר	חבלה ברכש אויב	ורזה איטליה	חולית חבלה שנשלחה לפגוע ב-3 טרפדות מצריות	הנושא נתגלה לשירותי הביטחון האיטלקיים יוסף דרור הושם בכלא החבלה לא צלחה
90	21 פברואר 1949	התחמשות	נמל חיפה	הגיעה הפריגטה אח"י מבטח (ק-28) שנרכשה בארצות הברית.	עדיין ללא חימוש.
91	24 פברואר 1949	ממסדית	האי רודוס	נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים	נפסקה פעילות הקרבית מול המצרים בים
92	9 מרץ 1949	איגוף ימי	ים המלח	תפיסת אזור עין גדי בכוח שהגיע בסירה מסדום	בפיקוד שלמה אנגל.
93	10 מרץ 1949	ממסדית	חוף אילת	כוחות צה"ל הגיעו לאילת	נפתח השער לאסיה דרך הים האדום.

לקריאה נוספת וקישורים

אריה קוטיק, יובל חמשים למלחמת תש"ח ברוח לוחמיו והעם בנחישותו, 'שובל' מידעון עמותת חיל הים, אוגוסט 1998, עמ' 7.

הספנות העברית

זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968, עמ' 160–178 (על חברת "עתיד" והאונייה קדמה, עמ' 219–225).
צבי הרמן, הכובשים בים נתיבה, תולדות הספנות העברית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 134–173.
אריה חסון, תמונות ספנות בארץ ישראל (אורכב 06.12.2006 בארכיון Wayback Machine), באתר שער לים

Kobi Cohen-Hattab, The test of maritime Sovereignity: The Establishment of ZIM and purchase of Kedma. In Israel Studies Volume 2, Indiana University Press, 2015 pages 110–134

ההעפלה

זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968, רשימת אניות המעפילים, עמ' 84–87).
עדה סרני, ספינות ללא דגל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975 עמ' 170–180.
נמרוד אשל, העפלה במאבק על הקמת המדינה, סיפור אישי, אגודת דור הפלמ"ח (כולל סיפור החלוץ היא כ"ט בנובמבר).
פרופסור זאב וניה הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985, עמ' 54, 144–165, 201–238.
מרדכי נאור (עורך), עלייה ב' 1934 – 1948, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988.
נחום בוגנר, ספינות המרי, תל אביב: משרד הביטחון –ההוצאה לאור, 1993, עמ' 305 – 313.
אברהם זהר ומאיר פעיל, הפלי"ם, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2001, עמ' 236.
הלל ירקוני, ספינות המעפילים מ-א' עד ת, הוצאת גוונים, 2005.
ראובן אהרוני, מטות תורן, ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה, המרכז לתולדות כוח המגן וההגנה, 1997.
אריק קרמן, אוניית המלחמה של המעפילים, הוצאת אריה ניר, 2009, עמ' 133–157.
אלדד חרובי, הבולשת חוקרת, ה-CID בארץ ישראל, 1920–1948, הוצאת פורת, 2011.
יהודה בן-צור, חילוץ הימאים ממעצר בקפריסין, על פעילותו של דוד בן חורין לפני מבצע שודד, באתר הפלי"ם.
אלחנן אילת, אירועי העפלה בחוף נהריה (אורכב 26.06.2015 בארכיון Wayback Machine) באתר בית ברגמן מוזיאון לתולדות נהריה.
אניות המעפילים תקופה שלישית וגם תקופה שלישית המשך באתר עמותת חיל הים.
העפלה Illegal Immigration to Palestine, באתר "הכוחות הבריטיים בפלסטינה".
אורי מילשטיין, פרשת הפאנים באתר news1 נובמבר 2015.
אברהם יבין ושלמה דרך, סיפורו של דוידקה - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
שושנה קוקונן ד"ר, מצב העקורים היהודים באיטליה 1945–1951 מרכז ירושלים לנושאי חוץ, ביטחון ומשפט, 25 באפריל 2008
Ninian Stewart הצי הבריטי והסיור בפלשתינה, קטעים בספר אלקטרוני באנגלית.

Ninian Stewart, THE ROYAL NAVY and the PALESTINE PATROL FRANK CASS PUBLISHERS, 2002, P 149–167.
Renato Barahona, The Odyssey of the Ship with Three Names, Center for Basque, University of Nevada, Reno. USA 2014.
John Barrett, The last British Serviceman to leave The Holy Land. Haifa - 1948and 1998 in The Sheet Anchor Volume XXIII No.2, By The Royal Marines Historical Society,1998, Pages 58–64.
Lee David, Wings in the sun, A History of the Royal Air Force in the Mediterranean 1945 – 1986, HM stationary office, London (1989).

