ויקיפדיה

בדואים בישראל

קבוצה אתנית ערבית-מוסלמית
(הופנה מהדף קוואעין)

הבדואים בישראל (בערבית: بدو اسرائيل) הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם.[1]

נער בדואי בנגב

הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.[2]

היסטוריה

עריכה

הבדואים הם שבטים שמיים אשר מקורם בחצי-האי ערב, ממנו החלו להתפשט צפונה כדי למצוא שטחי מרעה ואזורי מחיה. הבדואים מתחלקים לשני פלגים לפי מסורתם: האחד מתייחס לבני יקטן, בנו של עבר מצאצאי שם; והשני מתייחס לישמעאל בן אברהם והגר. הראשון קדום יותר ומתיימר להיות האציל מבין שניהם, בגלל קרבתו לשם.

כבר במאה השנייה לפני הספירה הגיעו הבדואים בנדודיהם לחצי האי סיני, לאזורי הנגב, לעבר הירדן המזרחי ולמדבר הסורי. חדירת הנוודים מחצי האי ערב נמשכה במשך כל תקופת השלטון הרומי. בתקופה הביזנטית לבשה החדירה צורה של גלי התקפה שהיוו את שיא ההתפשטות בתקופה העתיקה. פלישות רבות נוספות בוצעו ברגעי חולשה של השלטונות עקב סכסוכים פנימיים ומלחמות בינלאומיות. הסיבה העיקרית בעטיה נדחפו שבטי הבדואים אל תחומי מושב אלה היו תנאי המדבר הקשים בשנות הבצורת השדופות. במרכז חדירות אלה עמדה המטרה להתבסס בטריטוריה חדשה – בדרומה של ארץ ישראל ולהגיע לסוריה המרכזית ולחלקו הדרומי של הפרת. נדודיהם ופלישתם של הבדואים הביאו לפעמים לכך שהיישובים הקיימים נדחקו ונהרסו.

במרחבי המדבריות אליהם חדרו הבדואים, במדבר הסורי ובמדבר העבר ירדני, הייתה יכולת קיום של היישוב ללא הפרעות. לעומת זאת בנגב עד לעת החדשה הסתמנה שיטת הפלישה כהסתננות תחילה עד לגבול יישוב. במקומות בהם היישוב היה דליל ולא מוגן ניסו הבדואים לדחוק אותו בכוח, ובמקומות בהם היו מספר יישובים מבוססים ומוגנים היטב הסתפקו בקביעת גבולם לידם.

בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל.

התקופה העות'מאנית

עריכה
 
לוחמים בדואים חמושים בחניתות על סוסיהם, אזור ירושלים, 1909

במאה ה-19 הרשויות העות'מאניות עשו מאמצים רבים על מנת ליישב אותם ובמידה מסוימת אף הצליחו – בתחילת המאה ה-20 מרביתם של הבדואים באזור היו מיושבים או עברו מנוודות לנוודות-למחצה והיו מעורבים בחקלאות. כך למשל מעיד החוקר אדוארד האל (Edward Hull) שסייר באזור תל הרור בשנת 1883:

האזור המשתרע הוא בעל טבע פורה ביותר... המחוז מעובד באקסטנסיביות על-ידי ערביי תראבין ועל-ידי קבוצות קטנות של פלאחים המגיעות לאזור לעונה שבין הזריעה לקציר וחיים עם משפחותיהם באוהלים המוקמים בנקודות מוגנות. כאן משתמשים בגמלים בעיקר לחריש, כאשר גמל אחד שווה לשני שוורים ודמותו הכחושה והגבוהה של "ספינת המדבר" מופיעה לעיתים קרובות על קו הרקיע נעה לאיטה לפני החורש והמחרשה... היקף הקרקע המעובדת כאן, כמו גם כל הדרך לעזה, הוא עצום, ויבול התבואות כגון חיטה, שעורה ותירס, עולה בהרבה על צרכי התושבים. למעשה, כמויות גדולות של מוצרים חקלאיים הגדלים באזור זה מיוצאים כל שנה מיפו וערים אחרות

.[3]

גם יצירתם של גבולות בינלאומיים גרמה לירידת הנוודות ועודדה השתקעות ומעבר לחקלאות. עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי-למחצה – מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף, ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. אליהו קראוזה שחיבר ב-1915 דו"ח על הפוטנציאל החקלאי באזור באר שבע מתאר את עיבוד האדמה על ידי הבדואים בצפון הנגב כלומר האזור שגבולו הצפוני בקו שבין אל-מג'דל (אשקלון) לחברון ובדרומו בקו שבין רפיח לקצה הדרומי של ים המלח:

כיצד מעבדים כעת את האדמות של אזור זה? חלקן הגדול מיושב על ידי הבדואים, אשר עם גידול הבקר מגדלים גידולי פלחה (מיני דגן: חיטה, שעורה, סורגום). שיטות העיבוד שלהם פשוטות ופרימיטיביות... הם חוזרים כל שנה, אחרי הגשמים הראשונים, לאותן האדמות, זורעים עליהן, ועל ידי חריש מרווח מאוד במחרשה פרימיטיבית מכסים את הגרגרים... דרושים להם גשמים מרובים יחסית כדי לקבל יבול בינוני.

— אליהו קראוזה, תזכיר בדבר אפשרויות הגידולים במדבר סיני[4]

חלק מהאוכלוסייה מצא פרנסה גם במפעלי סלילה ופיתוח תשתיות של שלטונות המנדט.[5] מעבר הבדואים לחקלאות הואץ בתקופת המנדט. לפי נתוני ממשלת המנדט ב-1928 עובדו בנגב 1.5 מיליון דונם ובשנים 1934–1935 נמצאו בעיבוד חקלאי 2,109,234 דונם. החוקרת רות קרק העריכה כי שטח מעובד זה, בהתחשב בכך שהבדואים עיבדו את קרקעותיהם לסירוגין (שנה-שנתיים של הפסקה לאחר שנת עיבוד), משמעו שטח עיבוד כללי של כ-3.5 מיליון דונם, אך שנתונים אלו מופרזים. 80% מהשטח נוצל לגידול שעורה ואחריה חיטה, דורה, אבטיחים ועדשים.[6]

באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדואים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7%–9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.[7]

נוכח היותם נוודים למחצה, מספרם המדויק של הבדואים בנגב ערב מלחמת העצמאות אינו ידוע ואולם ככל הנראה התגוררו בנגב כ-70,000 בדואים שנמנו על שבעה מטות (אחיואת, ג'באראת, חנאג'רה, סעידיין, עזאזמה, תיאהא ותראבין) וכ-100 שבטים שונים.[8] בשנת 1946 הוערך מספר הבדואים בין 57,000 ל-95,000, הם נקראו לרוב "ערביי באר שבע" והשם "בדואים" היה כינויים בפי יושבי הקבע (הפלחים).[5] במהלך מלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, בין אם מפחד מן היהודים או מחשש שיגויסו לצבאות הערביים, כפי שדרש הוועד הערבי העליון.

בתקופת הממשל הצבאי

עריכה
 
בדואים שואבים מים 1955

בשנת 1951 נמנו בנגב 12,740 בדואים, רובם ממטה תיאהא. באותה שנה, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים לפנות את האדמות בנגב בהן שהו מחוץ לאזור הסייג – המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. בשנת 1954 הסתיים תהליך הנפקת תעודות הזהות לבדואים ופחתה ההסתננות הבלתי חוקית לנגב.[9] בשנת 1960 נמנו בדרום 17,800 בדואים ובשנת 1969 נמנו 25,320.[10] מחשש לתפיסת מקומות עבודה של עולים חדשים ומפני עבודה חקלאית של בדואים במושבים שהוקמו בנגב המערבי, שתפריע להכשרתם של המתיישבים בחקלאות, הגביל הממשל הצבאי את אפשרויות התעסוקה של הבדואים מחוץ לאזור הסייג באמצעות קיצוב של מספר רישיונות העבודה שניתנו לחודש בלבד. מעסיקים שביקשו עובדים בדואים עקב מחסור בכוח אדם (למשל בסלילת כבישים ובכריית פוספטים) פנו לממשל הצבאי שהפנה את הבקשה לאחד השייח'ים. הגבלות אלה הביאו לכך שעד שנת 1958 הועסקו בממוצע פחות מ-100 מתוך כ-2,850 הגברים הכשירים לעבודה מחוץ לאזור הסייג. שיעור העובדים עלה החל משנת 1959 בשל מחסור עונתי בפועלי קטיף בענפי ההדרים והכותנה.[11]

חוק רכישת מקרקעין משנת 1953, שהסמיך את שר האוצר בהוראת שעה להעביר לרשות הפיתוח תמורת פיצויים אדמות שלא היו בחזקת בעליהן באפריל 1952, הוחל על קרקעות שמחוץ לאזור הסייג שהיו בשליטת הבדואים בעבר, והם לא יכלו לחזור אליהן. במקביל, החל תהליך של פיתוח אדמות שהבדואים טענו כי הן שטחי מרעה לצאן ושטחי העיבוד החקלאי שבחזקתם לצורכי הקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע ושטחי אש ומחנות צבא.[12]

לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד. מצב זה נמשך עד לשנת 1974, אז החליטה המדינה לחתור להסכם פשרה עם הבדואים. ניסיונות הפשרה לא צלחו. במקביל נמשך גם המאבק המשפטי, למרות החלטה תקדימית של השופט חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו, לא יכולה להיות זיקה לאדמה.[דרושה הבהרה]

ב-1976 הוקמה הסיירת הירוקה, יחידת אכיפה ברשות הטבע והגנים. תלונות על התנכלויות לבדואים מצד פקחי הסיירת לא איחרו לבוא.[13] בין פעולות האכיפה של הסיירת הירוקה נמנים: השמדת יבולים,[14] הרס יישובים בלתי חוקיים[15] והחרמת עדרים.[16]

