יהדות ארצות הברית

יהדות ארצות הברית
**American Jews**
	; ; ;
	שורה עליונה: אלברט איינשטיין · רוברט אופנהיימר · רות ביידר גינסבורג; שורה שנייה: לאונרד ברנשטיין · יונה סאלק · סטיבן ספילברג ; שורה שלישית: בוב דילן · ג'ורג' גרשווין · סטן לי ; שורה תחתונה: מארק צוקרברג · ברברה סטרייסנד · לארי פייג'
אוכלוסייה
	כ-6 מיליון (יהודים לפי ההלכה); כ-7.5 מיליון (אנשים אשר מזדהים כיהודים); כ-8 מיליון (אנשים שאחד מהוריהם יהודי)
שפות
	אנגלית, עברית, יידיש
דת
	יהדות, אתאיזם
קבוצות אתניות קשורות
	יהדות אשכנז, יהדות ספרד, אמריקאים ישראלים
נוסח תפילה
	נוסח אשכנז, נוסח הספרדים, נוסח לא-אורתודוקסי

יהדות ארצות הברית היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות המונה בין 6 מיליון יהודים ל-8 מיליון יהודים^[1]. הקהילה היהודית בארצות הברית מגוונת ומחולקת בין זרמי היהדות השונים. מרבית יהודי ארצות הברית הם צאצאי מהגרים אשכנזים מאירופה שהגיעו אל "העולם החדש" בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה, כבר בסוף המאה ה-18, שוויון זכויות מלא ליהודים.

ראשיתה של הקהילה היהודית באמריקה הצפונית מתחילה ב-1654 עת התיישבה קהילה יהודית ממוסדת ראשונה של 23 מצאצאי מגורשי ספרד שהקימו את קהילת שארית ישראל בניו אמסטרדם. עד המחצית השנייה של המאה ה-19 הקהילה היהודית בארצות הברית הייתה קטנה יחסית ומנתה אלפים בודדים של יהודים. המצב השתנה עם הגירת מאות אלפי יהודים מגרמניה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, אך השינוי המשמעותי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עת היגרו לארצות הברית כ-2.5 מיליון יהודים ממזרח אירופה שהפכו את הקהילה היהודית האמריקאית לגדולה בעולם החל משנות העשרים של המאה ה-20. לאור שיעורי התבוללות גבוהים מספר היהודים נשאר יציב משנות השישים של המאה ה-20 ועומד על בין 5.5 ל-6 מיליון יהודים.

גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (עיט דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) ומתחתיו קרוביהם האמריקאים – תחילת המאה ה-20

היהודים השתלבו היטב בחברה האמריקנית מכמה סיבות:

הפרדה בין דת ומדינה – בארצות-הברית נהוגה הפרדה חוקית בין דת ומדינה וקיימת סובלנות בסיסית כלפי בני דתות שונות. מאותה סיבה רבים מהיהודים התבוללו.
לאומיות אזרחית – הלאומיות האמריקנית מבוססת על שותפות אזרחית וקבלת החוקה ולא על מוצא אתני משותף. כל אדם מכל קבוצה אתנית או דת כלשהי יכול להיהפך לאמריקני בזהותו.
מדינת הגירה – ארצות הברית היא מדינת מהגרים המורכבת מקבוצות אתניות שונות. היהודים אינם נתפסים כחריגים אלא מהווים קבוצה אחת מני רבות.
תרומה חברתית – התרומה של יהודים רבים לחיי הכלכלה, המדע והתרבות באמריקה זכתה להערכה רבה.

היסטוריה מוקדמת

התקופה הקולוניאלית וראשית ארצות הברית

יהודים החלו להגר למושבות הקולוניאליות באמריקה כבר במאה ה-16 עם התחלת ההתיישבות "הלבנה" ביבשת החדשה. מדובר בעיקר באנוסים מספרד, שהיתרונות הכלכליים בעולם החדש קרצו להם למרות אימת האינקוויזיציה הקתולית. ואכן, הם נרדפו קשות במקסיקו ובפרו הספרדיות. בברזיל הפורטוגזית האינקוויזיציה הייתה פחות אכזרית וגם שם קמה קהילת אנוסים, שמצבם שפר כאשר ההולנדים כבשו את מחוז פרנמבוקו והעיר רסיפה. ההולנדים היו היחידים, בתקופה זו, שאפשרו לאנוסים להופיע כיהודים באורח גלוי והאנוסים נהרו לאזורים שהיו בשליטתם. ברסיפה אף הוקמה קהילה בשם "צור ישראל". אך, ב-1654 הסתיימה התיישבות מוצלחת זו עם כיבוש העיר מחדש על ידי הפורטוגזים ואנשי הקהילה נמלטו והתפזרו לכל עבר.

ב-22 באוגוסט 1654, יהודי בשם יעקב ברסימסון הגיע מהולנד עם קבוצת מהגרים שנשלחה על ידי חברת הודו המערבית ההולנדית לנמל הולנדי בשם ניו אמסטרדם, לחופה המזרחי של צפון יבשת אמריקה. בסמוך לכך בתחילת חודש ספטמבר 1654, 23 יהודים ובהם 13 ילדים שנמלטו מרסיפה הגיעו באונייה לחופי ניו אמסטרדם. גם אשר ליוויי הגיע באותה עת, וייתכן שהיה חלק מאותה קבוצה בת 23 נפש. למרות קשיי הקליטה, מאחר שהיו חסרי כל, והתנגדות המושל ההולנדי פיטר סטויווסנט להקמת יישוב קבע עבורם, הם התיישבו במקום, בעיקר הודות להתערבותם של יהודים הולנדים אמידים בחברת הודו המערבית ההולנדית, שהייתה הבעלים החוקיים של המושבה. היהודים קיבלו על עצמם לדאוג לנצרכים שבהם, קיימו בצנעה את אורח החיים היהודי וזכויותיהם הכלכליות היו מוגבלות. זו הייתה ראשית ההתיישבות היהודית באמריקה הצפונית. ב-1664 נכבשה ניו אמסטרדם על ידי הבריטים ושמה שונה לניו יורק. עד סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל (גם הם נחשבים למיעוט בתוך החברה היהודית שהיגרה לארצות הברית באותן שנים), הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז (גרמניה בעיקר) שבאו ישירות מארצם או דרך אנגליה ואף היו נחשבים ל"רוב". ההערכה היא כי בשנת 1700, לערך, היו בסך הכל כמאה יהודים מתוך כמאה אלף תושבים, שאכלסו את המושבות הבריטיות העתידות להקים את ארצות הברית.

ב-1740 הוציא הפרלמנט הבריטי את חוק ההתאזרחות (Naturalization Act) שאיפשר לכל היהודים היושבים במושבות בריטניה ביבשת אמריקה להפוך לאזרחים. החוק לא נועד רק ליהודים ואיפשר גם להוגנוטים להתאזרח. על מנת לקבל אזרחות היה על המועמד להוכיח ישיבה של שבע שנים ברציפות במושבה. החוק קבע כי יהודים לא חייבים להשתמש בנוסח השבועה הכולל את המשפט "לפי אמונתי האמיתית כנוצרי", ובכך איפשר ליהודים לשאת שבועה שלא נגדה את אמונתם. חוק זה הקדים את אפשרויות ההתאזרחות של יהודים באנגליה עצמה. בין 1740 למלחמת העצמאות האמריקאית התאזרחו על סמך חוק זה כ-200 יהודים, רובם בג'מייקה שהייתה מושבה מאז 1670.

היישוב היהודי מנה בערך 2000 איש בסוף המאה ה-18, כשהוקמה ארצות הברית, מתוך אוכלוסייה כללית של כשני מיליון. הם היו מרוכזים בעיקר בניופורט, ניו יורק, פילדלפיה וצ'ארלסטון. ב-1733 הוקצתה ספינה נפרדת ליהודים עניים מלונדון, במסגרת משלחת מאורגנת מטעם נדבנים בריטים, שהתיישבה בג'ורג'יה. כך, עם סיום התקופה הקולוניאלית ולפני הכרזת העצמאות של ארצות הברית, קמה קהילה יהודית נוספת גם בסאוואנה. ככלל, מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם אף מצוין. הם עסקו במגוון תחומים – מסחר טבק ועד גידול קני סוכר.

מבחינה חוקית וחברתית לא התעוררו כמעט בעיות. בעקבות the British Naturalization Act of 1740 יהודים שהתגוררו לפחות 7 שנים במושבה יכלו לקבל אזרחות וקיבלו זכויות מלאות וקיימו קשרים חברתיים עם שכניהם. היהודים התערו בחיים הכלכליים והמדיניים ואיישו משרות אזרחיות וצבאיות (עוד במלחמת העצמאות חלקם השתתפו כקצינים וחיילים). ההשתלבות הביאה לנישואי תערובת רבים כך שילדי המהגרים חונכו ליהדות באופן מצומצם ביותר (רק בבית הכנסת ולא במוסדות חינוך). בנוסף לכך דלילות אוכלוסיית היישוב – הפיזור בשטח ומספר היהודים המועט – הביאו להיטמעות רבים מהיהודים.

העיר צ'ארלסטון מקרוליינה הדרומית ראויה להתייחסות מיוחדת. מסתבר כי בשנת 1800 נמצאה בה הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה החדשה. מתוך 2500 יהודים בכל רחבי המדינות המייסדות של ארצות הברית (שלוש עשרה המושבות) הקהילה בצ'ארלסטון מנתה כ-500 יהודים, בעוד שבכל קרוליינה הדרומית התגוררו כאלף יהודים. זאת, לעומת קהילות ניו יורק ופילדלפיה, שמנו יחדיו פחות מאלף יהודים. הדבר נבע מסובלנותן היחסית של קרוליינה הדרומית וצ'ארלסטון כלפיהם. הם הורשו לקיים את פולחנם הדתי בחופש מוחלט, לסחור, לרכוש אדמה, להוריש אדמה, להופיע כעדים בערכאות ולהצביע. מצ'ארלסטון יצאו ג'ודה בנג'מין, שר בשורות הקונפדרציה, בזמן מלחמת האזרחים; סוחר העבדים אברהם סייקסס; יוסף טוביאס, הסוחר ובעל האניות וג'ייקוב נ' קרדוזו, העיתונאי והתאורטיקן הכלכלי המפורסם. בצ'ארלסטון נולדה התנועה הרפורמית, שמקיפה כיום חלק נכבד מכל יהדות ארצות הברית.

הגירת יהודי גרמניה

באמצע המאה ה-19 הגיע לארצות הברית גל הגירה חדש מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה, בדומיננטיות של יהודי גרמניה. הגל נמשך עד 1880 בקירוב. ב-1840 היו בארצות הברית כ-15,000 יהודים מגרמניה, ב-1859 כ-50,000 וב-1869 כ-150,000^[2]. עד 1877 עלה מספר היהודים ל-229,087.

ב-1881 חיו כבר 300,000 יהודים בארצות הברית^[3]. בין השנים 1830–1889, 200,000 יהודים היגרו מגרמניה לארצות הברית^[4].

כבר באמצע המאה הפכו המהגרים הללו לרוב על פני היהודים הוותיקים, יוצאי ספרד. המהגרים הגיעו מכיוון שהתייאשו מ"אביב העמים" שלא הצליח (מבחינת היהודים לפחות) ומהמגבלות החדשות בארצות מוצאם. מהגרים אלו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה. חלקם נדדו מערבה לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו - הוקמו קהילות בערים הגדולות שבארצות הברית, ובעיירות רבות התיישבה משפחה יהודית. עד מהרה הצטרפו למשפחה משפחות נוספות ונוצרו קהילות בכל רחבי ארצות הברית.

המהגרים החדשים השתלבו היטב הן בכלכלה – רבים היו סוחרים גדולים, בנקאים ותעשיינים – והן במדינה – במלחמת האזרחים, למשל, לחמו אלפי יהודים, רובם לצד הצפון. מבחינה דתית-פנימית המהגרים החדשים היו פחות אדוקים בדתם מהוותיקים וזאת בנוסף לפער החברתי-כלכלי ביניהם שהביא לקרע עמוק בין יהודי ארצות הברית. המהגרים החדשים הנהיגו רפורמות בדת, חלקן כאלה שהונהגו בארץ מוצאם עוד טרם צאתם, הקימו מוסדות שונים – בתי חולים, מוסדות צדקה, "היכלות" לתפילה (כתחליף דמוי-נוצרי לבתי כנסת) ודאגו לחינוך יהודי ולשימור התרבות. הוקמו תנועות, ארגונים וכתבי-עת שמטרותיהם לאחד את היישוב ולקרבו לתרבות האמריקאית תוך שמירה על המסורת, או להדגיש את המוסר וההומניזם שביהדות.

בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר 1840, התחילה הקהילה היהודית בארצות הברית להגיב באופן פומבי לעלילת דמשק, עם כינוס פגישת מחאה בשש ערים באמריקה. הייתה זו ההשתתפות הראשונה של יהודי אמריקה במאבק יהודי בינלאומי למען יהודים בחוץ לארץ^[5].

ההגירה ההמונית ממזרח אירופה

תערוכת חקלאים יהודים בארצות הברית, שנת 1909 לערך

בסוף המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודים ממזרח אירופה לאמריקה שנמשכה גם בראשיתה של המאה ה-20. היהודים ביקשו אחר חירות ושוויון זכויות שאותם לא קיבלו במקומות מושבותיהם הקודמים. ברוסיה הצארית, ממנה הגיעו רוב המהגרים, סבלו היהודים מאפליה ורדיפות, ובפרט מפוגרומים. בארצות-הברית יכלו להתקבל לחברה כשווים.

גל ההגירה השלישי היה רחב ההיקף ביותר מבין שלושת גלי ההגירה. בין השנים 1881 ל-1914, בעקבות חוקי מאי, היגרו לארצות הברית כ-2 מיליון יהודים (עשירית מכלל המהגרים לארצות הברית, שני שלישים מהמהגרים היהודים בעולם). המרכיב הדומיננטי ביניהם היו יהודים מרוסיה (שכללה חלק ניכר מפולין), אך רבים מוצאם היה גם מרומניה וממזרח אוסטריה-הונגריה (גליציה).

בין השנים 1903–1908 הגיעו לארצות הברית קרוב לחצי מיליון יהודים מרוסיה^[6]. ב-1908 שיעור המהגרים בקרב האוכלוסייה היהודית הגיע לשלושה רבעים והמשיך לעלות. מספר היהודים הגיע ל-3,388,951 ב-1917. בין השנים 1900–1920, הגרו לארצות הברית יותר ממיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה^[7]. גל זה המשיך, לאחר הפסקה בתקופת המלחמה, עד אמצע שנות העשרים, אז נחקקו חוקים המצמצמים מאוד את ההגירה. בסך הכל עד שהחלו ההגבלות על הגירה לארצות הברית בשנת 1924, היגרו לארצות הברית ממזרח אירופה למעלה מ-2.5 מיליון יהודים^[8]. בשנים שלאחר מכן נרשמו כ-73,000 מהגרים יהודים ב-1924–1931 לעומת כ-656,000 בין 1907 ל-1914. מספר היהודים החל להתייצב, כאשר 4,228,029 יהודים חיו בארצות הברית ב-1927 וב-1937 – 4,770,647. לאחר מכן הגיעו גלי הגירה קטנים יותר, למשל, פליטי הנאצים, בעיקר מאירופה המרכזית והמזרחית, לפני מלחמת העולם (כ-110,000 ב-1933–1941), וניצולי השואה לאחריה. המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל"מקצועות החופשיים" משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, דוגמת חברי תנועת עם עולם, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.

מהגרים אלה הקימו ארגונים רבים: בתחום הסוציאלי הוקמו איגודים מקצועיים ותנועות פועלים ובתחום הכלכלי והתרבותי הוקמו איגודי מהגרים לפי מקום המוצא – הלנדסמנשאפטים – שתמכו במהגרים כלכלית וחברתית (על ידי טיפוח הרגשת כלל–ישראל, מיזוג יהדות ואמריקניות, צדקה וכו') ובהם נשמרו מנהגים והליכות מארצות המוצא.

קשיים

הקושי העיקרי אצל המהגרים החדשים היה כלכלי. מכיוון שרוב המהגרים היו במקור זעיר-בורגנים ואילו המשק בארצות הברית היה זקוק, כאמור, לפועלים ובעלי-מלאכה, המהגרים היו צריכים להסתגל לעבודה פיזית קשה (אם צלחו את הקושי במציאת עבודה). שיטת העבודה המקובלת בתעשייה האמריקאית אז (ה-sweating system, הידועה לשמצה) הייתה כרוכה בעמל רב, בתנאים גרועים ותמורת שכר נמוך (כתוצאה מריבוי המהגרים שגרם לירידת ערך העבודה). נוסף על כך מהגרים רבים בגל זה התרכזו בניו יורק, בעיקר בלואר איסט סייד מרובת האוכלוסין והצפופה ובהארלם, ובעקבות זאת נוצר שם לחץ כלכלי גדול, אליו התווספה בעיית הצפיפות ותנאי המחיה הנמוכים ברבעים בהם התרכזו היהודים.

