אפרו-אמריקאים

קבוצה אתנית בארצות הברית
(הופנה מהדף אפרו-אמריקאית)

אפרו-אמריקאיםאנגלית: Afro-Americans; גם אפריקאים אמריקאים (African Americans), או אמריקאים שחורים (black Americans) כלומר אנשים שבהתחלה היה לכולם עור בצבע חום כהה או שחור, הם קבוצה אתנית בארצות הברית שמקורה ביבשת אפריקה ומורכבת בעיקרה מצאצאי העבדים שהובאו מאפריקה. לפי מפקד האוכלוסין ב-2019, בארצות הברית חיים כ-46.7 מיליון אפרו-אמריקאים, שהם כ-14.2% מכלל האוכלוסייה.

אפרו-אמריקאים
African Americans
(black Americans)



שורה עליונה: פרדריק דאגלס · אלה פיצג'רלד · רוזה פארקס שורה שנייה: ברק חוסיין אובמה · מרטין לותר קינג · מייקל ג'קסון שורה שלישית: מלקולם אקס · אופרה וינפרי · בוקר טי. וושינגטון שורה תחתונה: כרים עבדול-ג'באר · הארייט טאבמן · מוחמד עלי
שורה עליונה: פרדריק דאגלס · אלה פיצג'רלד · רוזה פארקס
שורה שנייה: ברק חוסיין אובמה · מרטין לותר קינג · מייקל ג'קסון
שורה שלישית: מלקולם אקס · אופרה וינפרי · בוקר טי. וושינגטון
שורה תחתונה: כרים עבדול-ג'באר · הארייט טאבמן · מוחמד עלי
אוכלוסייה
50,000,000 איש (2023)
המהווים כ-13% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ברחבי ארצות הברית, פוארטו-ריקו וקנדה, חלק ניכר במדינות המזרח-דרומיות של ארצות הברית;
בנוסף, רבים גם בקרב אזורים עירוניים וליברליים הנוטים לצפיפות אוכלוסין[א] ובבנייני דירות מרובי קומות
שפות
הרוב: אנגלית אמריקאית
שפות נוספות: אנגלית קנדית, ספרדית פוארטו-ריקנית, אנגלית מקומית אפרו-אמריקאית
דת
רוב של כ-83% נוצרים – לרבות חברי הכנסייה הבפטיסטית הדרומית[ב], הכנסייה הקתולית, הכנסייה הלותרנית, עדי יהווה
מיעוט של כ-12% מוסלמים – לרבות מפלגי האסלאם הסוני והשיעי, וכלל חברי הארגון האפרו-אמריקני "אומת האסלאם"
כ-5% – בני דתות אחרות
פיזור האוכלוסייה השחורה במחוזות ארצות הברית לפי אחוזם באוכלוסייה, על פי מפקד האוכלוסין בשנת 2020.

במאה ה-16 החל תהליך שינוע של מיליוני בני אדם מאפריקה לארצות הברית הנקרא גם סחר העבדים האטלנטי. במסגרת הסחר הובאו מיליוני אפריקאים לאמריקה והם נמכרו לעבדות. אחרי יותר מ-200 שנות עבדות, בעקבות מלחמת האזרחים, אושר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית אשר ביטל את העבדות, אך אפרו-אמריקאים לא זכו לשוויון בחוק עד 1964. מצבם של אמריקאים-אפריקאים השתפר מאז תקופת השיקום, וכלל פיתוח תרבותי, השתתפות בעימותים ובמלחמות של ארצות הברית, סיום ההפרדה גזעית, והופעת התנועה לזכויות האזרח. בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2008 ניצח ברק אובמה, שאביו הוא קנייתי שחור ואימו אמריקאית ממוצא אירופי, והפך לאמריקאי-אפריקאי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, ואף נבחר לכהונה שנייה. בבחירות שנערכו ב-2020 זכה סגנו של אובמה, ג'ו ביידן, ממוצא אירופי, ואיתו נבחרה סגניתו קמלה האריס, שאימה ממוצא טמילי ואביה ממוצא אפרו-אמריקאי. עם בחירתה הפכה האריס הן לאישה הראשונה המחזיקה בתפקיד סגנית הנשיא והן לאפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד זה.