בשנת 1980 נמנו בדרום 37,000 בדואים, בשנת 1989 כ-86,000 ובשנת 2000 כ-120,000, כאשר כ-52,000 מתוכם חיו בפזורה – לא ביישובי קבע.[10]

פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה על חקלאות – רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. .[17]

במאה ה-21

עריכה
 
מרוץ גמלים בדואי מסורתי שנערך בפסטיבל בדואי בצפון הנגב, סמוך לערד, 2005
 
בדואי מוזג תה לאורחים במוזיאון לתרבות הבדואים שבמרכז ג'ו אלון

הבדואים במדינת ישראל מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

  1. הבדואים בנגב המונים כיום כ-302,080 אנשים בהם יש נוודים למחצה, תושבי כפרים בלתי חוקיים ועיירות.[18]
  2. הבדואים בצפון המונים כיום כ-110,000 אנשים המתגוררים רובם ככולם בכפרים ובעיירות.[19]

בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים כ-32,250 בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ; בין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה וחיפה).[20]
בסך הכול מהווים הבדואים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל, כאשר המגזר הערבי והמוסלמי כולו בישראל מהווה 21% מכלל האוכלוסייה.[21]

בנייר רקע שהוכן במועצה לביטחון לאומי בשנת 2005 הוערך שיעור הריבוי הטבעי של הבדואים בנגב בכ-3% לשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסייה מדי 16 שנה לערך.[22][23] שיעור הפריון באוכלוסייה הבדואית בנגב נמצא בירידה עקבית מאז שנת 1998 (כאשר אז ממוצע הילודה לאישה היה 10 ילדים) ונעמד על 5.5 ילדים לאישה בתחילת העשור השני של המאה 21. אולם בעשור זה, התייצב שיעור הפריון, וב-2020 נותר על 4.9.[24] על פי ארנון סופר, חל מהפך דמוגרפי בקרב הבדואים לאחר צמצום קצבאות הילדים בנובמבר 2002.[25]

פוליגמיה (ריבוי-נשים)

עריכה
  ערך מורחב – פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

למרות החוק האוסר על נישואים פוליגמיים, תופעת ריבוי הנשים לגבר אחד בקרב הבדואים בישראל ממשיכה להתקיים, וזוכה לברכתם של כהני דת המקיימים טקסי נישואין גם לגברים נשואים, אם כי נישואים אלו אינם נרשמים במרשם האוכלוסין. כתוצאה מכך נוצר מצב בו, על פי הנתונים הרשמיים, יש, נכון לנתוני סוף 2008, 5,800 נשים הרשומות כרווקות אולם הן אימהות לילדים (חלקן אימהות למספר רב של ילדים).[26] לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות.[27] בקרב גברים בגילאי 40–49, שיעור הנשואים ליותר מאישה אחת הוא 24%. בקרב גברים בגילאי 30–39 הנתון הוא 10%.[28]

הבדואים בנגב

עריכה
 
בדואים במדבר יהודה, בסמוך ליישוב קידר

באזור הנגב חיים כ-302,080 בדואים. חלקם הגדול מתגוררים בעיר רהט (75,922), וביישובי קבע במועצות המקומיות חורה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע ולקייה, ובמועצות האזוריות נווה מדבר ואל-קסום – והשאר מתגוררים בכפרים לא מוכרים. דוגמאות ליישובים לא מוכרים הם השבטים אפיניש, קודייראת א-צאנע, ג'נאביב, אטרש, אבו עמרה, אעצם, אבו רוקייק, אבו ג'ווייעד, קוואעין, אבו כף, עוקבי, הוואשלה, נצאצרה והוזייל, שלא קיבלו מעמד מוניציפלי. חלק מכפרים אלו הוכרו עם הקמת המועצה האזורית אבו בסמה (שהוחלפה ב-2012 במועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום)[29] שבאה להתמודד עם בעיה זו.

בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית שמטרתה פתרון בעיית הכפרים הלא המוכרים. תוכנית זו כוללת מצד אחד הכרה בשבעה יישובים בדואים חדשים (קסר אל-סיר, אם תנאן, דריג'את, מכחול (מרעית), ואדי גוין, אום בטין, ביר הדאג' ותראבין א-צאנע), שייכללו במועצה אזורית אבו בסמה, ומצד שני הגברת האכיפה בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית ופלישה לקרקעות.

ב-15 ביולי 2007, מכוח החלטת ממשלה 1999, הוקמה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. תפקידיה העיקריים: הסדרת תביעות הבעלות על הקרקע; הסדרת מגורי הקבע ובכלל זאת תשתיות ושירותים ציבוריים ביישובים קיימים וביישובים החדשים; סיוע בהשתלבות בתעסוקה; תיאום שירותי חינוך, רווחה וקהילה.[30]

בשנת 2007 שטח המחיה של האוכלוסייה הבדואית בפועל בדרום היה כ-240 אלף דונם שזה 240 קילומטר רבוע. בצירוף שטחים שנתפסו לחקלאות ושטחים נוספים שעומדות לגביהם תביעות משפטיות, שטחו של המרחב הבדואי בנגב היה כ-800 אלף דונם, שזה 800 קילומטר רבוע.[31] סך כל שטח הנגב עומד על כ-13,000 קילומטר רבוע. כלומר שטח המגורים והתביעה של האוכלוסייה הבדואית ביחד הוא כ-6% מכלל שטח הנגב.

שטח המחיה של הבדואים בנגב נתון למחלוקת. פרופסור מאוניברסיטת בן-גוריון טוען כי סך כל שטח תביעת הבעלות של הבדואים בנגב עומד בשנת 2018 על 5%.[32]

ב-11 בדצמבר 2008 הגישה "הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב, ולסיום סוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.

בתי דין שבטיים

עריכה

עד לתחילת המאה ה-20 פעלו בנגב בתי דין שבטיים שעסקו הן במשפט פלילי והן ביישוב סכסוכים ללא הפרדה פורמלית בין התחומים. בבסיס ההשקפה המשפטית של בתי דין אלו עמדה האחריות הקולקטיבית של בית אב למעשי בניו והשופטים נבחרו בהסכמה מכוח המוניטין שרכשו בקהילותיהם. השלטון העות'מאני ניסה להחיל את מערכת המשפט שלו גם על הבדואים בנגב עם הקמת בית משפט שרעי בעיר באר שבע בשנת 1906. הבריטים החזירו לבית הדין השבטי את סמכויותיו מתוך תפיסה קולוניאלית שרווחה באימפריה שראתה בילידים בלתי כשירים לקבל עליהם מערכת משפט מערבית ולכן נזקקים לבתי דין על פי מסורתם. לפתרון סכסוכים בין-שבטיים נרחבים כינס המושל הבריטי שופטים שבטיים מהנגב, סיני ועבר הירדן. פעילות בתי דין אלו חודשה לאחר קום המדינה בשנת 1955, והם פעלו עד לסיום הממשל הצבאי לצד בתי הדין הצבאיים עד שנת 1966, אז נפתחה בפני הבדואים בנגב האפשרות להתדיין בבתי משפט אזרחיים ובבית הדין השרעי בבאר שבע שהוקם בשנת 1971. אף על פי שבתי הדין השבטיים בוטלו רשמית בדצמבר 1966, הם ממשיכים לפעול באופן לא רשמי לצד מערכת המשפט הכללית עד היום.[33]

מצב כלכלי

עריכה

פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה כאמור בעיקר על תחומים שונים של חקלאות כגון רעיית צאן וגידולי שדה (בעיקר שעורה ודורה).

מספר תהליכים מקבילים גרמו לירידת ההכנסות מחקלאות:

  • ירידה כלל עולמית בהכנסות מחקלאות – שיטות ייצור חדשות הגדילו את הייצור העולמי במידה ניכרת וגרמו לעודפי היצע, שבתורם גרמו לירידת מחירי התוצרים החקלאיים. כתוצאה מכך הצטמצמו ההכנסות של אוכלוסיות שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא-ממוכנות.
  • עיור כפוי – העברת הבדואים לעיירות הקבע על ידי המדינה מנעה מהם לעסוק בחקלאות.[34]
  • איבוד של שטחי מרעה לצאן – הפיכת שטחי מרעה לשטחי אש ולפיתוח עירוני והתיישבותי בדרום.

כל אלה הביאו את הבדואים לחיפוש מקורות פרנסה נוספים על החקלאות, אך מיקומם בפריפריה של מדינת ישראל והיעדר תשתיות לתעשייה בעיירות הבדואיות לא אפשרו להם לפתח מספיק מקורות חליפיים.

כתוצאה מהמצב שתואר לעיל, אוכלוסיית הבדואים בנגב היא האוכלוסייה הממוקמת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. לפי נתוני הלמ"ס, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי. גם בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה ובשיעור הבעלות על רכב פרטי מיקומן של העיירות נמוך מאוד. מידע על הכפרים הלא מוכרים לא נאסף על ידי הלמ"ס, אך משערים שהמצב שם אף יותר גרוע.