מבחינה חברתית היהודים נקלטו בצורה די טובה, ולמרות זאת התרחשו מספר גילויי אנטישמיות כגון איסור על כניסת יהודים למועדונים ובתי מלון מסוימים, פעילות "ארגון העבודה האמריקאי" שפחד מ"השתלטות" היהודים חסרי הניסיון והארגון על מקורות הפרנסה ומהורדת השכר, וגורמים מצד "ותיקי" ארצות הברית שלא שמחו על "קיבוץ הגלויות" בארצות הברית.

תהליך האמריקניזציה וההשתלבות

ה"אמריקניזציה" התבטאה בעיקר בהתחזקות זרם התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית) ביהדות, שהחל עוד בגרמניה, ובהתרחקות מהדגם האורתודוקסי של היהדות. לאמריקניזציה היה גם ביטוי פוליטי – היהודים נעשו יותר ויותר מעורבים בקלחת הפוליטית והמדינית בארצות הברית בין אם מדובר בהרצאות שנשאו פוליטיקאים במסדרים היהודיים (="לוג'ות"), בין אם מדובר בהתערבות ארגונים יהודיים ("הוועד היהודי האמריקאי" במיוחד) במדיניות ארצות הברית הנוגעת ליהודים – לדוגמה איסור כניסת יהודים (גם אזרחי ארצות הברית) לרוסיה. בקרב צאצאי המהגרים, האמריקניזציה הייתה חזקה במיוחד מכיוון שגדלו באמריקה וחונכו בבית ספר כללי בדרך כלל, לצד לא יהודים והושפעו מהם. כשהתבגרו פנו לעיתים למקצועות שונים מהוריהם, כמו מקצועות חופשיים.

למרות תהליך האמריקניזציה, נשמר יחוד חברתי ותרבותי אצל המהגרים ובניהם. הגורמים לכך הם ההתרכזות הגאוגרפית של היהודים. ארגונים שונים – הלוג'ות הם הבולטים ביותר – קיימו פעילות חינוך וחברה, ערכו מפגשים ודיונים במטרה לתת למהגרים יהודים חיי חברה ייחודיים. זאת בנוסף לרגש הלאומי של היהודים הספיקו כדי לשמור על אחדותם, למרות השפעות האיגודים המקצועיים בהם חברו.

אצל הדור השני, הפעילות החינוכית יהודית (לימוד בחדר, sunday schools) – שהייתה ברמה נמוכה – לא עמדה בפני השפעת החינוך הכללי והסביבה בה עבדו וחיו. ההשפעה בלטה אצל בעלי המקצועות החופשיים, אך הופיעה אפילו אצל העובדים בארגונים יהודיים (אלה היו נתונים גם להשפעת האמריקניזציה של היהודים הוותיקים, יוצאי מרכז אירופה או ספרדים).

כתובה מארצות הברית

כמו כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, עברה גם יהדות ארצות הברית תהליך "אמריקניזציה". כלומר, החיים בארצות הברית הבדילו אותה באופן ניכר מיהודים אחרים, בכלל, ומקהילות המוצא, בפרט. אחד מסממני האמריקניזציה הוא הוולונטריזם שבהשתייכות לקהילה דתית. זה מצידו מנע תופעות כמו הפיצול בין חילונים לדתיים, הקיים למשל בישראל.

הזרם הקונסרבטיבי – צבר תנופה בראשית המאה ה-20 והתחזק על ידי ההגירה ממזרח אירופה אשר הביאה לאמריקה יהודים אשר לא כולם היו אדוקים בדתם, אך הייתה להם זיקה חיובית למסורת היהודית ולסמלים היהודיים, כולל ציונות. הקונסרבטיבים דומים בהשקפתם הדתית לזרם האורתודוקסי, אך הבדל מרכזי ביניהם הוא היעדר הפרדה בין נשים לגברים ומתן זכויות רב יותר לנשים בעולם הרבני. נראה שהקונסרבטיבים היוו כ-40% מן היהודים.

היהדות הרפורמית הובאה לארצות הברית על ידי יהודים יוצאי גרמניה במאה ה-19. תנועה זו גרסה כי יש לערוך תיקונים נרחבים בדת היהודית כדי להתאים אותה לתקופתם, תוך הסתכלות דתית שונה על התורה ועל התורה שבעל פה. כך צומצמו המצוות המעשיות בענייני כשרות, שבת, ושאר נוהגים דתיים, בבית הכנסת ("היכל") הוסרו המחיצות בין גברים ונשים, הוכנסו אורגן ומקהלה, ובוטלה חובת כיסוי הראש. בתחילה נטה חלק מרכזי בזרם לכיוון אנטי-לאומי ומכאן, אנטי-ציוני. לדוגמה, לאחר הצהרת בלפור, עת "סכנת הציונות" נתפסה כממשית יותר, עמדה "הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים" (הרפורמים) (CCAR - Central Conference of American Rabbis) בראש המתנגדים לציונות. נראה שהרפורמים היוו כ-30% מן היהודים^[^{דרוש מקור]}.

הזרם האורתודוקסי – התחזק עם בוא המהגרים ממזרח אירופה. אלה ייסדו מאות בתי כנסת, "חדרים", "חצרות" חסידים וישיבות שמטרתם הייתה לשמור על העולם היהודי הישן. כתנועה מאורגנת הייתה היהדות האורתודוקסית חלשה מהזרמים האחרים, עקב עזיבה מזורזת של הדת בקרב מהגרים, שרבים מהם היו מלכתחילה סוציאליסטים או בונדיסטים. לזרם נוספו ניצולי השואה מהמגזר החרדי, שהגדילו את נפח הפלג הליטאי והפלג החסידי, המתרבים בשיעור גבוה מאשר הקבוצות האחרות. נראה שהאורתודוקסים היוו כ-15% מן היהודים.

בין מלחמות העולם

בתחום הכלכלי והחברתי

גלי ההגירה הראשונים דבקו בפרנסות יהודיות מסורתיות, למרות החופש התעסוקתי ששרר בארצות הברית. חלק ניכר מהמהגרים היהודים הצטרפו לסדנאות היזע, בעיקר בתחום החייטות או בתעשיות העזר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התמורה בתחום זה הייתה גדולה ביותר ביחס לעבר. על הקהילה היהודית עבר תהליך "דיפרוליטאריזציה" – מעבר לעבודות פחות פיזיות (תהליך הפוך לזה שעבר על המהגרים בגל השלישי). בניהם של פועלים ובעלי מלאכה, חנוונים וסוחרים פנו לעבוד בבתי מסחר גדולים, במקצועות החופשיים ובמשרדים פרטיים וממשלתיים. גם חלק מההורים פנו לעבר עיסוקים אלו, אף על פי שנאבקו במשך דור על זכויות כלכליות וסוציאליות בעבודתם.

תהליך זה הביא לכך שבתקופת מלחמת העולם השנייה מחצית מהיהודים עסקו במסחר, רק 25% במלאכה ותעשייה (קלה), 12% במקצועות חופשיים (רפואה, חינוך, פקידות ועוד) והשאר בשירותים, חקלאות ותחבורה. השינוי בלט במיוחד בערי השדה ובעיירות (במקצועות החופשיים, למשל, חלקם של היהודים הגיע לפי 4 מאחוזם המספרי באוכלוסייה המקומית).

יהודים החלו לעזוב את שכונות המגורים הצפופות, כמו הלואר איסט סייד (Lower East Side). למעשה, עד אותה העת, עשו היהודים בארצות הברית חיל יותר מקהילות מהגרים אחרות שהגיעו לארצות הברית בערך באותו זמן, ואף שישבו בה דורות. בין הסיבות לכך היו שלמרות עוניים, בתקופה שלאחר הגירתם, הייתה ליהודי מזרח-אירופה השקפת חיים של המעמד הבינוני. הם החשיבו ביותר חינוך והשכלה ובאשר להשקעה באלה, הייתה להם גישה ארוכת טווח באשר לעתידם ולעתיד בניהם. כן קיים היה אצלם, יותר מן המקובל אצל קבוצות מהגרים אחרות, מערך סיוע הדדי. בכל זאת, תהליך זה היה הדרגתי ועוד ב-1952 כשליש מיהודי ניו יורק היו עובדי כפיים. יחד עם השינוי המעמדי פחת חלקם של היהודים המשתייכים לתנועות שמאל רדיקליות. יהודים בני הדרום והמערב, שחלקם של בני מעמד הפועלים בקרבם היה עוד קודם קטן יותר מאשר בצפון ובמזרח, נטו עוד מקודם פחות לדעות אלה. בכלל, עם הזמן, וההשתלבות בחברה, פחת משהו מן הלהט השאפתני, הן אישית הן חברתית.

אחד מאמצעי ההשתלבות החשובים היה מוסדות ההשכלה. היהודים, יותר מהקתולים למשל, נטו לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים, כאשר חינוך יהודי, אם ניתן, ניתן לרוב בימי שבת וראשון. בשלב הראשון יהודים מעטים בשל אפליה הלכו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות, אך יהודים גדשו באלפיהם את האוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה שבהם הרגישו נוח יותר כמו הסיטי קולג' של ניו יורק (CCNY) והנורמל קולג' (לימים מכללת האנטר) – לנשים. יתרה מזאת, צעירים יהודים המשיכו ללמוד באוניברסיטאות ובקולג'ים גם בעת המשבר, למרות הסיכוי הקלוש למצוא עבודה. עם הזמן הלך ועלה גם מספרם של היהודים באוניברסיטאות היוקרתיות במדינה.

סופרים ויוצרים יהודיים השתלבו בספרות האמריקנית ובעולם הבידור, הקולנוע והמוזיקה. לקראת סוף התקופה יהודים השתלבו היטב בפוליטיקה ובתפקידי ציבור: בין שתי מלחמות העולם כיהנו בבית המשפט העליון שלושה יהודים, ארבעה מושלי מדינות היו יהודים ושורה ארוכה של פעילים מפלגתיים. כ-15% מן המינויים הבכירים של פרנקלין רוזוולט היו יהודים, עת היוו כ-3% מן האוכלוסייה, וכאשר היהודים תמכו בהמוניהם (82% בבחירות 1932) במדיניות הרווחה שהנהיג. רוב היהודים החזיקו בעמדות פרוגרסיביות מבחינה פוליטית, ותמכו בנשיא רוזוולט בזמן כהונתו, בשל ניסיונו לחזק את מעורבות המדינה בתחום החברתי בימי המשבר הכלכלי של שנות ה-30.

בין מלחמות העולם החלו מנהיגי היהודים להתלבט בשאלת השתלבותם בחברה ובתרבות האמריקנית. עד אז שלטה גישת "כור ההיתוך" לפיה תהליך האמריקניזציה מחייב את המהגרים להיטמע בתרבות האנגלו-סקסית ולוותר על מאפייני תרבותם המקורית. בשנים אלו החלה להתפתח "הגישה הפלורליסטית" אשר נתנה מקום לטיפוח הייחוד. יהודי ארצות הברית נטשו את ההתבדלות מרצון והחלו להשתלב בתרבות האמריקנית ולהרגיש אמריקנים. אך להשתלבות היה אופי מיוחד: הם אמצו את דפוסי התרבות האנגלו-אמריקנית, אך שמרו על ייחודם התרבותי והלאומי. בכך השתלבה נטייה של יוצאי מזרח אירופה למידת-מה של התבדלות, שמירה על הזהות הייחודית, על סביבה יהודית ועל מוסדות יהודיים, תוך השתלבות בחברה האמריקנית. כך נוצר דפוס חיים יהודי מיוחד אשר בא לידי ביטוי בהקמת מסגרות ארגוניות קהילתיות מקומיות באופן וולונטרי, המאפשרות פעילות יהודית דתית, תרבותית, חינוכית ולאומית. בנוסף, חלק מהיהודים הושפעו מביטויי הבדלנות האמריקנית, בעיקר בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30. כן נרתעו מלהזדהות בגלוי עם יהודי מזרח-אירופה, וזאת גם אחת הסיבות להחלשות הציונות באמריקה באותן שנים.

ארגונים בתחום החברתי

המבנה הקהילתי שהקימו היהודים היה משוכלל יותר מאשר אצל כל קהילה אתנית אחרת. פרט לבתי כנסת קיימו הקהילות מוסדות חינוך, בריאות, שירותים סוציאליים, מרכזים קהילתיים, בתי קברות, הוציאו כתבי-עת וכיוצא בזה. בכל הקהילות החשובות הוקמו פדרציות יהודיות. יהודי ארצות הברית הקימו מספר רב של מוסדות וארגונים שהקיפו ב-1945 97% מיהודי ארצות הברית.

עוד ב-1859 נעשה ניסיון להקמת ארגון המייצג את יהודי ארצות הברית: "ועד הנציגים של יהודים אמריקנים" (The Board of Delegates of American Israelites), בעקבות פרשת מורטארה (הפקעת ילד יהודי, שהוטבל לנצרות בחשאי באיטליה, ממשפחתו). אלא שהניסיון נכשל כשהתברר שאין הארגון יכול להתיימר לייצג את כלל יהודי ארצות הברית. כללית, עמדה למכשול בדרך להקמת ארגון מייצג כזה, נטייתם של רוב יהודי ארצות הברית שלא להראות כמתבדלים, או ככאלה שאינם שמים מבטחם ב"שיטה האמריקנית" שאחד מעיקריה הוא שהדת היא עניינו של הפרט. כך, בתקופה האמורה נעדר, פרט ליוצאים מן הכלל: הקונגרס היהודי האמריקני בוועידת השלום בפריס, וועידת יהודי ארצות הברית ב-1943, גוף המייצג את יהדות ארצות הברית כולה. כתוצאה, עיקר כוחה הארגוני של יהדות ארצות הברית התמקד בקהילות המקומיות, ובעיקר, סביב המגביות שארגנו, הן לצורך מוסדות מקומיים, כגון בתי-חולים, עזרה לנצרכים וכיוצא בזה, הן לצורך ארגונים כלל-ארציים, הן לצורך מטרות שמעבר לים, כמו עזרה ליישוב. הבולטים בארגונים היהודיים להם הייתה פריסה ארצית היו:

בני ברית – נוסד ב-1843 על ידי יהודים יוצאי גרמניה כמסדר אחווה. חוקתו עסקה בקידום ופיתוח תכונותיהם הרוחניות והמוסריות של היהודים מצד אחד, ובהקלת מצוקת עניים, חולים, נפגעי רדיפות ושאר זקוקים לסיוע מצד שני. לארגון הייתה חשיבות רבה לקליטת המוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה.

הוועד היהודי-אמריקני היה ארגון של האליטות בקרב יהדות ארצות הברית, ששימש כשדולה, בעיקר לצורך הגנה על היהודים בארצות חוץ.

הקונגרס היהודי האמריקאי – מגעים להקמתו החלו ב-1915–1916 בשל הרצון, בעיקר של יוצאי מזרח-אירופה, לייצוג דמוקרטי יותר מאשר "הוועד" ה"אריסטוקראטי". לאחר מלחמת העולם נוסף גם צורך קונקרטי לייצוג היהודים בוועידת השלום בפריס. ב-1918 נערכו בחירות כל-ארציות בהשתתפות כ-335,000 מצביעים. תחילה סוכם כי הארגון יתפזר לאחר סיום ועידת השלום. כאשר הגיע מועד הפיזור ב-1920 החליטו חלק מן הארגונים היהודיים, בעיקר ארגוני המהגרים ממזרח אירופה וארגונים ציוניים, להקים קונגרס קבוע. הקונגרס, אשר חדל להיות אחרי ועידת השלום גוף המייצג את מרבית יהדות ארצות הברית, שם לו למטרה לפעול הן בענייני יהודי ארצות הברית, הן בענייני בניין הבית הלאומי וענייני יהדות העולם.

American Jewish Joint Distribution Committee ("הג'וינט") – קם ב–1914. בשנות ה-20 פעל לסיוע ושיקום יהודי מזרח-אירופה (להוציא ברית המועצות). הקים רשת שרותי סעד רחבה אשר עסקה גם בחינוך טכנולוגי, ותמך בתוכניות להתיישבות על הקרקע של יהודים בברית המועצות (קרים ובירוביג'אן). אחר כך, בשנות ה-30, עסק הג'וינט בעזרה ליהודי גרמניה ולפליטים ממנה. הארגון הקים מערכת לגיוס כספים אשר פעלה בכל חלקי האוכלוסייה היהודית בארצות הברית והיוותה דוגמה לכוחה. במלחמת העולם השנייה ואחריה היה ה"ג'וינט" ארגון הסיוע החשוב ביותר עבור ניצולי השואה.