השטת הרכש

פנחס וזה, המשימה - רכש, הוצאת מערכות, 1966, עמ' 147–249.
אדיר כהן, כרוח סערה, פרקים מחייו ומפעלו של יהודה ארזי, הוצא לאור על ידי בית אליהו - בית ההגנה, 1966, עמ' 133–139 (על פעילות רכש).
זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968. עמ' 226–232 (על רכש ימי באיטליה).
עדה סרני, ספינות ללא דגל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975 עמ' 181–200.
עמיצור אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 1995.
יהודה בן-צור, אוניות הנשק במפעל הרכש, באתר הפל"ים
צבי בן-צור, עסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה, באתר הפל"ים
רנטו ברהונה, (בנו של איש צוות ספרדי) מספר על ספרו The Odyssey of the Ship with Three Names
עמי סלנט, אמברגו הנשק במלחמת העצמאות, ההשלכות והתושיה, באתר 'רגעים היסטוריים', 2016.
מרדכי נאור, תש"ח 70 סיפורים ופרשיות מודן הוצאה לאור, 2018. נורה - ספינת הישע הראשונה 277-273, הספינות והמטוסים שהצילו את מדינת ישראל הצעירה עמ' 278–281.

פעילות חיל הים

מלחמת העצמאות 1948, באתר חיל הים הישראלי
ירון, הקומנדו הימי הישראלי בפעולתו הראשונה חוברת "חיל הים" א' יולי 1948.
א. א. מאה הימים של הצי המלחמתי, "חיל הים" ב' אוגוסט 1948 עמ' 8.
משה גורמן ואריה בן-אלי, חוברת 'חיל הים' ג', ספטמבר 1948.
פאול שולמן, משירות ימי לחיל הים, 'מערכות ים' ל"ז-ל"ח, קובץ העשור לחיל הים, יולי 1958, עמ' 21.
אליהו לוי מיכאל הולר, הקרב הימי בתל אביב מערכות ים ל"ז-ל"ח, קובץ העשור לחיל הים יולי 1958 עמ' 54.
א אגרס, האוניות הפגיזו את החוף מערכות ים ל"ז-ל"ח, קובץ העשור לחיל הים יולי 1958 עמ' 56.
א אגרס, מצרים התנכלו לאוניות הסוחר מערכות ים ל"ז-ל"ח, קובץ העשור לחיל הים יולי 1958 עמ' 58.
אליעזר טל, חיל הים במבצע "חורב", 'מערכות ים', נ"ט, מאי 1962, עמ' 5.
אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, 'מערכות ים', 71, מרץ 1965, עמ' 29.
חיל הים במלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה למפקד בחיל הים, מטכ"ל קצין חנוך ראשי, מפקדת חיל הים חינוך, 1966.
מורשת הקרב של צה"ל - מבצעי חיל הים במלחמת העצמאות הוצאת קצין חינוך ראשי.
צבי כהן, נחיתה בחוף אויב במסגרת "מבצע בן עמי" 13 במאי 1948, 'בין גלים' מס 4 מאי 1973, עמ' 22.
זאב בן-יוסף, ביקור לילה בנמל בירות מתוך הספר 'קומנדו ימי באלכסנדריה' הוצאת מערכות ים, 1974 עמ' 117–127.
יוסי אלעד, כך זה החל 1948, 'בין גלים' יוני, 1978 עמ' 16.
נעמה תורן, כשהכול רק התחיל, ב-48 שרה ורחל היו אלחוטניות, 'בין גלים' 164 פברואר 1985, עמ' 44.
אורי מילשטיין אביב נעורים' ההיסטוריה של הצנחנים – כרך ד "שלגי" הוצאה לאור, 1987, עמ' 1398–1416.
מירון צור, מוקה לימון, תל אביב: ספרית מעריב, 1988, עמ' 55–76.
נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת משכל ומסדה, 1989. עמודים: 138–139, 341–342, 347–348, 350–354, 377–380, 388, 482–485, 536–540, 634–638.
מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 13–31.
דב רוזנטל, אלבום כלי שיט חיל הים, הוצאה לאור מפקדת חיל הים, 1992.
אברהם זהר, הקומנדו הימי בפלמ"ח: סיפור החוליה - יחידת החבלה הימית בפלי"ם, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 97–191, מסת"ב 9654870002
צפי מרלי, חיל הים יומן תש"ח - תש"ט 1948, בהוצאת מפקדת חיל הים, 1998.
שלמה אראל, לפניך הים, תל אביב הוצאה לאור משרד הביטחון, 1998, עמ' 118 – 139 (בין אח"י אלטלנה לאח"י פלמ"ח).
שמשון עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ בראשית הקמת הכח הימי, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2000, עמ' 16–37.
אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת עמותת חיל הים 2002.
דניאלה רן, מילה ברנר, הוצאת מערכת קיבוץ דליה, 2003, עמ' 87–90.
מאיר סוקולובסקי, מלחמת העצמאות שלנו, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2008, עמ' 230–241.
אפרים לפיד, מבצעי שלל ISRAEL DEFENSE 8/3/2014.
ד"ר ענת קידרון, סקירה: הקמת התשתיות הימית של צה"ל וחיל הים, עבודה סמינריונית, אוניברסיטת חיפה.
מחמוד מותוולי ונור אל-ברדעי, חיל הים המצרי במלחמת העצמאות ומאמר נוסף קרב האמיר פארוק, 21 באוקטובר 1948 באתר ההיסטוריונים המצרים, תרגום לעברית מאת פסח מלובני, באתר משמר המורשת הימית.
יהודה בן-צור, "נרקיס \ אורכידה במלחמת העצמאות", באתר הפל"ים
סידני גרהם, מברק על עצירתה של ריכרד בורכרד באתר המח"ל
עמותת ותיקי גדוד 22 תש"ח, מבצע כתריאל והאניה חנה סנש
מודי שניר ואיתן נדל, אברהם בוצר מספר על חיל הים במלחמת העצמאות 3 ביוני 2012.
דוד מגורי כהן, צעד אחד קדימה!, הוצאת אפי מלצר, עמ' 42–47.
אורי מילשטיין, ‏הקרב שלא היה: הסיפור האמיתי של כיבוש העיר חיפה, באתר מעריב אונליין, 23 באפריל 2016
מרדכי נאור, תש"ח 70 סיפורים ופרשיות מודן הוצאה לאור, 2018. מדינת נהרייה והסביבה מקבלת הספקה דרך הים 131–135.
ענת קדרון, סערה בים - מהשירות הימי לחיל הים, אמר בספרם של רוית ויסמן ויגאל אייל, המלחמה המעצבת הראשונה, הוצאת מודן ומשרד הביטחון הוצאה לאור, 2018 עמ' 187–251.
שלמה גואטה, המודיעין הימי במלחמת העצמאות 1949-1947, 2021.