בשנת 2018 יותר מ-80% מהנשים הבדואיות האקדמאיות היו מועסקות, לעומת 10% בלבד בקרב בדואיות שאינן אקדמאיות.[35]

אחוז האבטלה הממוצע בחברה הבדואית בשנת 2020 היה כ-12%.[36]

מצב חברתי

עריכה

שינויים באורח החיים גרמו לא רק לירידה במצב הסוציו-אקונומי אלא גם לתופעות לוואי אחרות כמו אחוזי פשיעה גבוהים. לאחר כמה אירועי פשיעה בנגב שבהם היו מעורבים בדואים – כגון מקרים של סחר בסמים בגבול מצרים, אלימות במשפחה וקטטות בין חמולות שהסתיימו לא פעם ברצח – הקימה המשטרה באפריל 2012 יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית. היחידה הזאת מונה כ-250 שוטרים שפועלים נגד עבריינים בדואים בדרום, רובם לוחמי יס"מ וחלקם בלשים, אנשי מודיעין, חוקרים ותובעים משטרתיים. בראשה עומד קצין בדרגת ניצב משנה, והיא תפעל נגד עבירות שונות, בהן נהיגה פרועה, מעשי גנבה, אירועי אלימות ופלישה לשטחי מדינה.[37] המשטרה הקימה תחנת משטרה בעיר רהט על מנת לתת שירות לתושבים המקומיים ולשפר את הביטחון האישי בעיר, ובשנת 2021 הקימה יחידה משולבת של מספר התמחויות, בשילוב מפעילי רחפנים, טרקטורונים ועוד, במטרה להגביר את המענה הביטחוני המותאם לאזור.[38] מאז שנות ה-90 מנהלים ארגוני זכויות אדם שונים בישראל, ובמיוחד האגודה לזכויות האזרח, ארגון זכויות האדם עדאלה ורופאים לזכויות אדם – מאבק ציבורי ומשפטי לשיפור השירותים הממשלתיים הניתנים ביישובים המוכרים והלא מוכרים כאחד. בעקבות עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ הוקמו לראשונה בתי-ספר תיכוניים בחלק מהיישובים, בתי-הספר בכפרים הלא-מוכרים חוברו לראשונה לחשמל, הוקמו מרפאות ושופרו שירותים ממשלתיים נוספים.

 
א.ת. עידן הנגב, אתר בנייה, 2012

עם זאת, עד לשנת 2007, רמת השירותים הממשלתיים והמוניציפליים ביישובי הבדואים הייתה נמוכה מאד. ממשלת ישראל יזמה בניית אזורי תעשייה חדשים על מנת לספק אפשרויות תעסוקה נוספות למגזר. הגדול מביניהם הוא אזור תעשייה עידן הנגב ליד העיר הבדואית רהט,[39] המתפרס על פני 2,000 דונם וחלקו הראשון כבר אוכלס במלואו. המפעל הגדול ביותר שכבר פועל בו הוא סודה סטרים והוא מעסיק כ-2,500 עובדים מהדרום. מדובר בשותפות עסקית של מועצה אזורית בני שמעון (39%), רהט (44%) ולהבים (17%).[40] בנוסף, ממשלת ישראל מקימה את אזור התעשייה שוקת[41] המשותף לארבע רשויות: מיתר, מועצה אזורית בני שמעון, חורה ולקייה, בשטח כולל שגודלו 4,228 דונם. אזור התעשייה שוקת יתמחה בפעילויות תעסוקה, מסחר, תעשייה, תיירות, משרדים, ספורט ובנייני ציבור.[42]

בשנת 2017 התקבלה החלטת ממשלה שנועדה לשפר את השירותים המוניציפליים שמקבלים התושבים ביישובים הבדואים. ההחלטה מקצה שלושה מיליארד ש"ח בטווח של חמש שנים לטובת שיפור כלל השירותים (חינוך, רווחה, בריאות, ספורט, ניקיון, תרבות ועוד).[43]

רעיית הצאן אצל הבדואים בנגב

עריכה

החל מראשית המאה ה-20 היו הבדואים נוודים למחצה, כיוון שהם נדדו עם עדרי הצאן רק מספר חודשים בשנה, וביתר החודשים עיבדו חלקות אדמות קטנות, כלומר שילבו עבודת אדמה עם רעיית צאן וגידול מקנה. הם עשו זאת בעיקר באזור הנגב הצפוני, בשל כמות המשקעים הגדולה בו יחסית.[44]

עדרי הבדואים כללו בעיקר עיזים, כבשים וגמלים. בעבר הם סיפקו את רוב צורכי הבדואים (בשר, חלב וצמר) ומכירתם היוותה את עיקר מקור הפרנסה שלהם בתקופה שקדמה להקמת המדינה. עם הזמן חלו שינויים בתחום עיסוק זה, שהובילו לירידה במספר רועי הצאן היוצאים למרעה. חלקם יתוארו להלן.

אחד השינויים הוא החלטה שהתקבלה בשנת 2009, הדורשת מרועי הצאן לנהל תיק במס הכנסה.[44]

תמורות בתחום הרעייה
עריכה

ממחקר שהתקיים בנושא עלה כי המעבר ליישובי הקבע אילץ רבים מהתושבים הבדואים לזנוח את האוהלים ומבני המאהל השונים, ולהקים במקומם בתי מגורים (לרבות בתים פרטיים, כגון וילה או קוטג') המותאמים לתנאי המגורים ביישובים אלה. מעבר זה דרש גם שינויים במקורות הפרנסה. חלק מהגברים נטשו את רעיית הגמלים ועסקו במקצועות אחרים שאינם קשורים לחיי הבדואים גרידא. למרות זאת, בד בבד המשיכה כל משפחה לקיים עדר קטן של עיזים, כבשים וכמה גמלים. עדרי העיזים שייכים לנשים, ובתקופת האביב הן יוצאות איתם לאזורי המרעה (רביע), שם הן מתגוררות בעִזְבֶּה (כפר מגורים זמני) כמה חודשים עד שהעשב מתייבש. חלק ממקומות הרביע נמצאים בשטחי אש או בשמורות, והעדרים נמצאים שם ללא רשות, מה שמעורר התנגדות של גורמים ממשלתיים ושל גורמי שמורות הטבע.[45]

סוגיה נוספת שמשפיעה על ענף המרעה היא חוק חינוך חובה החל על ילדים מגיל 5 ועד גיל 16. הרעייה העונתית קלה יותר כשיש לרועה שתי נשים, האחת נמצאת בשבט עם הילדים בגיל בית ספר והשנייה במאהל העונתי. כשאין לרועה שתי נשים, הילדים מגיל 6 עד 16 נשארים אצל בני המשפחה "הגרעינית", והיא מתאחדת רק בסופי שבוע. פיצול המשפחות מצריך ביקורים במשך השבוע.[46]

קושי נוסף שמצטרף לרשימה קשור לנושא ההולכה של העדרים בנגב. אצל רובם ההולכה נעשית רגלית ואורכת בממוצע כשלושה ימים (זמן ממושך מאוד). תדירות הנסיעות השבועיות מאתר הרעייה אל השבט משתנה בין עדר לעדר.[46]

למרות האמור לעיל, מסקר שנערך בנושא עולה כי לרוב הבדואים יש בנים ממשיכים, ומעריכים כי על אף הקשיים והשינויים, מספר רועי הצאן לא יקטן, וימשיכו להתקיים עדרים קטנים כהשלמת הכנסה.[47]

מדיניות הרעייה של משרד החקלאות
עריכה

עדרי הצאן של הבדואים נחשבו שנים רבות לאורחים לא רצויים בשמורות וביערות, מפני הסברה כי הם גורמים להרס של הצומח הטבעי. לאחרונה משתנה גישה זו, לאור היתרונות שיש בנוכחותם של העדרים בשטחי המרעה דוגמת מניעת שריפות בשל אכילת העשב היבש על ידי העדרים. יתרון נוסף קשור לדילול הצומח בשטח שהופך את החולות למיוצבים פחות ובכך מאפשר קיום של בעלי חיים ייחודיים לדיונות.[47]

בשנת 2012 הוחלט במשרד החקלאות לפעול במספר מישורים על מנת לפתח את ענף זה בקרב הבדואים: חלוקה של מאות אלפי שקלים לאלה שרועים את עדריהם במרחבים הפתוחים. סך התקציב שהוקצה לטובת העניין על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר עומד על כחצי מיליון שקל והוגשו כ-140 בקשות של רועי צאן בדואים לקבל את כספי המענק בהתאם לגודל העדר, סוגו ותקופת הרעייה, הקצאת שטחי מרעה ביערות קק"ל וסיוע שלהם בשטחים אלו. כמו כן, הוקם ארגון שמטרתו לאגד את הרועים הבדואים ולייצר עבורם נציגות בהתאחדות חקלאי ישראל לשם קידום מטרותיהם, התמקצעות ופיתוח הענף לפי צורכיהם ומאפייניהם.[48]

מנגד, עם התקדמות התוכניות הממשלתיות ליישוב הבדואים בנגב נוספו פקחים מטעם המנהלת ליישוב הבדואים ורשות מקרקעי ישראל. המדיניות בשטח היא מניעה של תוספת בנייה על ידי קנסות וצווי הריסה.[45]

ההשלכות החברתיות של השינויים באורח החיים המסורתי
עריכה

אובדן אורח החיים של הרועים הנוודים גרם לאובדן חלק גדול מהפעילות המסורתית. סיפורים, אגדות ופתגמים שנהגו לספר במקומות ובמצבים מסוימים, הפכו לבלתי רלוונטיים ולא נמסרו עוד לדור הצעיר. מגורי הקבע והזמינות של חומרים חליפיים הובילו לסיום מסורת העברת הידע בנוגע לבחירת מיקום האוהל וחדילה מאריגת אוהלים משער עזים, מרקמה ומשאר מלאכות מסורתיות. בעבר היו מעבירים את המיומנויות הללו לדור הצעיר יותר בעזרת צפייה ממושכת והתנסות, אך במאה ה-21 הן נחשבות[דרוש מקור][מפני ש...] מיותרות והחלו להישכח. ניתן לראות זאת בביקורי תיירים, כאשר אנשי הדור הצעיר מעידים על עצמם שלא עסקו במלאכות הללו שנים ארוכות.

