ויקיפדיה

ציונות ברוסיה

(הופנה מהדף ציוני רוסיה)

התנועה הציונית ברוסיה, הייתה חלק נכבד מן התנועה הציונית בכללה; שכן, במחצית המאה ה-19, כאשר החלה ראשית הציונות התגוררה רוב יהדות העולם במזרח אירופה, וחלק ניכר ממנה באימפריה הרוסית.

ציוני רוסיה היו גורם מרכזי ובעל משקל בהסתדרות הציונית העולמית, ומספר נציגיה בקונגרסים ציוניים היה רב מאשר נציגי התנועות הציוניות ממדינות אחרות.[1] אצל רבים מציוני רוסיה, כמו בשאר מדינות מזרח אירופה הייתה הציונות מעשית כיוון פעולה מועדף; אולם מנגד נשמעו בה גם קולות הציונות הרוחנית בעקבות אחד העם. בשנת 1881, לאחר רצח הצאר והסופות בנגב, התעוררה תנועה ציונית לאומית ברוסיה, ובכללה הארגונים: "חובבי ציון" וביל"ו, שחבריהם באו לארץ ופתחו את גל העלייה הראשונה.

רקע

עריכה

האמונה בגאולה לאומית הייתה מושרשת בעם ישראל תמיד מאז אובדן העצמאות המדינית.[2] ישנן דעות שונות בדבר שורשיה של הלאומיות היהודית המודרנית, אך ישנה הסכמה לגבי השפעתה של הלאומיות האירופאית במאה ה-19.[3] בשני קוטבי קשת הדעות, יש הטוענים כי לאומיות היא נטע זר ביהדות,[4] ואילו אחרים טוענים כי הציונות נוצרה ברציפות ההיסטורית.

 
מפת תחום המושב

בין 1772 ל-1795 חולקה פולין בשלושה שלבים בין האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית ופרוסיה. בפולין הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה. הכניסה לתחומי רוסיה של היהודים הייתה מוגבלת מאוד עד חלוקת פולין[5] ונאסרה ישיבתם שם, פרט לבעלי אישורים מיוחדים. חלוקת פולין גרמה להעברת רוב יהודי פולין לגבולות רוסיה. אולם הותר להם לשבת רק באזור הפולני לשעבר, שנקרא על כן "תחום המושב". "תחום המושב" עבר שינויים רבים מעת לעת, ובוטל למעשה בעקבות מהפכת אוקטובר. עד השואה חיה בו הקיבוץ היהודי הגדול בעולם.

הלאומיות היהודית מאז המאה ה-19, הציעה שני פתרונות עיקריים:[6]

  • קבוצה שרצתה להפוך יהודים לקיבוץ לאומי בעל סממנים תרבותיים וזכויות כשל אוטונומיה.
  • קבוצה אשר בקשה להגר ממזרח אירופה, אשר התפצלה לשניים:
    • קבוצה אשר ביקשה להגיע לארץ ישראל.
    • קבוצה אשר ביקשה להגר מעבר לים.

בימי הצהרת בלפור וזכויות מיעוטים היו ללאומיות יהודית שתי מטרות:[7]

  • יצירת אומה עברית חדשה, החיית ארץ האבות, חידוש תרבות קדומה.
  • הגשמת אוטונומיה תרבותית במדינות החדשות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאחר השואה חל שינוי גדול בלאומיות היהודית, הציונות הפכה לצורת הלאומיות היהודית הכמעט יחידה; רבים טענו כי כבר אין מקום לטיפוח חיים לאומיים בגולה, המטרה היחידה הייתה הקמת מדינה יהודית.

שלבים בהתפתחות התודעה הלאומית היהודית

עריכה

בהיסטוריוגרפיה הישראלית נקבעה התפתחותה של התנועה הלאומית היהודית במזרח אירופה, על פי שלושה שלבים:[8]

  • א. היציאה ממסגרות החברה המסורתית – ניסיון השתלבות בחברה הסובבת, ציפייה לשוויון זכויות, ומאבק לאמנציפציה.
  • ב. דחייה מצד החברה הסובבת.
  • ג. חזרה אל העם – תודעה לאומית, הקמת תנועות לאומיות.

פרעות כנגד היהודים, כגון סופות בנגב, השפיעו אוד על התפתחות של התנועה הלאומית היהודית במזרח אירופה. אולם רבים, הגיעו להכרה לאומית עוד בטרם 1881,[8] למשל, פרץ סמולנסקין פיתח את תורתו בשנות השבעים של המאה ה-19; וכך גם אליעזר בן-יהודה דיבר על תחיית השפה העברית שתשמש כשפת מדינה בתוך מדינה שיהיה בה רוב יהודי מתוך כלל אוכלוסייה.[9]

עד הקונגרס הציוני הראשון, 1897

עריכה

ניצנים ראשונים של רעיון השיבה לארץ ישראל הופיעו כבר במאה ה-19, בעיקר במערב אירופה, לאו דווקא אצל היהודים, גם אצל הנוצרים. במזרח אירופה, קרא הבעש"ט לתלמידיו לעלות לארץ ישראל.[10] ב-1777 עלו לארץ כ-300 חסידים, ובראשם עמדו מנחם מנדל מוויטבסק, רבי אברהם מקאליסק ורבי ישראל מפולוצק. בשנת 1808 התחילה עלייה מאורגנת של תלמידי הגר"א המתנגדים, (ידוע כי הגר"א עצמו ניסה לעלות לארץ ישראל). קבוצות תלמידי הגר"א, התיישבו בגליל ועם הזמן חלק מהם עברו לירושלים. העלייה מרוסיה נמשכה במאה ה-19, כשהמשתתפים בה היו בעיקר מבוגרים וקשישים; אבל עם הזמן התחילו לעלות גם צעירים, חלקם שלא רצו לשרת בצבאו של ניקולאי הראשון.[10] באותן שנים, רוב אנשי היישוב היהודי, כ-14,000 יהודים, התגוררו בירושלים.[10] רובם היו מקהילות הספרדים ומעדות מזרח, ומיעוטם היו יהודי אשכנז. במחצית המאה ה-19, בקירוב, 5,340 מיהודי ירושלים היו יוצאי הקיסרות הרוסית.[11]

עד מלחמת העולם הראשונה

עריכה

רעיונותיו של הרצל הגיעו לרוסיה ב-1895 ועוררו עניין רב אצל חברי אגודות "חובבי-ציון" ואנשי הוועד האודסאי.[12] בזמן עבודה על תוכנתו הסתמך הרצל על תרומתם הכספית של היהודים העשירים ממרכז ומערב אירופה, אך כאשר נענה בשלילה פנה אל יהודי מזרח אירופה.

הקונגרס הציוני הראשון השפיע רבות על הקמת התנועה הציונית ברוסיה, בקונגרס זה השתתפו 70 חברים מרוסיה (יותר משליש מכלל המשתתפים). התנועה הציונית הממוסדת הוקמה בשנת1897.[13] בתחילת דרכה עמדו קשיים בפניה, בהתחלה היא פעלה בחשאי, בשל החשש מהשלטונות.[14] במקומות שבהם הייתה השפעה של אדמו"רים חסידיים לא ניתן לארגן אסיפות ציוניות.[14]

הוגים עיקריים של התעוררות לאומית ברוסיה

עריכה

דוד גורדון

עריכה
  ערך מורחב – דוד גורדון
 
דוד גורדון

דוד גורדון היה מראשוני המעוררים לחיבת ציון. נולד בעיירה פודמרץ, קרוב לווילנה בי"ד בניסן תקצ"א (1831). הוא קיבל חינוך מסורתי, למד בישיבות ווילנה. הוא הושפע מן ספרות ההשכלה והחל בלימודי חול. במטרה להרחיב את ההשכלה שלו עבר לאנגליה.