ל"לנדסמנשאפטים" (ארגונים של יוצאי ערים) הייתה חשיבות רבה בקליטה כלכלית וחברתית של בני עירם. בהמשך הם סייעו גם לבני העיר שנשארו באירופה והיוו מקור סיוע רב במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, עת מנו כרבע מיליון איש. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו והלכו אותם ארגונים, עם עליית משקלם הדמוגרפי של ילידי ארצות הברית, שכן קשה היה יותר ויותר לאותם ארגונים, בדרך הטבע, כאשר מוקד פעילותם הוא "עולם האתמול", למשוך את צאצאי המהגרים. לאחר השואה הצטמצמה פעילותם עוד מאחר שלא נותרו יהודים בערי המוצא.

הארגון הבולט ביותר בתקופה זו היה "הג'וינט" שעסק בסעד ופילנתרופיה בעיקר באירופה. הוא הוקם במטרה לעזור ליהודים נפגעי מלחמת העולם הראשונה, אך המשיך לבצע פעילותו גם במלה"ע השנייה. פעילות הצדקה של יהודי ארצות הברית הייתה מרובה גם ברמה המקומית. רבים מהיהודים עסקו בצדקה, וארגונים ומוסדות צדקה הוקמו ברבות מהקהילות. כדי למנוע כפל פעולות ובזבוז כספים הוקמו גופים מרכזיים בכל קהילה שעסקו בנוסף לסעד גם בדת וחינוך. הלאנדסמאנשפטים והלוג'ות – מועדוני המהגרים ומסדרי האחים – המשיכו לפעול, הבולט מביניהם היה "בני-ברית". הגופים אוחדו ב-1932 ל"מועצת הפדרציות וקרנות הסעד" שהפכה בהדרגה לגוף הראשי לניהול העניינים הפנימיים של יהדות אמריקה.

בשנות ה-30 פעלו שלושה ארגונים פילנתרופיים עיקריים ביהדות אמריקה: מועצת הפדרציות והג'וינט שהוזכרו, ומגבית א"י המאוחדת (איחוד קק"ל וקרן-היסוד). ב-1939 שלושת הארגונים התאחדו ל"מגבית היהודית המאוחדת".

הזרמים הדתיים

בשלושת הזרמים חלו שינויים רבים. הפילוג לזרמים גרם להחלשת כוחה של הדת בחיי יהודי ארצות הברית ולכן ייסדו 3 הזרמים את "מועצת בתי הכנסת של אמריקה" לשם קידום היהדות וחיזוק השפעת בית הכנסת. ארגון זה משמש לעיתים כדובר יהדות ארצות הברית.

קונסרבטיבים

אצל הקונסרבטיבים עצמם לא חל כמעט שינוי, אלא שהוקם תת-זרם חדש, הרקונסטרוקציה, על ידי הרב פרופ' מרדכי קפלן. הזרם תמך בציונות (כמעין המשך לציונות רוחנית של אחד העם), מתוך הרעיון שתכליתו של אדם להגיע לישועה, להיות "אנושי בתכלית" וזאת על ידי השתייכות למסגרת לאומית. הפרופ' ניסה להשתית את הדת לא על סמכות מוסדית והלכות אלא על שאיפת האדם לישועה. על אדם להשתייך למסגרת חברתית (לדוגמה, תנועה לאומית), ולהעשיר את חייו הרוחניים ולהשכיל על ידי קבלת ערכים ויסודות מן היהדות המסורתית בהתאם לרוח התקופה הנוכחית.

אורתודוקסים

בזרם זה נערכו בעיקר שיפורים בארגון – הוקמו (בדומה לרפורמים ולקונסרבטיבים) מספר ארגונים ארציים של בתי כנסת ובתי מדרש לחינוך רבנים. גלי ההגירה הנמשכים, הן בראשית המאה והן לאחר השואה, הביאו לגיוון אדיר בתוך מחנה זה, שהוא הקטן אך התוסס ביותר ביהדות ארצות הברית. עד לשנות ה-50 הייתה האורתודוקסיה בנסיגה מתמדת, ורבנים הסכימו לפשרות כמו ישיבה מעורבת, בעוד הקהל ברובו חילל שבת בפרהסיה ולרוב לא שמר מצוות כלל. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע גל מהגרים מחמירים יותר מאירופה, שייצבו את הזרם ואפשרו בין היתר פילוג מעשי ברמת הקהילה, ולא רק העיקרון, מהקונסרבטיבים. כיום קיימים במחנה האורתודוקסי פילוגים והבדלים לרוב, על מגוון אדיר המשתרע מחסידות סאטמר הקנאית, דרך חסידויות מתונות יותר והעולם החרדי ליטאי המרוכז סביב ישיבת לייקווד וספיחיה, כמו כן ישנה האורתודוקסיה המודרנית ואגפיה השונים, מהימין המתקרב לחרדים (המהווים 6% בין כ-10% האורתודוקסים) ועד ל"אורתודוקסיה הפתוחה" מבית מדרשו של הרב אבי וייס ואחרים. המרכז של המודרניים עודו מתבסס על ישיבת רבינו יצחק אלחנן, על אף שבמעמדה חל פיחות זוחל.

רפורמים

הזרם הרפורמי עבר שינוי אידאולוגי גדול. מהתנגדות גורפת ללאומיות וציונות, ואמונה ביהדות הנבואית לתמיכה פעילה בציונות ובניין ארץ ישראל כמקלט לנרדפים ומרכז רוחני, וחזרה אל ערכי המסורת, שמירת החגים וקיום המצוות (אף על פי כן מספר קיצוניים המשיכו בשמירה על הרפורמה המסורתית).

אנטישמיות וביטויים של דעות קדומות

אנטישמיות לא הייתה תופעה חדשה בארצות הברית. אלא שעבור היהודים, שעבורם נקודת המוצא הייתה האנטישמיות האירופית, היחס לאנטישמיות בארצות הברית היה בדרך כלל כאל מטרד. האנטישמיות הייתה מוגבלת תמיד ליחידים ולקבוצות קטנות בחברה האמריקנית, בעוד מרבית בני החברה קיבלו את היהודים בזרועות פתוחות בתוך חברה שקידשה את ערכי השוויון וההפרדה בין דת ומדינה.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלו להופיע דעות קדומות נגד יהודים. המילה "יהודי" הפכה לפועל פופולרי (to jew), שמשמעותו לעשות עסקה ערמומית, תוך שימוש באתיקה "לא כשרה"^[2].

בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, ממיסיסיפי ומקנטקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על "הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי" בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. בסופו של דבר, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש-מהר את הפקודה האנטישמית^[9].

בזמן כהונתו כנשיא של גרנט (שירת כנשיא שתי כהונות, 1869–1877), הוא היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצידו של האפיפיור האנטישמי.

אפליה נגד היהודים בארצות הברית הייתה במרחב החברתי, מחוץ לסמכות השיפוטית הפדרלית: במלונות, מתחמי נופש, בתי דירות, מועדונים חברתיים ומוסדות חינוך פרטיים. בשנת 1877 אירעה תקרית מפורסמת, בה ג'וזף זליגמן, בנקאי מכובד וידידם של הנשיאים לינקולן וגרנט, נתקל בסירוב להלינו במלון סרטוגה^[10].

לאחר מלחמת העולם הראשונה נשטפה ארצות הברית בגל לאומנות, בדלנות, שנאת מיעוטים, ראקציה נגד המתירנות וחרדה מהסכנה האדומה, שהיו שזיהו אותה עם יהודים. קבוצות כמו קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan) פרחו. בהרווארד למשל, הנהיגו באופן בלתי רשמי מכסה המגבילה את מספר הסטודנטים היהודים במוסד. ב-26 במאי 1924, לאחר שב-1921 הוטלו הגבלות על ההגירה הנכנסת (The Burton Bill), נתקבל בארצות הברית The Johnson-Lodge Bill, אשר צמצם ביותר את ההגירה מרוב מדינות העולם. חוקי ההגירה של 1924 מנעו הגירה מסיבית ממזרח אירופה ומרבית מדינות העולם. האמריקנים סגרו את שעריהם להגירה חופשית של מהגרים כפי שהיה מקובל עד אז ונקטו במדיניות של הגירה סלקטיבית.

אלמנטים מספר בניסוח החוק נראו כנובעים מרצון לשנות את דפוסי ההגירה הקיימים (המכסה להגירה מכל ארץ הייתה 2% מילידיה במפקד 1890, עת רוב המהגרים ממזרח אירופה ודרום אירופה טרם הגיעו), אף שהחוק נגע לכל המהגרים ללא הבדלי דת, בעיני יהודים רבים נתפס החוק כאי-רצון לקבל יהודים נוספים ממזרח אירופה במספרים גדולים למדינה. בשולי החברה היו גם תופעות של הסתה גלויה. כתוצאה, הן מן האפליה, הן מן ההסתה, הגיעה האנטישמיות לרמה בה חשו אותה היהודים בחיי היום-יום. לקראת סוף שנות ה-20 דעך הגל.

רוב התופעות לא היו אנטישמיות-במוצהר, מה גם שהיו מתונות בהשוואה למזרח-אירופה. כמו כן סבלו קבוצות מיעוטים נוספות. ונראה שרוב המהגרים בחרו להתעלם. אלה הציקו יותר לבני הדור שנולד באמריקה. תגובתם הפוליטית של היהודים, אם הייתה, לא התבטאה כלפי חוץ. לדוגמה: קלווין קולידג', הנשיא שבתקופתו הועברו חוקי ההגירה, זכה ברוב באזורים היהודיים.

גל נוסף פרץ בשנות ה-30 – התנגדות לניו דיל, שכונתה "Jew Deal". בעוד שעד 1933 לא היו קיימים בארצות הברית ארגונים אנטישמיים מוצהרים, הרי בחודשים שלאחר מכן קמו כמה כאלה, ביניהם German-American Bund, Silver Shirts ו-White Shirts. מספר חבריהם הגיע לשיאו בקיץ 1934. בשנים שאחר כך בלט בהסתה האנטישמית הכומר הקתולי צ'ארלס קוגלין (Charles Coughlin), שהתנגד בחריפות לרוזוולט. קוגלין הפיץ את דעותיו באמצעות תחנת רדיו ולה כ-62,000,000 מאזינים, רבים מהם לא-קתולים, ובאמצעות ביטאונו "צדק חברתי" (Social Justice). הוא הושתק כשהצטרפה ארצות הברית למלחמה העולם השנייה, והגל שכך סמוך לסיומה.

רוב החברה האמריקאית הלא יהודית קיבלה את היהודים ברמה כלשהי. מבחינה כלכלית ופוליטית היהודים השתלבו היטב. גורמים לאנטישמיות בארצות הברית היו מגוונים. מלבד ההצלחה היחסית של היהודים (כביכול על חשבון אחרים) הגזענות הכללית הייתה רווחת בדרום ארצות הברית בעיקר – על אף תבוסתה במלחמת האזרחים – ארגונים דוגמת הקו קלוקס קלאן שיצגו את השמרנות הנוצרית הקיצונית. אחד האנטישמים הידועים ביותר היה הנרי פורד כאשר הוא אימץ את עלילות הדם של הספר הפרוטוקולים של זקני ציון. כמו כן נאומי הרדיו של האב קופלין בשנות ה-30 המאוחרות הצביעו על כוחה של ההתקפות על הקהילה היהודית. לעומת זאת, אלימות פיזית נגד יהודים הייתה רק לעיתים נדירות. כך קרה כשתקפו יהודים במסע הלווייתו של הרב יעקב יוסף בניו יורק בשנת 1902 והלינץ' של ליאו פרנק בשנת 1915.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה בה נטלה ארצות הברית חלק מרכזי בניצחון על גרמניה הנאצית שככו כמעט לחלוטין ביטויים של אנטישמיות בזירה הציבורית האמריקנית. זיכרון השואה הפך לחלק מהזהות האמריקנית במאבק נגד ביטויים של גזענות ואי סובלנות.

מלחמת העולם השנייה ואחריה

פליטים מגרמניה הנאצית

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה, הקונגרס, ממשל רוזוולט, ודעת הקהל הביעו דאגה לגורלם של יהודים באירופה, אך סירבו בעקביות לאפשר הגירה בקנה מידה גדול של פליטים יהודים.

בדו"ח שפרסמה מחלקת המדינה, המזכיר סטיוארט אייזנשטאט ציין כי ארצות הברית קיבלה רק 21,000 פליטים מאירופה, ולא ניתן להעלות את המספר עקב המכסות המגבילות של המדינה, המקבלת הרבה פחות יהודים לנפש מאשר רבות ממדינות אירופה הנייטרליות, פחות במונחים יחסיים אפילו משווייץ.

ההתנגדות האמריקנית להגירה בסוף שנות ה-30 הייתה מונעת מלחצים כלכליים כבדים, שיעור אבטלה גבוה, תסכול והתפכחות חברתית. הסירוב האמריקאי לתמיכה בהגירה יהודית באופן ספציפי, לעומת זאת, נבעה גם מאנטישמיות, שגדלה בסוף שנות ה-30, והמשיכה לעלות בשנות ה-40. זה היה מרכיב חשוב בתגובה השלילית של אמריקה לפליטים יהודים.

דוגמה למדיניות ההגירה הייתה הספינה סנט לואיס שהפליגה מגרמניה במאי 1939 כשהיא נושאת עליה 936 פליטים יהודים מגרמניה. ב-4 ביוני 1939, כשהמתינה בים הקריבי בין פלורידה וקובה, הנשיא רוזוולט סירב להכניסה עקב חוק ההגירה של 1924, והחזיר את האונייה חזרה לאירופה. רק 365 מנוסעיה שרדו את השואה.

מלחמת העולם השנייה והשואה^[^{דרוש מקור]}

הצלת אוכלוסיית יהדות אירופה לא הייתה בראש סדר העדיפויות של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, מדיניות ההגירה הנוקשה שלה לא הוסרה בתקופת השואה והוקצבו מכסות מהגרים יהודים מצומצמות ממערב אירופה דרך העפלה, לעיתים דרך שהות ביניים באמריקה הלטינית. כשהקהילה היהודית בארצות הברית לא הבינה את חומרתה של השואה עד שלב מאוחר^[^{דרוש מקור]}.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית האמריקנית הייתה מרירה ומפולגת ולא הייתה מסוגלת לגבש חזית משותפת. רוב יהודי מזרח אירופה העדיפו את הציונות, שראתה שיבה למולדת ההיסטורית כפתרון היחיד לבעייתם, והוסטה תשומת הלב מהזוועות בגרמניה הנאצית. יהודים גרמנים נבהלו מהנאצים אך זלזלו בציונות. חסידי הציונות בארצות הברית נסערו, אך מנהיגים רבים חששו כל כך מתגובה אנטישמית בתוך ארצות הברית, עד שדרשו מכל יהודי המדינה לשמור על פרופיל ציבורי נמוך. התפתחות חשובה אחת הייתה ההזדהות הפתאומית של רוב (אך לא כל) המנהיגים היהודים עם הציונות בשלהי המלחמה.

התקשורת האמריקאית התעלמה במידה רבה מהשואה. כך למשל ארתור זלצברג היהודי, מו"ל "הניו יורק טיימס", המוציא לאור של העיתון המשפיע ביותר של האומה, התיר רק לקומץ מאמרי מערכת להיכתב על השמדת היהודים. גם לאחר שנודע כי הנאצים בחרו להוציא יהודים להשמדה, זלצברגר קבע כי כל הפליטים סבלו, הוא לא הכיר ביהודים כעם וקבר את הסיפורים על הזוועות נגד היהודים בפרטים קצרים עמוק בתוך העיתון. ליהודים הייתה נוכחות גדולה בהוליווד ובתחנות הרדיו. חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן, הוליווד והרדיו נמנעו מחקירת רדיפת היהודים באירופה לפני פרל הארבור. מנהלי אולפנים יהודים לא רצה שיאשימו אותם בתעמולה יהודית וכמו כן היו תחת לחצם של הליגה נגד השמצה ומנהיגים יהודים לאומיים, שרצו למנוע מלעסוק מנושאים אלה, שמא יהודי אמריקה יסבלו מהגברת האנטישמיות.

למרות כל זאת, היו מי שניסו להמריץ את הממשל האמריקאי לסייע לקורבנות רצח העם הנאצי. בשנת 1943, ממש לפני יום כיפור, 400 רבנים צעדו בוושינגטון כדי למשוך תשומת לב למצוקתם של קורבנות השואה ("היום הרבנים יצעדו"), בין היתר ביוזמתו של הלל קוק. שבוע לאחר מכן, הסנטור וורן ברבור ויליאם, שהיה מקומץ הפוליטיקאים שנפגשו עם הרבנים על מדרגות הקפיטול בארצות הברית, הגיש הצעת חוק שהייתה מאפשרת לכ-100,000 קורבנות השואה להגר באופן זמני לארצות הברית. ברבור מת שישה שבועות לאחר העלאת הצעת החוק, והוא לא עבר. הצעת חוק מקבילה הוצגה בבית הנבחרים על ידי חבר קונגרס אחר, שגם לא הצליחה לעבור.