הקטיעה של העברת מסורת הרועים גרמה לכך שנושאי זכר המלאכות, המסורות והסיפורים, דור ההורים והדור של שנות ה-1980 שגדלו והתבגרו כרועים נוודים, החלו לחוש שהידע שבידיהם חסר ערך, והם נאלצו להתאים את עצמם למציאות החדשה.[45] מציאות זו ניתבה חלק מהגברים הבדואים למקורות פרנסה של מתן שירותים ברמה נמוכה, ובכך לתחתית המדרג החברתי בחברה הישראלית.[45]

חינוך

עריכה

בשנת הלימודים תשע"ז (2016–2017) למדו במערכת החינוך 95,352 תלמידים בדואים, ובהם 19,000 בגני הילדים וכ-76,000 בבתי הספר היסודיים. בכיתות גן בחינוך הבדואי בנגב לומדים בממוצע 31.6 תלמידים בכיתה, כארבעה תלמידים יותר מהממוצע הכללי במערכת החינוך. על פי משרד החינוך יש מחסור של 1,200 כיתות לימוד וכיתות גן ביישובים הבדואים. בבחינות המיצ"ב ניתן לראות פער של כ-38 נקודות בין הישגי הבנות להישגי הבנים לטובת הבנות. הפער גדל עם העלייה בגיל.

בשנת הלימודים תשע"ו (2015–2016) היה שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב בני 17 באוכלוסיית הבדואים בנגב 32.7% לעומת 68.5% בקרב שנתון זה באוכלוסייה הכללית (ללא בדואים וחרדים).[49]

עיור ומודרניזציה

עריכה
 
פסטיבל לילות רמדאן בעיר רהט

רבים מהבדואים שחיו בנגב ברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות או לאחריה לירדן או למצרים והפכו לפליטים לא נפקדים. הבדואים שנותרו במדינת ישראל רוכזו תחת ממשל צבאי באזור שכונה הסייג. השטח השתרע על פני 1,500 קמ"ר בין דימונה, ערד, קיבוץ שובל ובאר שבע. השבטים שהיו בשלטון הממשל הצבאי קיבלו טיפול ממסדי מזערי. המדינה חוקקה חוקים מיוחדים (חוק תפיסת מקרקעין - 1950, חוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים-1953), שאפשרו לה לקבוע את בעלותה על רוב קרקעות הבדואים ובתוכן קרקעות שישבו קודם לכן באזור הסייג.[50]

חוק התכנון והבנייה שנחקק בשנת 1965 קבע כי מרבית אדמות הסייג הן אדמות חקלאיות, ובכך הובטח שכל בניית בית תיחשב בלתי חוקית, כולל בתים שכבר היו שם. באופן זה הפכה ההתיישבות הבדואית באזור לבלתי חוקית. כמו כן, הרשויות מסרבות להכיר בבעלות הבדואית על הקרקעות, ואינן מכירות בחוק הבדואי המסורתי או בהוכחות אחרות לבעלות הבדואית על הקרקעות בנגב.[51]

כאשר רוכזו הבדואים בנגב בתחום הסייג, נוצר למעשה סכסוך הקרקעות המעצב את מציאות הקיום הבדואית עד עצם היום הזה.[50]

כיום, חיים כרבע מיליון בדואים באזור הנגב בשלוש צורות יישוב: כ-35 כפרים בלתי מוכרים, שבע עיירות מתוכננות שהוקמו על ידי המדינה, ו-11 כפרים שהוכרו על ידי המדינה לפני 20 שנה. האוכלוסייה הבדואית בנגב מהווה 12% מאזרחי ישראל הערבים. אומנם, חלק מתהליך העיור שתוכנן על ידי המדינה הצליח במידה מסוימת, אך ישנה אוכלוסייה גדולה, שמונה עשרות אלפי אזרחים, המתגוררת בכפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה.[50]

העובדה כי אוכלוסיות רבות מעתיקות את מגוריהן ממקום למקום טומנת בחובה קשיים לא מעטים דוגמת היעדר תחושת שייכות, הזדהות ומחויבות למקום החדש. כמו כן, רבים מהם מרגישים מופלים כיוון שהתהליך לא נעשה ביוזמתם, לבקשתם או תוך מעורבות שלהם בתכנונו.[50] לקשיים אלה יש השלכות שונות הנוגעות לאספקטים מגוונים בחיי הפרט והקהילה. ולכן, רבים אינם ממהרים לעבור לעיירות אלה, והן אינן משגשגות מבחינת כמות האוכלוסייה המגיעה אליהן.

המעבר ליישובים החדשים דרש את הסכמתם של הבדואים. רבים מהם סירבו לו, אולם זו הייתה הברירה היחידה עבורם לקבלת תנאי מחיה בסיסיים שנכללו בהתיישבות החדשה. עד לתחילת שנות האלפיים, המעבר למגורים בעיירה היה תנאי לקבלת הכרה בחוקיות ההתיישבות.

סיבה נוספת לחוסר הרצון לעבור לעיירות מוסדרות קשורה לאחד המאפיינים המשמעותיים בחברה הבדואית מאז ומתמיד והוא ההשתייכות השבטית. השתייכות זו היא מגדיר משמעותי בחייו של הפרט הבדואי, הן בעבר והן בהווה. מידת הניידות החברתית בין השבטים היא זעומה. במקביל, תהליכים אלה גרמו גם להיחלשות מעמד השייח'ים, זקני השבט הבדואים, שמשקלם היה רב בתוך הקהילות הבדואיות בהיבטים של גישור סכסוכים.[52]

המעבר לעיירות גרר אחריו שינוי גם במעמדה החברתי של האישה בתוך הקהילה הבדואית. הנשים, שמילאו תפקיד מרכזי בקיום הכלכלי בחיים הנומאדיים, נותרו מנותקות עקב תהליכים אלה. עולמן הצטמצם לזירה הביתית והחמולתית בשלב העיור הראשון. לאחר מכן, דרך רכישת השכלה, הן החלו לשוב לעולם הכלכלי, זאת בזכות השתלבותן בשוק התעסוקה. עם זאת, לאור המבנה הפטריארכלי של החברה הבדואית, יציאת הנשים לעבודה תלויה עדיין בהסכמתו של הגבר.[53]

בכפרים הלא מוכרים אין שירותים בסיסיים ותשתיות, דבר שמקשה על האוכלוסייה במקומות האלה לייצר סביבת אקלים נורמטיבית בהיבטים שונים כמו החינוך, חיי קהילה מיטביים וחיי משפחה הולמים.[50]

אם כן, אנו רואים כי השינויים הפיזיים בתנאי המגורים הולידו גם שינויים במרקם החברתי והכלכלי של החברה הבדואית בנגב והם בעלי השפעה בתחומים רחבים מאוד, שאינם נוגעים רק למקום מגוריהם.[54]

תוכנית פראוור

עריכה

על פי החלטת ממשלה מאוקטובר 2007,[55] הוקמה ועדת גולדברג שנדרשה להמליץ לממשלה על מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בינואר 2009, לאחר בחינת דו"ח ועדת גולדברג,[56] מינתה הממשלה צוות יישום ויישוב הסתייגויות אשר נדרש להגיש מתווה מפורט ובר-יישום להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. לתפקיד ראש הצוות מונה אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. ב-31 במאי 2011 הגיש צוות פראוור את המלצותיו. ב-11 בספטמבר 2011, בהחלטה מס' 3707, אישרה ממשלת ישראל את תוכנית פראוור.[57]

באותו היום אישרה הממשלה גם תקציב של 1.2 מיליארד ש"ח ליישום התוכנית. מטרת התוכנית היא לגרום לשילוב טוב יותר של הבדואים בחברה הישראלית. התוכנית נועדה גם להביא לצמצום משמעותי של הפערים הכלכליים והחברתיים בין האוכלוסייה הבדואית בנגב לכלל החברה הישראלית. מדובר בקידום מנופי צמיחה תוך דגש מיוחד על נשים וצעירים בתחומי התעסוקה והתשתיות התומכות בה. התוכנית תתמקד בפיתוח אזורי תעשייה, הקמת מרכזי תעסוקה ביישובים, קידום הכשרות מקצועיות ועוד. יופנו משאבים לתחומים תומכי תעסוקה ובמרכזם חינוך, תשתיות (לרבות מבני ציבור ותחבורה), חברה וקהילה וכן ביטחון אישי של התושבים. כל אלו צפויים לקדם באופן משמעותי את מצב התעסוקה במגזר, את מצבם הכלכלי של התושבים והיישובים ושיפור בתנאי החיים בהם.[58] תחום ההתיישבות כולל תהליך תכנון מקיף במסגרתו יורחבו יישובים בדואים קיימים. כן ייקלטו תושבים ביישובי המועצה האזורית אבו בסמה ויוקמו יישובים במסגרת תוכנית המתאר המחוזית באר שבע. האופי של כלל ההתיישבות – חקלאית, כפרית, פרברית או עירונית – יותאם לאופי האוכלוסייה וייעשה בשיתוף פעולה עמה. ההערכה היא כי מקום מגוריהם של כשני שלישים מתושבי הפזורה יוסדר בקרבת מקום.