בשנת תרי"ח (1858) הוזמן על ידי העורך הראשי (אליעזר ליפמן זילברמן) של "המגיד" להשתתף בעריכת העיתון. גורדון נענה להזמנה והיה עורך בפועל של המגיד. לאחר מותו של זילברמן העיתון עבר לרשותו של גורדון. עיתון "המגיד" היה יוצא לאור בעיר ליק בפרוסיה המזרחית, סמוך לגבול הרוסי. העיתון היה מכוון בעיקר ליהודי רוסיה והוא לא היה נתון לצנזורה של השלטון הצארי. גורדון העמיד את העיתון לרשותה של התנועה לתחייה לאומית. דוד גורדון היה הראשון בעיתונות העברית להטיף לחיבת-ציון ויישוב ארץ ישראל.[15] השקפתו הלאומית התגבשה בעקבות המרד הפולני של 1863.[16] הוא ביטא את זה במאמרו "בשובה ונחת תושעון", המאמר עשה רושם רב על חוגי היהדות, גם במזרח וגם במערב.[16] כשנשאל לצד מי יש לנטות במאבקם של פולנים ברוסים הוא השתמש בסיסמה עתיקה כדי לענות: "והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית-מקדשך בשמחת עולם...". במאמרו "דבר בעתו" ("המגיד", 1869) הוא העמיד את יעודו הלאומי של עם ישראל:"ארץ ישראל ותחית ישראל על אדמתו". באותה תקופה הוא פרסם כמה מאמרים העוסקים ביישוב ארץ ישראל כיסוד לתחיה לאומית-מדינית.

כמו כן גורדון עסק בכתיבה בעיתונות אנגלית, בזכות זה התפרסם שמו גם בחוגים יהודיים במערב. הוא ניצל את פרסומו זה, למשל הוא קרא לכי"ח לכלול את ארץ ישראל ברשימת פעילותו. לא במעט השפעתו של גורדון עזרה להקמת מקוה ישראל.[16]

בשנת תרמ"ה (1884) הוא השתתף בועידת קטוביץ, החל משנה זו הוא הוציא תוספת דו-שבועית בשם "אהבת ציון" שעסקה בענייני חיבת-ציון. עד שנותיו האחרונות הוא היה מקשר בין האגודות שבמערב אירופה לבין אגודות שבמזרח אירופה.

הוא נפטר ביום ט"ז באייר תרמ"ו (1886) בעיר ליק ושם נקבר.

פרץ סמולנסקין

עריכה
  ערך מורחב – פרץ סמולנסקין
 
פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין היה בין הראשונים שדיבר על התחייה הלאומית.[17] הוא נולד בפלך מוהילב ואחר כך עבר לווינה. משנת 1868 הוציא לאור ירחון "השחר" שהיה מכוון בעיקר ליהודי רוסיה.

אביו של סמולנסקין היה יהודי דתי, אך עם זאת הוא דאג להעניק לבנו גם השכלה כללית. כשהוא היה בן עשר מת אביו. לאחר המאורע הוא חי בדוחק, אבל המשיך את לימודיו והרחיב את הידע שלו בשפות. בשנת 1867 הוא עזב את רוסיה ועבר למערב אירופה. התקופה הזאת במערב אירופה הייתה תקופת פריחה של התבוללות בקרב יהודים. לסמולנסקין הייתה ביקורת חריפה כנגד התבוללות, הוא החליט להילחם בתופעה זו, הוא ראה בדרך זו סכנה ונזק לקיומו של עם ישראל.[18] דרך "השחר" הוא נאבק עם אורתודוקסיה ומשכילים מתבוללים. בחיבור "עם עולם" (1872) הוא סותר את מתבוללים הטוענים כי יהודים אינם אומה, אלא עדה דתית. רעיונותיו של סמולנסקין הכו שורש בקרב האינטליגנציה היהודית הצעירה ברוסיה. ב-1881 הוא ביקר ברוסיה, בפטרבורג נערכה לו קבלת פנים נלהבת על ידי סטודנטים יהודים. בשנת 1883 חלה בשחפת ונפטר בשל המחלה בט"ז בשבט תרמ"ה (1885) בטירול.

אליעזר בן-יהודה

עריכה
  ערך מורחב – אליעזר בן-יהודה
 
אליעזר בן-יהודה

שמו שהוא קיבל בלידה היה אליעזר-יצחק פרלמן. הוא נולד בעיירה לושקי, פלך וילנה, בכ"א בטבת תרי"ח (1858). בגיל חמש נפטר אביו. עד גיל 13 הוא למד במסגרות מסורתיות, בחדר ובישיבת פולוצק (היום בבלורוסיה). בהשפעת ראש ישיבה, שהיה משכיל "נסתר" התחיל לקרוא את ספרות ההשכלה, והחל ללמוד באופן שיטתי את הלשון העברית.[19] לאחר מכן, החל ללמוד בבית ספר תיכון רוסי בדווינסק. הוא הושפע מן התרבות רוסית, בכיתות גבוהות נתפס לסוציאליזם קוסמופוליטי והתרחק לחלוטין מן העם היהודי, מתרבותו ומצרכיו ומענייניו.[20] אולם, בהשפעת סמולנסקין חזר בן-יהודה להתעניין בעמו,[20] ותוך כדי קריאה של כמה מחוברות "השחר" הוא חזר להתעניין בספרות עברית.

בעקבות האירועים שקרו בשנות השבעים של המאה ה-19, כמו מלחמת רוסיה-טורקיה, היאבקותם של העמים הסלאבים על עצמאותם התחוללה תמורה יסודית בהשקפותיו ובדעותיו של בו-יהודה.[21] באותה עת הגיע לידי בן-יהודה ספר בעל מגמה ציונית מאת סופרת אנגלייה ג'ורג' אליוט "דניאל דרונדה". הספר עשה עליו רושם רב והוא החליט להקדיש את חייו לתחייתו הלאומית של עם ישראל.[21] בשנת 1878 הוא נסע לפריס כדי ללמוד רפואה, הוא תכנן לעבוד בתור רופא בארץ ישראל, אבל בשל מחלה היה עליו להפסיק את הלימודים.

בן-יהודה הושפע מן רעיונותיו של סמולנסקין, אבל הרחיק לכת ברעיונותיו שלו. למשל סמולנסקין לא ראה בלשון העברית כלשון מדוברת, אלא תהיה לשון ספרותית שבה ידונו נושאים בענייני העם היהודי.[21] בשנת 1879 מפרסם בן-יהודה מאמר בשם "שאלה נכבדה" בעיתון השחר בו הוא חולק על דעתו של סמולנסקין, במאמר הוא טען שתנאי הכרחי להתחדשותה וקיומה של האומה העברית הוא שיבת ציון והחייאת הלשון העברית כלשון מדוברת.

בן-יהודה עלה לארץ באוקטובר 1881 והתיישב בירושלים, הוא קבע את הלשון העברית כלשון מדוברת בביתו. הוא עסק בחיבור המילון של הלשון העברית. הוא נפטר בכ"ו בכסלו תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922 בירושלים.

תנועת חיבת ציון

עריכה
  ערך מורחב – חובבי ציון

תנועת חיבת ציון הוקמה באופן פורמלי בועידת קטוביץ ב-1884, אבל הייתה פעילה כבר ב-1882.[22] ראשיתה של חיבת-ציון הגיעה לאחר "הסופות בנגב". לאחר הפרעות רבים רצו להגר מרוסיה, ונשאלה השאלה: לאן? ומהי "עבודת ההווה"? אחת התשובות שניתנה הייתה עלייה לארץ ישראל.

תנועת "חובבי ציון" קמה אחרי הפוגרומים בימי צאר אלכסנדר השלישי.[23] לאחר הפרעות התגברה ההגירה היהודית מרוסיה. העשירים מבין היהודים התנגדו למהלך זה, הם טענו שיצאת היהודים היא בריחה, שהיא תגביר את האנטישמיות ברוסיה, וגם תתן הצדקה לטענותיהם של האנטישמים כי יהודים הם גורם זר ברוסיה ואין להם כל קשר ויחס למולדת.[23] עמדת העשירים עוררה התמרמרות אצל חוגים של יהודים לאומיים. וגם זרם הפליטים שביקשו לעזוב את רוסיה לא פסק ולא נעצר. הארגונים שסייעו ליהודים לעזוב את רוסיה ולהגר (כגון:אליאנס) תמכו בהגירה לארצות הברית, ולא לארץ ישראל.[23] אולם רבים מהמגרים והפליטים היהודים העדיפו את ארץ ישראל על פני אמריקה. במקומות שונים ברוסיה התחילו להתארגן אגודות וקבוצות למען יישוב ארץ ישראל, וכך נולדה תנועת "חובבי ציון".

בהתחלה היו האגודות האלו יוזמה מקומית בערים ועיירות רבות, ללא מרכז והנהגה אחד, והיו להם שמות שונים. רוב הפעילות שלהם הייתה עיונית, הם למדו היסטוריה יהודית וידיעת ארץ ישראל. כמו כן, הם ניהלו תעמולה והסברה למען הרעיון של ריבונות יהודית בארץ ישראל. כך הונחו בתודעה היהודית הציבורית, של היסודות של הציונות המדינית.

