יהדות מרוקו

יהדות מרוקו היא הקהילה היהודית הגדולה בארצות ערב. ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו מתוארכת, על פי עדויות ארכאולוגיות, למאה ה-2 לספירה. בעת העתיקה התגוררו רוב היהודים בערי החוף של צפון אפריקה המערבית, ועסקו בעיקר במסחר. בתחילת המאה ה-8 אימצה מרוקו את האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות ידעו יהודי מרוקו תקופות של פריחה תרבותית וכלכלית אך גם תקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי-יציבות. לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 הגיעו המוני מגורשים למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912, נהנו היהודים על פי רוב מביטחון גדול יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.

יהדות מרוקו

חתונה יהודית במקנס במרוקו (1839). הציור מוצג במוזיאון הלובר בפריז
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
3,503–3,510 900,000 (472,800 מהם נולדו במרוקו, או שיש להם אב יליד מרוקו) 50,000 27,000 11,600 6,000 6,000 3,500
שפות
צרפתית • ערבית • לאדינו • מרוקאית יהודית • ערבית יהודית • חכיתיה
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
יהדות ארצות האסלאם • יהדות צפון אפריקה • יהדות אמריקה הלטינית • יהדות צרפת

לאורך הדורות הייתה יהדות מרוקו מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, הלשונות, הפסיקה ההלכתית, האמנות ועוד.

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יהודים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים, כגון פרעות נגד יהודים, גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948 ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה, בעיקר לצרפת, ולצפון אמריקה. בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.

היסטוריה

העת העתיקה

בית הקברות היהודי במקנס

על פי מסורות מקומיות, יהודים הגיעו לאזור מרוקו מארץ ישראל החל מימי בית ראשון בימי שלמה או יהושפט, בספינות סוחרים פיניקים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]} העדויות הארכאולוגיות והאפיגרפיות המוקדמות ביותר שנמצאו מצביעות על קיומה של קהילה יהודית בצפון אפריקה החל מהמאה השנייה לספירה, בתקופה הרומית.

הפיניקים ניהלו בעת העתיקה מסחר ענף בין הלבנט, שבו שכנו גם בני ישראל, לבין כל חלקי אגן הים התיכון. הפיניקים שיצאו מאזור לבנון הקימו קולוניות ברחבי אגן הים התיכון, בהן קרתגו, ווליביליס וישובים נוספים בצפון אפריקה. עדות לכך שבמסעות המסחר הפיניקים השתתפו גם יהודים מצויה בספר מלכים: וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת-עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב (ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים כ"ז–כ"ח). בידי צאצאי קהילת אופראן ומספר קהילות נוספות בצפון אפריקה מסורת כי אבותיהם הגיעו לאזור באניות הפיניקים או דרך היבשה והתיישבו בו עוד קודם לחורבן בית ראשון.

החל מראשית התקופה הרומאית ישנן עדויות (בתלמוד, בכתבים רומים ונוצרים ובממצאים ארכאולוגים עתיקים) המלמדות על הימצאותה של קהילה יהודית גדולה בצפון אפריקה. בספר יוסיפון המאוחר יחסית, נכתב כי הרומאים גירשו 30,000 יהודים לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני. בעיר הרומית העתיקה ווליביליס ששוכנת מצפון למקנס של ימינו, נמצאו כתובות בעברית על מצבות של קברים יהודים מהמאה השנייה לספירה, וכמו כן נמצאו כדים מעוטרים בציור של מנורה. חלק מהחוקרים מאמינים גם שאחד משרידי המבנים שנמצאו בעיר היה בית כנסת. לא ידוע רבות על אורחות חייהם של היהודים בצפון אפריקה בתקופה הרומית; מממצאים ארכאולוגיים עולה שהם חיו בערי החוף ולא בפנים הארץ, עסקו כנראה במסחר, ובמאות 4–6 הקהילה היהודית חוותה פריחה, כנראה בשל התפתחות המסחר באזור או זרם מהגרים מארץ ישראל. ידוע עוד שהיהודים בצפון אפריקה מרדו ברומאים בתקופת הקיסר טראיאנוס במאה ה-2 לספירה במה שידוע כמרד התפוצות. מרכז המרד בצפון אפריקה היה לוב, אך ייתכן שרבים מהלוחמים נסוגו לעבר האזורים ההרריים במרוקו מפני הצבא הרומאי.

קהילה יהודית המשיכה להתקיים באזור גם במהלך התקופה הביזנטית. לעיתים השלטון הביזנטי גזר על יהדות צפון אפריקה גזרות שונות. כך למשל הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6 הוציא צו נגד היהודים ועמים לא-נוצרים אחרים שהגביל את הפולחן הדתי שלהם, הורה על הפיכת בתי כנסת לכנסיות, והביע תקווה שהם יאמצו את דת הנצרות, עם זאת ההוראות של הצו כנראה לא נאכפו בפועל. ישנן עדויות שגם בתקופת שלטונו של הקיסר הרקליוס (610-641) היו רדיפות על רקע דתי כנגד היהודים בצפון אפריקה. בספר דוקטרינת יעקב מהמאה ה-7, חיבור פולמוסי כנגד היהדות, כתוב שהיהודים בצפון אפריקה אולצו להיטבל לנצרות. אולם יש מחלוקת בין חוקרים של התקופה לגבי טיבן ואמינותן של עדויות אלה.

בעקבות המרת הדת של הממלכה הוויזיגותית בספרד לקתוליות הורע מצב היהודים בספרד במאה ה-7, ושליטים מסוימים אף כפו עליהם גירוש מספרד או המרת דת. בעקבות זאת לאורך השנים 583–693 חל זרם הגירה של יהודים מספרד לאזור מרוקו של ימינו (וכן לשאר חלקי צפון אפריקה).

כתובה ממרוקו; מרכש, תרצ"ז

התקופה המוסלמית המוקדמת

בית הכנסת אבן דנאן בעיר פאס

ראו גם – האימפריה המוסלמית, תנאי עומר

עם התפשטות האסלאם במאה ה-7, החלו לנוע צבאות האימפריה המוסלמית גם מערבה לכיוון צפון אפריקה. כיבוש המגרב היה תהליך הדרגתי, והצבא המוסלמי נתקל בקשיים, אך עד תחילת המאה ה-8 לספירה הושלם כיבוש מרוקו בהובלת הגנרל מוסא בן נציר. במהלך התקופה המוסלמית חוו היהודים במרוקו עליות ומורדות במצבם ובמעמדם. העיקרון שהנחה את השלטון המוסלמי ביחס ליהודים היה הגדרתם כבני מעמד ה"ד'ימי" שעליו חלים חוקי עומר. רמת האכיפה של חוקי ה"ד'ימי" השתנתה בין שליט לשליט, כאשר היו שליטים נוחים יותר ליהודים, והיו שליטים נוקשים שרדפו את יהודי המדינה באמצעים אלימים או כלכליים. לחוקי עומר המקובלים בכל ארצות האסלאם נוספו במרוקו חוקים מיוחדים שלא התקיימו בארצות אחרות, כגון חיוב היהודים לחיות ברובע מסוגר (מלאח), בעיקר החל מהמאה ה-19, ומגבלות תנועה על יציאת היהודים מהרובע.

גורם מרכזי נוסף שהשפיע על רמת ביטחונם של יהודי מרוקו לאורך הדורות היה מידת היציבות האזורית. עד העת המודרנית הייתה מרוקו מחולקת על פי רוב בין "בלאד אל-מח'זן" (ארץ האוצר), שטחים שבהם השלטון המרכזי הצליח לגבות מיסים ולכפות את סמכותו, ל"בלאד אל-סיבא" (ארץ המרידה) שטחים שבדרך כלל היו תחת הגמוניה של שבטים בֶּרְבֶּרִים או כוחות אחרים שמרדו בשלטון. מצבם של היהודים בכל אחד מהאזורים היה תלוי במדיניותו של השבט או של השליט ששלט באזור, ולעיתים באותן שנים רמת הביטחון של יהודים מאזורים שונים במרוקו הייתה שונה משמעותית.

השושלת האידריסית

ראו גם – הטבח ביהודי פאס (1033)

בעקבות ריחוקה של מרוקו מהמרכזים האימפריאליים של הח'ליפות האסלאמית ששכנו בסוריה ובעיראק, לרוב שלטו על מרוקו שושלות מוסלמיות עצמאיות. השושלת המוסלמית העצמאית הראשונה במרוקו הייתה השושלת האידריסית (788–974), שהייתה שושלת שיעית יזידית שטענה שמוצאה המשפחתי הוא מעלי בן אבי טאלב ולא ראתה את עצמה כפופה לח'ליפות העבאסית. אידריס הראשון גזר גזירות קשות על היהודים וניסה לכפות עליהם את דת האסלאם, עד כדי כך שמקורות מסוימים מהתקופה מציינים שהוא הצליח למחות את הקהילות היהודיות והנוצריות באזורים שהיו בשליטתו. במקורות אחרים יש ראיות שמעידות שקהילות יהודיות שרדו גם במהלך תקופתו.