 
אנשי השבט תראבין עברו ליישוב החדש הבנוי עבורם, תראבין א-צאנע, אוגוסט 2012

לפי החלטת הממשלה, תביעות הבעלות על הקרקע יוסדרו באמצעות מנגנון אחיד ושקוף שייקבע בחוק, ולפיו יינתנו תמורות בקרקע ובכסף בהיקף משמעותי. כך למשל, עבור כל תביעת בעלות של תובע שמחזיק בקרקע, שתוסדר במלואה, יקבל 50% מסך תביעתו, לעומת 20% בלבד המוצעים לו. החוק קובע כי מי שיאחר בהגשת התביעה או שהדיון בבקשתו לא יסתיים עד לתאריך קובע יאבד את זכותו בה אפילו אם בעלותו הוכחה.[59] מי שיישאר על הקרקע צפוי על פי הצעת החוק לעונש של שנתיים מאסר.[60]

במסגרת התוכנית מתוכננת שכונה חדשה לבני שבט אל-עזאזמה בשטח שעליו הם יושבים ליד יישוב הקבע הבדואי שגב שלום.[61] שבט אל-עזאזמה מונה כ-14,000 איש, היושבים באזור רמת בקע, רמת חובב וכלא באר שבע. לפי הרשות, הושגה הסכמה עם כמחצית מבני השבט על בניית השכונה החדשה בשטח שעליו הם יושבים, צמוד ליישוב. התושבים יקבעו יחד עם אנשי התכנון את אופן חלוקת המגרשים, את מיקום המסגד, המרפאות וסניף טיפת החלב, ואת פיזור החממות והלולים.

דוגמה אחרת – יישוב בדואי חדש, תראבין א-צאנע. בעבר אנשי השבט ישבו ליד היישוב עומר. אחרי מספר הסכמים עם השלטון כל השבט עבר ליישוב החדש הנבנה עבורו לא רחוק מבאר שבע.

בספטמבר 2012 אישר משרד הפנים להרחיב את היישוב הבדואי לקייה בנגב בשלוש שכונות שיכללו 2,000 יחידות דיור, חלקן גם בבנייני קומות.[62]

הפרלמנט האירופי מתח ביקורת על התוכנית ודרש מישראל לעצור את יישום תוכנית פראוור.[63] גם ועדת האו"ם למניעת אפליה גינתה את התוכנית. בדצמבר 2013 התקיימו הפגנות נגד תוכנית פראוור בחורה, בחיפה ובירושלים, וב־12 בחודש הודיע בני בגין כי הדיון בתוכנית ייפסק וכי ראש הממשלה קיבל את ההמלצה להסיר את החוק. בשנת 2014 הורחבו פעולות ההריסה של מבנים השייכים לבדואים בנגב.[64] נהרסו 1,073 מבנים בהשוואה ל-697 הריסות בשנת 2013, מכלל המבנים 718 נהרסו בידי בעליהם כדי להימנע מהריסה משטרתית. המשרד לביטחון פנים מעריך כי פעולות ההריסה הן הגורמות להיענות הבדואים לתוכניות ההסדרה המוצעות להם.[65]

החלטת ממשלה 3708

עריכה

בשנת 2011 התקבלה החלטת ממשלה מספר 3708 בדבר תוכנית לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב ולשילובה בכלכלה ובחברה הישראלית. משרד החקלאות ופיתוח הכפר, באמצעות האגף לפיתוח כלכלי חברתי – החברה הבדואית בנגב, עסק במעקב ובקרה אחר יישום התוכנית על כל היבטיה.

ההחלטה עסקה בחמישה תחומים:

  1. העלאת שיעור התעסוקה של האוכלוסייה הבדואית בנגב תוך גיוון מקומות התעסוקה והגברת השילוב של המועסקים במשק הישראלי[66]
  2. קידום ההשכלה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב במטרה לתמוך בתעסוקתה
  3. פיתוח תשתיות בדגש על תשתיות תומכות תעסוקה, השכלה וחברה, כמו תחבורה ומסגרות לילדים
  4. חיזוק הביטחון האישי
  5. חיזוק ופיתוח חיי החברה, הקהילתיות והמנהיגות ביישובים והרחבת שירותי הרווחה

סך תקציב ההחלטה עמד על 1.3 מיליארד ש"ח, מתוכם עמד התקציב התוספתי, תקציב שאינו עומד בבסיס התקציב של המשרדים, על כ-68%.

בהמשך לתוכנית החומש לשנים 2012–2016, קיבלה הממשלה את החלטה 2397, תוכנית חומש לקידום אוכלוסיית הבדואים בנגב, לשנים 2017–2021. תקציב ההחלטה עומד על 3.2 מיליארד ש"ח ועל יישומה הופקד גם כן האגף לפיתוח כלכלי חברתי במשרד החקלאות, שעבר בשנת 2021 בעקבות ההסכמים הקואליציוניים למשרד הרווחה. ההחלטה מממשיכה את החלטה 3708, תוך מתן דגש לפיתוח הרשויות המקומיות.

הבדואים בצפון הארץ

עריכה

באזור הגליל התגוררו עד קום המדינה שבטים בדואים רבים, רובם נודדים למחצה. בזמן מלחמת העצמאות חלקם עזבו לסוריה וירדן. אך לקראת תום המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמהלך מלחמת העצמאות סייעו בדואים רבים לצה"ל מתוך אמונה שהשלטון הישראלי החדש ייטיב עימם. בשנת 1949 מנו הבדואים בצפון ישראל כ-6,500 נפש.[67]

נכון לשנת 2004, מתגוררים כ-60,000 בדואים בצפון ובמרכז מדינת ישראל,[2] ובעיקר בגליל ובעמק יזרעאל, המשתייכים לכ-75 שבטים שונים.[68]

עם גידול האוכלוסייה בגליל ועיבוד אינטנסיבי של הקרקעות, חל אצל הבדואים של צפון הארץ מעבר מזורז להתיישבות קבע. הממשלה תמכה בכך ובנתה יישובים קבועים במיוחד לבדואים עם קרקעות זולות ותשתית ציבוריות מפותחות – בתי-ספר, קופות-חולים וכו', וגם תשתיות מים, ביוב וחשמל. אזור גוש שגב היה תחום הנדידה המסורתי של שני שבטים: שבט ערב אל-סוועאד (צפונה לכביש סכנין) ושבט ערב אל-חוג'יראת (אנשי הסלעים/האבנים)[69] המתגורר דרומה ממנו על רכס יוטבת. שני השבטים הבדואים האלה הם הגדולים באזור הגליל. בתחילת שנות ה-1980 מנה שבט חוג'יראת כ-3,500 נפש, ושבט סוואעד – כ-3,000 נפש. מרבית בני שבט חוג'יראת מתגוררים בכפר ביר אל-מכסור, והשאר נשארו על הרכס ביישוב הישן דהרה הנמצא ליד יודפת העתיקה.

היישובים בגליל ושבטיהם

עריכה
רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
יישובי הבדואים בצפון ושבטיהם
יישוב שבטים
אבטין עומרייה, אבו קמיר, קמיראת, תורכמאן, זובידאת, חואלד, חילף
אום אל-גנם סעאידה
בועיינה-נוג'ידאת נוג'ידאת
ביר אל-מכסור חוג'ייראת
שפרעם זייוד, כעביה, סואעד
בסמת טבעון זבידאת, סעדיה
זרזיר מזאריב, אלהייב, ג'ואמיס,[70] גריפאת, עיאדאת
דמיידה חוג'ייראת
ואדי אל-חמאם אלוהיב, אלהייב, ע'וארנה
בענה סואעד
חוסנייה
סוואעד חמירה
כמאנה
סלאמה
ראס אל-עין
מנשייה זבדה זבידאת, סעאידה, עבדאלחלים
מכמאן (חלק מכמאנה) חוג'ייראת
כעביה סלאמנה, נמורה, אבו סויד, אבו עיד, טואהרה, ח'ויראת, ברק, גוזלי, ועוד משפחות קטנות
ערב אל עראמשה עראמשה
ערב אל נעים אלנעיים
שיבלי סבייח
טובא-זנגרייה אל-זנגרייה, אלהייב
רומת אל-הייב אלהייב
אום מתנאן אלענאמי

השבטים לפי יישובים

עריכה
שבט יישובים
אלהייב טובא-זנגרייה, רומת אל-הייב, זרזיר
אלוהיב ואדי אל-חמאם
אלחלף חילף
אלנעיים ערב אל נעים
בראזי טובא-זנגרייה, ואדי אל-חמאם, שעב, ריחאניה
גואמיס זרזיר
גריפאת זרזיר
דלאיקה בסמת טבעון
זייוד שפרעם, אבטין
זבידאת בסמת טבעון, מנשייה זבדה
חג'אג'רה חג'אג'רה
חוג'ייראת ביר אלמכסור, דמיידה, מקמאן, דהרה
חמדון עילבון
טבאש טבאש
כעבייה כעבייה, שפרעם, עוספיא, מדינת ירדן
מואסי אעבלין, שפרעם, דיר חנא
מזאריב זרזיר
מריסאת טמרה, אעבלין
נוג'ידאת בועיינה-נוג'ידאת
סבייח ערב אל שיבלי (ערב אלסבייח), כפר מצר
סואעד בענה, סלאמה (הגליל), כמאנה, חוסנייה, ראס אל-עין, סוואעד חמירה
סויטאת טבאש
סעאידה אום אל-גנם
סעדיה בסמת טבעון
ערב אלעואדין / תורכמאן אבטן, ח'רבת לד, סולם, שכונת הבדואים נצרת, קרקור, הנגב
ע'וארנה ואדי אל-חמאם
מואסי, אבו קמיר, קמיראת אבטין
עיאדאת זרזיר

שירותי בריאות

עריכה

ד"ר בנימין בן אסא היה בין הראשונים שתיארו את השפעת המדבר על בריאות הבדואים.[71] בכל יישובי הקבע הבדואים המוכרים על ידי המדינה יש סניפים של קופות חולים: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. כן נפתחו תחנות טיפת חלב. לעומת זאת, בדואים של הפזורה נאלצים להגיע ליישובי קבע או לבאר שבע על מנת לקבל שירותי בריאות. 60% מהגברים הבדואים מעשנים, רובם מגיל צעיר יחסית.