בפטרבורג נוסדה אגודה בשם "אחוות ציון" שמנתה כ-80 חברים.[23] בין מייסדי האגודה בפטרבורג היו: מרדכי בן-הלל הכהן, זאב טיומקין, זאב ברמן ושמעון פרוג.

במוסקבה התארגנה אגודה שראתה ביצירת מרכז מדיני לעם היהודי בארץ ישראל כפתרון לשאלת היהודים.[24] בסוף 1884 נוסדה אגודה בשם "בני ציון", בין מייסדיה היו: יעקב מזא"ה (לימים רב מטעם במוסקבה), מנחם אוסישקין, ויחיאל צ'לנוב.

בווילנה הוקמה אגודה בשם "אוהבי ציון". פעיליה היו בעיקר צעירים, וכאן בלט האופי הדתי-המסורתי. שני אנשים בולטים נתנו יד לאגודה הזאת, ובעצם היו מכוונים את פעילותה,[24] אבל לא השתייכו אליה באופן רשמי עקב כהונם במשרות ממשלתיות בענייני יהודים. אלו היו שמואל יוסף פין ואריה לייב ליוואנדה.

באגודת "חובבי ציון" בביאליסטוק רוב החברים היו פועלים בתעשיית אריגים, אבל היו גם יהודים מחוגים משכילים. בין מייסדיה היו יוסף חזנוביץ' ומנחם מנדל דוליצקי. באגודה זו היו מאות חברים, והייתה לה גם השפעה על חיי הקהילה בעיר. האגודה נעשתה לאחד המרכזים החשובים בתנועת חיבת ציון, במיוחד לאחר בואו של הרב שמואל מוהילבר לביאליסטוק, שהוזמן לשמש בה כרב.

במינסק פעלה האגודה בשם "קיבוץ נדחי ישראל". בין מייסדיה היו יהושע סירקין, שאול גינצבורג ושמואל לייב ציטרון.

בוורשה, תחילה היו שתי אגודות של חובבי ציון. אגודה אחת בשם "חובבי ציון", בה היו פעילים מבוגרים, וביניהם היה פעיל במיוחד שפ"ר. האגודה השנייה נקראה שארית ישראל ובה היו פעילים צעירים משכילים, ביניהם אליעזר זמנהוף. שתי האגודות התאחדו לאגודה אחת בשם "חובבי ציון". האגודה הוורשאית הפכה למרכז חשוב של תנועת חובבי ציון ברוסיה.

אישים

עריכה
יהודה לייב פינסקר
עריכה
  ערך מורחב – יהודה לייב פינסקר
 
יהודה לייב פינסקר

יהודה לייב פינסקר נולד וגדל באודיסה. את ראשית ההשכלה קיבל בבית הספר יהודי ציבורי, אביו שימש באותו בית ספר מורה לעברית. אחרי שסיים את בית הספר הזה המשיך את לימודיו בגימנסיה רוסית ועם סיום לימודיו התחיל ללמוד משפטים. מאחר שיהודי לא היה יכול לעבוד בעריכת דין בימי הצאר ניקולאי הראשון[25] עבד פינסקר כמורה בבית ספר ציבורי בקישינוב. בשנת 1843 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת מוסקבה. הוא יצא לגרמניה ואוסטריה לצורך השתלמות. במדינות אלו בא במגע עם האינטליגנציה היהודית והמתבוללת והושפע מהם. בשובו לרוסיה נהיה למטיף להשכלה והתבוללות.[25] לאחר חזרתו עבד בתור רופא עד יום מותו, בזמן מלחמת קרים היה רופא ראשי במספר בתי חולים צבאיים. כמו כן היה פעיל בעיתונות יהודית-רוסית, והיה חבר בוועד של "חברת מפיצי השכלה" באודיסה. פינסקר האמין כי ההשכלה וההתקרבות לתרבות הרוסית הן הדרך הטובה לשיפור מצבם של היהודים ברוסיה.[25]

המפנה לגישתו בא לאחר פרעות בדרום-רוסיה ב-1881.[25] הוא היה כבן ששים כשפנה אל הלאומיות היהודית באופן מוחלט; הוא נטש לגמרי את הגישה לפיה כי פתרון בעיית האנטישמיות ברוסיה, יהיה על ידי התבוללות בחברה הרוסית. המפנה בגישתו נאמר בנאומו בישיבת הוועד של "חברת מפיצי השכלה":[26]

ראו-נא, כבודנו נרמס, אנו נתונים לחרפה ולכלימה, רכושנו נשדד, אין אנחנו בטוחים ביום מחר, עמנו נס לבקש לעצמו לחם ומפלט, והוא זקוק לעזרתכם ולהדרכתכם; ואילו אתם משתעשעים בהפצת השכלה בישראל. חידלו לכם מהעיסוקים האלה וצאו לעזרת אחיכם!

— יהודה לייב פינסקר, בישיבת חברת מפיצי השכלה.

לאחר שחקר את בעיית היהודים, נסע לגרמניה ופרסם בגרמנית בעילום שם את הספר המפורסם שלו "אוטואמנציפציה. קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי" (בתרגומו של אחד העם) (Autoemancipation. Mahnruf an seine Stammesgenossen von einem russischen Juden). בספר זה הוא הודיע על מסקנתו כי ההשכלה ופילנתרופיה אינן יכולות לרפא את העם, הפתרון הוא ריכוז לאומי-טריטוריאלי. על פי תפיסתו של פינסקר לא אמנציפציה, אלא אוטו-אמנציפציה, כלומר מתן שוויון זכויות עצמי של האומה בכוחות עצמה, היא הדרך לפתרון בעיית יהודים.

בז' באייר תר"ן 1890, נבחר פינסקר ליושב ועד פה אחד של "חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ ישראל", הוא שימש בתפקיד עד תשרי תרנ"ב.

הוא מת בכ' בכסלו תרנ"ב (1891) ונטמן באודיסה. יותר מאוחר (1934) עצמותיו הועלו לארץ ונטמנו בהר הצופים.

שמואל מוהליבר
עריכה
  ערך מורחב – שמואל מוהליבר
 
שמואל מוהליבר

נולד בעיירה גלובוקי בפלך וילנה בתאריך כ"ז בניסן תקפ"ד (1824). הוא למד בישיבת וולוז'ין, הוא נודע בכינוי "העילוי מגלובוקי".[27] הוא שימש בתור רב בכמה קהילות גדולות, משנת תרמ"ג בביאליסטוק. ראשית פעילותו הציונית הייתה בשנת תרל"ה כשנוסדה הקרן "מזכרת משה" (על שם משה מונטפיורי). לאחר פרעות של 1881 ברוסיה יוצא הרב מוהליבר לברודי ולבוב, שם היו המוני פליטים שביקשו להגר מעבר לים, הוא רצה להשפיע עליהם כדי שיגיעו לארץ ישראל.

בסוף קיץ תרמ"ב הוא הגיע לפריס ובעזרת הרב צדוק הכהן הוזמן על ידי בארון רוטשילד. מוהליבר הצליח להשפיע על בארון לסייע ליישוב ארץ ישראל, בעקבות פגישה זו נוסדה מושבה עקרון ובה התיישבו 11 משפחות של איכרים יהודים מרוסיה. כמו כן הוא פעל לחידוש היישוב בפתח תקווה. הוא ביקר בכמה ערי רוסיה כדי להיפגש עם יהודים עשירים על מנת להשפיע עליהם לקנות קרקעות בארץ ישראל.

הוא היה נשיא הכבוד של ועידת קטוביץ. בשנת שמיטה, תרמ"ט התיר עבודה חקלאית במושבות בארץ ישראל.[27]

אגודת חובבי-ציון בביאליסטוק נעשתה למרכז חשוב של תנועת חובבי ציון במיוחד כשהרב מוהליבר נתמנה בה לרב.[24] ביוזמתו[27]של מוהליבר התכנסה אספה חשאית בדרוזגניק, באספה זו הוחלט על הקמת "מרכז רוחני" (תנועת המזרחי) לחובבי ציון ברוסיה.

הוא הוזמן לקונגרס הציוני הראשון על ידי הרצל עצמו,[27] אך נבצר ממנו להגיע לקונגרס בגלל מחלה. הוא נבחר לאחד מארבעת "המורשים" (חבר הוועד הפועל הציוני) בשביל רוסיה.