בנו ויורשו, אידריס השני, נודע ביחס סובלני כלפי היהודים והזמין אותם להתיישב בעיר פאס אותה הפך לבירתו. בתקופת השושלת האידריסית הוקמה אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס, והעיר הפכה למרכז רוחני ואינטלקטואלי של עולם האסלאם. במקביל הפכה פאס גם למרכז רוחני ואינטלקטואלי יהודי. בתקופה זו פעל בפאס המשורר היהודי ומחלוצי תחום הבלשנות השמית יהודה אבן קריש ומלומדים יהודים רבים נוספים פעלו בעיר או היו ילידיה, כולל דונש בן לברט, יהודה חיוג' ודוד בן אברהם אלפאסי. ההיסטוריון האנדלוסי המוסלמי אל-בכרי מציין:

"היהודים היו רבים יותר בפאס מאשר בכל עיר אחרת במגרב. משם הם יצאו למסעות מסחר לכל ארץ בעולם".

כחלק מהפריחה הרוחנית באזור, עלה מעמדם של יהודי צפון אפריקה בקרב התפוצה היהודית בעולם. כך למשל ישיבת ארץ ישראל, שעד אותה תקופה הונהגה על ידי גאונים בני משפחות ארצישראליות, החלה מסוף המאה ה-10 מעורבות של גאונים שמקורם מצפון אפריקה, מספר מהם יוצאי פאס וסיג'ילמסה.

במהלך המאה ה-10 איבדו האידריסים את שליטתם האפקטיבית על מרוקו, שעברה להישלט הלכה למעשה על ידי שבטים בֶּרְבֶּרִים. האידריסים עצמם אימצו בתקופה זו את המנהגים ואת התרבות הבֶּרְבֶּרִית על אף מוצאם הערבי. בראשית המאה ה-11 מרוקו התאפיינה במלחמות בין שבטי הזנאטה שנתמכו ברובם על ידי ח'ליפות קורדובה לבין שבטי הצנהג'ה שנתמכו בעיקר על ידי השושלת הפאטמית. אי היציבות ששררה במדינה הובילה למאורעות קשים נגד הקהילה היהודית, שהקשה שבהם הוא הטבח ביהודי פאס בשנת 1033 שבמהלכו נהרגו כ-6,000 מיהודי העיר פאס על ידי מנהיג שבטי קנאי לאסלאם.

אל-מוראביטון

באמצע המאה ה-11 הצליחה שושלת אל-מוראביטון לאחד את שבטי הצנהג'ה לכוח רב עוצמה, ויצאה למסע כיבושים שבמהלכו השתלטה על מרוקו ואל-אנדלוס. ימי שלטונה של שושלת אל-מוראביטון היו תקופה של ביטחון יחסי עבור היהודים שנמשכה עד אמצע המאה ה-12. מספר יהודים מונו לתפקיד של וזיר, מספר רופאים יהודים עבדו בחצר המלוכה, ומשוררים ואנשי רוח יהודים רבים פעלו בתקופתם. כשהיה צורך להרחיב את גודלו של מסגד קרוויין המפורסם בעיר פאס הבתים היהודים ששכנו קרוב אליו הופקעו, אך בעליהם קיבלו כנראה פיצוי הוגן עבור נכסיהם. מסמכים מגניזת קהיר מלמדים על חלקם הבולט של יהודי מרוקו בסחר עם הודו החל מסוף המאה ה-11. עם זאת, לצד הביטחון היחסי שהיה ליהודים בתקופה זו חלה גם התדרדרות הדרגתית במעמדו של המיעוט היהודי. במכתב של סוחר יהודי מהתקופה הוא כותב ששנאת יהודים נפוצה מאוד בעיר פאס. השליט יוסוף בן תאשפין הטיל על היהודים מס גדול לתשלום וכנראה גם החרים מרכושם. אותו שליט גם אסר על היהודים להתיישב בעיר מרקש שייסד אביו והורה שכל יהודי שייתפס בה בשעות הלילה יומת ורכוש משפחתו יילקח. עם זאת הגבלה זאת כנראה לא הייתה תקפה לבעלי מעמד גבוה; בכתביהם של הרמב"ם והפילוסוף יוסף בן יהודה אבן עקנין מוזכרים הרופאים היהודים המפורסמים אברהם אבן קמניאל ושלמה בן אלמעלם, אשר הוזמנו על ידי עלי בן יוסוף בן תאשפין למרקש על מנת לשרת שם כרופאים ואולי גם כדי לייסד שם בית ספר לרפואה.

אל-מוואחידון

ביתו של הרמב"ם בפאס.

תקופת המוראביטון השקטה יחסית באה לסיומה עם עליית שושלת אל-מוואחידון ששלטה במגרב ועל חלקים מספרד החל משנת 1146 ועד 1269. קבוצה מוסלמית קנאית זו שאפה להכניס מתחת לכנפי האסלאם את כל בני המיעוטים במגרב, ובעיקר את היהודים. דינם של מי שלא התאסלמו היה מוות ואילו גזר דינם של אלו שאכן התאסלמו היה אפליה כלכלית וחברתית, שכן הכנות של ההתאסלמות שלהם הוטלה בספק, ולכן הם המשיכו להיות נתונים לגזרות והגבלות. על פי "ספר הקבלה" של המלומד היהודי בן התקופה רבי אברהם אבן דאוד, באותן שנים "לא נותר יהודי אחד מאל-מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (אשר בפורטוגל)". אלפי יהודים נהרגו במהלך מסעות הכיבושים של אל-מוואחידון, רבים הקריבו עצמם על קידוש השם, בהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, רבה של פאס ולפי חלק מהמקורות היה רבו של הרמב"ם. אחרים התאסלמו באמת או למראית עין בלבד, ויהודים רבים ברחו לארצות אחרות. בכתבי הגניזה הקהירית נמצא מכתב של סוחר יהודי בקהיר שמתאר את גלי הפליטים שמגיעים לעיר מהטריטוריות של אל-מוואחידון, וכמו כן את הסבל שעבר על היהודים בצפון אפריקה המערבית. כך למשל המכתב מציין ש-150 יהודים בעיר סיג'ילמסה בחרו למות על קידוש השם, לאחר שהועמדו בפני הבחירה של מוות או התאסלמות.כן הוא מציין את ההתאסלמות בכפייה של דיין סיג'ילמסה רבי יוסף בן עמראן. רבי אברהם אבן עזרא כתב קינה מפורסמת בשם אהה ירד עלי ספרד על האירועים תחת שושלת אל-מוואחידון. בקינתו זו הוא מציין את חורבנן של הקהילות היהודיות בערים השונות של ספרד ומרוקו זו אחר זו.

...
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סַגְלְמַאסָה,
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה;
וְשָׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבִּנְיָּה נֶהֱרָסָה,
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָה;
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאכָס הַמְיֻחַסָה,
עֲלֵי יְקָרִים / מְדֻקָרִים / עֵין אוֹיֵב לֹא חַסָה;
אֲהָה אָפַס / קְהַל פַאס / יוֹם נָתְנוּ לִמְשִׁסָה,
וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תַּלְמְסֶן / וְהַדְרָתָה נָמַסָה;
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סַבְתָּה וּמַכְנְאסָה,
וְסּוּת אֶקְרְעָה / עֲלֵי דַרְעָה / אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂה,

כתגובה לרדיפות אל-מוואחידון חיבר הרמב"ם את איגרת השמד ליהודי מרוקו ובה הורה עליהם להתאסלם למראית עין ולקבל דת שאינה דתם, רק על מנת להישאר בחיים. בנוסף הרמב"ם ייעץ ליהודים שהתאסלמו למראית עין לנסות להימלט מהאזורים שבהם מתרחשים המאורעות בהקדם כך שיוכלו לחזור לדתם. הרמב"ם עצמו חי בעיר פאס לאורך שנים בודדות, רכש בה את השכלתו הרפואית ופרסם מספר חיבורים חשובים, לאחר מכן הוא היגר ביחד עם משפחתו למצרים.

השושלת המרינית

מגילת אסתר מפאס שמתוארכת למאה ה-13 או ה-14

ראו גם – הטבח ביהודי פאס (1465)

כאשר עלה לשלטון אבו יוסף יעקוב (1269-1286), מייסד השושלת המרינית ששלטה עד 1465, בוטלו הגזירות שהוטלו על היהודים והקהילות היהודיות במגרב החלו להשתקם מהמאורעות שעברו עליהן. תחת השושלת המרינית היהודים נהנו מיחס משופר מצד השלטון, שראה בהם כמגשרים בינו לבין השושלות השולטות בספרד. היהודים גם לקחו חלק בסחר בזהב לאורך מדבר הסהרה. המרינים פיתחו רבות את מרוקו ובמיוחד את העיר פאס בירתם שבתקופתם אף נהפכה לעיר הגדולה בעולם לתקופה קצרה, ובשגשוג זה לקחו חלק גם יהודים. כך למשל בעיר פאס פעל מתמטיקאי יהודי שנחשב לאחד מגדולי המתמטיקאים בזמנו, וכן מלומדים רבים נוספים. פאס חזרה למעמדה גם כמרכז יהודי חשוב, וכך למשל הפילוסוף ופרשן המקרא הספרדי רבי יוסף אבן כספי מציין בכתביו שהוא שואף להגיע יום בחייו לעיר כדי ללמוד בה ביחד עם החכמים הגדולים שיושבים בה.