המבצעים המיוחדים

יוסף ירבלום, החבלה ב"איגריס", 'מערכות ים' 106, דצמבר 1971, עמ' 46.
יוסי אלעד, מבצע דויד, 'בין גלים' יוני, 1978 עמ' 7.
יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 40–57 (על החבלה הימית במלחמת העצמאות).
אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון 2001, עמ' 218–220 (על הספינות לינו וארג'ירו במבצע שודד).
גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002.
אליהו ריקה, פרפר השחר, הוצאת המחבר, 1987, עמ' 65–80. (על מבצע דוד הפגיעה באוניה איגריס בנמל ביירות).
מייק אלדר, שייטת 13, סיפורו של הקומנדו הימי, תל אביב: ספרית מעריב, 1993, עמ' 98–170.
צבי בן-צור, מבצע דוד באתר הפלי"ם.
שלמה אראל, מספר על מבצע "דוד" אתר תולדות ישראל 2009.
אורי מילשטיין, שני מעשי טבח בחיפה פרק 3 פלוגת הנמל ופרק 4 נפלאות הרכש של אברהם דר, באתר news1, ספטמבר 2015.
מרדכי נאור, תש"ח 70 סיפורים ופרשיות מודן הוצאה לאור, 2018. מהלומה בים - מול חוף עזה ע' 57–60. יידישע פיראטן מודל 1948 ע' 282–286.
אפרים לפיד מלחמה על רטוב בעזה 1948 בISRAELDEFENSE אוקטובר 2018.

המודיעין

יהודה בן-צור, הפגזת חוף קיסריה הפעילות המלחמתית הראשונה של הצי המצרי במלחמת העצמאות, 'שובל' מידעון עמותת חיל הים, אוגוסט 1998 עמ' 5.
יואב גלבר, ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1948–1949, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2004.
צבי קינן 'במבט לאחור, סיפור אישי, הוצאת גבעול 2005. עמ' 117–125 (על תחילת המודיעין הימי).
בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2012, עמ' 90, 138, 162–170 (על הקרב על חיפה).
שלמה גואטה, המודיעין הימי במלחמת העצמאות 1947–1949, המודיעין במלחמת העצמאות – מבט משלוש זוויות על המודיעין ללחימה הראשונה בהיקף כלל ארצי, המרכז למורשת המודיעין, יום עיון שנערך ב-18 באפריל 2021.