בתקופת השואה, פחות מ-30,000 יהודים הגיעו לארצות הברית, חלקם פנו עקב מדיניות ההגירה. ארצות הברית לא שינתה את מדיניות ההגירה שלה עד שנת 1948. לשואה הייתה השפעה עמוקה על הקהילה בארצות הברית, במיוחד לאחר 1960, כשהיהודים ניסו להבין מה קרה, ובמיוחד כדי להנציח ולהתמודד איתה במבט אל העתיד^[^{דרוש מקור]}.

לאחר המלחמה

500,000 יהודים אמריקאים (מחצית מהגברים הזכאים) לחמו במלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה משפחות צעירות הצטרפו למגמה החדשה של "פרבור" (הגירה לפרברי הערים). שם, היהודים החלו להתבולל יותר ויותר ושיעור נישואי התערובת עלה. הפרברים אפשרו את היווצרותם של מרכזים חדשים, כמו בתי הספר היהודיים שההרשמה אליהם יותר מהוכפלה בין תום מלחמת העולם השנייה לאמצע שנות ה-50, והשתייכות לבית הכנסת קפצה מ-20% בשנת 1930 ל-60% בשנת 1960. הצמיחה המהירה ביותר הגיעה מהרפורמה, ובעיקר מהקהילות הקונסרבטיביות.

כיוון שמעולם לא נחשפה לשואה, ארצות הברית עמדה לאחר מלחמת העולם השנייה כמרכז הגדול ביותר, העשיר ביותר והבריא ביותר של יהדות העולם. קהילות יהודיות קטנות הפכו לחלק מקהילת יהדות ארצות הברית הגדולה וזכו להדרכה ולתמיכה. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה חלק מהפליטים היהודים יושבו מחדש בארצות הברית, וגל נוסף של פליטים יהודים ממדינות ערב התיישב בארצות הברית לאחר גירוש מארצות מוצאם.

מדינת ישראל עם הקמתה בשנת 1948, הפכה לנקודת המוקד של יהודים באמריקה, בעיקר בפילנתרופיה, והיוותה את הסמל שסביבו יהודי אמריקה התאחדו. עם זאת, יהודי ארצות הברית העדיפו להגשים את הציונות שלהם באמצעות תרומה כספית ותמיכה כלכלית במדינה הצעירה ולא באמצעות עלייה בפועל. עמדה זו זכתה לגינוי חריף מפיו של דוד בן-גוריון ולהצגתה של גלות ארצות הברית כסוג של גלות בבל מודרנית, כלומר מצב גלות-של-קבע התומך במדינת ישראל "מבחוץ" מבלי להגשים. לגישה זו ניתן ביטוי פובליציסטי-אמנותי על ידי המשורר נתן אלתרמן בשירי הטור השביעי, ובפרט בשיר "ניו פומבדיתא".

שנות ה-60 עד שנות ה-90

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים ביוני 1967 היוותה נקודה מפנה בחייהם של יהודים רבים. הפחד מפני "שואה שנייה" והניצחון הגדול של ישראל על הצבאות המשולבים של מדינות ערב, פרט על נימים רגשיים עמוקים בקרב יהודים אמריקאים. התמיכה הכספית שלהם לישראל עלתה בצורה חדה בעקבות המלחמה ויותר מאי פעם גדל חלקם של אלה שהפכו את ישראל לביתם הקבוע. במקביל, החל ויכוח פנימי תוסס בעקבות מלחמת ששת הימים. הקהילה היהודית בארצות הברית נחלקה בשאלה האם הם מסכימים עם התגובה הישראלית; הרוב הגדול קיבל את המלחמה כהכרחית. נוצר מתח במיוחד בקרב חלק מהיהודים השמאלנים, בין האידאולוגיה הליברלית שלהם לבין הגיבוי הציוני לסכסוך. הוויכוח על תוצאות מלחמת ששת הימים הראה את העומק והמורכבות של תגובות היהודים לאירועים המגוונים שהתרחשו בשנות ה-60.

זכויות האזרח

היהודים בלטו מאוד כמנהיגי התנועות לזכויות האזרח לכלל האמריקנים, כולל הם עצמם וכן למען אפרו-אמריקאים. המאבק ההיסטורי נגד דעות קדומות שעמד בפני העם היהודי הביא לאהדה טבעית לכל אנשים הניצבים בפני אפליה. זה הביא לדיון את מערכת היחסים שהיו להם עם אמריקאים-אפריקאים. מנהיגים יהודים נאמו בשתי צעדות היסטוריות של התקופה. יואכים פרינץ, נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי, הופיע במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות באוגוסט 1963, וציין כי "כיהודים אנו מביאים להפגנה הגדולה הזו, חוויה כפולה - אחד של הרוח ואחד מההיסטוריה שלנו". שנתיים לאחר מכן, אנשי הסמינר התאולוגי היהודי צעדו בשורה הראשונה של המצעד למונטגומרי.

המעורבות הגוברת של יהודים בתנועה לזכויות האזרח האמריקאית גרמה גם לקצת מתח. הרב ברנרד ווינברגר הדגים נקודת מבט זו, והזהיר כי יהודים ליברליים צפויים לסכן יהודים דרומיים, שיעמדו בפני עוינות מהדרומיים הלבנים בגלל עמיתיהם מהצפון. עם זאת, התגובות היהודיות נטו לקבל בחיוב את התנועה לזכויות האזרח ואת היחסים עם האפרו-אמריקאים כנגד דעות קדומות, והמעורבות של יהודים בתנועה הייתה חסרת פרופורציות. למרות היסטוריה זו של שותפות, מערכת היחסים בין אפריקאים-אמריקאים ויהודים ידעו מתחים של קרבה והבדלי מעמדות, בעיקר בניו יורק ובאזורים עירוניים אחרים.

פמיניזם יהודי

בצורתה המודרנית, את הולדת התנועה הפמיניסטית היהודית ניתן לייחס לשנות ה-70 המוקדמות בארצות הברית. הפמיניזם מיקד ביהדות הרפורמית, את הסוגיות העיקריות שהעיקו על נשים יהודיות כמו הרחקה מקבוצת התפילה של הזכרים ומהמניין, פטור ממצוות שזמן גרמן, וחוסר יכולתן של נשים לשמש כעדים וליזום גירושין.

הגירה מברית המועצות

לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ולאור גאות הליברליזציה במזרח אירופה בשנת 1968, המדיניות הסובייטית הפכה מגבילה יותר. יהודי ברית המועצות נדחקו מהזדמנויות מקצועיות וחינוכיות. הגבלים אלה הובילו להופעתה של קבוצה פוליטית חדשה – "הסרבנים", שמטרתם העיקרית הייתה להגר. הסרבנים (יהודים שסורבו לאשרות יציאה) משכו את תשומת לבו של המערב, במיוחד ארצות הברית, והפכו לגורם חשוב המשפיע על היחסים הכלכליים והסחר בין ארצות הברית וברית המועצות. החל משנת 1967, ברית המועצות אפשרה לחלק מאזרחיה היהודים לצאת לאיחוד משפחות בישראל. רוב המהגרים נסעו לווינה או לבודפשט ומשם הם הוטסו לאחר מכן לישראל. לאחר 1976, רוב המהגרים שעזבו בוויזות לישראל "נשרו" בווינה ובחר להתיישב במערב. מספר ארגונים יהודים אמריקאים סייעו להם להשיג אשרות וסייעו ליישובם מחדש בארצות הברית ובמדינות אחרות. עם זאת, ישראל רצתה אותם וניסתה למנוע מהם להתיישב בארצות הברית, לאחר שהתחייבו לעלייתם לישראל. גורמים ישראליים רשמיים לחצו על ארגונים יהודים אמריקאים לחדול מסיוע ליהודים הרוסים שרצו להגר לארצות הברית. בתחילה, היהודים האמריקאים התנגדו למאמצי ישראל. בעקבות החלטתו של מיכאיל גורבצ'וב בסוף שנות ה-80 לאפשר הגירה החופשית ליהודים בברית המועצות, הקהילה היהודית בארצות הברית הסכימה על מכסת פליטים סובייטיים יהודים בארצות הברית, אשר הביאו מהגרים יהודים רבים להתיישב בישראל.

האוכלוסייה היהודית-רוסית בארצות הברית היא שנייה רק לאוכלוסיית היהודים-רוסים בישראל. אוכלוסיית הליבה היהודית-רוסית מונה 350,000 איש בארצות הברית, כשבמעגל רחב יותר היא מוערכת בכ-700,000 איש. קהילות יהודיות-רוסיות גדולות ישנן בברוקלין, ניו יורק, במיוחד ברייטון ביץ' ושיפסהד ביי (אנ'), ובשכונות חוף שטופות השמש של דרום פלורידה. עוד כיס גדול של מגורי יהודים-רוסים הוא בצפון מזרח פילדלפיה ומחוזות מונטגומרי, כמו גם בצפון ניו ג'רזי.

הקהילה היהודית-רוסית בארצות הברית נטמעה בקהילה היהודית האמריקאית עם השנים, אך שומרת על ייחוד תרבותי ולשוני. קיימים מספר עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה ברחבי ארצות הברית המזוהים עם קהילה זו. בדרך כלל הקהילה הרוסית-יהודית מזדהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית בעוד שיהודים אמריקאים חילונים ותיקים נוטים להצביע למפלגה הדמוקרטית. למרות היטעמותה בקהילת יהדות ארצות הברית, קיים ריחוק תרבותי וחברתי בינם לבין הקהילה היהודית הוותיקה. מהגרים אלה הצליחו להשתלב בחיי הכלכלה האמריקאים לרוב, אך בהשוואה ליהודים הנולדו בארצות הברית מצבם הכלכלי פחות טוב.

מצב היהודים במאה ה-21

כלכלה והשכלה

אחד ממבני ישיבה יוניברסיטי

היהודים האמריקאים המשיכו לשגשג במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. היהודים בארצות הברית מהווים חלק גדול מאוד בפוליטיקה בכלכלה ובאקדמיה יחסית לגודלם באוכלוסייה הכללית. ארבעים אחוזים מהשותפים במשרדי עורכי הדין המובילים בניו יורק ובוושינגטון הם יהודים. שלושים אחוזים מהזוכים האמריקאים בפרס נובל במדעים ו-37 אחוזים מכלל זוכי הנובל האמריקאים הם יהודים. בסביבות שלושים אחוזים מתלמידי ליגת הקיסוס הם יהודים. הקונגרס ובית הנבחרים האמריקאי מונה כ-10% יהודים על אף שרק כ־2% מאוכלוסיית ארצות הברית הם יהודים. נתון זה עשוי להשפיע במידה ניכרת על קבלת החלטות בבית הלבן, לדוגמה. יהודים בכל רחבי ארצות הברית נמצאים בעמדות מפתח בבורסה המשפיעה בעולם, וול סטריט, ובנוסף לכך בבורסת היהלומים, הייצוא והייבוא, משרדי ממשלה וחברות גדולות.

כקבוצה, יהודים אמריקאים נוטים להיות משכילים יותר ולהרוויח יותר מאשר אמריקאים בכללותם. סקר רחב יריעה על מצב הדתות בארצות הברית שערך ארגון "פיו" מצא^[11], כי 46% מהיהודים תושבי ארצות הברית הם בעלי הכנסה שנתית של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה, מה שהופך את היהודים לבעלי ההכנסה הגבוהה ביותר בארצות הברית לפי דת. לשם השוואה, מתוך כלל האוכלוסייה בארצות הברית רק כ-18% הם בעלי הכנסה של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה. הסקר מצא כי רק 14% מהיהודים בארצות הברית משתכרים פחות מ-30 אלף דולר לשנה – בארצות הברית כולה שיעור זה עומד על 31%. בעוד 27% מהאמריקנים הם בוגרי מכללות או תואר שני, באוכלוסייה היהודית הם מונים 59% (66% מהיהודים הרפורמים). בעוד 46% מהאמריקנים עובדים בעבודות מקצועיות וניהוליות, 61% מהיהודים האמריקאים עובדים כאנשי מקצוע, רובם במקצועות הדורשות השכלה גבוהה כגון הנדסה, מדע, רפואה, בנקאות, פיננסים, משפטים ואקדמיה^[12]^[13].

עם המעבר ההולך וגדל של האוכלוסייה היהודית לפרוורים, ארגונים יהודים חדשים הוקמו כדי להכיל מגוון הולך וגדל של פעילויות דת וקהילה יהודיות.

רוב התלמידים היהודים לומדים בבתי ספר ציבוריים גדולים, אם כי בתי ספר יהודיים וישיבות נמצאים בכל רחבי המדינה. לימודי תרבות יהודית ולימוד עברית מוצעים בדרך כלל בבתי הכנסת בצורה של השלמה לבתי הספר הציבוריים או "בתי ספר של יום ראשון".

מבחינה פוליטית, האוכלוסייה היהודית נשארה מאוד ליברלית. התמיכה הגדולה שלהם במפלגה הדמוקרטית המשיכה גם במאה ה-21, כמו גם תמיכתם בתנועות לזכויות האזרח האמריקנית (ראו להלן, בפרק היהודים והפוליטיקה האמריקאית).

דת

"סקר האריס" משנת 2003 מצא^[14], כי מעל ל-80% מהיהודים האמריקאים (המגדירים עצמם ככאלה) דיווחו על איזושהי מעורבות פעילה ביהדות, החל מהשתתפות בתפילות יומיות ועד קיום סדר פסח או הדלקת נרות חנוכה. כ-3.4 מיליון יהודים אמריקאים קוראים לעצמם דתיים – מתוך אוכלוסייה של כ-5.4 מיליון. 16% מהיהודים האמריקאים נוהגים ללכת לבית הכנסת לפחות פעם בחודש ו-42% בתדירות נמוכה יותר, אבל לפחות פעם בשנה. בקרב משקי הבית המשתייכים לבית הכנסת (46% מהקהילה), 38% מהם משתייכים לבתי הכנסת של היהדות הרפורמית, 22%–33% מהם לקונסרבטיבים, בארצות הברית מכונים החרדים לרוב "Ultra Orthodox", וזהו הריכוז השני בגודלו שלהם בעולם. לפי מחקר שנערך ב-2006, אוכלוסייה זו הוערכה ב-468,000 איש, כ-9.4%, 2% לחרדים מודרניים ו-5% לסוגים אחרים. היהודים בצפון מזרח והמערב התיכון הם בדרך כלל יותר שומרי מצוות מאשר יהודים בדרום או במרכז.

היהודים האמריקאים פחות מאמינים משאר האוכלוסייה. סקר מצא, שבעוד 79% מהאמריקנים מאמינים באלוהים, מאמינים בו רק 48% מהיהודים האמריקאים^{[דרושה הבהרה]}.

על פי סקר שערך מרכז המחקר פיו ב-2013^[15] רוב בקרב יהודי ארצות הברית (62%) תופשים את הזהות היהודית בראש ובראשונה כתרבותית-אתנית, ולא כדתית. כרבע מגדירים את הזהות היהודית כשילוב בין תרבות, מוצא ודת, וכ-15% מגדירים אותה בעיקר כדת. באשר לחלוקה בין זרמים; מתוך כלל היהודים האמריקאים כ-35% מגדירים עצמם כרפורמים, 18% מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, 10% מגדירים עצמם כאורתודוקסים, 6% מגדירים עצמם כנמנים עם זרם אחר, ו-30% לא נמנים עם שום זרם^[16]. כשליש מיהודי ארצות הברית דיווחו שהם חברים בבית כנסת. כ-22% הגדירו את זהותם כיהודית אך ללא שהם מאמינים בדת כל שהיא. לפי הסקרים האחרונים של מכון המחקר פיו המרכזים הרפורמיים והקונסרבטיביים נמצאים במגמת ירידה ונסגרים, לעומת המרכזים האורתודוקסיים הנמצאים במגמת עליה מתמדת.

שיעור היהודים שנישאו לבני זוג לא יהודים מאז שנות ה-70 עומד על 44 אחוז, ובשנות האלפיים שיעורם עלה ל-58 אחוז. אולם 63 אחוז מקרב הזוגות המעורבים דיווחו שהם מגדלים את ילדיהם כיהודים^[17].