עם היחלשותם של המרינים מצב היהודים החל להתדרדר, ובשנת 1437 התרחשו פרעות ביהודי פאס בעקבות התפרצות דתית בעיר. בעקבות טבח זה הסולטן המריני בנה ליהודים רובע מסוגר משלהם באזור פאס אל-ג'דיד, המלאח הראשון במרוקו. על אף שכוונת הסולטן הייתה כנראה להגן על היהודים, העברתם למלאח הרעה את מצבם מבחינה כלכלית וביטחונית. במהלך המרד שהפיל את השושלת המרינית בשנת 1465 נערך טבח גדול ביהדות פאס וכמעט כולה הושמדה. תחילה נערך טבח המוני בכלל יהודי פאס, כך שמקהילה בת אלפי נפשות נותרו שורדים בודדים (6 נשים ו-5 גברים), ולאחר מכן הוצאו להורג הסולטן המריני והווזיר היהודי רב ההשפעה שלו. על פי עדות של סוחר מצרי בן התקופה, עבד אל-באסט, פרעות דומות נערכו באותה שנה כנגד יהודים ברחבי מרוקו. רק עם עלייתה של השושלת הווטאסית (1472-1554) וקליטתם של מגורשי ספרד, יהדות מרוקו הצליחה להשתקם מהמאורעות הקשים.

לאחר גירוש ספרד

ציור של בית יהודי במוגדור בראשית המאה ה-18

עם גירוש ספרד (1492) וגירוש פורטוגל (1497) הגיע גל הגירה של יהודים מחצי האי האיברי. מסע ההגירה היה רווי סבל עבור המגורשים, אך עד מהרה הם התיישבו בערי הנמל ופנים הארץ במרוקו. היסטוריונים חלוקים בדעתם מהו מספר מגורשי ספרד באופן כללי, וכמה מהם הגיעו לצפון אפריקה בפרט. האומדנים המקובלים לגבי מספר מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה נעים בין 20,000–40,000 אנשים. בעקבות גירוש ספרד התחלקה האוכלוסייה היהודית לשניים: התושבים (אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו) והמגורשים. שתי הקבוצות היו שונות בשפתן ובמנהגיהן - בין היתר בתפילות, בדיני כשרות הבשר, ובדיני אישות. לעיתים פרצו מחלוקות בין התושבים והמגורשים, בהן מחלוקת חריפה שנמשכה עשרות שנים המכונה פולמוס הנפיחה. אך בהמשך נחלשו גבולות חלוקה זו והקבוצות השתלבו אחת עם השנייה. בשנת 1698 ערך רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ) את ספר התקנות של פאס שכלל כ-250 תקנות הלכתיות המכונות תקנות המגורשים. תקנות אלה, אשר הותקנו על ידי רבנים יוצאי ספרד במרוקו בשיתוף עם מנהיגי הקהל וחכמי ההלכה המקומיים ב-200 השנים שלאחר גירוש ספרד, נהפכו במשך הזמן לקודקס ההלכתי של רובה של יהדות מרוקו וגישרו בין המגורשים לתושבים.

המגורשים היו בדרך כלל הגורם הדומיננטי, המשכיל יותר ובעל היוזמה הכלכלית, ושמרו על השימוש בלדינו (חכיתיה) בחלק מקהילותיהם כגון תטואן, טנג'יר, סאוטה ומלייה שהיו לימים בשליטה ספרדית. בין המאה ה-14 למאה ה-16 גדלה אוכלוסיית יהודי מרוקו בצורה משמעותית כתוצאה מהגירת יהודים מחצי האי האיברי, ורוב היהודים התרכזו בערים הגדולות של מרוקו, על אף שחלק קטן מהמגורשים התיישבו גם באזורים כפריים. בעקבות גירוש ספרד הגיעו למרוקו מלומדים יהודים רבים, בהם רבי סעדיה אבן דנאן, רבי שמעון לביא ורבים נוספים.

מרבית מגורשי ספרד הגיעו למרוקו בתקופת השושלת הווטאסית (1472-1554) שהנהיגה מדיניות דומה לזו של האימפריה העות'מאנית במזרח והסכימה לקלוט את היהודים שנמלטו מספרד. בתקופה זו הממלכות הנוצריות של ספרד ופורטוגל החלו לפלוש לשטחה של מרוקו עצמה, ובפרט להשתלט על ערי החוף שלה. כך נוצר מצב שיהודים שגורשו מחצי האי האיברי הגיעו לנמלי מרוקו וסבלו מאלימות מצד פורטוגלים או ספרדים נוצרים גם שם. עם זאת, בהמשך מגורשי ספרד נהנו ממעמדם בתור קבוצת ביניים, ויהודים רבים קיבלו תפקידים דיפולמטים ומסחריים בכירים ולקחו חלק ביחסים המדיניים בין הווטאסים במרוקו לבין הממלכות הנוצריות מאירופה. על פי המתואר בכתבי אירופאים ובכתבי רבנים מהתקופה, ניתן ללמוד שמראשית המאה ה-16 החלה תקופה של פריחה כלכלית של הקהילות היהודיות במרוקו, מה שהתבטא גם בחידוש המלאח של פאס ובהקמת מוסדות לימוד רבים.

מאמצע המאה ה-16 שלטה במרוקו השושלת הסעדית (1554 – 1659), שהצליחה להדוף את פלישותיהם של הממלכות הנוצריות והאימפריה העות'מאנית לתחומי מרוקו. לפי ספר דברי הימים של יהודי פאס, החיילים העות'מאנים התאכזרו במהלך נסיגתם ממרוקו ליהודים שנקלעו לדרכם במחוז סוס הברברי, לקחו שבויים מבניהם ואנסו נשים יהודיות. השושלת הסעדית לעומת זאת התייחסה ליהודים באופן חיובי. בין היהודים שמונו לתפקידים רמי-מעלה בממשל ובדיפלומטיה בזמנם מצוי השגריר היהודי, דון שמואל פאלאג'י, שחתם בשם הסעדים על הסכם עם הולנד, ההסכם הראשון שלהם עם מדינה אירופאית. הסעדים העבירו את עיר הבירה של מרוקו למרקש ובנו בה מלאח ליהודים. לצד הפתיחות כלפי היהודים, שהתבטאה במינוי יהודים לתפקידים בכירים, הכבידה השושלת הסעדית את נטל המס עליהם.

יהודים מהרי האטלס בתחילת המאה ה-20

על הקשרים בין יהדות מרוקו לבין יהודי התפוצות האחרות ניתן ללמוד מכך ששאלות הלכתיות הגיעו לרבני מרוקו מרחבי צפון אפריקה ולעיתים גם מאירופה, מקשרי המסחר ביניהן, ובנוסף מהסיוע ההדדי שהקהילות השונות העניקו אחת לשנייה בתקופות שונות ובמיוחד עבור פדיון שבויים. כך למשל, בטקסט רבני המתייחס למאה ה-17 נכתב:

אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב (צפון אפריקה), וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים.

במאה ה-17 הגיעו מתרימים רבים כל כך מקהילות יהודיות אחרות בעולם, ובמיוחד מיהדות פולין שחוותה מאורעות קשים באותן שנים, עד שבפאס התקינו תקנה שמלבד ההקצבות לעניי הקהילה ולשליחים מארץ ישראל, יש גם להקצות כספים לשליחים מקהילות יהודיות בארצות אחרות. זאת על אף שגם בפאס עצמה הקהילה היהודית עמדה בפני קשיים כלכליים באותן שנים.

השושלת העלאווית

בשנת 1631 נוסדה במרוקו השושלת העלאווית ששולטת במרוקו עד היום. המיתוס המכונן של המשפחה המלכותית העלאווית הוא שהם צאצאים למשפחת הנביא מוחמד, ובהתאם הם תופשים את עצמם כממונים על הגנת האסלאם. היחס ליהודים במהלך תקופתה של השושלת העלווית לא היה עקבי (כפי שבא לידי ביטוי במיתוס האנטישמי, אגדת אבן משעל, להגדרת קום השושלת כתגובת נגד ל"רשעות" היהודים כנגד המוסלמים) והיה תלוי במדיניותו של הסולטן של כל תקופה.