ביאורים

^ אילת נכבשה במהלך מבצע עובדה ב-10 במרץ 1949.
^ השייטת נקראה גם שייטת משחתות 14
^ התמונה מתקופה מאוחרת יותר.
^ לאור הפרסום בעיתונות הורידו הבריטים את כמות המעפילים מהמכסה החודשית של אישורי העלייה.
^ בתה של עדה סרני ואשתו של אלי זוהר.
^ איטליה הצטרפה לאו"ם ב-14 בדצמבר 1955.
^ משלוח נשק צ'כי הגיע בליל 31 במרץ בדרך האוויר.
^ יהודה בן-צור מציין כי חלקו של אפרים אילין היה ברכישת האונייה בלבד. לא היה לאילין כל קשר לרכישת הנשק בצ'כיה והבאתו לנמל היוגוסלבי שיבניק. בכך הוא מתקן את מאמרו של זאב גלילי בהערה קודמת.
^ המקשת סולום טבעה בסערה ב-7 אפריל 1953 מול אלכסנדריה.
^ איש מח"ל טען בזיכרונותיו כי האנייה שידרה SOS שהמשחתת המצרית "האמיר פארוק" משתלטת עליה. אך כזכור, האחרונה טובעה על ידי חיל הים הישראלי למעלה מחודשיים לפני כן. אנייה קרבית אינה נושאית שם אלא מספר בלבד, לכן קברניט ה'ריכרד בורכרד' לא יכול היה לדעת את שם האונייה שעצרה אותו.
^ במקור אחר 798 מעפילים.