על-פי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, מהגרים שהגיעו לארצות הברית מיבשת אפריקה מאז המאה ה-20, מרצונם החופשי, ולא כעבדים - אינם מזדהים כאפרו-אמריקאים, אלא לפי מוצא המדינות האפריקאיות שמהן היגרו הם או הוריהם (כ-95%),[1] ואילו מהגרים מהאיים הקריביים או מיבשת דרום אמריקה וצאצאיהם עשויים לעיתים להזדהות גם כ"אפרו-אמריקאים". התרבות, השפה, ההיסטוריה ומאפיינים נוספים שלהם שונים מאלה של אמריקאים אפריקאים שהם צאצאי העבדים בארצות הברית. מהגרים מהאיים הקאריביים או מאפריקה דוברים לעיתים קרובות צרפתית, אנגלית בריטית, או שפה אירופאית אחרת כשפת אם.

מאבק האפריקאים האמריקאיים לביטול העבדות ולשוויון זכויות

עריכה
  ערכים מורחבים – עבדות בארצות הברית, עבדות באפריקה, עבדים נמלטים בארצות הברית, התנועה לביטול העבדות, התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
 
מרטין לותר קינג, מן הלוחמים החשובים למען זכויות השחורים בארצות הברית.

כפועל יוצא מהיותם עבדים, אפריקאים-אמריקאים היו מופלים לרעה ומשוללי זכויות במדינות בהן העבדות הייתה נהוגה. במשך שנים אחרי ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים בארצות הברית, התנגדו רבים מתושבי המדינות שתמכו בעבדות לשילוב מלא ושוויוני של העבדים המשוחררים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית. כניסיון לאזן בין שחרור העבדים לבין הרצון להמשיך ולהתייחס לאוכלוסייה האפריקאית-אמריקאית באופן מפלה, נחקקו במדינות רבות חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow Laws), חוקים אשר מיסדו אפליה והפרדה שיטתית בין האפריקאים האמריקאים לבין התושבים שנחשבו ל"לבנים". חוקים אלה לא נחקקו רק במדינות הדרום, אשר נלחמו להגנה על העבדות, אלא גם במדינות צפוניות, שהשתתפו במלחמת האזרחים לצד מתנגדי העבדות. כך, בין היתר נאסרו במדינות רבות נישואין או קיום יחסי אישות בין לבנים ו"כושים (Negroes), מולאטים, אינדיאנים ומונגולים"; תלמידים לבנים הופרדו מתלמידים לא-לבנים במוסדות הלימודים (ומצב התשתיות ורמת ההוראה במוסדות שיועדו לתלמידים לא-לבנים היה ירוד); אמצעים חוקיים הופעלו על מנת להכשיל אמריקאים אפריקאים מלנצל את זכותם להצביע בבחירות (באמצעות מבחני קריאה או קיום מרשמי בוחרים); קיום הפרדה פיזית באמצעי תחבורה ציבורית (רכבות, אוטובוסים), שטחי ציבור (מסעדות, חנויות, ברזיות, חדרי שירותים ציבוריים, בתי חולים, מגרשי ספורט, גינות משחקים); אמריקאים אפריקאים הופרדו גם ביחידות צבאיות; והתקיימה גם הפרדה בדיור ובהקצאת שטחי ציבור לדיור. חוקים שונים להפרדה ולאפליה ממוסדת נגד לא-לבנים (גם מקבוצות אתניות אחרות) הועברו בכל אחת ממדינות ארצות הברית בין תום מלחמת האזרחים ופרוץ מלחמת העולם השנייה ובחלקם היו תקפים עד סוף שנות ה-60. בנוסף לאפליה ממוסדת, סבלו אמריקאים-אפריקאים, כפועל יוצא, גם מאפליה כלכלית שהעמיקה את העוני בקרבם ומאפליה תרבותית, שבה תרבותם נחשבה ל"נחותה" וביטויי גזענות כלפיהם היו לגיטימיים, ומופיעים אף בזרם המרכזי של התרבות הפופולרית, ומעידה למשל הפופולריות של סוגת הבידור מופע מינסטרל (Blackface), שבה צבעו בדרנים לבנים את פניהם באיפור שחור ושיחקו שחור סטריאוטיפי. גלי אלימות המוניים נגד אמריקאים אפריקאים התרחשו גם הם והוסיפו לתחושת האיום והאפליה של האמריקאים אפריקאים. רבים לא יכלו למצוא מפלט בהגנה חוקית מפני התקיפות הגזעניות האלימות: לעיתים היו אנשי משטרה לבנים מקומיים מעורבים באלימות, והחברים בחבר המושבעים לפי השיטה המשפטית האמריקאית היו לבנים.