ציור של ישיבת רבנים במרוקו (1882)

מייסד השושלת העלאווית, מולאי ראשיד, הצליח במהלך מסע כיבושים לאחד את מרבית שטחה של מרוקו המודרנית תחת שליטתו. במהלך מסע הכיבושים הוא התאכזר ליהודים בערים השונות שעליהם הוא הצליח להשתלט. במרקש הוא הורה על שריפתה הפומבית של משפחתו של היועץ היהודי לשליט הקודם של העיר, והרס בתי כנסת בעיר. לאחר שכבש את האזור סוס בדרום מרוקו, הוא גירש משם יהודים רבים והתייחס אליהם ברודנות.

תחת מולאי ראשיד עלה לשלטון בנו ויורשו, מולאי איסמעיל (1672–1727). מולאי איסמעיל נודע באכזריותו כנגד נוצרים, אך היה דווקא אדיש ביחס ליהודים. מסיבה זו מצד אחד לא מנע מיהודים להגיע לתפקידים בכירים כגון וזירים או שגרירים, אך מצד שני גם לא מנע את ההשפלות והפוגרומים נגד יהודים שהתרחשו בדרום מרוקו בתקופת שלטונו והטיל על הקהילות היהודיות מיסים רבים. מולאי אסמאעיל הפך את העיר מקנס לעיר בירתו וכנהוג בנה מלאח ליהודים קרוב לארמון המלוכה. תחת מולאי איסמעיל היציבות במרבית מרוקו התחדשה וניתן אישור לשקם כמה מבתי הכנסת שנהרסו בימי אביו.

שני הסולטנים שבאו לאחר מולאי אסמעאיל המשיכו ביחס סובלני יחסית ליהודים, וכך למשל השליט מוחמד אבן עבדאללה (1757-1790) החיה את העיר מוגדור והזמין את היהודים לבוא אליה ולסחור שם. בתקופתם יצור מטבעות המדינה היה מונופול בידיים יהודיות, ויהודים שימשו כבנקאים, מתרגמים, וכשליחי המלך במשא ומתן מול מלך צרפת, לואי ה-15 ומנהיגים אירופאים אחרים.

היורש של מוחמד אבן עבדאלה היה הסולטן יזיד (1790-1792) שרדף את היהודים וכונה בספר דברי הימים של יהודי פאס "יזיד המזיד". תחת שלטונו של יזיד היהודים חוו מאורעות קשים ברחבי מרוקו. למשל כשיזיד כבש את העיר תטואן הוא הורה לקשור את העשירים מבין היהודים לסוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. בנוסף המלאח היהודי בעיר נבזז ונשים יהודיות נאנסו. בשנת 1790 הרס המלך יזיד את בתי הכנסת בפאס וגירש את היהודים מהעיר. רק ב-1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים ששבו היה קטן. פרעות דומות נערכו גם ביהודים במקנס, רבאט, אל-קסר אל-כביר, טנג'יר וערים נוספות. מסורת של בני עיירת אופראן מדרום מרוקו מספרת ששליט אזורי מקומי מטעם יזיד קשר בשלשלאות 50 מגברי הקהילה ואילץ אותם לבחור בין התאסלמות למוות, ובעקבות זאת 50 הגברים החליטו למות על קידוש השם וקפצו בזה אחר זה לתוך אש בוערת.

המאה ה-19 וראשית המאה ה-20

מוזיקאים יהודים ממוגדור (1847)

במהלך המאה ה-19 מרוקו חוותה אי יציבות ומלחמות עם המעצמות האירופאיות ספרד וצרפת. היהודים, על אף שלא היו מעורבים, פעמים רבות נקלעו למצוקה בעקבות הקרבות. כך למשל כשפרצה המלחמה בין מרוקו לצרפת בשנת 1844, היהודים במוגדור סבלו גם מהפגזות ספינות הקרב הצרפתיות וגם מפוגרום מצד תושבים מוסלמים שניצלו את אי היציבות כדי לפרוץ לרובע היהודי. לפי דיווחים מהתקופה, 50 יהודים נהרגו ו-4000 נשארו ללא קורת גג. כשפרצה המלחמה בין מרוקו לספרד ב-22 בספטמבר 1859, האוכלוסייה המוסלמית בעיר תטואן התנכלה לקהילה היהודית בעיר, בזזה את רכושה, וגרמה לבריחתם של יהודים רבים ולמותם של כ-400 יהודים. אף על פי שהיהודים סבלו מהקרבות בין מעצמות אירופה למרוקו, למפגש המחודש עם אירופה היה גם פן חיובי. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 נוצר מעמד חדש במרוקו שהיה קרוי "תג'אר אל-סולטאן" או "סוחרי המלך". קבוצה זו של סוחרים, שחלק ניכר מהם היו יהודים, ניהלו את קשרי המסחר של מרוקו עם מעצמות אירופה. סוחרים אלה נבחרו על ידי השלטון בשל מיומנותיהם ותפקידם היה להגדיל את ממונו של המלך בעזרת סחר עם זרים, ולבלום את ההשתלטות האירופאית על כלכלת מרוקו. סוחרים אלו היו פטורים ממס הגולגולת שהיה מוטל על היהודים, חיו באזור המנהלי, ונהנו מאהדה ותמיכה רבה מהשלטון. כמו כן, כחלק מהפגישה המחודשת בין מגורשי ספרד לבין אירופה, רבים שדיברו עד אותה תקופה בשפת החכיתיה אמצו את הספרדית המודרנית, ושפות אירופאיות נוספות (במיוחד צרפתית). קהילת יהודי מוגדור אימצו במיוחד את האנגלית ועמדו בקשרי מסחר נרחבים עם אנגליה.

תופעה ראויה לציון נוספת במהלך המאה ה-19 הייתה הגירה של יהודים ממרוקו לדרום אמריקה בעקבות תעשיית הגומי - עד 1910 כמעט אלף משפחות ערכו את המעבר. מספר מצומצם יותר של יהודים ממרוקו היגרו גם לאנגליה, צרפת ואף לארצות הברית. סוחר יהודי בינלאומי בולט מהתקופה הוא משה אליהו לוי ממוגדור שהיגר בבגרותו לפלורידה, זכה לפרסום עקב מאמרו נגד העבדות, רכש מאות אלפי דונם של אדמה בפלורידה והקים שם התיישבות חקלאית מתוך כוונה לקלוט פליטים יהודים ממזרח אירופה.

ציור של אישה יהודיה מטנג'יר (1874)

המפגש המחודש עם אירופה כלל גם את חידוש הקשרים עם הקהילות היהודיות במערב אירופה. כך למשל, בשנת 1863 משה מונטיפיורי, יהודי ספרדי וראש קהילת יהודי בריטניה, קיבל פניה לבוא לעזרת יהודים מהעיר אספי במרוקו שהיו אמורים להיות מוצאים להורג בהאשמה שהם הרגו אזרח ספרדי. מונטיפיורי בהסכמת הממשלה הבריטית ערך ביקור מפורסם למרוקו וניסה לשדל את הסולטן מוחמד הרביעי לשחרר את היהודים הכלואים ולשפר את מצבם של היהודים תחת שלטונו. הסולטן נענה לבקשתו, שחרר את העצורים, ואף פרסם צוו שמורה על זכות שווה למשפט צדק בין נתיניו המוסלמים והלא-מוסלמים. עם זאת כבר באותם ימים הועלו ספקות לגבי כנות הצו, שנועד בראש ובראשונה לרצות את מונטיפיורי בעל הקשרים לממשלת בריטניה.

במאה ה-19 יהודי מרוקו חיו בשלושה אזורים בעלי מאפיינים שונים, שבכל אחד מהם ישבו כשליש מכלל היהודים במדינה. באזורי החוף של מרוקו, בין אם לחופי הים התיכון, או לחופי האוקיינוס האטלנטי, בערים כגון טנג'יר, תטואן, מוגדור, אגדיר ועוד, ישבו יהודים שניהלו קשרי מסחר ענפים עם אירופה שממנה חלק ניכר מהם הגיעו, בין אם כמגורשים מספרד, ובין אם כמהגרים ואנוסים בתקופות מאוחרות יותר. יהודים אלה גם ניהלו קשרים ענפים עם הקהילות היהודיות באירופה. חלק נוסף מיהדות מרוקו ישב במרכז הארץ, בערים כגון פאס ומקנס, גם בערים אלה רבים מהתושבים היו ממגורשי ספרד ומהגרים מאוחרים יותר. האזור השלישי שבו ישבו יהודים במרוקו היה דרום המדינה, במיוחד במרקש ובכפרים רבים. יהדות הרי האטלס ישבה באזורים הכפריים וההרריים הבֶּרְבֶּרִים ומנתה מספר אלפי יהודים שדברו לרוב בניב יהודי של התַשֶלְחִית, יהודים אלה היו לרוב סוחרים, והם סייעו לגשר בין השבטים הבֶּרְבֶּרִים השונים שפעמים רבות היו עוינים אחד לשני ורק היהודים יכלו לעבור בין הגבולות השבטיים. עם זאת, לעיתים היהודים נפגעו ממעמדם כבני חסות של שבטים באזורים ההריים, ומקרים שבהם רכושם נלקח מהם על ידי השבט או המשפחה שהם היו תחת חסותה לא היו נדירים.