הערות שוליים

^ אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת עמותת חיל הים 2002. עמ' 230
^ בגב הספר של אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת עמותת חיל הים 2002.
^ עמיצור אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 1995, עמ' 157 ו-161.
^ זאב הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985 עמ' 165.
^ אנטוני פאן דה סאליס Antony Fane de Salis
^ זאב הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985 עמ' 160
^ NINIAN STEWART, THE ROYAL NAVY and the PALESTINE PATROL, FRANK CASS PUBLISHERS, 2002, עמ' 154.
^ בן-גוריון, יומן המלחמה, בעריכת ריבלין ג' ודר. אורן א', הוצאה לאור משרד הביטחון 1982. כרך א', עמ. 295, מתאריך 13.3.38.
^ ענת קידרון, סקירה: הקמת התשתיות הימית של צה"ל וחיל הים, עבודה סמינריונית, אוניברסיטת חיפה. עמ' 56
^ NINIAN STEWART, עמ' 167.
^ זאב וניה הדרי, ע'162.
^ Ninian Stewart, עמ' 167.
^ אלוף מחמוד מותוולי [חיל הים המצרי במלחמת העצמאות] באתר ההיסטוריונים המצרי בתרגום פסח מלובני, באתר משמר המורשת הימית.
^ עדה סרני, עמ' 126.
^ צדוק אשל, שמואל טנקוס מהירקון עד חיל הים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, עמ' 71.
^ STEWART NINIAN עמ' 153.
^ המקור אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, נספח ט', אירועים וקרבות במלחמת הקוממיות, עמ' 266–271.
^ רב חובל הלל ירקוני, ספינות המעפילים מ-א' עד ת, הוצאת גוונים, 2005. עמ' 201.
^ ¹ ² ר"ח הלל ירקוני, עמ' 96.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 146.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 139.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 84.
^ ¹ ² ר"ח הלל ירקוני, עמ' 196.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 136.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 159.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 50.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 129.
^ הלל ירקוני, עמ' 119.
^ הלל ירקוני, עמ' 177.
^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 179.
^ סיפור הפלגת לניצחון באתר הפלי"ם
^ הלל ירקוני, עמ' 156.
^ הלל ירקוני, עמ' 166.
^ הלל ירקוני, עמ' 221.
^ ענת קדרון עמ' 58.
^ ¹ ² ענת קידרון, עמ'
^ עמית נאור, שבויים בלבנון: סיפורה של ה"מארין קארפ", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 23.07.2019
^ צבי הרמן, עמ' 148.
^ קדמה יוצאת מנמל מרסיי 17 מאי 1948 באתר יוטיוב.
^ זאב הים, עמ' 222.
^ צבי הרמן, עמ' 169.
^ עמיצור אילן, עמ' 76.
^ עמיצור אילן, עמ' 89.
^ עמיצור אילן, עמ' 111.
^ עמיצור אילן, עמ' 173.
^ יהודה בן-צור וצבי בן-צור טבלת ההפלגות של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.
^ אורי מילשטיין, משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים, מחלקה ראשונה News1, ינואר 2018.
^ זאב גלילי, אפרים אילין האיש שהציל את המדינה ב-48, 19 בספטמבר 2010.
^ אורי מילשטיין, משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים, news1 ינואר 2018.
^ יהודה בן-צור, סיפור אוניית הנשק נורה באתר הפלי"ם.
^ אחריתה של הספינה נורה באתר הפלי"ם.
^ פנחס וזה, עמ' 168 - 170.
^ יהודה בן-צור, רקס ובוריאה אוניות הרכש שפרצו את ההסגר הבריטי באתר הפלי"ם.
^ נחום בן-חורין, יומה הראשון של מדינת ישראל באתר הפלי"ם.
^ נתנאל לורך, עמ' 341.
^ פנחס וזה, עמ' 266.
^ פנחס וזה, עמ' 187 - 197.
^ פנחס וזה, עמ' 237 - 245.
^ פנחס וזה, המשימה: רכש, עמ' 198–199; יהודה בן-צור, צבי בן-צור טבלת ההפלגות של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.
^ ¹ ² דוד בן-גוריון, יומן המלחמה תש"ח תש"ט, עמ' 50, 685.
^ אניית הנשק הזקן, באתר הפל"ים.
^ פנחס וזה, המשימה - רכש, עמ' 200–233.
^ עמיצור אילן, עמ' 208.
^ יהודה בן-צור, אניית הרכש הזקן באתר הפלי"ם.
^ יהודה בן-צור, סיפורה של הדרומית באתר הפלי"ם.
^ זאב וניה הדרי, עמ' 233–255
^ זאב וניה הדרי, עמ' 171–187
^ רב חובל הלל ירקוני, עמ' 113.
^ נתן אלתרמן, נאום תשובה לרב חובל איטלקי באתר הפל"ים.
^ זאב וניה הדרי, עמ' 54.
^ מייק אלדר, T.T.G. - אנשי הצללים, הוצאה לאור משרד הביטחון, 1997 עמ' 247-238.
^ אברהם זוהר, הקומנדו הימי בפלמ"ח עמ' 119.
^ יהודה בן-צור, מסע 'השחף' – Albatros - לישראל באתר הפלי"ם.
^ אליעזר טל, עמ' 43–47.
^ אברהם דר, פלוגת הנמל - הגדוד הרביעי - פלמ"ח, באתר הפלי"ם.
^ נתנאל לורך, עמ' 388.
^ נתנאל לורך, עמ' 342.
^ אליעזר טל. עמ' 126.
^ אמנון יונה, עמ' 96.
^ אמנון יונה, עמ' 115.
^ יוסף דרור, עמ' 30. ועדה סרני ע'191.
^ עדה סרני עמ' 192.
^ אמנון יונה, עמ' 138.
^ ענת קידרון, עמ' 112.
^ מיכאל בן צבי הפעולה בראס אל ביידה 13–14 במאי 1948 באתר הפלי"ם.
^ ענת קידרון, עמ' 63.
^ הלל ירקוני, עמ' 114.
^ נור אל-ברדעי באתר משמר המורשת הימית.
^ עמיצור אילן, עמ'
^ עמיצור אילן, עמ' 126.
^ חיל הים המצרי במלחמת העצמאות תרגום לעברית של פסח מלובני באתר משמר המורשת הימית.
^ מוחמד מותוואלי באתר משמר המורשת הימית.
^ ענת קדרון, עמ' 61.
^ אליעזר טל עמ' 90.
^ ירון, הקומנדו הימי הישראלי בפעולתו הראשונה, חוברת "חיל הים" יולי 1948, עמ' 5.
^ אמנון יונה, עמ' 142.
^ השתלטות על הספינה ארג'ירו באתר הפלי"ם עמ' 9.
^ אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, עמ' 161.
^ אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, עמ' 231.
^ המפה נלקחה מספרו של אריק קרמן, ״אונית המלחמה של המעפילים״ עמ' 151.
^ אריק קרמן, עמ' 426.
^ חיל הים המצרי במלחמת העצמאות, באתר משמר המורשת הימית.
^ מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.
^ ההכרזה על המצור נעשתה ב-11 ספטמבר 1948
^ אליעזר טל, עמ' 210.
^ המקור מוחמד מותוולי באתר ההיסטוריונים המצרים. שני מפקדי האוניות נעשו מפקדי חיל הים המצרי בתקופות מאוחרות יותר.
^ גדוד 22 בחטיבת כרמלי, מבצע כתריאל והאניה חנה סנש, באתר הגדוד22.
^ אוניית הצי הגרמני Grille באתר הצי הגרמני.
^ יהודה בן-צור, מבצע דוד, באתר הפלי"ם.
^ זאב בן יוסף, קומנדו באלכסנדריה, א.ל. הוצאה מיוחדת, 1974, עמ' 118 - 127.
^ רבל ברקר, סיפורה של Aviso - Grille באתר המוקדש לכלי שיט מיוחדים.
^ אמנון יונה, עמ' 211–219; יוסף דרור, עמ' 54.
^ אמנון ריקה, 234.
^ אליעזר טל, עמ' 67-66.
^ יואב גלבר, ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1949-1948, עמוד 662.
^ אריה אורן ושלמה גואטה, "ים המידע" בספר מלאכת מחשבת: 60 שנות מודיעין ישראלי – מבט מבפנים, בעריכת עמוס גלבוע ואפרים לפיד, הוצאת ידיעות ספרים והמרכז למורשת המודיעין (2009), עמ' 204.
^ נחום בוגנר, גירוש קפריסין מאמר בקובץ עלייה ב' 1934 - 1948, עמ' 156
^ דניאלה רן, מילה ברנר, עמ' 88.
^ על החששות של בן-גוריון מפני האפשרות של מעורבות בריטית ישירה במלחמה בארץ ישראל, ראו, דוד בן-גוריון, יומן המלחמה כרך ג', 9, 12, 16 ו-17 בינואר 1949.
^ המטכ"ל הישראלי הכין מספר תוכניות אופרטיביות למקרה של מתקפה בריטית. לדוגמה, ב-10 בינואר 1949 קיבלה חטיבת גבעתי הוראה לתרגל הדיפת נחיתה מהים באזור חדרה-קיסריה, כדי להיות ערוכה לאפשרות של נחיתה בריטית. ראו, ארכיון צה"ל, תיקים 2417/50/59, 2506/49/121 ו-847/62/9.
^ עמיצור אילן, עמ' 133.
^ רב חובל (רס"ן) יוחאי בן נון, באתר הגבורה.
^ הוקרה למטביעי אל-אמיר פארוק באתר הגבורה.
^ נחום מוכיח באתר "הבמה"
^ הנתונים לגבי אוניות המעפילים, מתוך: מרדכי נאור, עלייה ב' 1934 - 1948. הנתונים לגבי מבצעי חיל הים, מתוך: אליעזר טל, עמ' 266 – 271.
^ נחום בוגנר, עמ' 309.
^ NINIAN STEWART עמ' 160.
^ המקור בבדיקה
^ יהודה בן-צור,מעצר הפאנים בקפריסין –מבט בריטי באתר הפלי"ם.
^ אריק קרמן עמ' 140.
^ מירון צור, עמ' 76.
^ אברהם זהר ומאיר פעיל, עמ' 236.
^ דניאלה רן עמ' 88.