ב-1909 הוקם "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" (NAACP) למלחמה באפליה וברדיפות נגד האמריקאים-אפריקאים. בין המנהיגים הבולטים באותה תקופה היה יוברט האריסון.

שילוב אמריקאים אפריקאים בחיים הציבוריים היה איטי. כך, למשל, אחרי שורת מדליות הזהב שזכה בשם ארצות הברית באולימפיאדת ברלין (1936), נאלץ האצן האפרו-אמריקני ג'סי אוונס לעלות לקבלת פנים לכבוד מקבלי המדליות במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק במעלית השירות. צעדים ראשונים לשילוב אמריקאים אפריקאים נעשו בחלקים מן האקדמיה ועל ידי אמנים. ב-1935 הקים המוזיקאי הלבן בני גודמן את להקת הג'אז המעורבת הראשונה וב-1940 זכתה לראשונה אישה אמריקאית אפריקאית, הטי מק'דניאל בפרס אוסקר. במקביל במהלך מלחמת העולם השנייה שותפו אמריקאים אפריקאים בקרבות וקודמו בסולם הדרגות. בכוחות הביטחון האמריקאים הייתה קיימת הפרדה מתוקף חוקי ג'ים קרואו שונים, אך בתקופת המלחמה חלה התקדמות בזכויותיהם של המשרתים האמריקאים אפריקאים. לראשונה, קודם לראשונה אמריקאי אפריקאי לדרגות בריגדיר גנרל (בנג'מין אוליבר דייוויס, 1940), לראשונה הוכשרו מטעם הצבא טייסים צבאיים אמריקאים אפריקאים ("טייסי טסקיגי", 1941); לראשונה קיבל אמריקאי אפריקאי את אות "צלב הצי" (דוריס מילר, 1942), הקצינים הראשונים בצי האמריקאי ("שלושה עשר המוזהבים", 1944) והקצין הראשון בחיל הנחתים האמריקני (1945).

 
ברק חוסיין אובמה ואשתו מישל היו האמריקאים-אפריקאים הראשונים שהחזיקו בתפקיד נשיא ארצות הברית והגברת הראשונה של ארצות הברית.

לאחר מלחמת העולם השנייה התגבש שיתוף פעולה בין הממסד הליברלי הלבן לבין התנועה העממית של האפרו-אמריקאים ובעלי בריתם מקרב הלבנים, שמטרתו הייתה לנווט את ארצות הברית לחיסול האפליה, לביטול ההפרדה הגזעית ולשילוב המיעוט השחור בתוך האומה של הרוב הלבן כדי להגיע לאינטגרציה גזעית לאומית. את המוצא הם ביקשו בדגם המיזוג הפלורליסטי המסורתי, שהופעל בארצות הברית מדורות לקליטת קבוצות אתניות לבנות, כגון אירים ואיטלקים, אל תוך האומה האמריקנית. ב-1947 שולב לראשונה שחקן אמריקאי אפריקאי, ג'קי רובינסון, במשחק מייג'ור ליג בייסבול (במדי הברוקלין דודג'רס). ב-1949 הוכתר רובינסון כ-MVP (השחקן המצטיין). שילובו של רובינסון וזכייתו לא עברו ללא התנגדות של תומכי ההפרדה הגזענית, ושילובו הפך לסמל לפעילות למען זכויות האמריקאים אפריקאים. לאחר רובינסון, החלו גם הליגות בכדורסל (ליגת ה-NBA, ב-1950) בפוטבול (NFL, ב-1953), ובהוקי קרח (ה-NHL, ב-1958) לשלב אמריקאים אפריקאים.