אנטישמיות

לאחר מלחמת העולם השנייה והתנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60, רגשות אנטי יהודיים דעכו. חלק מחברי אומת האסלאם טענו כי יהודים היו אחראים לניצול של עבודה שחורה, מביאים אלכוהול וסמים לקהילות שלהם ושולטים באופן בלתי הוגנת במשק. יתר על כן, סקרים שהחלו להתפרסם מאז שנת 1964 ואילך על ידי הליגה נגד השמצה מצאו, כי אפרו-אמריקאים מחזיקים באמונות אנטישמיות באופן משמעותי יותר מאשר לבנים אמריקאים, אף על פי שיש מתאם חזק בין רמת השכלה והדחייה של סטריאוטיפים אנטישמים. עם זאת, אמריקאים שחורים בכל רמות החינוך נוטים לאנטישמיות באופן משמעותי יותר מאשר לבנים באותה רמת חינוך. סקר הליגה נגד השמצה משנת 2005 כולל נתונים גם על עמדותיהם של ההיספנים, כש-29% מהם אנטישמים ביותר (לעומת 9% לבנים ו-36% שחורים).

המתחים הדתיים ממשיכים להתקיים בארצות הברית, אבל סקרים רבים הצביעו על כך שהיהודים כבר לא במוקד של עוינות, והאנטישמיות בשנים האחרונות בנקודת שפל בארצות הברית. דוגמה למתח דתי התרחש במהומות קראון הייטס בשנת 1991 וכן ב-2010, כשוויכוח פרץ על רקע בניית מרכז תרבות איסלאמי ומסגד בעיר ניו יורק בסמוך לאתר מרכז הסחר העולמי. סקר שנערך באותה עת הראה, כי 13% מחזיקים בעמדה שלילית על יהודים, לעומת 43% שהחזיקו בדעות שליליות על מוסלמים, 17% נגד קתולים ו-29 אחוזים נגד המורמונים.

מלחמת חרבות ברזל הרעה את היחס ליהודים בארצות הברית. פרנקלין פויר (אנ') עיתונאי יהודי הכותב באטלנטיק טען ש"תור הזהב של יהודי אמריקה נגמר". הוא הביא עדויות הקיימים במקומות רבים שילדים יהודים סובלים מביריונות, לא רק מצד התלמידים אלא אפילו מצד המורים. כאשר בבתי ספר בערים ליברליות, מועברים מצד המורים מסרים אנטי-ציוניים. לצד אנטישמיות מהימין הקיצוני, שהרימה ראש בתקופת דונלד טראמפ ששיאה באה לידי ביטוי בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, החלה להתפתח גם אנטישמיות משמאל, זה החל מהאשמות שיהודים בממשל האמריקאי פועלים כנגד האינטרסים של ארצות הברית, ארגונים פרוגרסיביים החלו להשמיט אנטשימיות כסוג של גזענות שיש להיאבק בה. במקביל בעשור השני של המאה ה-21, החלו כבר אז ארגוני סטודנטים להביע עמדות אנטי-ציוניות, תוך איומים על יהודים בקמפוסים^[18]. שיאם של אירועי האנטישמיות מצד השמאל הרדיקלי היו לאחר טבח ה-7 באוקטובר, הכוללים לצד תמיכה בטרור. גם קריאות שהובילו בין היתר למעשים לפגיעה ביהודים. אפילו אם אין להם שום קשר לישראל. (להרחבה: אנטישמיות באוניברסיטאות בארצות הברית).

דמוגרפיה

מספר היהודים בארצות הברית אינו ידוע והפערים בין ההערכות השונות, גדולים למדי. פערים אלו נובעים מפערים בהגדרת 'מיהו יהודי' – הגדרה שנעשית נזילה יותר ויותר. עם זאת, ידוע כי מספר היהודים בארצות הברית פוחת עם השנים, ושיעורם ירד, לפי חלק מההערכות, מכ-5.5 מיליון בשנת 1990 לכ-5.2 בשנת 2002, ירידה של 5.45% בעשור^[19]. באותה תקופה, אחוז ההיספנים והאסייתים גדל מאוד באוכלוסייה האמריקאית, וניכרת בתקשורת האמריקאית השפעה גדולה של סופרים מקהילות אלה^[20] לצד ירידת השפעתם של סופרים יהודים.

ההתבוללות היא הסיבה העיקרית לכך ששיעור היהודים נמצא ביציבות מאז שנות השישים של המאה ה-20.

האוכלוסייה היהודית בארצות הברית מתרכזת בעיקר בערים הגדולות. לעובדה זאת חשיבות הן באשר לנגישות לרכישת השכלה והן משום שהדבר הקל על התארגנותם. ריכוזם הגביר גם את משקלם הפוליטי בעיקר במדינות מפתח חשובות כמו ניו יורק, פלורידה וקליפורניה. היישוב היהודי הגדול ביותר בארצות הברית נמצא בניו יורק ובפרווריה. ניו יורק היא העיר עם מספר היהודים הגדול ביותר בעולם עם 1.6 מיליון יהודים כ-20% מאוכלוסיית העיר. בקליפורניה מתגוררים כ-1.2 מיליון יהודים ובפלורידה כ-640 אלף. בעשורים האחרונים יהודים החלו לעבור מצפון מזרח ארצות הברית והמערב התיכון בעיקר לפלורידה וקליפורניה.

על פי הערכות שונות, מצויים בארצות-הברית כחצי מיליון ישראלים. הישראלים מתגוררים בעיקר בריכוזים היהודיים האמריקאים. הקהילה הישראלית הקימה עיתונים קהילתיים בשפה העברית, אירועי תרבות, בידור ואמנות ואף ערוץ טלוויזיה ייעודי.

על פי מחקרים, ב-2013 מנתה קהילת יהודי ארצות הברית כ-6.7 מיליון יהודים וב-2021 עלתה ל-7.5 מיליון, מתוכם 4.2 מיליון מזדהים כ"יהודים חסרי דת". כ-66% מהיהודים מגדירים עצמם כאשכנזים, כ-5% כספרדים, 6% הם שילובים כלשהם והשאר אינם מגדירים עצמם. כ-61% מהיהודים שנישאו בין השנים 2000–2020 נשואים לבן זוג לא יהודי. מבין המזדהים כשייכים לדת היהודית, 37% מזדהים כרפורמים, 17% מזדהים כקונסרבטיבים ו־9% כאורתודוקסים. כ־32% מהיהודים לא מזדהים עם אף אחד מהם.

האזורים המטרופוליניים עם הכי הרבה יהודים (2019)^[21]
	אזור מטרופוליני	מספר יהודים לפי ההגדרה הצרה	סך התושבים הכולל	אחוזים היהודים מכלל המטרופולין
1	ניו יורק	2,107,800	20,140,470	10.4%
2	לוס אנג'לס	617,500	13,200,998	4.6%
3	מיאמי	535,500	6,138,333	8.7%
4	וושינגטון די.סי	297,300	6,385,162	4.6%
5	שיקגו	294,300	9,618,502	3.0%
6	פילדלפיה	283,500	6,245,051	4.5%
7	בוסטון	257,500	4,961,632	5.1%
8	סן פרנסיסקו	244,000	4,749,008	5.1%
9	אטלנטה	119,800	6,089,815	1.9%
10	בולטימור	115,800	2,844,510	4.0%

ארגונים לחיזוק הזהות היהודית

קיימים ארגונים רבים שמטרתם לחזק את הזהות היהודית בקרב יהדות ארצות הברית. ארגון Hillel מפעיל עשרות מרכזים ברחבי המדינה הפועלים באוניברסיטאות המרכזיות. לצדו פועלים כמה ארגונים חדשים יותר הפונים לצעירים יהודים, בהם – מוישה האוס, One Table ועוד. ארגונים אלו ממומנים בעיקר בידי פילנתרופים יהודים-אמריקאים ונמצאים מגמת התרחבות.

בנוסף תנועת חב"ד פועלת משנות החמישים בהפעלת 1596 בתי חב"ד ו-1983 שלוחים (נכון לשנת תשפ"ד לפי הלשכה לסטטיסטקה במרכז חב"ד העולמי) ברחבי ארצות הברית, סמוך לאוניברסיטאות ובקהילות שונות. ארגון אורתודוקסי מרכזי נוסף הוא אש התורה הנמצא אף הוא במגמת התרחבות.

היהודים והפוליטיקה האמריקאית

בעוד יהודים שהיגרו במאה ה-19 מגרמניה היו בעלי אוריינטציה עסקית והצביעו כרפובליקאים שמרנים, גל של יהודי מזרח אירופה החל משנת 1880, היה יותר ליברלי או שמאלני והפך את הרוב הפוליטי. רבים הגיעו לאמריקה עם ניסיון בתנועות סוציאליסטיות ותנועות כמו הבונד, שבסיסה במזרח אירופה. יהודים רבים עלו לעמדות בכירות בתנועת העבודה האמריקנית בתחילת המאה ה-20, ועזרו לאיגודים של תעשיית הבגדים, ששחקו תפקיד מרכזי במערכות המפלגה הדמוקרטית.

בשנות השלושים היהודים היו גורם פוליטי מרכזי בעיר ניו יורק, עם תמיכה חזקה בתוכניות הליברליות ביותר של הניו דיל. מאחר שרוב היהודים ממזרח אירופה לא נכללו במפלגה הדמוקרטית, בניו יורק הם פעלו דרך צד שלישי, מפלגת העבודה האמריקנית והמפלגה הליברלית של ניו יורק. בשנות הארבעים הם כבר היו בתוך המפלגה הדמוקרטית. הם המשיכו כמרכיב מרכזי בקואליציה הניו דיל, ונתנו תמיכה מיוחדת לתנועה לזכויות האזרח. באמצע שנות ה-60 לעומת זאת, תנועת הכוח השחור גרמה להפרדה גוברת בין שחורים ויהודים, אף על פי ששתי הקבוצות נותרו איתן במחנה הדמוקרטי.

90% מיהודי ארצות הברית תמכו בדמוקרטים פרנקלין רוזוולט והארי טרומן בבחירות של 1940, 1944 ו-1948, במהלך הבחירות של 1952 ו-1956, 60% ויותר הצביע לדמוקרט עדלי סטיבנסון ואילו גנרל אייזנהאואר צבר 40% מקולות היהודים לבחירתו מחדש; בשנת 1960, 83% מהיהודים הצביעו בעד הדמוקרט ג'ון קנדי כנגד ריצ'רד ניקסון, ובשנת 1964, 90% מיהודים הצביעו ללינדון ג'ונסון לעומת יריבו הרפובליקני השמרן בארי גולדווטר, אף על פי שסבו היה יהודי. יוברט האמפרי זכה ל-81% מקולות היהודים בבחירות 1968, אך איבד את הנשיאות לריצ'רד ניקסון, רמה גבוהה כזו של תמיכה יהודית לא נראתה מאז.

במהלך קמפיין בחירתו מחדש של ניקסון 1972, חלק מהבוחרים היהודים חשש מג'ורג' מקגוורן, שזכה רק ל-65% תמיכה מהם, ואילו ניקסון יותר מהכפיל את התמיכה היהודית ברפובליקנים ל-35%. בבחירות של 1976, מצביעים יהודים תמכו בדמוקרט ג'ימי קרטר ב-71% על פני הנשיא המכהן ג'רלד פורד, אך בשנת 1980 הם נטשו את קרטר והשאירו אותו עם רק 45% תומכים, ואילו המנצח הרפובליקני, רונלד רייגן, צבר 39% תמיכה. במהלך קמפיין בחירתו מחדש של רייגן בשנת 1984, היהודים חזרו הביתה למפלגה הדמוקרטית, ונתנו לרייגן רק 31% לעומת 67% לדמוקרט וולטר מונדייל. אותו הדפוס והופיע בשנת 1988 כשהדמוקרט מייקל דוקאקיס קיבל מהם 64% תמיכה לעומת ג'ורג' בוש עם 35%. התמיכה היהודית בבוש התמוטטה במהלך בחירתו מחדש בשנת 1992, רק 11%, ועם 80% הצבעה עבור ביל קלינטון. קמפיין בחירתו מחדש של קלינטון בשנת 1996 שמר על תמיכה יהודית גבוהה 78%, כש-16% בלבד תמכו בבוב דול. בשנת 2004 74% מהיהודים הצביעו בעד הדמוקרט ג'ון קרי ובשנת 2009 רובם הצביע לדמוקרט ברק אובמה.

במרץ 1977 מינה הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר לראשונה את מרק סיגל לתפקיד איש הקשר היהודי בבית הלבן, שתפקידו הוא לשמור על קשר עם הקהילות היהודיות בארצות הברית. מאז השתמר תפקיד זה.

הציונות בארצות הברית

השנים הראשונות

גורמים משפיעים

הגורמים שמשכו את היהודים להגר לארצות הברית: שוויון, שלא על חשבון זהותם היהודית, ושפע האפשרויות הכלכליות, פסלו מראש בעיני כמעט כל היהודים אפשרות כלשהי של עזיבת ארצות הברית. להפך, השוויון והאפשרויות הכלכליות הביאו לאמונה עזה של היהודים בעתיד טוב יותר עבורם בארצות הברית. וכך, אלמנט שלילת הגלות, אבן יסוד בתורה הציונית, היה לא רלוונטי. למעשה, הציונות הייתה דחף שנבע ממצבם של יהודי אירופה למן סוף המאה ה-19 ולא רגש אמריקני אותנטי. בנוסף, המהגרים, בשנותיהם הראשונות להגירה, היו נתונים ראשם ורובם במלחמת קיום קשה שלא הותירה הרבה לכל מה שאינו קשור אליה. הוותיקים יותר, שמראש לא אהדו את הרעיונות שהביאו עמם רבים מן המהגרים, ושעמדו בראש הממסד היהודי מבחינה פוליטית, כספית ורוחנית, היו אנטי-ציונים, בין היתר כיוון שחששו שזאת תפגע בהתערותם השלמה של היהודים בארצות הברית. בהיות הוותיקים יותר מבוססים יותר, נשלל מן הציונות במשך זמן רב מקור כוח פוליטי, רוחני וכספי דומיננטי. גם המצב בארץ ישראל (א"י) הביא לחוסר אטרקטיביות שלה, בוודאי בהשוואה לאמריקה.

בכל זאת עמדו מספר גורמים לזכות הציונות. אחד מהם היה היעדר סימפתיה לארץ המוצא, שבדרך כלל עזבו אותה אותם יהודים בגלל רדיפות, מצוקה ואפליה. את הגאווה הלאומית, שבקרב קבוצות אתניות אחרות הופנתה כלפי ארץ המוצא, תפסה אהדה טבעית ליישוב - לצד רגשות חמים כלפי כל היהודים באשר הם, שהוזנו על ידי מסורת של עזרה הדדית ששררה באופן מסורתי בקרב היהודים. כך, תמיכה בסיסית ביהודי א"י הקיפה את כל יהודי ארצות הברית, ציונים ולא-ציונים כאחד.

בהמשך, הציונות השרתה, על ידי הישגיה, ובאמצעות הרוח החדשה, "זקיפות הקומה", גאווה בקרב יהודי ארצות הברית. הצורך בגאווה גבר עת חשו יהודים בארצות הברית בתופעות כמו אפליה ואנטישמיות. א"י, בייחודה ובאתגר הרעיוני שהעמידה, תפסה מקום בלבם של היהודים בארצות הברית, ואף בלב הלא ציונים. עוד עמד לזכות הציונות דמיון-מה בינה לבין המיתוס האמריקני, הכולל התיישבות, חלוציות והעזה אל מול הבלתי נודע.

סוף המאה ה-19 עד סוף מלחמת העולם הראשונה

תחילת הציונות בארצות הברית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר תאי חובבי-ציון הוקמו בקהילות הגדולות, והופיעו עיתונים ביידיש ובעברית. אלה נתקלו באדישות ובעוינות. לקראת הקונגרס הציוני הראשון נוסדו מספר ארגונים ציוניים. ב–1898 הוקמה Federation of American Zionists – FAZ, שהוציאה כתב-עת בשם Maccabaean. שמו הוחלף אחר כך ל-New Palestine. בתחילה הייתה FAZ גוף חלש, עם מספר חברים מועט ושסבל מקשיים כספיים. גורם נוסף שהחלישו היה פיצולו, בדרך כלל לפי קבוצות מוצא, אך גם, ובייחוד בין הוותיקים בארצות הברית, שבלטו בהנהגה, למהגרים, שבלטו בקרב אנשי השורה, וגם משום שלא כל הארגונים הציוניים הכירו במרותו. FAZ עסק בעיקר באיסוף תרומות והשפעתו הייתה שולית. עד 1914 הגיע מספר החברים לכ-12,000 מתוך כ-3,000,000 יהודים. אלה היו בעיקר מהגרים ממזרח-אירופה. בשנים 1906–1914 ביקר פעמים רבות בארצות הברית שמריהו לוין, מהבולטים בפעילים הציוניים, וביקוריו תרמו רבות להפצת הרעיונות הציוניים. מלכתחילה בלט בקרב ציונות ארצות הברית הצד הכספי יותר מן הצד המגשים. למשל, בין 1906 ל-1917 קמו בארצות הברית 14 חברות שהשתתפו במפעל האחוזות - קניית אדמות שיוכשרו עבור בעליהן על ידי פועלים יהודים בארץ ישראל, עד להתנחלות הבעלים. בסופו של דבר יושבו רק שתי אחוזות, פוריה ושרונה שבגליל התחתון, וגם הן ננטשו במהרה. עם זאת הייתה ל"אחוזות" חשיבות בעצם קניית הקרקעות, תעסוקת והכשרת פועלים ולהשקעות הכספים.