עד המאה ה-19, רבעים יהודים מסוגרים בערים מרוקאיות (מלאח) היו קיימים רק בשלוש מהערים הגדולות של מרוקו - פאס, מרקש ומקנס. עד אותה תקופה המלאח נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. היה זה הסולטאן מולאי סלימאן (1792–1822) שהפך את המלאח לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאח במספר ערי נמל חשובות - רבאט, מוגדור, סלא ותטואן (בה המלאח היה ידוע בשם הספרדי judería, הרובע היהודי). ברבות מהערים הגירוש למלאח היה כרוך בסבל רב ליהודים.

במהלך המאה ה-19 החל זרם מואץ יותר של עלייה יהודית ממרוקו לארץ ישראל, בעיקר של רבנים חשובים ומשפחותיהם (כגון משפחת בן שמעון, משפחת שלוש ומשפחת מויאל). בשנת 1846 מולאי עבד אל-רחמן, שליט מרוקו, כתב למושל טנג'יר:

יהודים עשירים, שאלוהים יקלל אותם, הגבירו את מספר הנסיעות של הילדים שלהם (לארץ ישראל) בטענה שהם הולכים לעלות לרגל לירושלים. אבל הם לא חוזרים. כתוצאה מכך האסלאם נפגע בשתי דרכים: ראשית, מהקטנת ההכנסות ממס הג'יזיה, שנית, הם מספרים לאויב על נקודות החולשה של המוסלמים. עם קבלת מכתב זה תמנע מהם להגיע לנמלים של טנג'יר ולראש. תפעל ללא לאות במאמציך איתם. שאלוהים יהרוס אותם.

במהלך המאה ה-19 הוצאה להורג סול חגוואל, צעירה יהודיה מהעיר טנג'יר שהואשמה שהתאסלמה וחזרה ליהדות. היא נזכרת כצדיקה במורשת של יהודי מרוקו והיא הונצחה במספר רב של שירים ופיוטים.

חיי הקהילה

הארגון הקהילתי

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי ועצמאי. בניגוד למקובל בקהילות של המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהם כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה "הגדולים בפורעי המס", כלומר אלה שנחשבו הטובים ביותר, העשירים ביותר- זאת הייתה אפליה מכיוון שנתנו כוח רב רק לעשירים- רק הם אלו שייצגו את הקהילה ורוב הכוח הפוליטי היה בידם. מגורשי ספרד ארגנו את הקהילות שלהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש חכמי פאס כתבו את ספר התקנות של מגורשי קשטיליה אשר בפאס. הספר כולל מאתיים וחמישים תקנות אשר הותקנו במשך כמאתיים חמישים שנה מתחילת גירוש ספרד במאה ה-15 ועד מחציתה של המאה ה-18. התקנות כוללות תחומי חיים כמו סדרי הדין והמשפט, הנהגה, איסור מכירת יין לנוכרים, מיסים, חינוך, צניעות נשים, נעילת חנויות בערב שבת ועוד. בין הקהילות היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות, למשל חכמי קהילת מכנאס נתבקשו להסכים על תקנה כלשהי עם חכמי קהילת פאס.

הנגיד

הנגיד בעצם היווה כמעין ראש הקהילה. הנגיד היה ממונה על ידי הסולטאן/המושל במרוקו, והוא היה שולט על כל יהודי העיר או האזור. היהודים שמונו היו עשירים הקרובים לשלטון (הם כונו גם "שיך אליהוד" או "קאיד").

בתחילת בואם של מגורשים ספרד למרוקו סירבו ה"תושבים" לנגיד מהמגורשים ולכן באותו זמן מונו שני נגידים. מאוחר יותר הנגידים היו רק מהמגורשים. בשלב מסוים מינויו של הנגיד בוצע בבחירות, בעלי זכות הבחירה היו ראשי המשפחות. היו מקרים בהם נגיד קנה את משרתו וצעד זה גרר עימותים רבים. תפקיד הנגיד היה לייצג את האינטרסים של בני הקהילה מול השלטונות על פי שיקול דעתו, תוך התייעצות עם בני הקהילה ולאכוף את ההגבלות החלות על חברי הקהילה, על הוראות הממשל, ועל התנהגות נאותה של חברי הקהילה. בין תפקידיו הוא נדרש להיות האחראי למס הגולגולת; למנות גבאים לגביית מיסים; הוא היה רשאי לבקש מחברי הקהילה סיוע בשליחותו הציבורית; אם כחלק מתפקידו יגרם לו נזק כלשהו- הקהילה מחויבת לפצות אותו; להעניש עבריינים ועוד. משך הכהונה של הנגיד לא היה קבוע. הקהילה הייתה רשאית לפטר את הנגיד ולמנות אחד אחר אם לא הייתה מרוצה מתפקודו.

תפקידי הקהילה

על הקהילה הוטלו תפקידים שונים: תשלום מס גולגולת, תשלום מיסים שרירותיים, תשורות לסולטאן ומשפחתו, תשלום לשומרי השער, תיקון החומות, פינוי אשפה, התקנת צינורות, דאגה לנזקקים (אלמנות, תלמידים חכמים, יתומים, חולים, עניים).

במכנאס היה נהוג כי כל בונה חנות חדשה ייתן רבע או שליש ממנה לקהילה, ובעת הצורך הקהילה תאלץ למכור חלק זה. כמו כן, אישר בית הדין למכור חנויות של הקהילה לאנשים פרטיים כדי לעמוד במיסים המוטלים על הקהילה. לפי תקנה בפאס, אין למכור אדמות קודש אף אם הקהילה זקוקה לכך, אלא אם יקנו קרקע אחרת- שממנה ירוויחו יותר. היה מותר למשכן את אדמת הקודש לשנה. אחד ממקורות ההכנסה היו מיסים שהוטלו על עבריינים, אך עיקר ההכנסות היו מיסים והיטלים על מוצרים. סביב נושא זה חלו מחלוקות וויכוחים רבים.

מיסים

החובה לשלם מיסים בקהילה, לפי הדין, חלה לאחר 12 חודשים של מגורים במקום או אם אדם קונה דירה במקום. בכל מקום פעלו בדרך שונה נגד המתחמקים מהמיסים. היו מקומות בהם בית הדין שפט אותם ונתן עונה לפי המנהגים, והיו מקומות בהם היו מוכרים את כל נכסיו של הפושע. היו יהודים שניצלו את קשרם עם הממשל כדי להתחמק מתשלום המיסים ודבר זה פגע בקהילה. הקהילה ניצבה במצב לא נעים כאשר אדם היה פטור מתשלום מיסים, ולרוב ציפו ממנו שישתתף בתשלום המיסים מתוך סולידריות לקהילה. המיסים הוטלו על רכוש העושה פירות, והבעיתיות הייתה במה גובה המס על נכס שאינו עושה פירות- כמו זהב טמון באדמה מזומנים או תכשיטים. הכלל היה שאדם משלם את מיסיו במקום מגוריו ולא ממקום עבודתו, ושאין אדם המשלם מיסים בשתי מקומות. נוצרה בעיה כאשר סוחרים היו מגיעים לעיר אחרת באופן זמני. נקבע כי אם אדם ישכון באופן זמני בזמן ההערכה- יהיה חייב לשלם על זמן הימצאותו בעיר. פליטים שברחו ממקום אחד לאחר היו פטורים ממסים, אך אחרי שנה היו חייבים בהוצאות השמירה.

בדרך כלל חכמים היו פטורים מהשתתפות במיסים והיטלים של הקהילה. אולם בעיקר בשעות קשות, צצה הדרישה לכך שגם החכמים בעלי הממון והרכוש ישלמו מיסים, אך לפי הדין החכם לא פטור בשל עניותו אלא בשביל תורתו. הנושא חזר פעמים רבות ועורר מחלוקות וויכוחים רבים. בעיה נוספת הייתה- מי נחשב לחכם? ההגדרה ניתנה בכמה תשובות של חכמי פאס ואחרים:

1. שהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו
2. שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו מרוב מקומות התלמוד ובפסקי הגאונים
3. שיהיא תורתו אומנותו אף על פי שעוסק במשא ומתן.