בשנת 2009 התפרסם דו"ח של משרד הבריאות לפיו ילדים בדואים סובלים מבעיות גדילה, חוסרים תזונתיים ועוד. למרות הניסיונות לשיפור מצבם, בריאות הילדים ירודה.[72] שיעור תמותת התינוקות במגזר הבדואי הוא בין הגבוהים במדינה – תמותת התינוקות עד גיל שנה במגזר הבדואי גבוהה פי ארבעה ויותר בהשוואה ליישובים היהודיים בישראל (לפי נתוני 2011).[73] אבל לפי ממצאי הדו"ח של משרד הבריאות (2009), משנת 2004 נצפית מגמת ירידה בשיעורי תמותת תינוקות בקרב הבדואים בנגב מ-16.9 ל-1,000 לידות בשנת 2004 ל-11.5 ל-1,000 לידות בשנת 2007.[72] משרד הבריאות מקצה תקציב שנתי לפרויקט מיוחד להפחתת תמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית בנגב. הגורם העיקרי לתמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית הוא מומים מולדים ומחלות תורשתיות, שגרמו ל-43% ממקרי התמותה בשנים 2004–2006.

90.4% מהילדים הבדואים בנגב מקבלים את כל המנות של החיסונים השגרתיים המומלצים על ידי משרד הבריאות בתוכנית חיסוני השגרה בילדות המוקדמת. כתוצאה מקבלת החיסונים, משנת 1999 לא התקבלו דיווחים על מקרי תחלואה בחצבת, חזרת, אדמת, קרמת (אסכרה), טטנוס (פלצת), פוליו (שיתוק ילדים) ודלקת כבד נגיפית B בקרב ילדים בדואים מתחת לגיל 5. משנת 2001 התקבלו דיווחים על מקרים ספורים בלבד של דלקת קרום המוח ואלח דם שנגרמו על ידי Haemophilus influenzae מזן b (בממוצע 1.2 לשנה). כמו כן, משנת 2001 אובחנו מקרים בודדים של דלקת כבד נגיפית A עקב הכנסת החיסון נגד המחלה לשגרת החיסונים הניתנים בתחנות טיפת חלב ברחבי המדינה ב-1998; ועדיין מאובחנים מדי פעם מקרים מעטים של שעלת בקרב ילדים בדואים (בממוצע 7.3 לשנה).

השכלה

עריכה
  ערך מורחב – השכלה גבוהה בחברה הבדואית בישראל

עד שנות ה-50 רוב מוחלט של הבדואים בישראל לא ידעו קרוא וכתוב. חוק לימוד חובה יושם בתחילה באופן חלקי ביותר. בתקופת הממשל הצבאי, בין השנים 1948–1966, הוגבלה הניידות של האוכלוסייה הערבית-הבדואית, ונדרש היתר מיוחד לתעסוקה וללימודים. כתוצאה מכך נמנעה מרבים, ובמיוחד מנשים, הזכות לחינוך. רק בשנות ה-70 המאוחרות החלה המדינה ליישם את חוק לימוד חובה בנגב. שני בתי-ספר נבנו בשני יישובים בדואים. בניגוד לנשים הערביות מצפון הארץ, שהייתה להן גישה למערכת חינוך מפותחת, לנשים הערביות הבדואיות לא הייתה כמעט גישה למערכות חינוך פורמליות. רק ב-1976 האישה הבדואית רכשה השכלה גבוהה ורק ב-1988 קיבלו 12 נשים בדואיות את התואר הראשון. למרות זאת, יישום חוק לימוד חובה חולל מהפכה במגזר. במהלך דור אחד השתנתה רמת האוריינות מ-25% ל-95%. אלה שעדיין אינם יודעים קרוא-וכתוב הם על פי רוב קשישים. רמת הנשירה מבתי-הספר עודנה גבוהה מאוד, בין הגבוהות בישראל. לפי נתוני 2010, שיעור הנשירה במגזר נע בין 4.1% (בחורה) ל-10.6% בשבט הבדואי אל-אעצם.[74] בשנת 1998 האחוזים היו גבוהים עוד יותר: רק 43% מהצעירים הבדואים התחילו ללמוד בכיתה י"ב.

מאמצים רבים נעשים על מנת לשפר את המצב. באוניברסיטאות לדוגמה, יש מלגות מיוחדות לבדואים. זה גרם לעלייה חסרת תקדים בכמות הסטודנטיות מהמגזר – פי 6 רק בחמש שנים – בין השנים 1996 ל-2001.

בקיץ 2012 אותרה מגמה חדשה – מאות בדואים מתקבלים ללימודים גבוהים באוניברסיטאות הפלסטיניות. שכר הלימוד הגבוה בישראל, הדרישה לעבור את הבחינה הפסיכומטרית ומחסור במקצועות שמעניינים את הבדואים, גורמים למאות מהם ללמוד באוניברסיטאות בחברון ובג'נין.[75]

 
סימניה – רקמה בדואית במסגרת הפרויקט רקמת המדבר של נשות הכפר לקייה

מעמד האישה ותעסוקת נשים

עריכה

במשך שנים רבות הייתה הזנחה של הנשים הבדואיות בתוך המגזר אך לאחרונה חל שיפור ומעמד האישה התחזק. הסיבה לכך היא הרחבת ההשכלה הגבוהה ויציאה הדרגתית של נשים בדואיות לשוק העבודה.[76] הנשים הבדואיות זכאיות למלגות מיוחדות.

כמו כן הן משתתפות בקורסי הכשרה מקצועית במסגרת פרויקטים שונים. לדוגמה, קיים פרויקט האריגה בנגב בכפר לקייה – קורס הכשרה בעיבוד טקסטיל, תפירה, וייצור בגדים במשך השנתיים האחרונות. המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי הוביל יוזמה בשיתוף פעולה עם משרד התעשייה, המסחר והעבודה בקרב הקהילה הבדואית בכפר לקייה, וסיפק ל-20 נשים בדואיות הכשרה מיוחדת. הפרויקט כלל הכשרה בעניין התעסוקה, הכשרה בניהול עסקים, עזרה בבניית עסק, והדרכה ממושכת. זה היה פרויקט מאוד מוצלח – ארבע משתתפות הקימו עסק שיתופי של עיצוב וייצור אופנה לנשים מוסלמיות; 9 משתתפות הקימו מפעל תפירה, ואחרות התחילו לתפור בגדים באופן אינדיבידואלי מהבית.[77]

שיעור הנשים הבדואיות המשתתפות בשוק העבודה נמוך במיוחד ועומד על 11.4%. מחקר שנערך על ידי עַאמֶר אבו קַרְן קבע כי הסיבות לשיעור הנמוך הן מחסור בהשכלה ובניסיון רלוונטי לשוק העבודה, והיעדר תשתיות תחבורה נאותות.[78] קרנית פלוג וניצה קסיר הצביעו על אפליה בשוק העבודה, רמת ההשכלה ביישובים הבדואים ומחסור במקומות עבודה מתאימים באזור כגורמים מהותיים בהסבר של שיעורי התעסוקה הנמוכים של הנשים בחברה הבדואית.[79]

האוהל הבדואי

עריכה
 
בדואים ליד סוכת גומא בעמק החולה, 1920

האוהל הבדואי בלהג הבדואי קרוי גם בֵּית - שַעַר. נחשב בעבר, ובמקרים מסוימים גם כיום, לביתם של הבדואים שנדדו ממקום למקום. האוהל הוא חלק מרכזי מאוד בחיי היום-יום הבדואיים ונחשב לחלק חשוב בזהות ובמורשת. כיום, עם מעברם של רבים לבתי קבע, נמצא בסמיכות אליהם גם אוהל המשמש לאירוח.[80]

חומרי הגלם של האוהל הבדואי הקלאסי

עריכה

האוהל הבדואי הקלאסי עשוי משיער עיזים וכבשים, המעניק חום, מגן מפני הקור העז, ומונע חדירת מי גשמים. החומרים מהם עשוי האוהל מקלים על בעליו, ומאפשרים לו לעבור ממקום למקום בהתאם למזג האוויר. חומר גלם זה מגן על תושבי האוהל מפני תנודות האקלים המאפיינות את המדבר.

על גבי בד האוהל מונחת יריעה נוספת (الشقاق – אלשקאק) שמטרתה למנוע חדירת מים כשיורד גשם. בתוכו ישנה חלוקה המפרידה בין נשים וגברים (الخدرة – אלח'דרה). כמו כן, ישנם עמודים שמטרתם לייצבו, ומחוצה לו ישנם חבלים שמטרתם להחזיקו צמוד לאדמה ולאווררו במידת הצורך (الطناب – אלטנאב).

גודלו של האוהל הבדואי הוא לרוב כשבעה מטרים והוא מחולק לשני מדורים: האחד לקבלת אורחים (בערבית רַבּעַה), והשני עבור הנשים והטף, המכונה מַחַלְלַת אל-חַרִים. יש כאלה המכנים את האוהל המרכזי המיועד לקבלת האורחים בשם: שַיק מַקְעַד אל-רִגַ'אל (מקום מושב הגברים). בין מדור הגברים ומדור הנשים ישנה מחיצה.

במדור הנשים נמצאים הכסתות, הכיריים ומכשירי האוהל: פטיש עץ גדול, קערות נחושת, מכשירים לתעשיית החלב. כמו כן נמצא באזור זה ארגז האישה (סנדוק), שבו היא שמה את חפציה האישיים, בגדיה, כספה ותכשיטיה. לארגז יש מכסה ומנעול, והמפתח שמור אצל עקרת הבית על בגדיה, ובזמן השינה היא הייתה מניחה אותו סמוך לראשה מחשש שייגנב.[81]

השוואה בין האוהל הקלאסי לבין האוהל העכשווי

עריכה

חומרי הגלם של האוהל בעבר היו שיער עזים וכבשים, ולכן הוא יכול להיות נייד. לעומת זאת כיום המבנה המדמה את האוהל (בניסיון לשמר את המסורת) הוא נייח ועשוי בטון, ובתוכו ישנו בד של אוהל. כמו כן, בשונה מצורת הישיבה של פעם שהייתה על שטיח, כיום יושבים באוהל הבדואי על ספות, בדיוק כמו שיושבים בבית מודרני.