באמצע שנות ה-50 החל בית המשפט העליון של ארצות הברית לפעול לביטול האפליה באמצעות אקטיביזם שיפוטי. פסק הדין הבולט ביותר בהקשר זה הוא פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך, אשר קבע כי המדיניות לפיה מותרת הפרדה בין לבנים ולא-לבנים במערכת החינוך היא פסולה על פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, האוסר על אפליה על רקע גזעני. במקביל לפעילותם המשפטית, החלו פעילים למען זכויות האמריקאים אפריקאים בפעולות מחאה לא אלימות ובכללן מצעדים והפגנות, עידוד אמריקאים אפריקאים להירשם בספר הבוחרים והגנה על זכותם להצביע מפני תקיפות גזעניות אלימות, ופעולות שבהן מחו על ההפרדה הגזענית באמצעות הפרתה או באמצעות חרם. המחאה האפקטיבית הראשונה בהקשר זה הייתה נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (אלבמה), חרם האוטובוסים של מונטגומרי, שארגן מרטין לותר קינג לאחר שפעילה מקומית, רוזה פארקס, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. פעולות המחאה המשיכו עד סוף שנות ה-60, ולעיתים קרובות, מדינות ורשויות מקומיות לא שינו את עמדתם, אלא לאחר מחאה רחבת היקף, גם עשור לאחר פסיקת "בראון נגד מועצת החינוך". עם זאת, גם במפנה המאה ה-21 ניתן למצוא "כיסים" של הפרדה בארגונים פרטיים (כמו למשל אוניברסיטת בוב ג'ונס הפונדמנטליסטית, שאסרה עד שנת 2000 על יחסים רומנטיים בין סטודנטים מגזעים שונים).

 
קמלה האריס היא האישה והאפרו-אמריקאית הראשונה שמחזיקה בתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית, בעלה של האריס, דאגלס אמהוף אינו ממוצא אפרו-אמריקאי אך גם הוא שבר שיא בכך שהוא הגבר והיהודי הראשון בתפקיד האדון השני של ארצות הברית

חלק מן האמריקאים אפריקאים היו ממורמרים מכך שחרף הישגיה של התנועה לזכויות האזרח, אלימות, אפליה בהחלטות של חבר מושבעים, ואפליה על רקע כלכלי, כמו גם דעות קדומות, לא נעלמו מן המפה החברתית בארצות הברית. החל מאמצע שנות ה-60 קמו מבקרים לדרכו הלא-אלימה והדמוקרטית של מרטין לותר קינג, שקראו לאמריקאים אפריקאים להגן על עצמם מפני הקו קלוקס קלאן וארגונים גזעניים דומים ובמקרים מסוימים "לקחת את החוק לידיים". קולות אלה הובילו להתפתחות תנועת ה"כוח השחור". חלק מפעילי "הכוח השחור" הקימו את ארגון "הפנתרים השחורים" (ב-1966). אחרים שחלקו על קינג פנו לאקטיביזם תרבותי ודחו היבטים מסוימים בתרבות האמריקאית (והאמריקאית-אפריקאית) כהיבטים שנובעים מן הכפייה התרבותית של הלבנים מאז תחילת תקופת העבדות. כך, למשל, דחו פעילי "אומת האסלאם" את הדת הנוצרית (שהובאה אליהם לדידם על ידי בעלי העבדים) ושינו את שמותיהם האנגלוסקסיים בשמות בעלי צליל אפריקאי או מוסלמי. הפעיל מלקולם ליטל החליט לשנות את שם משפחתו ל-X ("מלקולם אקס"), מכיוון ששם משפחתו המקורי אבד עם חטיפתם של אבות-אבותיו ומכירתם לעבדות. אחרים הוסיפו אלמנטים של תרבות אפריקאית לתרבות הפופולרית (או מה שנתפס בעיניהם כתרבות אפריקאית – לעיתים קרובות נעשה שימוש במושגים מן השפה הסוואהילית, שנפוצה במזרח היבשת ולא באזורים מהם נמכרו לעבדות במערבה). שידור סדרת הטלוויזיה "שורשים" הביאה את כאבם של האמריקאים אפריקאים על האפליה והעבדות לשיח הציבורי המרכזי.