ב-1905 ייסד אליעזר ליפא יפה את הסתדרות "החלוץ" שראתה עצמה כאוואנגרד של המחנה הציוני. כאשר פעילותה המעשית של "החלוץ" התדלדלה, ייסדו ב-1908 יפה, עם עוד כמה צעירים ילידי מזרח-אירופה, את "האיכר הצעיר". ארבעה מן הקבוצה עלו לא"י לאחר שהקבוצה הכשירה עצמה בלימודי חקלאות וצברה כסף. ב-1912 הם התיישבו בכנרת ועזבו אותה לאחר זמן קצר. רעיונותיהם התגלגלו בצורת מושב העובדים.

ב-1905 הצטרף הרב סולומון שכטר, מנהיג התנועה הקונסרבטיבית, לתנועה הציונית. הצטרפותו גררה אחריה פולמוס ציבורי שנודע כפולמוס הנאמנות הכפולה, בו נמתחה ביקורת פנים-יהודית על נאמנותם הכפולה, שהייתה למעשה האשמתם בחוסר נאמנות. הפולמוס התפוגג כעבור כמה שנים, אך הדיו נותרו ברקע חייה הציבוריים של יהדות ארצות הברית עד היום.

במלחמת העולם הראשונה נשאר שמריהו לוין בארצות הברית, אליה הגיעו גם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, כיוון שדרכו חזרה לאירופה נחסמה, וכן שהה בה נחמן סירקין, אבי הסינתזה ציונות - סוציאליזם, ואלה פעלו לחיזוק הציונות בארצות הברית. פעילות זאת הוכתרה בהצלחה על ידי הצטרפות של צעירים בני הקהילה הוותיקה ובראשם ברנדייס, עו"ד שהיה ב-1916, שופט בביהמ"ש העליון, ושהפך למנהיג התנועה בפועל, ושל פליקס פרנקפורטר. כן הצטרפו סטיבן שמואל וייז והשופט ג'וליאן מאק (Mack). עצם הצטרפותם לתנועה ב-1913–1914, העלתה את יוקרתה בקרב החוגים המבוססים.

בזמן המלחמה גדל מספר החברים, וגברה השפעתה בקהילה ומחוצה לה, כולל נגישות לממשל וילסון. תחת ברנדייס הוקם ועד חרום שגייס כספים לשיקום א"י, ופעל בדרכים מדיניות למען היישוב. כך השיג מחאה אמריקנית על גירוש היהודים בעלי הנתינות הזרה מא"י, והצליח לשלוח מזון ותרופות ליישוב על אף תנאי המלחמה. מאורעות חיצוניים פעלו לחיזוק הציונות בארצות הברית, כמו מצוקת יהודי א"י, שעוררה את רגש הסולידריות בקרב היהודים באמריקה, כניסת ארצות הברית למלחמה והצהרת בלפור.

התחזקות זו התבטאה בפעילויות חשובות – ומוצלחות – למען היישוב: אלפים התנדבו לשורות הגדודים העבריים בעקבות פעולתם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי וחלק קטן מהם גם נותרו בא"י; "הדסה" היה הארגון הבולט בארץ ישראל בתחומי הבריאות והרווחה; ליהודי ארצות הברית הייתה נוכחות בולטת בהקמת והפעלת ועד הצירים. משלחת של יהודי ארצות הברית בראשות מאק השתתפה בוועידת השלום בוורסאי ודאגה, בין היתר, לאינטרסים של יהודי ארץ ישראל ולמימוש הצהרת בלפור. הצלחה בולטת של התנועה הציונית, ושל מאמצי וייז וברנדייס, הייתה תמיכת ארצות הברית בהצהרת בלפור, אם כי בעקיפין.

פעילויות והצלחות אלה, מצידן, סחפו ועודדו מספר גדול של תומכים. כך, הפך ארגון ציוני אמריקה (Zionist Organization of America – ZOA), מחליפו מ-1918 של FAZ, לארגון המוני, עת השתייכו אליו ב-1918 כ-200,000 חברים לעומת כ-22,000 ב-1916.

ארגונים ציוניים ותנועות נוער

בין הארגונים הציוניים הכלליים ניתן למנות את הדסה, ארגון נשים ציוניות שנוסד ב-1912 על ידי הנרייטה סאלד ופעל בא"י, בעיקר בתחומי בריאות ורווחה. הארגון שיקף עמדות פוליטיות מתונות, אם בכלל.

תחת חסות ZOA ומ-1936 גם תחת חסותה של הדסה פעלה Young Judaea, שנוסדה עוד ב-1909 על ידי FAZ. פעילותה של זו הייתה מכוונת יותר לפעילות בקהילה ובעם ופחות להתיישבות. עד 1919 הגיע מספר חבריה ל-14,500 ב-715 מועדונים, ושנות ה-40 עלה מספרם לכ-45,000.

עם הזמן, ועם הגיעם של מהגרים ממזרח-אירופה, התפתחה הפוליטיזציה ושיקפה את הפיצול האידאולוגי של התנועה הציונית בעולם. בשולי ZOA הוקם ב-1911 הסניף האמריקני של המזרחי. לסניף זה מיסוד סניף זה גם ארגון נשות המזרחי באמריקה בהנהגת בתיה גוטספלד (Gotsfeld), לימים רשת אמי"ת.

גם לציונות הסוציאליסטית היו סניפים בארצות הברית ובראשם פועלי ציון, שהוקם ב-1903. לפועלי ציון השתייכה תנועת הנוער Young Poalei Zion Alliance - YPZA, מורכבת בעיקר מדוברי יידיש, ובשיאה ב-1917–1918, מנתה כ-700 חברים ב-25 מועדונים. YPZA הקימה ב-1935 תנועת-בת, הבונים (שהוקמה עוד קודם בבריטניה ובדרום-אפריקה), שאופייה הותאם לנוער האמריקני, וזאת החליפה עד 1940 את YPZA. מיסוד פועלי ציון קם ב-1926 ארגון הנשים הציוניות Pioneer Women (כיום נעמת), ובשנות השלושים מנה כמה אלפי חברות בכמה עשרות מועדונים. הרוויזיוניסטים, שפרשו ב-1931 מהארגון הציוני העולמי (WZO – World Zionist Organization), הקימו את The Zionist Revisionist Organization of America.

בשנות ה-30 קמו, כתוצאה של שיתוף פעולה בין שליחים מא"י לבין מהגרים מאירופה, סניפי תנועות חלוציות: השומר הצעיר, גורדוניה, השומר הדתי בארצות הברית והחלוץ. אלא שחברי תנועות אלה היו מיעוט זעיר בקרב היהדות, ואפילו הציונות, בארצות הברית. התנועה הציונית וויתרה בפועל על הדרישה, אפילו מחברי תנועות הנוער החלוציות, להציב כמטרתם הסופית עלייה, והסתפקה בכך שבוגריה יעמדו לרשות התנועה לצורך מילוי תפקידים שונים, לרוב תפקידים בקהילה. כך חברי תנועות נוער חלוציות עסקו באיסוף כספים, הפצת ספרות ישראלית ופחות בהכנה לעלייה בפועל. ואכן, בוגרי תנועות הנוער החלוציות שהתערו בקהילותיהם, גייסו לציונות תמיכה מחוגים רחבים בקהילות, למשל מאות רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. נראה שזאת אחד הסיבות שהציונות הצליחה יותר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-40.

כיום מרבית הנערים היהודים-אמריקאים שהולכים לתנועות נוער, הולכים או לתנועות נוער אמריקאיות רגילות (כגון הצופים) או לתנועת הנוער בני עקיבא.

יתרה מזו, אצל רבים מן הציונים-המגשימים שעלו לא"י, שמשה ארצות הברית כתחרות חזקה מתמדת, כאשר קיימת תמיד האופציה לחזור, וכאשר מורגלים העולים יותר למנטאליות הרווחת בארצות הברית. ואכן, רבים מהם חזרו. למשל, מבין כ-200 חברים בתנועות נוער חלוציות שעלו לא"י, כמעט מחציתם לא הסתגלו ושבו לארץ מוצאם.

כללית, לא נטו ציוני אמריקה לפוליטיזציה ולפלפולים אידאולוגיים, שבהם "הצטיינה" ציונות אירופה וא"י. היעדר הפוליטיזציה התבטא בהיעדר להט, ולחלופין, היה תוצאה של היעדר להט שכזה. ביטוי מעשי של הפער הפוליטי בין ציוני ארצות הברית לאלה של א"י ומזרח-אירופה היה שולייתה היחסית של ציונות ארצות הברית, עד כדי תחושה של כמעט ניתוק, הן בשנות ה-20, הן כאשר תנועת העבודה הפכה לדומיננטית בתנועה הציונית מ-1933 ועד מלחמת העולם השנייה.

הציונות בין מלחמות העולם

בשנות ה-20: עימות ברנדייס–ויצמן ותוצאותיו

ב-1919 פרץ עימות בין ויצמן לבין ברנדייס, נשיא ההסתדרות הציונית. יסודו בכך שברנדייס, ראה את עיקר הפעילות הציונית בעידוד צמיחתה הכלכלית של א"י, כך שיהיה ביכולתה לקלוט מספר רב של עולים עתידיים. כאשר לנגד עיניו עמד מודל יישובה של ארצות הברית, סבר ברנדייס כי שירותים ציבוריים הכרחיים רק בתחומים כמו רפואה, ביטחון וחינוך, כשהיישוב צריך לעמוד כלכלית על רגליו-שלו, והפעילות הכלכלית צריכה בעיקרה לנבוע מיוזמה פרטית. אין לתמוך ביוזמות כלכליות מפסידות כמו מפעלי הסתדרות העובדים והקיבוצים. כן סבר ברנדייס, שהציונות שלו הייתה מעשית בעיקרה, שיותר מדי משאבים מושקעים בפעילות לא-יצרנית, כמו חינוך ותעמולה. ויצמן גרס כי בנין הבית הלאומי היהודי צריך להתבצע על ידי הון ציבורי שייאסף על ידי קרנות לאומיות (הקרן הקיימת וקרן היסוד). טיעוניו של ברנדייס נעזרו במנוף שיצרה העובדה שבימי פעילותו הציונית של ברנדייס גייסו יהודי ארצות הברית, ציונים ולא-ציונים כאחד, יותר מ-70% מכספי התנועה הציונית בעולם.

העימות בין השניים בכינוס ה-ZOA בקליבלנד, ביוני 1921, הסתיים בניצחון ויצמן שנהנה מאהדה רבה בין יהודי ארצות הברית. ברנדייס פרש, יחד עם קבוצת ציונים, ביניהם פרנקפורטר ומאק, מהסתדרות ציוני אמריקה, והקים את The Palestine Development Council, שגייסה כספים לפיתוח א"י, ואת Palestine Endowment Fund, שסייעו להתיישבות הפרטית בא"י על בסיס כלכלי. החליפו לואי ליפסקי (Lipsky). ניצחון תומכי ויצמן סימן את השתלטותם מחדש על התנועה של יהודים יוצאי מזרח-אירופה. עם זאת, העקרונות שגיבש ברנדייס לפעילות הציונית בארצות הברית הביאו לכך שחוגים יהודים לא-ציונים היו מוכנים לתמוך בהתיישבות היהודית בא"י. במידה רבה אפיינה גישתו של ברנדייס, המעשיות, הדגש על כלכלה נושאת-עצמה והאדישות לאידאולוגיה, זרם חשוב בציונות האמריקנית, שהיעדרו פגע בתנועה הציונית האמריקנית במשך כל התקופה שבין מלחמות העולם, והתנועה הציונית אכן נסתה לאחות את הקרע. בספטמבר 1925 נחתם The Pact of Amity ולפיו יהודי ארצות הברית רואים כחובתם תמיכה ביד רחבה ביהודי א"י. ההסכם אושר בקונגרס הציוני של 1927, בספטמבר 1929 הושגה פשרה בין הזרם הציוני בראשות ויצמן לבין הזרם הלא-ציוני בהנהגת לואי מרשל, בעקבות הפשרה והסכם ויצמן-מרשל הוקמה הסוכנות היהודית המורחבת. הקמתה הביאה לכך שיהודים מכל הזרמים, כולל כאלה אשר לא הגדירו עצמם כציונים, השתתפו בסיוע לבית הלאומי. בעקיפין, הייתה בפתרון פשרה זה הכרה מצד הציונות "המגשימה" שייצג ויצמן, בכך שללא ההון של יהודי ארצות הברית לא יצליח "היישוב" לכונן בית לאומי, והכרה מצד הלא-ציונים שא"י מהווה פתרון למצוקתם של יהודים, בתקופה בה אפשרויות ההגירה מוגבלות. כך הצטרפו לא-ציונים למאבק בספר הלבן של פאספילד לאחר מאורעות 1929.

בשנות ה-20 ירדה הפעילות הציונית המאורגנת, עד כדי 13,000 חברים ב-ZOA. גרמו לכך מה שנראה כשיפור במצב היהודים באירופה, ההסתפקות בהצלחה המדינית של הצהרת בלפור ואישורה על ידי חבר הלאומים, יחד עם דבקות בבדלנות שרווחה אז והלכי רוח פנים-אמריקנים נוספים. גם העימות ויצמן–ברנדייס הוריד את יוקרת התנועה. מכל בחינה, פרט לכספית, הפכה ציונות ארצות הברית לשולית בזירה הציונית עד למלחמת העולם השנייה. הפעילות הציונית יוחדה בעיקרה לאיסוף כספים, ואלמנטים אחרים כמו גיוס חברים, חינוך, הסברה וכיוצא בזה – הוזנחו. בכל זאת רשמה ב-30 ביוני 1922 הציונות האמריקנית הישג חשוב כאשר הקונגרס קיבל החלטה המאשרת את רעיון הבית הלאומי היהודי בא"י (החלטת Lodge - Fish). כן נרשמה התרחבות-מה בתנועות הנוער הציוניות. אם כי רוב חבריהן היו ילידי אירופה, משכו התנועות לשורותיהן גם ילידי ארצות הברית.

בשנות ה-30 ועד מלחמת העולם השנייה

שנות השלושים הראשונות סימנו נסיגה בתנועה הציונית באמריקה. עם פטירת מרשל והסתלקות וויצמן מן ההנהגה, נסוג שיתוף הפעולה, שהסתמן בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת. בזמן המשבר הכלכלי נמנו 8,000 חברים בלבד ב-ZOA, שניתן לייחסה להצטמצמות במספר משלמי דמי החברות, בגיוס הכספים, ולנטייה להתרכז בבעיות מבית. באופן דומה, המשבר הכלכלי הפריע לגיוס משאבים לפיתוח א"י. בנוסף, האנטישמיות הגוברת, שפגעה בביטחונם העצמי של הרבדים העליונים של יהדות ארצות הברית, הביאה בתגובה למדיניות של אי-התבלטות מצידם. ע"פ מדיניות זאת כדאי, למשל, לא להדגיש אלמנטים לאומיים יהודיים, כולל ציונות.

התמיכה בציונות חזרה והתגברה בהדרגה עם עליית הנאצים בגרמניה, הידיעות אודות מצוקת היהודים באירופה, הביאה להכרה, שזכתה גם לתמיכת יהודים שאינם ציונים, כי א"י היא המענה המעשי ביותר לאותה מצוקה. בנוסף, התחלפות הדורות הביאה להגברת ההשפעה של יהודים ממזרח-אירופה בקהילות היהודים. גם ההתאוששות הכלכלית האיטית סייעה, וייתכן שגם התדלדלות זרם המהגרים שהטיפול בהם עמד עד אז במרכז חיי הציבור היהודיים. גל האנטישמיות, שפרחה בשנות השלושים, אף הוא גרם לחלקים בציבור היהודי לתמוך בציונות, הן כיוון שהחלו לשקול את מידת היעילות של התערותם בחברה לנוכח תופעות הסתה ואפליה, והן כיוון שתפסו את הציונות כסוג של גאווה לאומית כמשקל-נגד.