[2] אילת נכבשה במהלך מבצע עובדה ב-10 במרץ 1949.

[13] השייטת נקראה גם שייטת משחתות 14

[18] התמונה מתקופה מאוחרת יותר.

[22] לאור הפרסום בעיתונות הורידו הבריטים את כמות המעפילים מהמכסה החודשית של אישורי העלייה.

[31] בתה של עדה סרני ואשתו של אלי זוהר.

[48] איטליה הצטרפה לאו"ם ב-14 בדצמבר 1955.

[56] משלוח נשק צ'כי הגיע בליל 31 במרץ בדרך האוויר.

[58] יהודה בן-צור מציין כי חלקו של אפרים אילין היה ברכישת האונייה בלבד. לא היה לאילין כל קשר לרכישת הנשק בצ'כיה והבאתו לנמל היוגוסלבי שיבניק. בכך הוא מתקן את מאמרו של זאב גלילי בהערה קודמת.

[99] המקשת סולום טבעה בסערה ב-7 אפריל 1953 מול אלכסנדריה.

[114] איש מח"ל טען בזיכרונותיו כי האנייה שידרה SOS שהמשחתת המצרית "האמיר פארוק" משתלטת עליה. אך כזכור, האחרונה טובעה על ידי חיל הים הישראלי למעלה מחודשיים לפני כן. אנייה קרבית אינה נושאית שם אלא מספר בלבד, לכן קברניט ה'ריכרד בורכרד' לא יכול היה לדעת את שם האונייה שעצרה אותו.

[138] במקור אחר 798 מעפילים.

[1] אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת עמותת חיל הים 2002. עמ' 230

[3] בגב הספר של אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת עמותת חיל הים 2002.

[4] עמיצור אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 1995, עמ' 157 ו-161.

[5] זאב הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985 עמ' 165.

[6] אנטוני פאן דה סאליס Antony Fane de Salis

[7] זאב הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985 עמ' 160

[8] NINIAN STEWART, THE ROYAL NAVY and the PALESTINE PATROL, FRANK CASS PUBLISHERS, 2002, עמ' 154.

[9] בן-גוריון, יומן המלחמה, בעריכת ריבלין ג' ודר. אורן א', הוצאה לאור משרד הביטחון 1982. כרך א', עמ. 295, מתאריך 13.3.38.

[10] ענת קידרון, סקירה: הקמת התשתיות הימית של צה"ל וחיל הים, עבודה סמינריונית, אוניברסיטת חיפה. עמ' 56

[11] NINIAN STEWART, עמ' 167.

[12] זאב וניה הדרי, ע'162.

[14] Ninian Stewart, עמ' 167.

[15] אלוף מחמוד מותוולי [חיל הים המצרי במלחמת העצמאות] באתר ההיסטוריונים המצרי בתרגום פסח מלובני, באתר משמר המורשת הימית.

[16] עדה סרני, עמ' 126.

[17] צדוק אשל, שמואל טנקוס מהירקון עד חיל הים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, עמ' 71.