לרבים מהאמריקאים האפריקאים יש שורשים גנאלוגיים וגנטיים גם באירופה (58% מהם הם 1/8 לבנים בממוצע[2] – ככל שמצפינים בארצות הברית כך כמות הגנים הלבנים עולה), באמריקה (ילידים-אמריקאים – 5% מהאפרו-אמריקאים הם בעלי גנים ילידים אמריקאיים בשיעור 1/8 מהגנום) ואף באסיה. במהלך ההיסטוריה נקראו האמריקאים האפריקאים בשמות שאינם נחשבים עוד לתקינים פוליטית שכיום הם טאבו.

תרבות

עריכה
  ערך מורחב – תרבות אפרו-אמריקאית

התרבות האמריקאית-אפריקאית היא תת-תרבות של התרבות האמריקאית. עם זה היא חופפת לה בתחומים רבים, אף שהיא נוגדת אותה במקרים אחרים. מאז שהגיעו השחורים לאמריקה, ניכרה תרומתם לספרות, לאמנות, למוזיקה, למזון, לאופנה, ולסלנג באמריקה.

מוזיקה

עריכה
  ערך מורחב – מוזיקה שחורה

ראשית המוזיקה השחורה בשירים עממיים אשר הביאו עמם העבדים השחורים לאמריקה. המגוון הרחב של הקבוצות האתניות, יחד עם השפעות מוזיקליות "לבנות" דוגמת הפולק והוואלס התפתחו במשך השנים לסוגות כגון רגטיים ובלוז בסוף המאה ה-19, ובמאה העשרים לג'אז, רית'ם אנד בלוז, היפ-הופ וסגנונות רבים נוספים. מאז שנות החמישים רוב המוזיקה הפופולרית, שלא נכללת בקטגוריית מוזיקה שחורה, הושפעה עמוקות מהמוזיקה השחורה.

ספרות

עריכה
  ערך מורחב – ספרות אפרו-אמריקאית

ספרות אפרו-אמריקאית החלה עם חיבוריהם של כותבים מן המאה ה-18 כגון פיליס וויטלי ואולאודאה אקוואינו, הגיעה לנקודות-שיא מוקדמות עם סיפורי עבדים והרנסאנס של הארלם, וכלה בספרות בת-זמננו של כותבים כגון טוני מוריסון (כלת פרס נובל לספרות), מאיה אנג'לו וולטר מוסלי הנמנים עם גדולי הסופרים בארצות-הברית של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. עם הנושאים הנחקרים בספרות האפרו-אמריקאית נמנים תפקידם של האפרו-אמריקאים בתוככי החברה האמריקאית הכללית, התרבות האפרו-אמריקאית, גזענות, עבדות ושוויון. הכתיבה האפרו-אמריקאית נטתה לאורך השנים לכלול גם גרסאות אוראליות דוגמת מזמורים-דתיים, דרשות, נעימות כנסייתיות, בלוז וראפ.