הוא נפטר בי"ט בסיוון תרנ"ח (1898) בביאליסטוק.

משה לייב ליליינבלום

עריכה
  ערך מורחב – משה לייב ליליינבלום
 
משה לייב ליליינבלום

משה לייב ליליינבלום נולד בעיירה ליטאית במשפחה דלת אמצעים. הוא נתחנך בחינוך מסורתי, תוך כדי לימודים בישיבות נתפס לרעיונות ההשכלה, התעמק בפילוסופיה של היהדות הימי-ביניימית ועוד. בכך הוא קומם נגדו את קנאי הקהילה, במיוחד כשהופיע מאמרו "אורחות התלמוד" (1867) בעיתון "המליץ". בעצת ידידיו הוא עבר לאודסה, שהייתה למרכז תנועת ההשכלה היהודית. בהגיעו לאודסה הוא נעשה פעיל בפובליציסטיקה וכתב בעברית, יידיש ורוסית.

במרץ 1871 התחוללו פרעות באודסה. פרעות אלו היו מקומיות ובודדות ורוב המשכילים לא נתנו את דעתם לפוגרום זה, עד מהרה הם עברו לסדר היום הרגיל שלהם, אך לא ליליינבלום. הפוגרום זעזע אותו מאוד. הוא כתב שורת מאמרים על המאורע שלא עברו את הצנזורה ולא התפרסמו.

באביב 1881 פרצה סדרה של פרעות בדרום רוסיה שנודעו בשם כולל סופות בנגב. האירועים האלו הכו את ליליינבלום בתדהמה, הוא הבין כי היהודים הם זרים בכל מקום, ואין כל תקווה שיהיו אי-פעם שווי-זכויות. ליליינבלום הבין כי אין טעם לנסות להתקרב אל העם הרוסי, הדבר היחיד שיכול לשפר את מצבם של היהודים היא שיבת ציון וריכוז היהודים בארץ ישראל.

למאמריו של ליליינבלום בעברית ורוסית הייתה השפעה רבה על בני הדור, בזכותם רבים פנו אל הרעיון יישוב ארץ ישראל. באופן יסודי והרחבה דן ליליינבלום בשאלת היהודים וארץ ישראל בשני מאמרים שהתפרסמו ב"רזסוויט": בשנת 1881 התפרסם מאמר בשם - "שאלת היהודים וארץ ישראל" (Общееврейский вопрос и Палестина). ובשנת 1883 התפרסם מאמר בשם - "העניין העממי שלנו" (Наше народное дело). יותר מאוחר מחבר ליליינבלום את שני המאמרים עם תוספות בחוברת בשם: "על תחיית ישראל בארץ אבותיו" (О возрождении еврейского народа на Святой земле древних отцов). בחוברת זו מבסס ליליינבלום בעצם את הרעיון היהודי הלאומי ומביא נימוקים ליישוב ארץ ישראל על ידי יהודים.

ביל"ו

עריכה
  ערך מורחב – ביל"ו
 
מפגש בין ביל"ויי גדרה וביל"ויי ראשון לציון בגן הברון בראשון לציון, 1922.
עומדים מימין לשמאל: דר' חיים חיסין, צבי בן-יעקב הורביץ, מנשה מאירוביץ, דב אריאל לייבוביץ', יואל דרובין, בנימין פוקס, שמשון בלקינד. יושבים מימין לשמאל: יעקב שלמה חזנוב, פאני פיינברג, יהודה צלליכין, חסיה צלליכין, אליהו סברדלוב.

ביוזמתו של הסטודנט בשם ישראל בלקינד מחארקוב התכנסה, בחודש ינואר 1882, קבוצה של כשלושים סטודנטים. חברי הקבוצה החליטו להקים אגודה למען הפצת רעיון התחייה הלאומית היהודית ואפשרויות העלייה ועבודת האדמה בארץ ישראל. מראשית דרכה הכריזה האגודה על עקרון ההגשמה העצמית; כלומר, חבר הקבוצה קבלו על עצמם לממש את רעיון העלייה והעבודה בארץ, ולא רק לעסוק בתעמולה. האגודה ערכה משאל בקרב חבריה, בשאלה מי יסכים לעלות מיידית לארץ ישראל, 14 חברי האגודה הסכימו, ואילו כל מי שלא הסכים עזב את האגודה.[28] קבוצת הצעירים הזאת קראה לעצמה בשם ביל"ו, שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק ”בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה” (ישעיהו, ב', ה'). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות מספר שמות, י"ד טו: ”דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”.

לעומת ארגון ההגירה לארצות הברית - "עם עולם" - ביל"ו לא נתמכה כספית על ידי עשירים וארגונים יהודים. ולמרות הקשיים והמכשולים היו לפעולתם תוצאות חשובות, הייתה להן השפעה רבה על התפתחות התנועה הציונית ברוסיה ויישוב ארץ ישראל.[29]

חברי האגודה שאפו להקים מושבה שיתופית בארץ ישראל; החוקר יצחק מאור סובר כי תפיסתם הייתה ציונית-מדינית, וזאת כחמש-עשרה שנה לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל.[29] זאב דובנוב פרש את חזונו המדיני, אשר ייצג את דעותיהם של רבים מחבריו באיגרת שנשלחה אל אחיו, שמעון דובנוב[30]:

האומנם אתה סבור, כי המטרה היחידה של נסיעתי לכאן היא להגיע לסידור עצמי?---לא! מטרתי הסופית שלי, כשל רבים אחרים, היא נשגבה, רחבה ועצומה, ואף-על-פי כן אין לומר שהיא אינה ניתנת להגשמה. המטרה הסופית, או pia desideria, היא להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל-נא תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו עשויים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ומושבות למלאכה בארץ ישראל, הקמת כל מיני מפעלים ובתי-חרושת והרחבתם ההדרגתית; בדיבור אחד, יש להשתדל שכל האדמה וכל התעשייה תהיינה בידי היהודים. מלבד זאת יש להרגיל את הצעירים ואת בני הדור הצעיר שיגדל להשתמש בנשק (בתורכיה הפראית-חופשית אפשר לעשות הכל). ואז יגיע אותו יום נהדר, אשר על בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפיוטיות הנלהבות. אז יכריזו היהודים על עצמם, עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) קבל עם ועדה, כעל בעלי המולדתם הישנה. ואין חשיבות בכך, שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה ויותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל שכזה. הסכימו-נא, ידידי, כי זוהי אידיאה נהדרת ונשגבה

— זאב דובנוב, איגרת, 1 בנובמבר 1882, נשלחה זמן קצר לאחר עלייתו לארץ מרוסיה, לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב.

הלשכה המרכזית של התנועה נמצאה בתחילה בחארקוב, משם נשלחו 20 שליחים לערים שונות ברחבי רוסיה כדי להפיץ את הרעיון בקרב הנוער היהודי. כך, הוקמו ברחבי רוסיה לשכות חדשות של ביל"ו, מספר חברים הגיע ל-525.[31] בקיץ 1882 הלשכה המרכזית עברה מחארקוב לאודיסה. משם נשלחו שני נציגים לקושטא כדי לפעול בחצר השולטן כדי להשיג אישור לקניית קרקע בארץ ישראל, לשם ייסוד מושבה ל-300 חברים מתנועת ביל"ו. הנציגים בקושטא תלו תקוות באנגלי בשם לורנס אוליפנט, נוצרי שהאמין בשיבת עם ישראל לארץ ישראל, וביקש לסייע להם בכך בפועל. אוליפנט הבטיח לעזור לנציגי ביל"ו להשיג אישור, אך הניסיונות נכשלו. בינתיים הגיעה לקושטא קבוצה של ביל"ויים, הם החליטו לא לחכות לאישור ועלו ארצה. בסוף יוני 1882 לחוף יפו הגיעה קבוצה של 14 חברי ביל"ו. בראשה עמד ישראל בלקינד.

שבועיים לאחר הגעתם ארצה הם התחילו לעבוד במשק בית הספר "מקוה ישראל". לאחר זמן קצר הגיעה לארץ עוד קבוצה של 6 חברי ביל"ו.[31] הם הצטרפו אל חבריהם בעבודתם במקוה ישראל. מצבם היה קשה מאוד, עבודתם הייתה קשה ומפרכת ושכר נמוך, כמו כן יחסו של המנהל של בית-הספר היה רע כלפי החלוצים.[32]

בסוף אוגוסט 1882 הגיע לארץ קרל נטר, נציג כי"ח והבטיח לשפר את מצבם של הביל"ויים. חודש לאחר בואו לארץ נטר נפטר ממחלה; מותו העציב מאוד את הביל"ויים. באותם ימים, היו בארץ 25 חברי ביל"ו,[32] 6 מהם חזרו לרוסיה, 3 נענו להזמנתו של יחיאל מיכל פינס לנסוע לירושלים וללמוד מלאכות. 15 איש נשארו במקוה ישראל.[32] לאלו שנשארו במקוה ישראל מנהל בית הספר הציע לעבור לראשון לציון ולעבוד שם.