כאמור, האוהל בעבר היה מחולק לפי חלוקה מגדרית, ואילו כיום בשל העובדה שישנו בית קבע, הנשים נמצאות בבית והגברים באוהל, והוא משמש רק בזמנים של מסיבות ואירועים מיוחדים.

האוהלים של פעם היו מחוסרי אמצעים טכנולוגיים, ולמעט תאורה ורדיו לא היו בהם מכשירי חשמל נוספים. כיום האוהלים מכילים טלוויזיה, "ראוטר" ואפילו אמצעי מיזוג אוויר שונים.[80]

כלים ייחודיים באוהל הקלאסי

עריכה
  • השטיח (بساط) – הבד מיוצר על ידי נשים, וכולל שילוב של צבעים שונים המייחדים את המורשת, רוב החוטים אדומים.
  • עור כבשים מיובש (جاعد) – משמש כשטיח או כיסוי ומטרתו היא לבודד מקור ומחום.
  • קומקום, כלי הגשה לקפה (دله, صباب) – עשוי נחושת, מונח על האש כדי להכין קפה ולהגישו לאורח.
  • אבני ריחיים (ارحي) – מורכב משני סלעים ועץ "טחנת ידיים" ומשמש לטחינת חיטה או גריסים.
  • מטחנת קפה (الهون) – משמשת לשתי מטרות בו-זמנית: לטחינת קפה ובמקביל להשמעת צליל ככלי מוזיקלי, כשבאותה העת נשים שרות שירים פופולריים.
  • כלי נגינה: רבאבה (ربابه) – כלי קשת בעל מיתר אחד. גוף הכלי עשוי ממסגרת עץ מלבנית שעליה מתוח עור כבשים, משני הצדדים. המיתר עשוי משיער של זנב סוס, וכך גם השיערות של הקשת.[82]
  • מחבת קלייה (محمص) – עשוי מנחושת, משמש לצליית קפה ומקבל צבע חום כהה, כלומר מוכן לטחינה ולהגיש אותו לאורח לאחר הכנתו על האש.

יחס המגזר הבדואי לצה"ל

עריכה

אף שהבדואים אינם מחויבים לשרת בצה"ל, כבר בשנות ה-50 שולב מספר קטן של בדואים כגששים ביחידת המיעוטים לשעבר.

כיום רק אחוזים בודדים מתוך בני המיעוט הבדואי שחיים בישראל בוחרים לשרת בצה"ל.[83]

בדואים שכן בוחרים לשרת צפויים להתגייס ליחידת הגששים,[84] לגדס"ר הבדואי (סיירי המדבר),[85] או למשמר הגבול. במחנה מחו"ה אלון יש מסלול טירונות בשם "פלוגת אייל" המיועד למתגייסים בדואים – מסלול זה עוזר להם לתרגל ולשפר את העברית שלהם תוך כדי הטירונות, ופותח בפניהם אפשרויות שיבוץ נרחבות מלבד היחידות המוכרות למגזר. בשנת 2020, שם הפלוגה שונה ל"ראם" - וכיום מתגייסים לפלוגה זו כל בני המיעוטים המעוניינים להתנדב לגיוס לצה"ל, בין השאר בשל הצורך שלהם לחזק השפה העברית בקרבם: דרוזים, צ'רקסים, ערבים-מוסלמים (לרבות הבדואים), פלאחים וערבים-נוצרים. הגיוס לפלוגת ראם במחו"ה אלון מתבצע ב-3 מחזורי גיוס בשנה, כשבכל מחזור מספר החיילים אמנם משתנה, אך נע בין 100-150 מתגייסים (מתוכם כ-98% הם גברים: בין אם ערבים, דרוזים או צ'רקסים) בלבד.

הגיוס שנוי מאוד במחלוקת בקרב בני העדה. בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה, ובעקבות תחושת האפליה של רבים במגזר והתחזקות התנועה האסלאמית בקרב התושבים, נרשמה ירידה באחוז המתגייסים הבדואים.[86] עם זאת מאז 2002 הסתמנה מגמת עלייה במספר המתגייסים, שהגיע למאות חיילים בשנה. כמו כן נרשם מקרה ראשון של גיוס לוחמת בדואית (אמירה אל-הייב מהצפון), שהתגייסה למג"ב, וכן גיוס של בדואים בודדים לעתודה האקדמית. בשנת 2004 שירתו בצה"ל כ-1,000 בדואים[87] ובשנת 2021 שירתו בצה"ל כ-1,500 בדואים, רבים מהם בשירות קבע.[88]

לזכר הבדואים שנפלו בעת שירותם, הוקמה אנדרטת הלוחם הבדואי.

כל חברי הכנסת הבדואים שכיהנו בכנסת ישראל התנגדו לגיוס המגזר לצה"ל. ח"כ טלב א-סאנע הצהיר שהוא מסרב לשירותם של הבדואים בצה"ל, ואף הציג חיילים אלו כ"חלק ממכונת הג'נוסייד של ישראל כנגד הפלסטינים" וקרא להם לחזור, כדבריו, למקומם הטבעי בקרב עמם.[89]

נציגים בולטים של הקהילה בישראל

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • אבשלום שמואלי, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, גומא (תל אביב), 1970
  • עמנואל מרקס, החברה הבדוית בנגב, הוצאת ספרים "רשפים", 1974
  • אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר (בר-צבי, ששון: "מאפיינים של חיי הבדואים בנגב טרם התנחלות"), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1979
  • יעקב חבקוק: עקבות בחול - גששים בדווים בשירות צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998
  • מאגר המידע של אתר סנונית בנושא הבדואים בישראל, 2001
  • ארנון סופר, "הבדואים בישראל - היבטים גאוגרפיים ב־2007", אופקים בגאוגרפיה 68–69, 2008, עמ' 202–223
  • פורת ח., הבדווים בנגב, בין נוודות לעיור 1948–1973. מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון, 2008
  • ח'ליל אבו רביע, בדווי הנגב בין פוליטיקה שבטית למפלגתית, 2012
  • אורן יפתחאל, א. אמארה וא. אבו סעד (עורכים), (אי)צדק ילידי – זכויות, מרחב ופוליטיזציה של הבדווים, קאמברידג': הוצאת הרווארד 2013 (באנגלית)
  • זאב זיוון, יחסי יהודים ובדווים בשנות ה-40 וה-50 בנגב, הוצאת מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מכון קק"ל לתולדות הציונות וההתיישבות 2017
  • יגאל צחור, החצר האחורית שלנו, הוצאת כרמל, 2017
  • אליעד וינשל, והנגב לא ישקוט - סוגיית הבדואים בנגב, בין פתרון אזרחי לסכסוך לאומי, ידיעות ספרים, 2018
  • ירון עובדיה, הבדווים במדבר יהודה - עולם הולך ונעלם, הוצאת רסלינג, 2022