ככל שמעמדם של האפרו-אמריקאים בחברה האמריקאית השתנה במהלך מאות השנים עברו, כך גם השתנו מוקדי-העניין של הספרות האפרו-אמריקאית. בטרם פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית הספרות האפרו-אמריקאית התמקדה בעיקר בנושא העבדות, כפי העולה מתקומת תת-הסוגה של סיפורי עבדים. עם זאת, בימי המעבר מן המאה התשע-עשרה אל המאה העשרים, ספרים פרי עיטם של סופרים רבים, ובהם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז ובוקר טי. וושינגטון התפלמסו בשאלה האם לתקוף או לפייס את הגישות הגזעניות בארצות-הברית. בימי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, כותבים כגון ריצ'רד רייט, רלף אליסון וגוונדולין ברוקס הוציאו תחת ידיהם יצירות שעסקו באפליה הגזעית ובלאומנות השחורה. בימינו אנו, הספרות האפרו-אמריקאית מהווה חלק אינטגרלי מן הספרות האמריקאית, כאשר ספרים כמו "שורשים" פרי עטו של אלכס היילי, "הצבע ארגמן" מאת אליס ווקר ו-"חמדת" של טוני מוריסון, העפילו למדרגה של רבי-מכר ועוטרו בפרסים רבים.

בספרים רבים שנכתבו על ידי סופרים שאינם אפרו אמריקאים יש עיסוק בנושא היחסים בין הלבנים לשחורים בארצות הברית לאורך השנים. להלן כמה דוגמאות:

השימוש בשפה שונה במעט אצל רוב האמריקאים האפריקאים ונובע, במידה מסוימת, מהקשיים אשר חוותה הקהילה בארצות הברית. בתקופת העבדות, החזיקו בעלי העבדים בעבדים מאזורים שונים באפריקה, ואלה דיברו שפות אפריקאיות שונות. בכך נחסמה בפני העבדים האפשרות לתקשר בשפת האם שלהם, מה שעודד את השימוש באנגלית. תנאים אלו הביאו לכך שלעיתים קרובות נוצרו שפות, שהיו בשימוש בקרב השחורים, שהן ערבוב של אנגלית ושפות אחרות. כמו כן, ישנו דיאלקט של אנגלית הנקרא אנגלית מקומית אפרו-אמריקאית או "Ebonics" (שם שנוי במחלוקת). ניב זה אינו משויך לאנגלית התקנית, ושואב השראה מהשפות המעורבבות הנ"ל.

ספורט

עריכה

אפרו-אמריקאים התבלטו מאוד בספורט, לאחר ששנים רבות סבלו מאפליה ונאלצו להתחרות בנפרד (ראו לעיל). בליגת הכדורסל המקצוענית ה-NBA כ-75% מהשחקנים היו שחורים בסוף שנת 2008 ובליגת הפוטבול המקצועני ה-NFL כ-65% היו שחורים. לעומת זאת בליגות הבייסבול המקצועניות (MLB) רק 8.5% מהשחקנים היו שחורים (פחות מחלקם באוכלוסייה) ובהוקי קרח אף פחות. למרות ריבוי השחקנים השחורים יש מעט מאמנים שחורים.

אפרו-אמריקאים בולטים באתלטיקה קלה ובפרט בתחום הריצות הקצרות וקפיצה לרוחק. מתאגרפים שחורים היו מראשוני השחורים שזכו לפרסום כלל ארצי והיו לידוענים. ג'ק ג'ונסון היה המתאגרף השחור הראשון שזכה בתואר אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד ב-1908.

חקלאות ומזון

עריכה
  ערך מורחב – אוכל נשמה

השימוש במוצרי חקלאות רבים, כמו בטטות, בוטנים, אורז, במיה, שיבולת-שועל, אינדיגו, וכותנה, מקורם בתרבות אפריקאית או אמריקאית-אפריקאית. מאכלים אמריקאים-אפריקאים משקפים תגובה יצירתית לדיכוי הגזעני והכלכלי. תחת עבדות, לא ניתנה להם האפשרות להשתמש במוצרי מזון איכותיים במיוחד, ולאחר האמנסיפציה שקיבלו השחורים, רבים מהם היו עניים מכדי לרכוש מוצרי מזון כאלה. "Soul food", סגנון בישול שמזוהה עם האמריקאים-אפריקאים בדרום ארצות הברית, עושה שימוש יצירתי במוצרים זולים.