י"מ פינס התגלה כתומכם וחברם של הביל"ויים; וכאמור שלושה ביל"ויים נסעו לירושלים ללמוד מלאכות בעזרתו, אליהם הצטרפו מספר חברי ביל"ו, בהם זאב דובנוב ויעקב טשרתוק (אביו של משה שרת). הקבוצה מנתה 9 חברים.[32] היא נקראה בשם: "שיבת החרש והמסגר" (שה"ו). פינס הצליח לרכוש קרקעות כ-35 קילומטר דרומית-מזרחית ליפו. בנובמבר 1884, תשעה מחברי ביל"ו הקימו בהן את המושבה גדרה.

בסך הכל עלו לארץ כ-60 חברי ביל"ו.[33] חלק מהם חזרו לרוסיה או היגרו למדינות אחרות. בארץ נשארו כ-15.[34] מלבד בגדרה, הם התיישבו בראשון-לציון, וכן באחוזת בית-תל אביב שהוקמה ב-1909. התנועה חדלה להתקיים ברוסיה, ולא עלה בידי הביל"ויים לממש את מלוא חזונם. עם זאת, הייתה להם השפעה על ההתיישבות החדשה בארץ, והם הפכו לסמל ומופת לחלוצים שבאו אחריהם.[34]

ועידות

עריכה

ועידת קטוביץ

עריכה
  ערך מורחב – ועידת קטוביץ
 
משתתפי ועידת קטוביץ

בתוך האגודות, לקראת הועידה היו התייעצויות פנימיות. התייעצויות כאלו היו גם באגודת "זרובבל" באודיסה, בעקבות נאומו של פינסקר, שאותו תכנן לקרוא בוועידת קטוביץ התעוררו ויכוחים. פינסקר חשב שלא צריך להבליט את השאיפות הלאומיות של תנועת חובבי ציון, כדי לא להרתיע את יהודי המערב, שהתנגדו לרעיון הלאומיות היהודית.[35] לעומת פינסקר דרשו חברים צעירים של האגודה, ובראשם אשר גינצברג לא להצניע את השאיפות הלאומיות ואפילו להכריז עליהן בפה מלא.[35]

ועידת קטוביץ הייתה ועידה שהתכנסה ב-6 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ (כיום בפולין), בחבל שלזיה שהיה שייך אז לגרמניה, ביוזמתם של יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר.

מטרת הכינוס של הועידה הייתה צורך ללכד ולאחד את כל האגודות לתנועה מאורגנת ולהעמיד בראשה הנהגה מרכזית. הועידה נפתחה בבית המסדר "בני ברית" בקאטוביץ בתאריך י"ח בחשוון תרמ"ה (6 בנובמבר 1884). השתתפו בו 36 צירים, רובם היו מרוסיה,[36] שישה מגרמניה, ובודדים מרומניה, אנגליה וצרפת.[36] ליושב ראש הועידה נבחר הדר' יהודה לייב פינסקר, וליושב ראש כבוד נבחר הרב שמואל מוהילבר.

בנאום הפתיחה הכריז פינסקר, כי הועידה מתכנסת במלאת מאה שנה למשה מונטפיורי, כדי להקים מוסד שיביא תועלת לעם היהודי ויהיה הולם את אישיותו של מונטפיורי. פינסקר עמד על הצורך של היהודים, מבלי להזכיר את השאיפות הלאומיות ומדיניות, לחזור אל עבודת האדמה ולהתפרנס ממנה כמו אבותינו. פינסקר הדגיש, כי המצוקה בה נתון העם היהודי בארצות הגולה מחייבת סלילת דרכים חדשות, ולטענתו הדרך החדשה היא עבודת אדמה. אחרי זה הוא נגע בשינויים בהשקפותיהם הסוציאליות-כלכליות שחלו בעמים, ואמר[36]:

אין לקבוע עדיין בוודאות, אם אמנם תוכרז בעתיד הקרוב, בצדק או שלא בצדק, מלחמה לחיים ולמוות על הרכוש; מכל מקום, דבר אחד ודאי הוא: היהודים יהיו קורבנה הראשון, אם לא היחיד, של אותה מהפכה מאיימת כשם שכבר היו במידה מסוימת, על-ידי התקרבותה מרחוק.

— נאומו של יהודה לייב פינסקר בועידת קטוביץ.

החידוש בנאומו בוועידה, לעומת הנאמר באוטואמנציפציה היה בכך שבוועידה הוא דיבר במפורש על התיישבות ב"ארץ קדושנו", ולא סתם בארץ כלשהי.[36]

לאחר נאום הפתיחה הוחלט על הקמת מוסד על שם מונטפיורי, ולפי הצעתו של פינסקר נקבע שם המוסד: "אגודת מונטפיורי להפצת עבודת האדמה בקרב היהודים, או לתמיכה במתיישבים היהודים בארץ ישראל". נבחר ועד מרכזי ובו 18 צירים, מתוכם 13 מרוסיה. הוחלט, כי באופן זמני יישב ועד המרכזי באודיסה, בראשו יעמוד פינסקר. ועד משנה יישב בוורשה ויקבל החלטות של פינסקר. מזכיר ההנהלה של אודיסה היה משה לייב ליליינבלום ובורשה היה שפ"ר. שאר ההחלטות היו: שיגור משלחת לארץ ישראל לבדוק את מצבן של המושבות, ולבדוק אילו אמצעים נדרשים לביסוסן; שיגור משלחת לקושטא, כדי להשתדל בפני ממשלת טורקיה על מנת לבטל את האיסור על כניסת יהודים לארץ ישראל על מנת להשתקע בה; לאסוף את הסכום הדרוש על מנת ליישב על הקרקע את הביל"ויים בארץ ישראל וכו'.

ועידת קטוביץ הייתה מפנה יסודי בתולדות התנועה לשיבת ציון.[37] לדברי החוקר יצחק מאור הייתה ועידת קטוביץ "הקונגרס" הראשון של הציונות לפני הופעת הרצל.[37]

ועידת דרוסקניק

עריכה
  ערך מורחב – ועידת דרוסקניק

הוועידה שנייה של חובבי ציון התקיימה בדרוסקניק בין התאריכים ו' בתמוז תרמ"ז (16 ביוני 1887) עד ט' בתמוז. משתתפים הפעם היו רק מרוסיה, לשם הגיעו 30 נציגים מעשרים ערים. לוועידה זו הגיעו צעירים רבים, בין אותם צעירים בלטו במיוחד זאב ברמן, מנחם אוסישקין ומאיר דיזנגוף. כמה ימים לפני ההתכנסות של הוועידה הגיעה הידיעה מפטרבורג, כי השלטונות לא הרשו להקים ארגון יהודי שיעסוק ביישוב ארץ ישראל. פינסקר קיבל קשה את הסירוב, העיקו עליו גם חיכוכים פנימיים, ניגודים של חברי האגודות, הצטמקות הפעילות של האגודות וירידת ההכנסות. כמו כן המצב הבריאותי שלו היה רופף מאוד, והוא החליט להתפטר מראשות ההנהגה. פינסקר ביקש בוועידה לשחררו מתפקידו, אך הוועידה הפצירה בו להישאר בתפקיד והוא נכנע והמשיך לנהל בתפקיד.

הרב מוהילבר ותומכיו באו לוועידה בכוונה תחילה להחליף את ההנהגה של הארגון, הם התכוונו להעמיד רבנים בעלי סמכות בקרב יהדות רוסיה במקום משכילים.[38] יום לפני כן רב מוהילבר ביקש מפינסקר שלא יתפטר מהנהגה ויום לאחר שפינסקר נבחר הוא התרגז על כך.[39] בוועידה הרב מוהילבר ביקש להעמיד בראש "יהודים כשרים", זה עורר סערת רוחות, לבסוף הרוחות נרגעו וכל הנוכחים עברו לעבודה שוטפת.