את נקודת המפנה ניתן לסמל ב-National Conferece for Palestine שנערכה בוושינגטון בינואר 1935. נכחו בה ציונים ולא ציונים, שייצגו יחדיו כ-1.3 מיליון מיהודי ארצות הברית. החלטות הוועידה התאפיינו בנימה מעשית, תוך עקיפת נקודות מחלוקת רעיוניות. כך למשל, הוחלט על רכישת קרקעות, פיתוח והתיישבות בא"י. מגמה זאת נמשכה עת הסירה היהדות הרפורמית בוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים (Central Conference of American Rabbis), גוף הכולל את הרבנים הרפורמים, ב-1935 את התנגדותה לציונות כביטוי לזהות יהודית-לאומית, ואיפשרה לרבנים להחליט כיחידים על עמדתם בנושא. ב-1937 החליטה ועידה דומה על שיתוף פעולה בפיתוח א"י כמולדת היהודים. מנהיגי ארגון הקהילות הרפורמיות קיבלו החלטה דומה. בנוסף, ב-1938 התקבל אגוד הרבנים הקונסרביטיביים, "ועידת הרבנים" (Rabbinical Assembly), כארגון נספח ל-ZOA. כן הצטרפו יהודים אורתודוקסים, הן ל-ZOA, הן להמזרחי. הציונות, בעיקר תנועת העבודה, חדרה גם אל האיגודים המקצועיים היהודים, בין היתר, ככל הנראה, בשל החלשות האטרקטיביות של השמאל הרדיקלי יותר בימי סטלין.

עד 1939 חזר ועלה מספר החברים ב-ZOA ל-52,000 והחברות בהדסה מ-27,144 ב-1925 לכ-73,000 ב-1940. הדסה בראשות הנרייטה סאלד הרחיבה פעילותה באמצעות מתן חסותה למפעל עליית הנוער שהעלה יותר מ-50,000 בני נוער יהודים לא"י, בשנים 1934–1948, ודאג לחינוכם בה. מספר שוקלי השקל, האקט הסמלי של חברות בתנועה הציונית, היה 345,928 ב-1938, מה שהפך את התנועה הציונית בארצות הברית לגדולה בעולם. בנוסף העמיקה הפעילות הציונית בתחומים כמו חינוך והעמקת הזהות היהודית. לעומת זאת, הפעילות הציונית המגשימה לא חדרה עמוק אל ריכוזי היהודים ואל בני הנוער ומספר כל חברי התנועות מסוג זה: השומר הצעיר, הבונים וכו', לא עלה על כמה מאות בשנות ה-30 המוקדמות ועל 3,000 בסופן ובתחילת שנות ה-40.

בשלב זה לא יצרה הציונות האמריקנית כוח פוליטי משמעותי מחוץ לתחומי הקהילה. היא נעדרה, למשל, השפעה משמעותית בסוף שנות השלושים על המדיניות הבריטית בא"י, בעת מצוקה ליהודי אירופה, בזמנים קשים ליישוב וכשנראה היה שבריטניה נוטה כנגד רוח הצהרת בלפור. כן הדגישו ציוני ארצות הברית את נאמנותם קודם כל וראשית לכל לארץ מגוריהם, ונמנעו בשיטתיות מכל דבר העלול להתפרש אחרת.

ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת העצמאות של ישראל

משפחה יהודית בעלת סוכנות רכב שברולט מן העיר אוסטין במינסוטה תורמת משאית לישראל בשנת 1949

בפרוץ המלחמה התאגדו ה-ZOA ועוד ארגונים ציוניים לארגון רופף בשםZionist Emergency Council. ב-1943 שינתה שמה ל-AZEC - American Zionist Emergency Council. ארצות הברית הפכה למוקד הפעילות המדינית הציונית עם עליית עוצמתה והגברת מעורבותה בענייני העולם. זאת כאשר העמדה הבריטית הפכה יותר ויותר אנטי-ציונית, כפי שהתבטאה בספר הלבן ב-1939 ואכיפתו כל שנות מלחמת העולם, ועם היחלשותה היחסית של בריטניה, כפי שברור היה לאחריה. בתקופה זאת לגודלה, לעוצמתה ולביטחונה העצמי הגובר של יהדות ארצות הברית, נוסף המומנט של ישיבה קרוב למוקד ההחלטות של המעצמה החזקה והמשפיעה בעולם. גם המנהיגות של יהדות ארצות הברית הפכה באותן שנים לציונית-רדיקאלית. עם זאת סבלה התנועה הציונית גם מפיצולים, שהבולט בהם היה זה שבין הרוויזיוניסטים לזרם הציוני המרכזי.

פעילות הרוויזיוניסטים גברה לקראת מלחמת העולם ובמהלכה. במרץ 1940 הגיע ז'בוטינסקי לארצות הברית והדגיש את הצורך בצבא יהודי שיילחם לצד בעלות-הברית. פעילותו נמשכה עד מותו באוגוסט. רבים מן הפעילים המדיניים של אצ"ל התרכזו גם הם באותה תקופה בארצות הברית ובראשם עמד הלל קוק שהיה מפקד האצ"ל בגולה. עם מות ז'בוטינסקי הפכו אלה לעצמאים, למעשה. הם פתחו במסע תעמולתי גלוי ונמרץ למען צבא יהודי ופעולה זאת שמשה כנראה תמריץ לציונים מהזרם המרכזי להגברת פעילותם באותו כיוון. כן הקימו חוגי הרוויזיוניסטים את הוועד לשחרור האומה במאי 1944 שפעל להצלת יהודים באירופה, להקמת צבא עברי לצד בעלות-הברית, לתמיכה במרד שהכריז אצ"ל בינואר 1944 כנגד הבריטים ולהקמת מדינה עברית בא"י.

ציון דרך בולט בדרכה של התנועה הציונית, בארצות הברית ובכלל, סימנה ועידת בילטמור (Biltmore, מלון בניו יורק בשם זה) במאי 1942. שם הוחלט לראשונה שמדינה יהודית (commonwealth) היא יעדה של התנועה הציונית. למן אותה ועידה תפס אבא הלל סילבר מקום בראש יהדות ארצות הברית. בייחוד כאשר בוועידת הארגונים המייצגים את יהדות ארצות הברית (American Jewish Conference. למעשה רובה של יהדות ארצות הברית, כיוון שנעדרו הרוויזיוניסטים, אגודת ישראל ו-American Council for Judaism האנטי-ציונית), בסוף אוגוסט עד תחילת ספטמבר 1943, הוחלט לאמץ ברוב 502 לעומת 4 את מצע בילטמור. סילבר נטש את דרכי הפעולה הישנות של שתדלנות ודיפלומטיה אישית, לטובת מדיניות כוחנית יותר של הפעלת לחצים, כשמאחוריו יהדות ארצות הברית מלוכדת ברובה ומחויבת לתמיכה בציונות, יחד עם תמיכה בדעת הקהל הכללית. תמיכה זאת, מצידה, השפיעה גם השפעת-גומלין בתוככי הקהילה לכיוון פופולריות גוברת של העניין הציוני והעמקת המעורבות של אלה שנטו אליו. הנטייה שלא להתבלט כיהודים נזנחה, ובשעת הצורך לא נמנע סילבר לתקוף את הממשל והנשיא. בוועידה ניבחר סילבר כשותפו של סטיבן שמואל וייז בראשות AZEC, המנהיג עד אז. בראשותו הגבירה AZEC את פעילותה והרחיבה אותה גם כלובי פוליטי כלפי הציבור והממשל. בדצמבר 1946, לאחר הקונגרס הציוני בבזל, התפטר וייז וסילבר, שהיה בשנים 1945–1947 גם נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, החליפו. הקו המיליטנטי התבטא גם בבחירת מחליפו של סילבר כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה, עמנואל ניומן, שכיהן בשנים 1947–1949, שהיה אוהד התנועה הרוויזיוניסטית. במקביל עלה מספר החברים ב-ZOA ל-225,000 ב-1948 וב"הדסה" הגיע לרבע מיליון. היקף התרומות עלה יותר מפי 10 לעומת 1940, ל-150 מיליון דולר ב-1948, ומאלה, שיעור התרומות המיועד לא"י עלה. בפועל שמשה יהדות התפוצות, ובעיקר ארצות הברית, כמאגר כמעט-יחיד של כסף זר ליישוב, וממנה אותו בסדר גודל של כ-30% מן התוצר ב-1948.

עם סיום מלחמת העולם והיחשפות מוראות השואה, החלה יהדות ארצות הברית לראשונה בהיקף רציני להפעיל לחץ על הממשל למען הקמת מדינה יהודית. כך, למשל, הכניסו שתי המפלגות סעיף פרו-ציוני למצען בבחירות 1944. ואכן, ארצות הברית הציגה עמדה אוהדת לציונות, הן באשר למתן היתר לפליטים יהודים להיכנס לא"י, הן באשר להקמת בית לאומי. ארצות הברית הצביעה בעד תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והכירה בישראל מיד לאחר הכרזתה. חלק מן הגורמים לעמדות אלה של ארצות הברית, ואולי מדינות נוספות שהושפעו ממנה, ניתן אולי לייחס למאמץ הדיפלומטי של יהדות ארצות הברית. כן הפעילה יהדות ארצות הברית לחץ פוליטי רב על הממשל בארצות הברית במקומות בהם ניתן היה לסייע ליישוב. הן לגיוס מדינות בעד החלטת החלוקה – שהצליח, הן להסרת האמברגו שהטילה ארצות הברית על נשק למזרח התיכון החל מ-5 בדצמבר 1948 – שנכשל.

היחסים בין יהדות ארצות הברית למדינת ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרויקטים שונים

למדינת ישראל פרויקטים רבים אשר מעודדים ומחזקים את הקשר בין יהודי ארצות הברית לבין היהודים אזרחי ישראל, דוגמה לכמה מן הפרויקטים הללו: תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, תוכנית זו היא תוכנית לתואר שני בחוג לתולדות ישראל. התוכנית עוסקת במגוון נושאים הקשורים ליהדות ארצות הברית, לחברה האמריקנית ולקשר החשוב וארוך השנים עם מדינת ישראל והחברה הישראלית בעבר ובהווה. התוכנית כוללת סיור לימודי בן עשרה ימים בארצות הברית ומפגש בלתי אמצעי עם יהדות אמריקה, היכרות עם סטודנטים יהודים אמריקנים, אישי ציבור ואקדמיה, ביקור במוזיאונים והרצאות אורח^[22].

תוכנית נוספת אשר מקדמת את הנושא הנ"ל: שירות לאומי בתפוצות, שירות לאומי בתפוצות הוא פרויקט ייחודי של 'בת עמי' בשיתוף תנועת 'בני עקיבא העולמית'. התוכנית מיועדת לבנות אשר סיימו שנה אחת של שירות לאומי בישראל, במהלכה התנדבו בבתי ספר, תנועות נוער, מדרשות ליהדות ועוד. הבנות נשלחות בצוותים של שתיים, לפחות, לבתי ספר ולקהילות במטרה לחזק בהם את הזהות היהודית, הזהות הציונית והזיקה לישראל^[23].

פרויקט נוסף, הוא פרויקט "תגלית" רבים מיהודי ארצות הברית (מגילאי 18–26) משתתפים בפרויקט "תגלית", פרויקט תגלית שהחל בשנת 2000 הוא הפרויקט החינוכי המצליח ביותר בעולם היהודי כיום ומהווה גשר לישראל עבור מאות אלפי סטודנטים יהודים מרחבי העולם. מטרת הפרויקט היא לחזק את הזהות היהודית של צעירי התפוצות וליצור זיקה משמעותית וארוכת טווח בינם לבין מדינת ישראל. הצעירים יוצאים לסיור חינוכי בן 10 ימים ברחבי הארץ, אליו מתלווים חיילים וסטודנטים ישראלים, וביחד הם לומדים להכיר את ישראל הצעירה והתוססת^[24].

היהודים הליברליים וישראל

במאה ה-21 החל היחס לישראל להשתנות בקרב יהודים ליברליים לישראל, יהודים לא אורתודוקסים שרובם משתייכים לשמאל הפוליטי, החלו להרגיש חוסר השתייכות עם ישראל שאחוזים ניכרים מאוכלוסייתה שייכים ליהדות האורתודוקסית ובעלי השקפה יותר שמרנית מהיהודים האמריקאים. עיקר הטענות העולות בעיתונות הן על היחס לו זוכים הזרמים הלא אורתודוקסיים, ועל הקיפאון המדיני בין הישראלים לפלסטינים^[25]^[26]. שאלו הביאו להקמת ג'יי סטריט אצל יהודים אמריקאים ליברליים, שהרגישו לא מחוברים למסרים הפרו-ישראלים של השדולות היהודיות הגדולות כמו איפא"ק. הניכור בין היהודים הליברליים לישראל בא לידי ביטוי בכך שבשנת 2018 מבין היהודים שביקרו בישראל 38% הם אורתודוקסים (10% מיהודי ארצות הברית) 43% קונסרבטיביים (18% מיהודי ארצות הברית) ורק 11% רפורמים (33% מיהדות ארצות הברית)^[26]^[27].

את טענות אלו הסביר החוקר היהודי אמריקאי דוב ווקסמן (אנ') חוקר של ישראל ב-UCLA: לפי וקסמן, ליהודים אמריקאים צעירים, שנולדו עשרות שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, אין זיכרון נוסטלגי משנותיה הראשונות של ישראל והם לא חוו את הרגשות האמונציונאליים שהביאה איתה מלחמת ששת הימים. הם אפילו לא זוכרים את התקוות שליוו איתם הסכמי אוסלו. במקום זאת, הם גדלו במהלך האינתיפאדה השנייה והעימותים של ישראל נגד חמאס ברצועת עזה, מלחמות שגרמו אבדות כבדות לפלסטינים ויצרו ביקורת חריפה על ישראל ברחבי העולם. כתוצאה מכך צעירים יהודים אמריקאים מסתכלים על ישראל דרך עדשה שונה מזו של הדורות הקודמים. רבים נוטים לראות את המדינה רק דרך עדשת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההתבגרות של ישראל כמעצמה צבאית, וכמוקד של מחלוקת אינסופית העניקה להם תדמית שונה מאוד של המדינה ואנשיה. בעוד שיהודים אמריקאים מדור הבייבי-בום אולי זוכרים בחיבה את ישראל דרך תמונות של קיבוצניקים מחויכים ושזופים רוקדים הורה, לבני דור המילניום רבים יש תמונות בראשם של ישראל של חיילים חמורי סבר המאיישים מחסומים צבאיים בגדה המערבית^[28].

וקסמן ממשיך וטוען שהדורות שגדלו בתקופת השואה והקמת מדינת ישראל, יחד עם אלו שחוויתם היו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, חולקים תמונה של ישראל כמדינה שואפת שלום ששרויה במאבק למען מדינה דמוקרטית ומתקדמת, שמוקפת ומאוימת אנושות על ידי גוליית מרושע וקנאי - הערבים. לעומת זאת עבור יהודים אמריקאים צעירים, ישראל נראית כמדינה חזקה מבחינה צבאית, ומכאן שפחות זקוקה לתמיכתם המוחלטת. יהודים אמריקאים צעירים אינם עושים אידיאליזציה של ישראל כפי שהוריהם או סביהם עשו. עבורם, ישראל היא לא הארץ המיתולוגית שיהודי אמריקה פינטזו עליה פעם. זאת לא ישראל המתוארת ברומן של ליאון יוריס "אקסודוס". במקום זאת, עבור צעירים יהודים אמריקאים, ישראל היא מקום שרבים מהם היו בו. לא סמל שהם סוגדים לו^[28].

מנגד מועלות טענות שהדבר בא בעקבות תמורות שחלות בקהילה היהודית האמריקאית בעיקר עקב נישואי תערובת אשר מכסים כ-60% מהיהודים האמריקאים ושהניכור לישראל בא בעיקר מאנשים שרק אחד מהוריהם יהודי^[29].