[19] STEWART NINIAN עמ' 153.

[20] המקור אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, נספח ט', אירועים וקרבות במלחמת הקוממיות, עמ' 266–271.

[21] רב חובל הלל ירקוני, ספינות המעפילים מ-א' עד ת, הוצאת גוונים, 2005. עמ' 201.

[רח96-23] ¹ ² ר"ח הלל ירקוני, עמ' 96.

[24] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 146.

[25] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 139.

[26] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 84.

[רח196-27] ¹ ² ר"ח הלל ירקוני, עמ' 196.

[28] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 136.

[29] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 159.

[30] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 50.

[32] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 129.

[33] הלל ירקוני, עמ' 119.

[34] הלל ירקוני, עמ' 177.

[35] ר"ח הלל ירקוני, עמ' 179.

[36] סיפור הפלגת לניצחון באתר הפלי"ם

[37] הלל ירקוני, עמ' 156.

[38] הלל ירקוני, עמ' 166.

[39] הלל ירקוני, עמ' 221.

[40] ענת קדרון עמ' 58.

[קידרון-41] ¹ ² ענת קידרון, עמ'

[42] עמית נאור, שבויים בלבנון: סיפורה של ה"מארין קארפ", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 23.07.2019

[43] צבי הרמן, עמ' 148.

[44] קדמה יוצאת מנמל מרסיי 17 מאי 1948 באתר יוטיוב.

[45] זאב הים, עמ' 222.

[46] צבי הרמן, עמ' 169.

[47] עמיצור אילן, עמ' 76.

[49] עמיצור אילן, עמ' 89.

[50] עמיצור אילן, עמ' 111.

[51] עמיצור אילן, עמ' 173.

[52] יהודה בן-צור וצבי בן-צור טבלת ההפלגות של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.

[53] אורי מילשטיין, משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים, מחלקה ראשונה News1, ינואר 2018.

[54] זאב גלילי, אפרים אילין האיש שהציל את המדינה ב-48, 19 בספטמבר 2010.

[55] אורי מילשטיין, משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים, news1 ינואר 2018.

[57] יהודה בן-צור, סיפור אוניית הנשק נורה באתר הפלי"ם.

[59] אחריתה של הספינה נורה באתר הפלי"ם.

[60] פנחס וזה, עמ' 168 - 170.

[61] יהודה בן-צור, רקס ובוריאה אוניות הרכש שפרצו את ההסגר הבריטי באתר הפלי"ם.

[62] נחום בן-חורין, יומה הראשון של מדינת ישראל באתר הפלי"ם.

[63] נתנאל לורך, עמ' 341.

[64] פנחס וזה, עמ' 266.

[65] פנחס וזה, עמ' 187 - 197.

[66] פנחס וזה, עמ' 237 - 245.

[67] פנחס וזה, המשימה: רכש, עמ' 198–199; יהודה בן-צור, צבי בן-צור טבלת ההפלגות של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.

[BG50-68] ¹ ² דוד בן-גוריון, יומן המלחמה תש"ח תש"ט, עמ' 50, 685.

[69] אניית הנשק הזקן, באתר הפל"ים.

[70] פנחס וזה, המשימה - רכש, עמ' 200–233.

[71] עמיצור אילן, עמ' 208.

[72] יהודה בן-צור, אניית הרכש הזקן באתר הפלי"ם.

[73] יהודה בן-צור, סיפורה של הדרומית באתר הפלי"ם.

[74] זאב וניה הדרי, עמ' 233–255

[75] זאב וניה הדרי, עמ' 171–187

[76] רב חובל הלל ירקוני, עמ' 113.

[77] נתן אלתרמן, נאום תשובה לרב חובל איטלקי באתר הפל"ים.

[78] זאב וניה הדרי, עמ' 54.

[79] מייק אלדר, T.T.G. - אנשי הצללים, הוצאה לאור משרד הביטחון, 1997 עמ' 247-238.

[80] אברהם זוהר, הקומנדו הימי בפלמ"ח עמ' 119.

[81] יהודה בן-צור, מסע 'השחף' – Albatros - לישראל באתר הפלי"ם.

[82] אליעזר טל, עמ' 43–47.

[83] אברהם דר, פלוגת הנמל - הגדוד הרביעי - פלמ"ח, באתר הפלי"ם.

[84] נתנאל לורך, עמ' 388.

[85] נתנאל לורך, עמ' 342.

[86] אליעזר טל. עמ' 126.

[87] אמנון יונה, עמ' 96.

[88] אמנון יונה, עמ' 115.

[89] יוסף דרור, עמ' 30. ועדה סרני ע'191.

[90] עדה סרני עמ' 192.

[91] אמנון יונה, עמ' 138.

[92] ענת קידרון, עמ' 112.

[93] מיכאל בן צבי הפעולה בראס אל ביידה 13–14 במאי 1948 באתר הפלי"ם.