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא בדואים בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הבדואים - דת ואמונה, באתר lib.cet.ac.il
  2. ^ 1 2 הבדואים במדינת ישראל, באתר הכנסת
  3. ^ Page:Mount Seir, Sinai and Western Palestine.djvu/175 - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית) Mount Seir, Sinai and Western Palestine, Author Edward Hull, 1885
  4. ^ מצוטט ב"עיונים במאמצים ליישוב הנגב מאז העלייה הראשונה ועד העלייה הגדולה לישראל", שמעון רובינשטיין, 2,000
  5. ^ 1 2 Cédric Parizot. "Gaza, Beersheba, Dhahriyya: Another Approach to the Negev Bedouin in the Israeli-Palestinian Space"; Bulletin du Centre de recherche français de Jérusalem, 2001
  6. ^ רות קרק, תולדות ההתיישבות החלוצית היהודית בנגב עד לשנת 1948, הוצאת אריאל 2002, עמוד 57
  7. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 132–133
  8. ^ יוסף בן דוד, הבדווים בנגב, 1960-1900, באתר מטח
  9. ^ חנינא פורת, מהלכי מדינת ישראל וחלופות השמאל לפתרון שאלת הבדווים בנגב 1953–1960, עיונים בתקומת ישראל 10, 2000, עמ' 420–476
  10. ^ 1 2 יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 68.
  11. ^ עמנואל מרקס, בדווי הנגב בשנות השישים. בתוך: ארץ הנגב, אדם ומדבר, כרך ב, משרד הבטחון, 1979, עמ' 639–640
  12. ^ לטיף דורי, סכנת רעב מאיימת על משפחות הבדוים בנגב, על המשמר, 7 בדצמבר 1956
  13. ^ הבדווים מאשימים הסיירת הירוקה קציני צה"ל והמשטרה בהתעללות, דבר, 15 במרץ 1979
  14. ^ אריה דיין, הלוחמה הכימית של מינהל מקרקעי ישראל, באתר הארץ, 30 במרץ 2004
  15. ^ תושבי אל-עראקיב בונים מחדש את הכפר שנמחק כליל מכוח צווי הריסה, "אפוק טיימס", 7 באוגוסט 2010
  16. ^ חוק העז השחורה מאת יצחק ביילי, באתר סנונית
  17. ^ ניר דבורי, ‏"ארץ המרדפים" החדשה של צה"ל - והמבצע חסר התקדים, באתר ‏מאקו‏, 4 במרץ 2021
  18. ^ אוכלוסייה וקבוצות גיל, באתר הכנסת, ‏10 ביולי 2023
  19. ^ תומר מזאריב, תהליך השתלבות הבדווים בערים ובכפרים הערביים בגליל: היבטים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, מתחילת המאה ה-18 ועד לסוף המאה ה-20, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2016, עמ' 209
  20. ^ מספר התושבים במגזר הבדואי, באתר cms.education.gov.il, באתר משרד החינוך
  21. ^ תמונת מצב המדינה 2018
  22. ^ החברה הבדואית בישראל בראי עולם התעסוקה (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2020)
  23. ^ אהוד פראוור, לירית סרפוס, הבדואים בנגב: מדיניות, קשיים והמלצות, המועצה לביטחון לאומי, עמוד 5
  24. ^   אור קשתי, שיעור הילודה הממוצע של נשים בדואיות ירד בחצי בתוך 20 שנה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2021
  25. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 69
  26. ^ מירב ארלוזורוב, החופש החדש של הנשים הבדוויות, באתר TheMarker‏, 21 באפריל 2009
  27. ^ ד. בן רבי, ש. עמיאל, פ. ניג'ם, ט. דולב, ילדים באוכלוסייה הבדווית בנגב: מאפיינים, צרכים ודפוסי שימוש בשירותים
  28. ^   מירב ארלוזורוב, 18% מהגברים הבדואים בנגב מתחתנים בניגוד לחוק עם יותר מאישה אחת, באתר TheMarker‏, 6 בדצמבר 2017
  29. ^ קובץ התקנות (עמ' 151–152), באתר משרד המשפטים
  30. ^ הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב
  31. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 72
  32. ^ אורן יפתחאל, אורטל צבר, של מי האדמה - הבדואים או המדינה?, באתר ynet, 5 באוגוסט 2010
  33. ^ קאסם אלצראיעה, משפט שבטי: אינטגרציה או סגרגציה, לקסי-קיי גליון 7, המכללה האקדמית קיי, 2017
  34. ^ התהוות הטריטוריאליות בקרב בדווי הנגב במעבר מנוודות, באתר beduin.snunit.org.il
  35. ^   כך אנחנו נראים: שבעה גרפים שמלמדים על מצבה הכלכלי־חברתי של ישראל, באתר TheMarker‏, 29 במאי 2018
  36. ^ שחר אילן, שירות התעסוקה: כך החמיר משבר הקורונה את מצב הבדואים בנגב, באתר כלכליסט, 24 במאי 2020
  37. ^ אבי אשכנזי, המשטרה מקימה יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית, באתר nrg, nrg מעריב, 18 באפריל 2012
  38. ^ רחפנים, טרקטורונים וחמ"ל מיוחד: המלחמה של המשטרה בבריונות בכבישי הנגב עולה מדרגה, באתר וואלה, 28 באוגוסט 2021
  39. ^ עידן הנגב (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2020)
  40. ^ אזור התעשייה עידן הנגב (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2020)
  41. ^ העבודה על אזור התעשייה שוקת מתחילות
  42. ^ אזור תעשייה שוקת ברשות מקרקעי ישראל
  43. ^ החלטת ממשלה 2397 למגזר הבדואי בדרום
  44. ^ 1 2 מטח, החקלאות הבדואית בנגב, באתר מטח - הספרייה הבדואית
  45. ^ 1 2 3 4 ג' סימון, נ' אבריאל - אבני, ח' פדיה, י' בלפר, לחלום את המקום מחדש, מחקרי הנגב, ים המלח והערבה
  46. ^ 1 2 יאן לנדאו, עארף אבו רביעה, דוד אבלגון וסעיד אבו סיאם, הרעייה העונתית של עדרי הבדואים ביערות קק"ל: התפתחויות מ-2009 ל-2014
  47. ^ 1 2 סקירת שירותי מערכת אקולוגית ברעיית צאן שלפים במרחב נחל שקמה
  48. ^ אילנה קוריאל, לראשונה: רועי צאן בדואים יקבלו מענק ממשלתי, באתר ynet, 9 בינואר 2012
  49. ^ חינוך בחברה הבדואית תמונת מצב
  50. ^ 1 2 3 4 5 אתגר המציאות של הבדואים בנגב, באתר אוניברסיטת תל אביב
  51. ^ האוכלסייה הבדואית
  52. ^ החינוך ככלי לגירוש בכפרים הבלתי מוכרים
  53. ^ החברה הבדוית בנגב
  54. ^ החברה הבדוית בנגב
  55. ^ הקמת ועדה לשם הצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב, החלטה מספר 2491 של ממשלת ישראל השלושים ואחת, משנת 2007, באתר של משרד ראש הממשלה
  56. ^ דין וחשבון להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב (ועדת גולדברג), החלטה מספר 4411 של ממשלת ישראל השלושים ואחת, משנת 2009, באתר של משרד ראש הממשלה
  57. ^ דו"ח הצוות הבינמשרדי ליישום המלצות הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב - המשך הדיון והעברת שטח פעולה ממשרד למשרד
  58. ^ שלמה פיוטרקובסקי, הממשלה אישרה "תכנית פראוור" לישוב הבדואים, באתר ערוץ 7, 11 בספטמבר 2011
  59. ^ סעיף 67 לחוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב טיוטת חוק 2013
  60. ^ סעיף 71 לחוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב טיוטת חוק 2013
  61. ^ יניר יגנה, לראשונה: בדואים ישתתפו בתכנון שכונתם החדשה, באתר הארץ, 1 ביולי 2012
  62. ^ אריאל נוי, בלעדי ל"כלכליסט" - הבדואים עולים קומה: מיישובים לא מוכרים לבניינים משותפים, באתר כלכליסט, 6 בספטמבר 2012
  63. ^ ג'קי חורי, הפרלמנט האירופי נגד התוכנית לפינוי בדואים מכפרים לא מוכרים בנגב, באתר הארץ, 8 ביולי 2012
  64. ^ יאיר יאסׇן, לא מרימים ידיים: מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל, תל אביב: רסלינג, 2022
  65. ^ המשרד לביטחון הפנים, מנהלת דרום לתיאום האכיפה של דיני המקרקעין, דו"ח שנתי, 2014
  66. ^ סוזאן חסן-דאהר. 2012. בדואים לעסקים –קידום יזמוּת עסקית במגזר הבדואי בנגב. ירושלים: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל.
  67. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 67
  68. ^ יואל פרץ, סיפורי אם בקרב שבטי הבדווים בגליל, 1982
  69. ^ נסיעה לאבטליון (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2020)
  70. ^ לילי גלילי, הנפקד הכי נוכח, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2007
  71. ^ השפעת המדבר על בריאות הבדואים, באתר beduin.snunit.org.il, ‏27 בינואר 1969
  72. ^ 1 2 בריאות ירודה לילדי הבדואים, פברואר 8, 2009
  73. ^ דן אבן, עלייה בשיעור תמותת תינוקות במגזר הבדואי, באתר הארץ, 24 באפריל 2011
  74. ^ שיעורי הנשירה של תלמידים ממערכת החינוך, 2011
  75. ^ יניר יגנה, זינוק במספר הבדואים שלומדים ברשות הפלסטינית, באתר הארץ, 30 ביולי 2012
  76. ^ משהו קורה אצל הבדואים בנגב
  77. ^ פרויקטים של בדואים המרכז יהודי-ערבי לפיתוח כלכלי
  78. ^ Abu-Qarn, Aamer, Determinants of Labor Force Participation of Arab Women in the Negev, The Robert H. Arnow Center for Bedouin Studies and Development.
  79. ^ Karnit Flug and Nitsa (Kaliner) Kasir,"Poverty and Employment and the Gulf between them", Israel Economic Review, Vol. 1, p. 55-80, 2003
  80. ^ 1 2 الخيمة.. بيت البدوي في حله وترحاله (בערבית)
  81. ^ טוביה אשכנזי, הבדואים בישראל, אריאל
  82. ^ الربابة ماهي وكيف عرفت (בערבית)
  83. ^ יואב זיתון, בין צה"ל לאיסלאם: שיפור תנאים לבדואים, באתר ynet, 4 בדצמבר 2011
  84. ^ הגשש הבדווי, באתר beduin.snunit.org.il
  85. ^ [ שירות הבדואים בצה"ל], אגף כוח האדם, באתר צה"ל
  86. ^ עמוס הראל, מספר הבדווים המתגייסים לצה"ל ירד ביותר מחצי, באתר הארץ, 14 ביוני 2001
  87. ^ שלמה סבירסקי ויעל חסון, אזרחים שקופים, ספטמבר 2005, באתר מרכז אדוה (מידע על שוויון גיליון מספר 14 - ספטמבר 2005)
  88. ^ אמיר בוחבוט‏, בצל הסתה ברשתות החברתיות: ירידה במתגייסים הבדואים לצה"ל, באתר וואלה, 16 באוקטובר 2021
  89. ^ דן שיפטן, ‏זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
  90. ^ צח יוקד, טיול שורשים, באתר nrg, באתר nrg, אוקטובר 2007
  91. ^ רותי סיני, משרד הרווחה יוצא למאבק - בפוליגמיה, באתר הארץ, 26 במרץ 2008
  92. ^ דני ברנר, בעקבות הגששים, באתר nrg, באתר nrg מעריב, 5 באוקטובר 2003
  93. ^   נדין אבו לבן, אוניברסיטת בן גוריון העניקה לראשונה תואר פרופ׳ לחוקרת ערבייה מהנגב, באתר הארץ, 31 במאי 2021
  94. ^ ד"ר סארה אבו-כף: בין הנשים המשפיעות של מגזין פורבס ישראל, באתר אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ‏11 ביולי 2018
  95. ^ ראויה אבורביעה - 40 עד 40: המנהיגות הצעירה של ישראל, באתר גלובס
  96. ^ [1]
  97. ^ דני ברנר, לראשונה: קצין שריון בדואי, באתר ישראל היום, 29 ביולי 2016


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=בדואים_בישראל&oldid=40044411"