בתי הכנסת

בתי הכנסת היוו מקום חשוב מאוד בקהילה היהודית. מלבד תפילות ועליות לתורה, שימש בית הכנסת גם כמקום לישיבת תלמידים חכמים, חלוקת צדקה, בית הדין, שימש כמקום לסופרי סת"ם לכתוב את כתביהם, להתכנסויות של הנהגת הקהילה, מקום בו החליטו על תקנות, חוקים וחרמות. כדי לעקוף את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית בתוך דירה. לעיתים בתי הכנסת היו בבעלות שני שותפים, לרוב קרויים על שם מייסדיהם. כמו כן, היו קהילות אשר לא כללו בתי כנסת של יחידים, וכל בתי הכנסת היו של כלל הקהילה. למשל קהילת צפרו, שהייתה מושפעת מקהילת פאס הגדולה, אימצה לעצמה את הסכמת חכמי פאס "שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל."לא תמיד הייתה עזרת נשים בבתי הכנסת, והנשים היו עומדות מחוץ לבית הכנסת, עונות אמן ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה.

בית הדין

רב הקהילה תפקד כדיין. לרוב הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את יכולותיהם. כאשר הבן היה ראוי לכך, היה יורש את מקום האב. את החכם (רב הקהילה\דיין) היו בוחרים "טובי העיר" והנגיד. בנוסף היו בוחרים עוד שני חכמים, ושלושת אלה היוו את בית הדין. בית הדין היה קובע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו וסמכויותיו בענייני הקהילה ובתי הכנסת. שוחט הקהילה מונה על ידי הדיין. לבית הדין המקומי היה מעמד כמו לבית הדין הגדול. היו גם ערים שקיבלו על עצמן את בית הדין בעיר סמוכה מכיוון ששם היו חכמים גדולים יותר. הענישה- על מעשה בלתי מוסרי, בעיקר אם פגע בכלל הקהילה - הוטל מאסר, קנס, מלקות או חרם. חרם משמעו שלא יימנה בעשרה במניין, לא יימולו בניו בעשרה, לא יעסקו בקבורתו.

חינוך

בקרב הקהילה היהודית במרוקו, התקיימו מערכת חינוך חילונית ומערכת חינוך דתית. החינוך החילוני כלל את מערכת החינוך של כל ישראל חברים (כי"ח) - ארגון חינוכי פילנתרופי שהוקם על ידי יהודים צרפתים ב-1860 וששם לו למטרה לסייע מבחינה חינוכית ליהודי צפון אפריקה וארצות האסלאם. מערכת החינוך של כי"ח ביקשה לאפשר לתלמידים יהודים להשתלב בתוך סביבת חייהם, תוך הקניית השכלה אוניברסלית וחינוך למסורת היהודית. במרוקו, הקימה כי"ח בתי ספר ברוח מודרנית ובאמצעותם קיוו להשיג אמנציפציה בנוסח מערב-אירופאי ליהודי מרוקו. בבית הספר למדו התלמידים שפות זרות וקיבלו הכשרה מקצועית והשכלה כללית. הכיוון החינוכי לא היה יהודי ולא ציוני, אלא יותר תרבותי, מודרני. הכיתות היו פתוחות לבני כל הדתות. ניתן לראות בדיווחים השנתיים של כי"ח כי בשנת 1873 למדו בבית הספר כשלושה ספרדים. שנה לאחר מכן, למדו בבית הספר כשני נוצרים. בשנת 1881 למדו בבית הספר כשישה נוצרים וכשני מוסלמים. עם השנים, מספרי התלמידים המוסלמים והנוצרים גדלו אך לעומת מאות התלמידים היהודים ועם הזמן אלפי התלמידים היהודיים, שלמדו בבית הספר - שיעור התלמידים ה"זרים" נחשב מזערי, ובעיקר מספר התלמידים המוסלמים (דבר שניתן להסביר על רקע כך שמספר המוסלמים ששלחו ילדיהם לבית הספר היה זעום בפני עצמו באותה עת).

בתי הספר שהשתייכו למערכת החינוך החילונית שכרו מורים ללימודי קודש, אך הקצו לנושא זה שעות לימוד מועטות ביחס לאלה שהוקצו ללימודים כלליים, ולא בכל בתי הספר הייתה הקפדה על קיום שיעורים אלה.

החינוך הדתי במרוקו התקיים בעיקר בחדרים מסורתיים, שנקראו "כותאב". עם החלתו של החינוך החילוני, יותר ויותר יהודים עזבו את החינוך הדתי, וכך מספרם של חדרים אלו הלך ופחת, אך הם לא התבטלו כליל. הלימודים בחדרים אלו החלו מגיל 5, וכללו לימוד של קריאת האותיות והתנועות, מילים, פסוקים, פרשות ותרגומן לערבית יהודית, טעמי המקרא והתפילה. שיטת הלימוד התבססה על שינון במקהלה: הילדים אומנו לחזור ולשנן את הפסוקים. כמו כן, מורי ה"כותאב" נהגו להדביק על הלוח פסוק מהתנ"ך, ולהורות לתלמידים את קריאתו, כתיבתו ומשמעותו. שיטת הלימוד לא עודדה יזמה ויצירתיות. לא בכל החדרים לימדו חשבון או מקצועות הומניים. באופן כללי, ניתן לקבוע כי מטרת החינוך המסורתי-דתי הייתה להכין את הילדים לקיום מצוות והשתתפות פעילה בחיי בית הכנסת והקהילה וכן חיבור למסורת היהודית. הדגש היה על לימוד התפילה וקריאת התורה בלבד.

מספר הלומדים בחדרים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 אינו ידוע במדויק, אך ברור כי החינוך המסורתי לא הקיף את כל הילדים בקהילה אלא מעטים בלבד. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 חלה רפורמה בחינוך המסורתי, וקמו אגודות במטרה לחדשו ולהתאימו למציאות של אותם הימים.

מבחינת ישיבות, הילדים למדו בדרך כלל בישיבת 'צלא' עד גילאי 12–13. העניים הפסיקו בגיל צעיר יותר, והאמידים ובניהם של החכמים המשיכו ללמוד בישיבות עד ליום חתונתם. שיטת הלימוד הייתה לפי המסורת הספרדית, וחתרה לידיעת ההלכה ולימוד התלמוד. סדר היום בישיבות התחלק כך שבבוקר נהגו ללמוד גמרא עם רש"י ותוספות, ואחר הצהריים למדו רמב"ם ו'טור' עם 'בית יוסף'. בישיבות לא למדו דקדוק.

התאסלמות בכפייה ומרצון

לפי דת האסלאם, חל איסור לכפות על אחרים להתאסלם. עם זאת, היו תקופות מסוימות שבמהלכן כפו על היהודים התאסלמות. תהליך ההתאסלמות התרחש בבודדים וכן בקבוצות וחל על גברים, נשים, ילדים ואף על כולם כאחד. חלק מן המתאסלמים בכפייה חזרו ליהדות לאחר תקופה, ויש גם שלא חזרו ליהדות אך שמרו על מוצאם היהודי. לדוגמה, ניתן למצוא בפאס מוסלמים שהם צאצאיהם של יהודים שנכפו להתאסלם.

נוסף על כפייה מוסלמית, היו יהודים שהחליטו להתאסלם ממניעים פוליטיים או אישיים-כלכליים, כגון הרצון להימנע מתשלום מס גולגולת (מס מיוחד ששילמו היהודים והנוצרים תושבי המדינה המוסלמית לחסותו של השליט המוסלמי ששמר על שלומם וביטחונם), רצון לזכות בשמיטת חובות (יהודי שהסתבך בחוב למוסלמי יכול היה להתאסלם וכך להשתחרר מהעול), רצון להגיע לעמדה מקצועית או פוליטית שיהודי אינו יכול להגיע אליה, וכן צורך להתחמק מסכסוכים במשפחה או בקהילה.

גם בימים 'שקטים' יחסית יותר, בהם לא נדרשו יהודים להתאסלם, הם סבלו - כמו ברחבי העולם המוסלמי בכללותו שנשען מבחינה זו על תרבות שבטית ועל מסורות מהקוראן - מיחס עוין וחסר סובלנות. ב-1888 הוגש לממשלת בריטניה תזכיר לפיו "מחוץ למלאח (הרובע היהודי) על היהודים ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה. זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מוסלמים משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, כלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי".

רבנים ראשיים

בעשור השני של המאה ה-20, לאחר כינון השלטון הצרפתי בראשית תקופת הפרוטקטורט, החל האחרון בהקמת מוסד רב ראשי למדינה, שייצג את היהודים בפני מוסדות השלטון, וינהל תחתיו מועצת רבנים. בין הרבנים שכיהנו בתפקיד:

• 1918–1935: הרב רפאל אנקווה
• 1941–1949: הרב יהושע בירדוגו
• 1949–1964: הרב שאול אבן דנאן
• 1965–1972: הרב מיכאל יששכר אנקווה
• 1972–1978: הרב שלום משאש
• 1978–1994: הרב ידידיה מונסונייגו
• 1994–1998: הרב שמעון סויסה
• 1998–2018: הרב אהרון מונסונגו

תפקידם העיקרי של כל אחד מהם היה אב בית הדין הגדול שמושבו היה בעיר ברבאט.