[94] ענת קידרון, עמ' 63.

[95] הלל ירקוני, עמ' 114.

[96] נור אל-ברדעי באתר משמר המורשת הימית.

[97] עמיצור אילן, עמ'

[98] עמיצור אילן, עמ' 126.

[100] חיל הים המצרי במלחמת העצמאות תרגום לעברית של פסח מלובני באתר משמר המורשת הימית.

[101] מוחמד מותוואלי באתר משמר המורשת הימית.

[102] ענת קדרון, עמ' 61.

[103] אליעזר טל עמ' 90.

[104] ירון, הקומנדו הימי הישראלי בפעולתו הראשונה, חוברת "חיל הים" יולי 1948, עמ' 5.

[105] אמנון יונה, עמ' 142.

[106] השתלטות על הספינה ארג'ירו באתר הפלי"ם עמ' 9.

[107] אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, עמ' 161.

[108] אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, עמ' 231.

[109] המפה נלקחה מספרו של אריק קרמן, ״אונית המלחמה של המעפילים״ עמ' 151.

[110] אריק קרמן, עמ' 426.

[111] חיל הים המצרי במלחמת העצמאות, באתר משמר המורשת הימית.

[112] מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.

[113] ההכרזה על המצור נעשתה ב-11 ספטמבר 1948

[115] אליעזר טל, עמ' 210.

[116] המקור מוחמד מותוולי באתר ההיסטוריונים המצרים. שני מפקדי האוניות נעשו מפקדי חיל הים המצרי בתקופות מאוחרות יותר.

[117] גדוד 22 בחטיבת כרמלי, מבצע כתריאל והאניה חנה סנש, באתר הגדוד22.

[118] אוניית הצי הגרמני Grille באתר הצי הגרמני.

[119] יהודה בן-צור, מבצע דוד, באתר הפלי"ם.

[120] זאב בן יוסף, קומנדו באלכסנדריה, א.ל. הוצאה מיוחדת, 1974, עמ' 118 - 127.

[121] רבל ברקר, סיפורה של Aviso - Grille באתר המוקדש לכלי שיט מיוחדים.

[122] אמנון יונה, עמ' 211–219; יוסף דרור, עמ' 54.

[123] אמנון ריקה, 234.

[124] אליעזר טל, עמ' 67-66.

[125] יואב גלבר, ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1949-1948, עמוד 662.

[126] אריה אורן ושלמה גואטה, "ים המידע" בספר מלאכת מחשבת: 60 שנות מודיעין ישראלי – מבט מבפנים, בעריכת עמוס גלבוע ואפרים לפיד, הוצאת ידיעות ספרים והמרכז למורשת המודיעין (2009), עמ' 204.

[127] נחום בוגנר, גירוש קפריסין מאמר בקובץ עלייה ב' 1934 - 1948, עמ' 156

[128] דניאלה רן, מילה ברנר, עמ' 88.

[129] על החששות של בן-גוריון מפני האפשרות של מעורבות בריטית ישירה במלחמה בארץ ישראל, ראו, דוד בן-גוריון, יומן המלחמה כרך ג', 9, 12, 16 ו-17 בינואר 1949.

[130] המטכ"ל הישראלי הכין מספר תוכניות אופרטיביות למקרה של מתקפה בריטית. לדוגמה, ב-10 בינואר 1949 קיבלה חטיבת גבעתי הוראה לתרגל הדיפת נחיתה מהים באזור חדרה-קיסריה, כדי להיות ערוכה לאפשרות של נחיתה בריטית. ראו, ארכיון צה"ל, תיקים 2417/50/59, 2506/49/121 ו-847/62/9.

[131] עמיצור אילן, עמ' 133.

[132] רב חובל (רס"ן) יוחאי בן נון, באתר הגבורה.

[133] הוקרה למטביעי אל-אמיר פארוק באתר הגבורה.

[134] נחום מוכיח באתר "הבמה"

[135] הנתונים לגבי אוניות המעפילים, מתוך: מרדכי נאור, עלייה ב' 1934 - 1948. הנתונים לגבי מבצעי חיל הים, מתוך: אליעזר טל, עמ' 266 – 271.

[136] נחום בוגנר, עמ' 309.

[137] NINIAN STEWART עמ' 160.

[139] המקור בבדיקה

[140] יהודה בן-צור,מעצר הפאנים בקפריסין –מבט בריטי באתר הפלי"ם.

[141] אריק קרמן עמ' 140.

[142] מירון צור, עמ' 76.

[143] אברהם זהר ומאיר פעיל, עמ' 236.

[144] דניאלה רן עמ' 88.

[א]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[ב]

[12]

[13]

[14]

[15]

[ג]

[16]

[17]

[18]

[ד]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[ה]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[ו]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[ז]

[50]

[ח]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[ט]

[91]