לפי החלטת הוועידה נשארה ההנהגה באודיסה, בראש ההנהגה המשיך לעמוד פינסקר, ליליינבלום נבחר שוב לתפקיד מזכיר. מעתה תפקידו של פינסקר נקרא "גבאי ראשון", כמו כן נבחרו שישה "גבאים יועצים". שלושה מהיועצים היו רבנים": שמואל מוהילבר, מרדכי אליאשברג ונפתלי צבי יהודה ברלין. שלושת היועצים הנותרים היו: שמואל יוסף פין, ישראל יסינובסקי ומאיר פריידנברג. מלבד היועצים נבחרו שלוש עשרה "גבאים נכבדים", רובם רבנים וסוחרים עשירים. ההנהגה נבחרה לתקופה של שלוש שנים. סוכם כי צריכים להתכנס פעם לשנה להתייעצות כללית. עוד מהחלטות הוועידה היו:

  • א. לחדש ניסיון להשיג רישיון מהממשלה הרוסית לייסוד חברה ליישוב ארץ ישראל.
  • ב. עד השגת הרישיון - לתמוך במתיישבים בארץ ישראל ולפעול לפי חוקי רוסיה.
  • ג. לייסד לשכה בארץ ישראל שתרכז מידע על קרקעות העומדות למכירה, כדי לייעץ לקונים.
  • ד. לתמוך בגדרה ולבססה, בפתח תקווה ויסוד המעלה.

כמו כן הוחלט לשנות את השם של החברה מ"יסוד מזכרת למשה מונטפיורי" לחברת "חובבי ציון".

ועידת וילנה

עריכה
  ערך מורחב – ועידת וילנה

ועידת וילנה התכנסה כחמש שנים לאחר ועידת קטוביץ. בכל הזמן הזה עמד פינסקר בראש התנועה. לקראת הוועידה היו קשיים רבים בתנועה: ההכנסות קטנו, סכסוכים פנימיים ועוד.

זמן מה לפני כינוס הוועידה הודיע פינסקר כי הוא עוזב את הנהלת התנועה עקב מחלתו, הוא הציע במקומו את אברהם גרינברג בתור בן-אדם שיעמוד בראש התנועה. הרב שמואל מוהילבר התנגד להצעה זו, לדעתו בראש תנועת חובבי ציון צריכים לעמוד אך ורק רבנים ולא משכילים.

רש"י פין ושמואל מוהילבר הציעו לכנס ועידה, למקום הכינוס נבחרה וילנה, בגלל לוח זמנים מצומצם צירים מדרום רוסיה ומוסקבה לא הצליחו להגיע לוועידה ובסופו של דבר רוב הצירים היו חרדים מליטא.

על פי החלטת הוועידה לראשות התנועה נבחרו שלושה: הרב שמואל מוהילבר, רש"י פין ואברהם גרינברג. בכך הובטח לשמואל מוהילבר הרוב בראשות, שכן לא יעז פין להצביע נגדו.

הוועד האודסאי

עריכה
  ערך מורחב – הוועד האודסאי

בשנת 1881, בעקבות פרעות הסופות בנגב, ביקשו חבורות יהודים ברוסיה וברומניה להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה. בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם 'חיבת ציון', ומאז 1890 - הוועד האודסאי'".[40]
בשנת 1890 קיבלה תנועת חיבת ציון מעמד חוקי, תחת השם הרשמי 'חברת תמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי-מלאכה בסוריא ופלסטינ' (כך תורגם שם החברה מרוסית על ידי לילינבלום; אך כבר בדו"ח התלת-שנתי הראשון שלה נקראה 'החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ הקדושה').[41] לאחר הקמת ההסתדרות הציונית ב-1897 ירדה קרנו והוא נחשב מאז בציבוריות היהודית לארגון צדקה או פילנתרופיה למען התיישבות בארץ ישראל. בין חברי הוועד היו שמואל ברב"ש, צבי הימלפרב, חיים אטינגר ויוסף ספיר, ובין סגניהם חיים נחמן ביאליק, יוסף קלוזנר, אברהם זוסמן, יעקב ריימיסט ומשה קליימן. בשנת 1906 מונה ליושב ראש הוועד מנחם אוסישקין, ורבים סברו שהדבר יתרום לצמיחתו, אולם מעמדו הפוליטי בציבוריות היהודית דווקא הלך והדרדר.

התרומות המשיכו להגיע אל הוועד בכל שנות קיומו. הוועד היה מעורב בטיפוח ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל; נשלחו אליו דין וחשבונות על הנעשה במושבות ובערים, משלוחים או נציגים בארץ ישראל, כגון מנחם שיינקין.[42] הוועד תמך בכינון כוח המגן העברי בארץ. כך למשל, הוא מימן את ביטוח עבודתם (בחברת ביטוח איטלקית) של אנשי "השומר"; הוועד התחייב לכסות נזקי גנבה בכל מושבה שבה נשכרו לשמירה אנשי "השומר", ובשנת תרע"א (1911) הפקיד 7000 פרנק לחשבון בבנק אפ"ק שנועד ל"קרן גנבות" שממנה יילקחו הפיצויים.[43] השפעתו ניכרה בחינוך העברי בארץ. כך למשל תרם הוועד יותר מ-25 אלף רובל למצדדים בשפה העברית בתקופת "מלחמת השפות" ובמנהיגיו ביישוב, כגון דוד ילין וחברי "הסתדרות המורים".[44]

מקונגרס הציוני הראשון עד כינון ברית המועצות

עריכה

הרצל וציוני רוסיה

עריכה
 
שער חיבורו של הרצל מדינת היהודים שיצא לאור בוורשה, תרנ"ו 1896

הופעתו של הרצל וחיבורו מדינת היהודים עוררו התרגשות רבה בקרב יהודי רוסיה. הידיעה, כי עיתונאי ווינאי מפורסם יצא בהצעה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל נפוצה מהר מאוד. הרצל לא דיבר במפורש על ארץ ישראל, אבל זמן קצר לאחר הופעת הספר הוא הכריע דווקא בעד ארץ ישראל,[45] הרי הוא נוכח לדעת כי חוגי הציונים התלהבו מן הרעיון, ורובם מעוניינים רק בארץ ישראל. גם הביקורת לא נחסכה על הרצל, ההתקפה החריפה ביותר עליו הייתה מאת שבועון ווסחוד, אחד הכותבים של העיתון כינה את הרעיון של הקמת מדינה יהודית בשם "הרעיון השגעוני", את היהודים שהולכים אחרי הרצל השווה לנשי קבלה שהולכים הליכה עיוורת אחרי משיחי שקר. כמו כן הייתה ביקורת גם מאת עיתונים עבריים, כגון: הצפירה והמליץ. הרעיון של הרצל משך בעיקר יהודים שהיו ציונים גם לפני הופעתו, אבל גם יהודים צעירים אקדמאים, הוא התחיל לקבל מכתבי הסכמה והוקרה ממקומות שונים.

מנחם אוסישקין הגיע למסקנה כי יש לכוון את התנועה הציונית אל הדרך המדינית עוד קודם שלאותה דעה הגיע הרצל,[46] אוסישקין היה בטוח כי יש לחפש דרכים בדבר השגת בסיס חוקי למפעל ההתיישבותי אצל גורמים מדיניים בעולם. הוא ראה צורך בניהול תעמולה למען הציונות במערב-אירופה ואמריקה, לדעתו הציונות הייתה צריכה להפוך לתנועה עממית רחבה שתאחד יהודים ממזרח ומערב אירופה. כשנתבקש אוסישקין להפיץ בין יהודי רוסיה את מדינת היהודים הוא לא התלהב ממנו, הרי היו כבר ידועים ליהודי רוסיה חיבוריהם של פינסקר ושל ליליינבלום, ובעצם הרצל לא חידש דבר. במאי 1896 בא אוסשקין לווינה ונפגש לראשונה עם הרצל. בפגישה הרצל הביע את ביטחונו כי ממשלת טורקיה וממשלות אירופה יביעו את הסכמתן לתוכנית הציונית. הרצל שאל את אוסישקין, האם יימצאו יהודים מוכשרים להתיישבות שגם יסכימו לעלות, אוסישקין ענה לו כי יש מאות אלפים המשתוקקים לעלות. בין הרצל ואוסישקין נקשרו קשרי ידידות.