ציוני דרך

הראשון ממוצא יהודי מוכר שהגיע לאמריקה הצפונית - לואיס קרווחל (מקסיקו – 1567, טקסס – בערך 1570)
היהודי הראשון מגיע לאמריקה הצפונית (קרוליינה הצפונית) – יואכים גנז (1584)
יהודי ראשון מגיע לבוסטון ומגורש מיד – סולומון פרנקו (1649)
קהילה יהודית ממוסדת ראשונה – 23 מצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל מקימים את קהילת שארית ישראל בניו אמסטרדם (1654)
חבר ראשון בבית מחוקקים מדינתי (של המושבה הבריטית קרוליינה הדרומית) – פרנסיס סלוודור (1774)
הרוג יהודי ראשון במלחמת העצמאות של ארצות הברית – פרנסיס סלוודור (1776)
מושל מדינה (ממונה) ראשון – דייוויד עמנואל (1801)
חבר הקונגרס ובית הנבחרים הראשון – דייוויד לוי יולי (1841)
חבר הקונגרס ובית הנבחרים הראשון מטעם מדינה (להבדיל מטריטוריה) – לואיס צ'ארלס לוין (1845)
חבר הסנאט הראשון – דייוויד לוי יולי (1845)
קומודור (אדמירל כוכב אחד) ראשון – אוריה לוי (1860)
חבר הקבינט (התובע הכללי ולאחר מכן גם שר המלחמה) של קונפדרציית המדינות של אמריקה (מדינות הדרום שפרשו מהצפון בעת מלחמת האזרחים) – יהודה פיליפ בנימין (1861)
סגן מושל מדינה נבחר ראשון ומושל (ממונה) שני – אדוארד סלומון (1862)
מזכיר המדינה של קונפדרציית המדינות של אמריקה – יהודה פיליפ בנימין (1862)
בריגדיר גנרל (גנרל כוכב אחד) ראשון – פרדריק סלומון (1862)
היהודי הראשון שזכה במדליית הכבוד (ארצות הברית) – בנימין לוי (1862)
מושל מדינה הנבחר הראשון ממוצא יהודי – וושינגטון ברטלט (1887)
התובע הכללי של מדינת ניו יורק הראשון ממוצא יהודי – שמעון רוזנדייל (1892)
חבר הקבינט הראשון (ושר המסחר והעבודה הראשון) בארצות הברית כולה (להבדיל מהקונפדרציה) – אוסקר שטראוס (1906)
מושל מדינה הנבחר הראשון – מוזס אלכסנדר (1915)
שופט ראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית – לואי ברנדייס (1916)
חברת הקונגרס ובית הנבחרים הראשונה – פלורנס קאהן (1925)
המועמד לנשיאות הראשון מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות ממוצא יהודי – בארי גולדווטר (1964), (ג'ון קרי היה השני ב-2004)
מזכיר המדינה הראשון בארצות הברית כולה (להבדיל מהקונפדרציה) – הנרי קיסינג'ר (1973)
מושלת מדינה ראשונה – מדלן קונין (1985)
חבר הקונגרס ובית הנבחרים העצמאי הראשון – ברני סנדרס (1991)
חברות הסנאט הראשונות – ברברה בוקסר ודיאן פיינסטיין (1993)
שופטת ראשונה בבית המשפט העליון של ארצות הברית – רות ביידר גינסבורג (1993)
המועמד הראשון לסגן נשיא והראשון על "הטיקט" של אחת המפלגות הגדולות – ג'ו ליברמן (2000)
מספר היהודים שכיהנו במושב הקונגרס ה-110 (ינואר 2007 – ינואר 2009), הגיע לשיא של 43 יהודים בשני בתי הקונגרס (מתוך 535, 8%); 13 בסנאט (מתוך 100, 13%) ו־30 בבית הנבחרים (מתוך 435, כ-7%). מספרם הכולל של היהודים באוכלוסייה עומד על כ-2%^[30].
במושב הקונגרס ה-111 (ינואר 2009 – ינואר 2011), שמרו היהודים על כוחם ואף גדלו באחד, ל-44 חברי קונגרס; 13 חברי הסנאט נשארו, ומספר חברי בית הנבחרים גדל באחד ל-31 (טום לנטוס נפטר ורם עמנואל נבחר מחדש ועזב לתפקיד ראש סגל הבית הלבן, אך שלושה יהודים חדשים נבחרו, ג'ון אדלר, ג'ארד פוליס ואלן גרייסון).

ראו גם

לקריאה נוספת

מרשל סקלר, יהודי ארצות-הברית, תרגם יוסף עוזיאל, עם עובד, 1972
רוברט רוקאווי, מהגרים, פועלים וגנגסטרים: פרקים בתולדות היהודים בארצות הברית, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ן 1990
אריה גרטנר ויונתן ד' סרנה (עורכים), יהודי ארצות-הברית: קובץ מאמרים, ירושלים: מוסד זלמן שזר והיברו יוניון קולג', 1992
אלון גל (עורך), ישראל הנכספת. האידיאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה, שדה בוקר וירושלים: המרכז למורשת בן-גוריון והספרייה הציונית, 1999.
אריה גרטנר, היישוב היהודי בארצות הברית מראשיתו עד ימינו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
יונתן ד. סרנה, היהדות באמריקה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005.
גולי נאמן ארד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם: תגובתם של קרובים-רחוקים, תל אביב: עם עובד, 2006.
מירה קצבורג-יונגמן, החוויה היהודית האמריקנית: תולדות, מבואות, מקורות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
עדי שרצר ועופר שיף (עורכים), יהדות אמריקה בישראל: אתגר, דימוי והשפעה, עיונים, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.
ארנולד מ' אייזן, העם הנבחר באמריקה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2010.
שמואל רוזנר, שטעטל, בייגל, בייסבול: על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 2011. (סקירה על הספר, בבלוג "ספר, חברה, תרבות")
חסיה ר' דיינר, יהודי ארצות הברית 1654–2000, תרגום מאנגלית: יוסי מילוא, שדה בוקר וחיפה: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת חיפה, 2015.
אסף אוריון ושחר עילם, יהודי ארצות הברית והביטחון הלאומי של ישראל, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2018.
גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, שדה בוקר וחיפה: אוניברסיטת חיפה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
צבי גנין, בין זהות אמריקאית וזיקה יהודית, קתדרה, 1981, עמ' 227–229 (מידע בקטלוג רמב"י)‏, JSTOR 23398949
אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019, הפרק "יהדות צפון אמריקה", עמ' 151–176.

Feingold, Henry L. A Time for Searching: Entering the Mainstream, 1920-1945. The Johns Hopkins University Press. Baltimore. 1992
Sachar. Howard Morely. A History of the Jews in America. A. A. Knopf. NY. 1992
Raider, Mark A. The Emergence of American Zionism. New York and London 1998
Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013
Marc Lee Raphael, The Columbia History of Jews and Judaism in America, Columbia University Press, 2013
Deborah Dash Moore, American Jewish Identity Politics, University of Michigan Press, 2009

קישורים חיצוניים

אפרים שמואלי, יהדות ארצות הברית, באתר דעת, מתוך: מחניים ס"ו, תשכ"ב
יעקב לשצ'ינסקי, חיי יהדות באמריקה, הצופה, 23 ביולי 1948
מידע על יהדות ארצות הברית בקטלוג הספרייה הלאומית
ארכיון אוסף פרסומים מקהילות ישראל בארצות הברית, בספרייה הלאומית
אברהם שמואל שטיין, מעמדה ותרומתה של יהדות ארצות הברית, בפרויקט בן-יהודה
Jews in the Civil War, באתר Jewish-American History Foundation (חיילים יהודים בעת מלחמת האזרחים בארצות הברית)
אלון גל, מוטיב הרציפות ההיסטורית בציונות האמריקנית, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 440–461
תני גולדשטיין, ג'ואיש ביזנס: איך הדוד מאמריקה התעשר כל כך?, באתר ynet, 4 ביולי 2011
בלהה שילה, מרב ז'נו, ריאיון עם פרופ' אלי לדרהנדלר על יהדות ארצות הברית, באתר יד ושם
נתונים דמוגרפיים על יהדות ארצות הברית
נתן אפרתי, ‏יהדות אמריקה ויהודי ארץ-ישראל – קשרים בשלהי המאה הי"ט, קתדרה 55, 1990, עמ' 63–88
נתן אפרתי, אידאולוגיה ומציאות: יהודי ארצות הברית והיישוב בשלהי התקופה העותמאנית, האוניברסיטה הפתוחה, 2020^[31]
טלי קרופקין, להרגיש בבית בכנסייה ובבית הכנסת, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013
דוד אלינסון, American Jewish Denominationalism: Yesterday, Today, and Tomorrow
יהדות ארצות הברית - פרויקט מיוחד, בתוך: מקור ראשון, מוסף "שבת", גיליון 860
נטעאל בנדל, היהודים האבודים של ניו יורק, כיפה, 24 בינואר 2014
יאיר אטינגר, הקהילה העשירה והמשפיעה ביהדות ארצות הברית נמצאת במשבר עמוק, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2015
יהודה אוזלבו, יהדות ארצות הברית ומאבקה בחרם נגד ישראל, באתר קרן משפחת רודרמן, דצמבר 2018
אלון פנקס, ישראל - מפלגת או מאחדת את ארצות הברית?, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית
פמלה ס' נאדל, פמיניזם נוסח אמריקה: הנשים היהודיות וראשיתה של המהפכה, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, 2017
אביעד סנדרס, יהדות ארצות הברית - בין יהודה לישראל, כתב העת "דעות", גיליון 62, באתר נאמני תורה ועבודה
אושי דרמן, המכה ה-11: גזרת חנוכה של יהודי פדוקה, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, דצמבר 2017
מרים הולצמן ויונתן קירשנבאום, ‏הדוד מאמריקה, דו"ח מצב, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 9 בספטמבר 2018
מרים הולצמן ויונתן קירשנבאום, ‏האתגר: דור המשך, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 18 בספטמבר 2018
מרים הולצמן ויונתן קירשנבאום, ‏בצעדים מתונים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 23 בספטמבר 2018
שי בן-ארי, גלויות מראשית המאה העשרים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2019
חן מלול, הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18.06.2017
אביתר אדרי, הצו לגירוש היהודים מארה"ב במלחמת האזרחים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2020
יהודי ארצות הברית וישראל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
יהודים - ארצות הברית, דף שער בספרייה הלאומית

תפיסות פוליטיות בקרב יהודי ארצות הברית:

יונתן שפירא, ‏המחלוקת ביהדות ארצות-הברית בשאלת קונגרס יהודי אמריקני (1914–1916), הציונות ב, 1971, עמ' 90–104
גיל טרוי, הקול היהודי: כוח פוליטי וזהות בבחירות לנשיאות ארצות הברית, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, ספטמבר 2016
אריק כהן ואלענה מייזל, ‏"על חיוניותה של שמרנות יהודית באמריקה", השילוח, ספטמבר 2017
אור רפל-קרויזר, דם כחול: למה יהודי ארה"ב מצביעים לדמוקרטים?, באתר ynet, 8 באוגוסט 2020
תתגשמנה כל התקוות, נאמן למקור, הספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ג'ודי מלץ, כמה יהודים חיים כיום בארה"ב? תלוי איך סופרים אותם, באתר הארץ, 23 ביולי 2020
^ ¹ ² גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם – תגובתם של קרובים רחוקים, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, עמ' 31
^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 45
^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 26
^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 29
^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 54
^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 65
^ יואב שורק, ‏"בכף הקלע", השילוח, גיליון 3, פברואר 2017
^ בית התפוצות, אסון חנוכה: כך גורשו יהודים מדרום ארצות הברית, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2017
^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 40
^ The PEW Forum, U.S. Religious landscape Survey, ‏2008 (באנגלית)
^ New Study Claims US Jews Have Reasons to Be Proud
^ data from 2008 The Pew Forum on Religion and Public Life US Religious Landscape Survey Income Level by Religious Tradition
^ סקר האריס אינטראקטיב(הקישור אינו פעיל, 3.4.2020)
^ ניתוח מורחב של הנתונים באתר מכון פיו
^ בסקר הקונגרס היהודי האמריקני ב-2019, 41% לא הזדהו עם אף זרם, 26% כרפורמים, 12% כקונסרבטיבים, 10% כאורתודוקסים, 6% כרקונסטרוקטיבים, ו-4% לא השיבו
^ A Portrait of Jewish Americans, PewResearch, October 1, 2013
^ פרנקלין פויר,"", תור הזהב של יהודי אמריקה נגמר, באתר כלכליסט, 28 במרץ 2024
^ נתן גוטמן, הקהילה היהודית בארה"ב מצטמצמת ומזדקנת, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2002
^ פיטר ביינרט, על הניו רפבליק ושקיעת יהודי אמריקה, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2014
^ סרג'יו דלהפרגולה, World Jewish Population, 2019
^ החוג ללימודי ישראל - תכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, באתר ajs.haifa.ac.il
^ שירות לאומי בתפוצות | בת עמי
^ תגלית ישראל | הפרויקט המצליח ביותר בעולם היהודי, באתר www.taglitisrael.co.il
^ דינה קראפט, לא רק הצעירים: יהודי ארה"ב המבוגרים מתנתקים מישראל, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2018
^ ¹ ² גלית עדות, ‏זהות במלכודת: הקרע בין יהדות ארצות הברית לישראל סוער ומשסע, באתר מעריב אונליין, 7 בדצמבר 2018
^ משרד התיירות, סקר תיירות נכנסת לשנת 2018 (עמ' 52)
^ ¹ ² Waxam Dov. 2016. Young American Jews and Israel: Beyond .Birthright and BDS. Israel Studies. 22 (3). Pp 177-199
^ אליוט אברהמס, הסיבה האמיתית להתרחקות יהודי ארה"ב מישראל, באתר מאמר מתורגם ממגזין מוזאיק, ‏8 באפריל 2016
^ הילרי ליילה קרייגר, מספר הרב ביותר של היהודים אי פעם בקונגרס, ג'רוזלם פוסט, 4 בינואר 2007(הקישור אינו פעיל, 3.4.2020)
^ יצחק הרצוג, כך נוצר הקשר ההדוק בין יהודי אמריקה לישראל, באתר הארץ, 24 במרץ 2021

[1] ג'ודי מלץ, כמה יהודים חיים כיום בארה"ב? תלוי איך סופרים אותם, באתר הארץ, 23 ביולי 2020

[גולי_31-2] ¹ ² גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם – תגובתם של קרובים רחוקים, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, עמ' 31

[3] גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 45

[4] גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 26

[5] גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 29

[6] גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 54

[7] גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 65

[8] יואב שורק, ‏"בכף הקלע", השילוח, גיליון 3, פברואר 2017

[9] בית התפוצות, אסון חנוכה: כך גורשו יהודים מדרום ארצות הברית, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2017

[10] גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 40

[11] The PEW Forum, U.S. Religious landscape Survey, ‏2008 (באנגלית)

[12] New Study Claims US Jews Have Reasons to Be Proud

[13] ta from 2008 The Pew Forum on Religion and Public Life US Religious Landscape Survey Income Level by Religious Tradition

[14] סקר האריס אינטראקטיב(הקישור אינו פעיל, 3.4.2020)

[15] ניתוח מורחב של הנתונים באתר מכון פיו

[16] בסקר הקונגרס היהודי האמריקני ב-2019, 41% לא הזדהו עם אף זרם, 26% כרפורמים, 12% כקונסרבטיבים, 10% כאורתודוקסים, 6% כרקונסטרוקטיבים, ו-4% לא השיבו

[17] A Portrait of Jewish Americans, PewResearch, October 1, 2013

[18] פרנקלין פויר,"", תור הזהב של יהודי אמריקה נגמר, באתר כלכליסט, 28 במרץ 2024

[19] נתן גוטמן, הקהילה היהודית בארה"ב מצטמצמת ומזדקנת, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2002

[20] פיטר ביינרט, על הניו רפבליק ושקיעת יהודי אמריקה, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2014

[21] סרג'יו דלהפרגולה, World Jewish Population, 2019

[22] החוג ללימודי ישראל - תכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, באתר ajs.haifa.ac.il

[23] שירות לאומי בתפוצות | בת עמי

[24] תגלית ישראל | הפרויקט המצליח ביותר בעולם היהודי, באתר www.taglitisrael.co.il

[25] דינה קראפט, לא רק הצעירים: יהודי ארה"ב המבוגרים מתנתקים מישראל, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2018

[זהות-26] ¹ ² גלית עדות, ‏זהות במלכודת: הקרע בין יהדות ארצות הברית לישראל סוער ומשסע, באתר מעריב אונליין, 7 בדצמבר 2018

[27] משרד התיירות, סקר תיירות נכנסת לשנת 2018 (עמ' 52)

[muse-28] ¹ ² Waxam Dov. 2016. Young American Jews and Israel: Beyond .Birthright and BDS. Israel Studies. 22 (3). Pp 177-199

[29] אליוט אברהמס, הסיבה האמיתית להתרחקות יהודי ארה"ב מישראל, באתר מאמר מתורגם ממגזין מוזאיק, ‏8 באפריל 2016

[30] הילרי ליילה קרייגר, מספר הרב ביותר של היהודים אי פעם בקונגרס, ג'רוזלם פוסט, 4 בינואר 2007(הקישור אינו פעיל, 3.4.2020)

[31] יצחק הרצוג, כך נוצר הקשר ההדוק בין יהודי אמריקה לישראל, באתר הארץ, 24 במרץ 2021

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

אוכלוסייה

שורה עליונה: אלברט איינשטיין · רוברט אופנהיימר · רות ביידר גינסבורג שורה שנייה: לאונרד ברנשטיין · יונה סאלק · סטיבן ספילברג שורה שלישית: בוב דילן · ג'ורג' גרשווין · סטן לי שורה תחתונה: מארק צוקרברג · ברברה סטרייסנד · לארי פייג'
כ-6 מיליון (יהודים לפי ההלכה) כ-7.5 מיליון (אנשים אשר מזדהים כיהודים) כ-8 מיליון (אנשים שאחד מהוריהם יהודי)
שפות
אנגלית, עברית, יידיש
דת
יהדות, אתאיזם
קבוצות אתניות קשורות
יהדות אשכנז, יהדות ספרד, אמריקאים ישראלים
נוסח תפילה
נוסח אשכנז, נוסח הספרדים, נוסח לא-אורתודוקסי

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יהדות ארצות הברית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות ארצות הברית