מרוקו כמדינת חסות צרפתית וספרדית

בתחילת המאה ה-20, קודם להחלת משטר החסות הצרפתי והספרדי על מרוקו, אי יציבות רבה שררה במרוקו ובמהלכה התרחשו מספר רב של אירועי פרעות ביהודים. פרעות התרחשו בעיר תאזה ב-1903 (40 הרוגים), בעיר סטאת ב-1907 (50 הרוגים), ובקזבלנקה ב-1907 (30 הרוגים). הפרעות בקזבלנקה, בה היה המלאח הגדול במדינה, כללו פריצה של כ-5,000 מורדים חמושים לרובע היהודי, ביזתו והריסתו כליל, כולל מאות חנויות השוק היהודי ורוב הבתים הפרטיים. הפרעות לוו גם במקרים של המרות דת בכפייה לאסלאם של נערות יהודיות צעירות שנשבו על ידי המורדים. מאות פליטים יהודים עזבו את קזבלנקה כתוצאה מהטבח. ב-1908 התרחשו פרעות גם כנגד יהודי מזאב על ידי כוחות מורדים, יהודים רבים נהרגו, המלאח היהודי בעיר נהרס כליל ומאות תושביו נמלטו לערים אחרות. יהודים בערים אחרות במרוקו כגון רבאט ופאס סבלו גם הם מפגיעות.

כבר במהלך גל פרעות זה כוחות הצבא הצרפתיים שכבר נכחו במרוקו היו אלה שלרוב הגנו על היהודים. על רקע זה, היהודים על פי רוב שמחו מהפיכתה של מרוקו בשנת 1912 למדינת חסות של צרפת, כחלק מהסכם פאס; ובמקביל הכנסת צפון מרוקו (פחות מ-10 אחוז מהמדינה) תחת חסות ספרדית. תחת שליטתן הישירה של צרפת וספרד על מרוקו, היהודים לרוב נהנו מהגנה וביטחון רבים יותר מאשר לפני התקופה הקולוניאלית. במהלך תקופה זאת החיים היהודיים במרוקו חוו תמורות משמעותיות בתחום התרבות, כלכלה, מעמד משפטי ואף השפה.

עם זאת, תקופת הפרוטקטורט הצרפתי החלה עם מאורע קשה עבור היהודים; כשבועיים בלבד אחרי תחילת הפרוטקטורט האוכלוסייה המוסלמית מרדה כנגדו בעיר פאס, מה שמהר מאוד נהפך לפוגרום ביהודי המלאח של העיר שמנו אז כ-12,000 איש. במהלך הפרעות (שכונו התריתל) רכוש רב הועלה באש או נבזז ו-51 יהודים נהרגו. ביקורת רבה הוטחה בשלטונות הצרפתיים על כך שהם אספו את הנשק שהיה ליהודים במלאח רק זמן קצר לפני כן ובכך מנעו כל אפשרות להגנה עצמית. לעומת זאת בהמשך ימיו השלטון הצרפתי הצליח בדרך כלל למנוע פרעות כנגד היהודים, ועל אף שהיהודים במרוקו תחת השלטון הקולוניאלי לא זכו לזכויות והגנה כפי שזכו להן היהודים באלג'יריה ותוניסיה, בכל זאת היה שיפור לטובה במצב היהודים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המלאח (רובע יהודי) בעיר מקנס

שנות הפרוטקטורט הצרפתי בישרו שינוי גדול עבור יהודי מרוקו. בעידוד בתי הספר של חברת כל ישראל חברים וממשלת צרפת, החלו ילדים יהודים במרוקו לקבל חינוך צרפתי מודרני שכלל מקצועות חול ומדעים לצד לימודי עברית ויהדות צנועים יותר. כרבע מיליון צרפתים באו בעקבות הסכם פאס להתגורר במרוקו, אנשי צבא וביטחון, אנשי מנהל ואנשי עסקים. הצרפתים הקרינו את תרבותם, ושפתם הפכה לשפה שנייה במרוקו כולה ובקרב היהודים במרוקו בפרט. בשנות הפרוטקטורט חלקים ניכרים מבני המעמד הבינוני והגבוה היהודיים אימצו את התרבות הצרפתית והזדהו עם השלטון הצרפתי. עיתונים יהודים בצרפתית יצאו לאור, סטודנטים יהודים ממרוקו יצאו ללמוד באוניברסיטאות בצרפת וספרד, והתפתחה אליטה יהודית בנפרד מהרבנים וממלומדי הדת, שהיו פעמים רבות מנהיגי הקהילה היהודית במדינה עד אותה עת. בתהליך איטי התחיל זרם של עזיבת המלאח לטובת השכונות האירופאיות החדשות של ערי מרוקו, תוך העלמת עין מצד השלטון הצרפתי. תופעה זו, אשר נבלמה במהלך מלחמת העולם השנייה, התעצמה בשנים שלאחריה. האמידים והצעירים היו הראשונים אשר עזבו את השכונות היהודיות אל העיר החדשה. בערים כמו מקנס הקהילה היהודית של העיר אף בנתה לעצמה מלאח חדש, מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. בזכות יזמה זו טיפחה הקהילה היהודית חיים יהודיים ערים בתקופה הקולוניאלית. בתקופת הפרוטקטורט חל תהליך עיור מואץ וכמעט כל יהודי מרוקו נעשו עירוניים.

בית קפה יהודי בפאס (1912)

האליטה היהודית במרוקו במהלך תקופת החסות הצרפתית נקטה במדיניות פרו-צרפתית. היהודים על פי רוב נרתעו מלקחת חלק במאבק הלאומי המרוקאי כנגד השלטון הצרפתי. ארגון כי"ח ורבים מחברי האליטה ניסו אף לשדל את השלטונות הצרפתיים להעניק אזרחות ליהודי מרוקו על בסיס המודל של יהדות אלג'יריה. עם זאת, הכוונות של צרפת בנוגע למרוקו היו שמרניות, והשלטונות הצרפתיים במדינה דגלו במובנים רבים בהמשכיות של הסדר הישן ששרר במרוקו.

תחת משטר וישי היהודים שהזדהו עם צרפת נחלו אכזבה מכך שהאנטישמיות פשטה בשלטון הצרפתי. מאידך, היהודים לא שולבו וכמעט שלא הזדהו עם המאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות מצרפת. הציונות לעומת זאת זכתה לאהדת הקהילה היהודית במרוקו ופעילות ציונית החלה מראשית המאה ה-20. עד קום המדינה אהדה זאת באה לידי ביטוי בפעילות של עיתונים בעלי גוון יהודי-לאומי, בהם השבועון הפרו-ציוני בשפה הצרפתית "ל'אווניר אילוסטרה", הקמת אגודות ציוניות בכלל הערים הגדולות במרוקו, בתנועות נוער ציוניות שלימדו עברית מודרנית והכינו צעירים לעלייה לארץ, בתרומות לקרנות ציוניות, הצהרות תמיכה מצד גדולי הרבנים, ובעלייה לישראל של מספר אלפי נפשות. לאחר קום המדינה החל גם גל עלייה שכלל את רוב יהודי מרוקו, התגבר עם השנים והגיע לשיאו בתחילת שנות ה-60.

תחת שלטון וישי

שער הכניסה למלאח של פאס

בתקופת מלחמת העולם השנייה היו רוב יהודי צפון אפריקה (אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו) תחת שלטון צרפתי. היהודים במדינות תחת חסות צרפת קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה של צרפת, בעיקר קיוו כך היהודים בני המעמד הבינוני-גבוה שהזדהו עם צרפת ואימצו את השפה והתרבות הצרפתיים לאורך שנות הפרוטקטורט. אולם לאחר תבוסת צרפת ב-1940 וביסוס צרפת של וישי, המשטר הצרפתי החל לנקוט בצעדים אנטי-יהודיים. ייתכן כי בשלב מסוים, תוכנית "הפתרון הסופי" של גרמניה הנאצית שאפה לחסל גם את יהדות צפון אפריקה, והם נספרו תחת הקטגוריה של יהודים ב"שטחים צרפתיים לא כבושים". מבצע לפיד בנובמבר 1942 ושחרור צפון אפריקה על ידי כוחות הברית מנעו מכוונות אלה להתממש.