ידיעות על תוכניותיו ופעולותיו של הרצל ועליו עצמו היו מועטות ליהודי רוסיה. ידיעות מלאות יותר הביא צבי בלקובסקי שביקר באודיסה בקיץ 1896. באותו זמן בדיוק נתכנסה בדיוק האספה הכללית של החברה האודסאית, היו שם גם נציגים של אגודות חובבי ציון מערים אחרות מרחבי רוסיה, כמו כן נכח שם גם צבי בלקובסקי. בלקובסקי מסר את התוכן של "מדינת היהודים" לנאספים שכמעט ולא היה ידוע על החיבור הזה להם, כמו כן הוא פרט בפניהם את תוכניתו של הרצל. הם התעניינו והתלהבו בחיבור זה. הם ביקשו מבלקובסקי למסור להרצל את הסכמתם.

מדינת היהודים הופיע ברוסיה בשנת 1896 בתרגום לעברית ורוסית.

יחסו של הרצל אל יהודי רוסיה

עריכה

יהודי גרמניה ומערב אירופה המתבוללים ראו את עצמם, מבחינה לאומית כחלק מאותם עמים שביניהם הם חיו. הם הביטו על יהודי רוסיה מלמעלה למטה. אין להתפלא כי משהו מן הדימוי הזה חדר גם לתודעתו של הרצל. עם הופעת רעיונותיו הוא קיבל מכתבי תמיכה מאת יהודים רבים מכל רחבי מזרח אירופה, אבל בשלב זה הוא עדיין ראה באחיו מן המזרח בתור "ברברים שקשה להבינם".[47]

בשעה שהופיע הרצל על הבמה הציבורית, פעלה ברוסיה התנועה הציונית כבר כ-15 שנה. העברת הנהגה לידיים חדשות, נראה כאמצעי יעיל למתן תנופה לתנועה.[48]

הקונגרס הציוני העולמי הראשון

עריכה
 
דיוקנאותיהם של צירי הקונגרס הציוני העולמי הראשון: "אספת הציונים, בזל, א'ב'ג' אלול תרנ"ז", 1897.

הרעיון לכנס קונגרס מסוג זה היה עוד לפני הופעתו של הרצל. על כך דנו חבריה הצעירים של אגודות חובבי ציון במקומות שונים. לימים בברלין קמה אגודה מדעית יהודית-רוסית, חבריה היו יהודים צעירים מרחבי רוסיה שנבצר מהם לקבל השכלה גבוהה ברוסיה בגלל נומרוס קלאוזוס והם באו לברלין ללמוד באוניברסיטה. חברי האגודה היו מתאספים ודנים בשאלות לאומיות וחברתיות, כמו כן הם עסקו בביסוס אידאולוגיה ציונית מנקודות השקפה שונות, בדיונים האלו עלה תכופות הרעיון בדבר כינוס ציוני עולמי.

כאמור הרעיון בדבר כינוס ציונים מכל העולם עלה עוד לפני הופעתו של הרצל, אבל הוא היה זה שהצליח להגשים את הרעיון הזה.[49]

מאחר שהוא לא הצליח לגייס את התמיכה מצד יהודים עשירים, כמו ברון הירש והברון רוטשילד, הוא החליט לפנות אל העם, וקודם כל לגייס את הציונים, שכבר הביעו את הסכמתם ונכונותם לתמוך בו. סביב הרצל התרכזה חבורה של פעילים מסורים ונאמנים, וביניהם מאכס נורדאו, דוד וולפסון, מאכס בודנהיימר ואחרים. לבסוף סוכם לכנס את הכנס הראשון בתחילת אוגוסט 1897 בעיר מינכן. בשביל התעלומה והסברה הוציא הרצל בכספו את השבועון Die Welt (די ואֶלט), הגיליון הראשון יצא לאור בווינה ב-4 ביוני 1897. לבסוף בגלל התנגדותם של פרנסי הקהילה במינכן, הרצל החליט להעביר את הכינוס לעיר בזל בשווייץ.

בוועידה השתתפו כמאתיים צירים, כשבעים מתוכם היו מקרב יהדות רוסיה. במרכז הדיונים של הקונגרס עמדו שני נאומים, האחד של הרצל שנשא אותו בפתיחת הקונגרס, והרצאתו של מאכס נורדאו: "מצבם הכללי של היהודים". לאחר הקונגרס נחלקו דעותיהם של ציוני רוסיה, רבים תמכו בהמשך הסתננות לארץ ישראל והתיישבות בה, אבל היו גם כאלו שתמכו בציונות מדינית, כלומר הם היו בעד להמתין עד לקבלת רשות מידי שלטונות.

מבין ציוני רוסיה נבחרו ארבעה מורשים, עליהם הוטל לארגן את ההסתדרות הציונית בארצם. אלו היו: שמואל מוהילבר, ישראל יסינובסקי, יעקב ברנשטיין-כהן, מאכס מאנדלשטאם. הרב מוהילבר עמד בראש המרכז הרוחני, ישראל יסינובסקי היה אחראי על מרכז ספרות, יעקב ברנשטיין-כהן עמד בראש המרכז לקורספונדנציה ומאכס מאנדלשטאם היה אחראי על הכספים.

ועידות ארציות של ציוני רוסיה

עריכה

ועידה ראשונה בורשה

עריכה
  ערך מורחב – ועידת ורשה

אגודות ציוניות ברוסיה 1896-1903[50]

שנה מס' אגודות
1896 23
1897 373
1899 כ-500
1900 825
1901 965
1903 1572

לקראת הקונגרס הציוני השני החליטו ציוני רוסיה לכנס וועידה ארצית ראשונה. המטרה של הוועידה הייתה לקבוע עמדה לגבי שאלות שיעמדו לדיון בקונגרס. סמוך לקונגרס השני פעלו ברוסיה 373 אגודות ציוניות, 350 מתוכן התארגנו לאחר הקונגרס הראשון.[51] מספר האגודות הציוניות ברוסיה היוו כמעט 41% מכלל האגודות הציוניות בעולם שהתקיימו ערב הקונגרס השני.[52]

הוועידה הייתה בלתי לגלית, לא הצליחו להשיג רישיון מאת השלטונות לכינוס הוועידה. היא התנהלה בבית פרטי בין ה-19 באוגוסט 1898 ל-22 באוגוסט. שישה ימים לאחר סיום הוועידה נפתח הקונגרס השני בבזל. בוועידה השתתפו כ-160 צירים מ-93 יישובים.[53]

בוועידה זו הוחלט על ניהול ההתיישבות בארץ ישראל על פי הרישיון הניתן מטעם ממשלת טורקיה ולפעול לפי תוכניתו והדרכתו של גוף שימונה למטרה זו. כמו כן הוחלט על הדרישה לנסח באופן ברור את תפקידיו ואופי פעולתו של הבנק הקולוניאלי.

ועידה שנייה במינסק

עריכה
  ערך מורחב – ועידת מינסק

ועידת מינסק הייתה ועידה שנייה של כלל ציוני רוסיה. היא התקיימה בין 4 בספטמבר ל-10 בספטמבר 1902. זאת הייתה ועידה ציונית ראשונה שהתקיימה ברוסיה עם אישור מטעם משרד הפנים הרוסי. בוועידה נוכחו 526 צירים, 160 מהם השתייכו למזרחי, 60 לפרקציה הדמוקרטית והשאר היו עצמאיים.

אחרי הקונגרס הציוני העולמי החמישי והחלטות בדבר השינויים בתקנון הארגוני של ההסתדרות הציונית החליטו ציוני רוסיה לכנס ועידה ארצית. ועידה כזאת אי אפשר היה לכנס בצורה בלתי-לגאלית, כדי להשיג אישור משלטונות היה צריך להגיע אל שר הפנים הרוסי ויאצ'סלב פלבה שהיה ידוע בתור אנטישמי קיצוני. פלבה נתן את אישורו לכינוס הוועידה, סוכניו כל הזמן עקבו אחר הוועידה. פלבה הורה לשלטונות המקומיים להתיר את כינוס הוועידה. זה היה הכינוס הציוני החוקי הראשון והאחרון ברוסיה הצארית. מתוך דיוני הוועידה נוכחו שלטונות לדעת כי התנועה הציונית אינה רק תנועת ההגירה, אלא תנועה לאומית המבקשת להחיות את האומה היהודית ודואגת להטבת מצבם של היהודים.