 
גרף השתייכות זרמים ודתות של הקהילות האפריקאיות בארצות הברית - סקר משנת 2007

הרוב הגדול של האמריקאים האפריקאים שייך לדת הנוצרית בזרם הפרוטסטנטי. המבנה ההיררכי החופשי יחסית של הפרוטסטנטיות איפשר להם להקים כנסיות נפרדות מאלו של הלבנים במאמץ סביר. כנסיות אלו אפשרו לאמריקאים אפריקאים לתפוס עמדות מנהיגות שנחסמו בפניהם בשאר חלקי אמריקה. בנוסף לתפקידן בקרב ציבור הנאמנים האדוק שלהם, כנסיות בפטיסטיות אפריקאיות-אמריקאיות אפריקאיות גם מתפקדות כגוף פוליטי, ונותנות שירותי רווחה מסוימים.

מספר גדול של אמריקאים אפריקאים מחזיק באמונות מוסלמיות. מרבית המאמינים תומכים באסלאם סוני מן הזרם המרכזי. עם זאת, ניכרת השפעתו של זרם "המוסלמים השחורים", ובתוכם התנועה השחורה האמריקנית "אומת האסלאם" (Nation of Islam), ארגון מוסלמי קיצוני שהוקם ב-1935 על-ידי וו.ד. פארד ואלייז'ה פול. פול, ששינה את שמו לאלייז'ה מוחמד, תפס במהרה את מנהיגות ארגון "אומת האסלאם" בארצות הברית. הוא הקים מסגדים בערים נודעות כמו דטרויט ושיקגו וכן בערים אמריקאיות צפוניות נוספות. עד ימינו קיים ארגון זה, שמונהג היום על ידי לואיס פרחאן. התאולוגיה של "אומת האסלאם" חורגת מן הזרמים המרכזיים של האסלאם, והיא נתונה במחלוקת.

קיימים גם מספרים מועטים מאד של יהודים אמריקאים אפריקאים (פחות מאחוז מתוך האוכלוסייה האפרו-אמריקאית), או ממוצא יהודי. בין המפורסמים בהם: הבדרן סמי דייוויס ג'וניור שהתגייר, שחקן הקולנוע והתיאטרון יפת קוטו ("רצח מאדום לשחור", שנולד לאב יהודי מקמרון ולאם שהתגיירה), הסופר ולטר מוזלי, הכדורסלן דייוויד בלות'נטל, הסופרת ג'מייקה קינקייד, הזמר לני קרביץ (שאביו יהודי אך הוא עצמו נוצרי), הראפר ניסים בלאק והשחקנים והשחקניות ליסה בונה, זואי קרביץ, נל קרטר, מאיה רודולף, בוריס קודג'ו, אריק אנדרה, ראשידה ג'ונס, קדידה ג'ונס, טרייסי אליס רוס, ודייוויד דיגס. לעומתם הזמר היהודי דרייק, הוא אפרו-קנדי. בתי כנסת של יהודים ממוצא אמריקאי-אפריקאי נמצאים בחלק מהערים הגדולות בארצות הברית[דרוש מקור]. על פי הערכות, בניו יורק רבתי מתגוררים כמה עשרות אמריקאים אפריקאים שהתגיירו.[3]

הסופר האמריקאי-יהודי ברנרד מלמוד (בקובץ "חבית הקסמים") מתאר בסיפור הקצר "המלאך לוין" מפגש בין יהודי לבן לספק-מלאך, יהודי אמריקאי-אפריקאי.

כיום במדינת ישראל, מתגוררת כיום קבוצה קטנה של מהגרים אמריקאים אפריקאים וצאצאיהם, המאמינה שהם הצאצאים האמיתיים והיחידים של בני ישראל. העבריים השחורים הבטיחו במקור להתגייר לרשויות ההגירה בישראל אך לא קיימו זאת לאחר הגירתם ארצה. חברי הכת מכונים "העבריים מדימונה" – ולהם דת ייחודית המשלבת נצרות-ויהדות. רובם מתגוררים בעיר הדרום ישראלית, דימונה. רבים מתוכם הם פוליגמים או צאצאיהם.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אפרו-אמריקאים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראו גטאות אמריקאים(אנ')
  2. ^ ראו גם בערך המורחב בוויקיפדיה באנגלית: (Southern Baptist Convention)