שני הנושאים המרכזיים של הוועידה היו: ארגון ותרבות. מנחם אוסישקין העלה הצעות בדבר מבנה ארגוני-צנטרליסטי של התנועה. דעותיו לא התקבלו על רוב הנוכחים. כמו כן הוא הציע להקים תנועת צעירים שיקדישו זמן מסוים מחייהם לעבודה בגולה ובארץ, רק כעבור חמש-עשרה שנים הרעיון הזה יתממש. במשך שלושה ימים נמשכו הדיונים על נושא התרבות. צירים דתיים התנגדו לשילוב של עבודת התרבות בפעולה הציונית, נציגי הפרקציה הדמוקרטית הגנו על השילוב זה, ואילו נציגי המרכז התפצלו ותמכו בחלקם בדתיים ובחלקם בפרקציה דמוקרטית.[54]

ועידה שלישית בהלסינגפורס

עריכה
  ערך מורחב – ועידת הלסינגפורס

ועידת הלסינגפורס היא ועידה ציונית שנערכה בעיר הלסינקי בשנת 1906. במסגרת הוועידה, נתקבלו החלטות מפורשות על פעולת ההסתדרות הציונית לארצותיה השונות, לשיפור מעמדן של הקהילות היהודיות בפזורה, והבטחת הזכויות של היהודים בארצות השונות.

הוועידה סימנה שלב שני, ומעשי יותר, לתהליך שהחל עוד בקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), אשר נוסף על "תוכנית בזל" (המציבה כמטרה עיקרית את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל) דובר בו גם על מאבק לשיפור מצבם של היהודים והבטחת זכויותיהם האזרחיות השונות בארצות מגוריהם. הצורך במאבק זה עלה בעקבות הפוגרומים הרבים שחלו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 במדינות אירופה, ומזרח אירופה בעיקר. אמנם, הקונגרס הציוני ו"תוכנית בזל" ייצגו את הדעה כי רק הקמת בית לאומי לעם היהודי תאפשר שוויון אמיתי של היהודים, כאומה ככל האומות, אך שריר וקים היה הצורך לדאוג לזכויותיהם של יהודי אירופה עד שתמומש "תוכנית בזל" ותוקם המדינה היהודית.

היזמה לכינוס הוועידה באה מאנשי העיתונות הציונית. באותה תקופה יצאו לאור שלושה עיתונים ציונים ברוסיה, היו אלו: כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני בעריכתו של אברהם אידלסון שיצא לאור בפטרבורג בשפה הרוסית, דאס יודישע פאלק בעריכתו של יוסף לוריא שיצא לאור בווילנה ביידיש, גלוס ז'ידובסקי בעריכתו של נח דוידסון שיצא לאור בוורשה בפולנית.

מלחמת העולם הראשונה

עריכה

במלחמת העולם הראשונה השתתפו כמיליון וחצי חיילים יהודים בשני הצדדים, במלחמה זו הגיע לידי הביטוי מצבה הרעוע והעגום של יהדות רוסיה.

בשורותיו של צבא האימפריה הרוסית היה מספר ניכר של חיילים יהודים וביניהם מתנדבים רבים.[55] התנדבות זו של היהודים לא הביאה לשיפור היחס של הממשל הרוסי כלפי היהודים. הפיקוד העליון של הצבא הרוסי בראשיתו של ניקולאי ניקולייביץ', דודו של הצאר ניקולאי השני האשים באופן פומבי את היהודים בבגידה וריגול לטובת האויב. מפקדי הצבא הרוסי באזורי החזית היו מטילים גירושים על קהילות יהודיות שלמות, לפי פקודתו של ניקולאי ניקולייביץ' עצמו באפריל 1915 גורשו מפלך קורלאנד 40,000 יהודים ובמאי 1915 גורשו 120,000 יהודים מפלך קובנה.[56]

ציונות לאור המלחמה

עריכה

עם פרוץ המלחמה נקלעה התנועה הציונית למשבר, המלחמה הקשתה על התנועה לפעול כתנועה פוליטית עולמית כשחלקיה השונים נמצאים בין המדינות הנלחמות אחת בשנייה.

הנהלת התנועה הציונית העולמית ישבה בברלין, ובגלל המלחמה כל הנציגים הרוסים שלה נאלצו לעזוב, ואילו בברלין נשארו רק נציגי התנועה הגרמנית: הנשיא אוטו ורבורג וארתור הנטקא. ורבורג והנטקא נשארו בברלין ופעלו משם, אך רוב הפעילות הועברה לארצות נייטרליות.

ציונות בברית-המועצות

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

לאחר פירוק ברית-המועצות

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

ראו גם

עריכה
עיינו גם בפורטל:
  פורטל תולדות עם ישראל

לקריאה נוספת

עריכה

מקורות

עריכה

מחקרים

עריכה
לאחר 1945
  • בנימין פינקוס, סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1991-1986, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 1999.
  • בנימין פינקוס, יהודי רוסיה וברית-המועצות - תולדות מיעוט לאומי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 1986.

מאמרים

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ יוסי גולדשטיין, עמ' 9.
  2. ^ מאור, עמ' 25.
  3. ^ שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות, הספרייה הציונית, 1992, עמ' 25, 33.
  4. ^ שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות, הספרייה הציונית, 1992, עמ' 25.
  5. ^ יהודית קליק, יהדות רוסיה העתידית: היהודים בחלקיה המזרחיים של ממלכת פולין-ליטא, בתוך: תולדות יהודי רוסיה, כרך א', מרכז זלמן שזר, תש"ע, עמ' 205
  6. ^ שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות, ירושלים: הספרייה הציונית, 1992, עמ' 34-33.
  7. ^ שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות, הספרייה הציונית, 1992, עמ' 34.
  8. ^ 1 2 ברטל ופרנקל, עמ' 52.
  9. ^ אליעזר בן-יהודה, מכתב לעורך השחר, השחר, כ"ו בכסלו התרמ"א.
  10. ^ 1 2 3 מאור, עמ' 26
  11. ^ מאור, עמ' 27-26
  12. ^ גולדשטיין, עמ' 13
  13. ^ גולדשטיין, עמ' 10
  14. ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 30
  15. ^ מאור, עמ' 29
  16. ^ 1 2 3 צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19
  17. ^ מאור, עמ' 29
  18. ^ מאור, עמ' 30
  19. ^ צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 21
  20. ^ 1 2 מאור, עמ' 31
  21. ^ 1 2 3 מאור, עמ' 32
  22. ^ ברטל ופרנקל, עמ' 62
  23. ^ 1 2 3 4 מאור, עמ' 40
  24. ^ 1 2 3 מאור, עמ' 41
  25. ^ 1 2 3 4 מאור, עמ' 46.
  26. ^ מאור, עמ' 47
  27. ^ 1 2 3 4 צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25
  28. ^ מאור, עמ' 59
  29. ^ 1 2 מאור, עמ' 60
  30. ^ אצל: מאור, עמ' 61-60
  31. ^ 1 2 מאור, עמ' 61
  32. ^ 1 2 3 4 מאור, עמ' 62
  33. ^ מאור, עמ' 63
  34. ^ 1 2 מאור, עמ' 64
  35. ^ 1 2 מאור, עמ' 70
  36. ^ 1 2 3 4 מאור, עמ' 71
  37. ^ 1 2 מאור, עמ'72
  38. ^ מאור, עמ' 82.
  39. ^ מאור, עמ' 83-82.
  40. ^ יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', עמ' 329.
  41. ^ על נוסח השם העברי נוספו גרסאות נוספות; ראו: שולמית לסקוב, הקדמה למהדורה החדשה של ה'כתבים', בתוך: הנ"ל (עורכת), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, (ליקט וערך לראשונה: אלתר דרויאנוב), א, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ב-1982, עמ' 7.
  42. ^ בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, א, הוצאת מערכות, תשט"ו-1914, עמ' 276.
  43. ^ בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 269, 302.
  44. ^ יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', עמ' 342-341.
  45. ^ מאור, עמ' 123.
  46. ^ מאור, עמ' 126.
  47. ^ די ולט, 17, 18/10/1897.
  48. ^ היימן, עמ' 56.
  49. ^ מאור, עמ' 128.
  50. ^ על פי: יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות - תולדות התנועה הציונית 1881-1914, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1979, יחידה 6, עמ' 11.
  51. ^ מאור, עמ' 151.
  52. ^ בסך הכל היו 913 אגודות כאלו בעולם. מאור, עמ' 152.
  53. ^ מאור, עמ' 152.
  54. ^ מאור, עמ' 201.
  55. ^ מאור, עמ' 403.
  56. ^ מאור, עמ' 404.


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ציונות_ברוסיה&oldid=36725380"