לאחר חתימת הסכם כניעת צרפת לגרמניה הנאצית ב-22 ביוני 1940 שיתפה פעולה הממשלה הצרפתית של וישי עם הממשל הגרמני שחוקק חקיקה אנטי יהודית. המלך המרוקאי מוחמד החמישי התנגד לה הצהרתית, הצהיר שהוא לא יאפשר פגיעה ביהודים תחת חסותו. למרות זאת, הוא בעצמו חתם על הצווים שהרעו את מצבם של היהודים תושבי מרוקו. יש דיון בין החוקרים האם מוחמד החמישי שימש כחותמת גומי של משטר וישי או שהוא אכן ניסה להתנגד לצעדים אנטי-יהודיים. בעקבות הצווים עובדים רבים פוטרו ממשרדי הממשלה, תלמידים יהודים סולקו מבתי הספר הצרפתיים הממשלתיים, יהודים לא הורשו לגור מחוץ למלאח (השכונה היהודית) ויהודים שגרו בשכונות אירופאיות גורשו מהן. בשנת 1941 הופצו כרוזים בצרפתית ובערבית בשכונה היהודית, הקוראים ליהודים להתייצב למפקד בעירייה שמטרתו הייתה לרשום את רכוש היהודים. אחרי המפקד שנערך בעיר מוגדור (Mogador, אסואירה), כתב פקיד עירייה בכיר שהוא מרוצה שהכול עבר ללא התנגדות מצד היהודים. נרשמו 153 בעלי רכוש, הרכוש הכללי נאמד ב-55 מיליון פרנקים צרפתיים.

יהדות מרוקו נפגעה פחות מן אלימות ביחס לאזורים אחרים של שלטון וישי. עם זאת, ב-15 בנובמבר 1942, זמן קצר לאחר שחרור קזבלנקה על ידי הצבא האמריקאי, נערך פוגרום ביהודי העיר בעידוד פקידים צרפתיים אנטישמים. היהודים סבלו מתקריות אלימות ספורדיות נוספות גם בערים אחרות ואף בכפרים מרוחקים. בנוסף למאורעות שחוו היהודים במרוקו עצמה, לפחות 153 יהודים ממרוקו, ששהו בצרפת בזמן גירוש היהודים מפריז ב-1942, גורשו ונרצחו באושוויץ. מנגד, אלפי פליטים יהודים מאירופה שהגיעו למרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה נשלחו למחנות עבודה שהוקמו בדרום-מזרח מרוקו, קרוב לגבול עם אלג'יריה. הקהילה היהודית המקומית הקימה ועדות חירום במטרה לסייע לפליטים היהודים מאירופה, הגדול שבהם קם בקזבלנקה על ידי עורכת הדין היהודיה הלן קאזס בן עטר.

למרות הקשיים שבפניהם ניצבו היהודים במרוקו הספרדית תחת ממשל פרנקו, הם סייעו לאחיהם באירופה בקליטת פליטים, משלוח חבילות וארגון ויזות ספרדיות.

במרוקו העצמאית

על רקע גלי עלייה המוניים של יהודים ממרוקו לישראל והגירה לארצות אירופה, הקהילה היהודית במרוקו הצטמצמה ובשנת 1956 נותרו במרוקו כ-160,000 יהודים. באותה שנה מרוקו הכריזה על עצמאותה מצרפת וספרד. באירוע מכונן שב המלך מוחמד החמישי למרוקו לאחר תקופת הגלייתו על ידי צרפת. טרם הכרזת העצמאות המרוקאית ב-1956 היהודים במדינה בדרך כלל חששו מהמעמד החדש שיהיה להם במרוקו העצמאית, הן כמיעוט יהודי במדינה מוסלמית שבאופן הולך וגובר הקולות הלאומיים בה קיבלו השראה מהליגה הערבית ורעיונותיו של גמאל עבד אל נאצר והן כמי שהזדהו מאוד עם השלטון הצרפתי וקשרו איתו קשר תרבותי, כלכלי ואף לשוני, וחששו שעזיבתו תדרוש מהם שינוי דרסטי באורחות חייהם. כחלק מהמאבק הלאומי המרוקאי היו התקפות על הממשל הצרפתי והמתיישבים האירופאים ולעיתים גם כנגד היהודים שזוהו איתם, ופעמים רבות העיתונים הלאומיים היו שופר להסתה אנטי-יהודית. בין הפגיעות האלימות ביהודים בתקופה שהובילה לעצמאות מרוקו: פרעות באוגוסט 1953 בעיר אוג'דה במהלכן נרצחו ארבעה יהודים וניסיון של המון מוסלמי לפרוץ למלאח של רבאט באותו חודש; בשנת 1954 בעיירה פטיז'אן (אשר נודעה בהמשך בשם סידי קאסם), נרצחו שבעה סוחרים יהודים וגופותיהם הושחתו ; פרעות אנטי-יהודיות בשנת 1955 בעיר מזאגאן, במהלכן המונים מוסלמים פרצו למלאח היהודי, בזזו אותו והבריחו ממנו את 1700 תושביו שמצאו מחסה בחלק האירופאי שבעיר;טבח באותו חודש בעיר וואדי זם (Oued Zem ) בו נהרגה משפחה בת חמש נפשות ושני יהודים נוספים ועוד.

כמו כן לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 צמח הפער בין היהודים למוסלמים במרוקו באופן משמעותי. בקרב היהודים היה חינוך אוניברסלי ועד 1956 כלל הילדים היהודיים למדו באחד מבתי הספר של רשתות החינוך היהודיות הרבות שפעלו במרוקו וגם הכשרות מקצועיות בבתי ספר של אורט היו פתוחות בפני כל צעיר יהודי המעוניין בכך. לעומת זאת בקרב המוסלמים במרוקו רוב האוכלוסייה לא זכתה לחינוך בבתי ספר מודרניים, והרוב גם לא היו שותפים לאימוץ התרבות והשפה הצרפתיים. אחד החששות שעלו עקב עצמאות מרוקו היה שמרוקו תלאים את בתי הספר היהודיים ותייעד את חלקם למוסלמים, ואכן באוקטובר 1960 שליש מבתי הספר של כי"ח הולאמו על ידי הממשלה המרוקאית. חברת כי"ח תמכה במידה מסוימת במגמה לשלב תלמידים מוסלמים, מתוך המחשבה שיש לצמצם את הפערים בין האוכלוסייה המוסלמית לאוכלוסייה היהודית.

חשש נוסף עקב עצמאות מרוקו, שהתממש במהירות, היה שמרוקו העצמאית תטיל מגבלות על העלייה לישראל. כבר בשנת 1956 הוטל איסור על עזיבת יהודים לישראל, מה שהחל את תקופת העלייה החשאית ממרוקו. איסור זה נמשך עד שנת 1961, והוא הוסר הלכה למעשה לאחר טביעת ספינת אגוז וחילופי השלטון בין מוחמד החמישי לבין בנו חסן השני. ביקור גמאל עבד אל נאצר בשנת 1961 וההדים הלאומניים שהוא עורר תרמו גם כן להגברת חששותיהם של היהודים.

לאחר הסרת המגבלות על עזיבת יהודים בשנת 1961 החל גל גדול נוסף של עלייה לישראל או הגירה לצרפת ולארצות אירופה האחרות על ידי עשרות אלפי יהודים. במהלך תקופה זאת רבים ממוסדות הקהילה היהודית בוטלו ורוב ראשי הקהילה והרבנים מהערים השונות עזבו. גל הגירה נוסף ואחרון ממרוקו החל לאחר מלחמת ששת הימים והחששות שלוו אותה. אחריו נותרה במרוקו קהילה של מספר אלפי יהודים בלבד. חלק מהאזורים שבהם גרו יהודים לשעבר, כגון חלקים נרחבים מהמלאח במוגדור נותרו נטושים עד היום, במקומות אחרים מוסלמים התיישבו במה שהיה פעם רבעים יהודים. בגלל הגבלות על הוצאת כסף ממרוקו לא רבים יכלו למכור את רכושם ולעזוב את מרוקו ביחד עם הונם האישי. כדי להתגבר על הגבלות אלה פעלו רשתות חשאיות להוצאת חלק מהכספים.

הקהילה היהודית שנותרה במרוקו וכעת נהייתה לפחות מאחוז מתושבי המדינה המשיכה להתקיים, לעיתים קרובות תוך ניהול החיים בין מרוקו לצרפת. בין יוצאי קהילה זאת ניתן למנות את אדמונד עמרם אלמליח - סופר שזכה לפרסום במרוקו וצרפת, ד"ר לאון בן זקן - מי שהיה שר בשנים 1956–1958 ורופאו של מוחמד החמישי, אנדריי אזולאי - יועץ למלך מרוקו הנוכחי מוחמד השישי ומגי קקון - סופרת ופוליטיקאית.

דמוגרפיה

במאה ה-19 מספר היהודים במרוקו הגיע לפי הערכות עד ל-100 אלף נפשות. רבי אבנר ישראל הצרפתי מפאס כתב בשנת 1879 את חיבורו ההיסטורי "יחס פאס", וכלל בו מפקד מפורט של האוכלוסייה היהודית עבור חמש מערי מרוקו, כולל את שמות בתי האב. על פי התחשיב שהוא ערך, על בסיס הערכה של ארבע נפשות בממוצע לבית אב, מספר התושבים היהודים היה בפאס 5,844 נפשות, במקנס 4,608 נפשות, בתאזה 536 נפשות, בדבדו 1,120 נפשות ובעיר צפרו 2,168 נפשות. ידוע עוד שבמספר ערים בתקופה זאת היהודים היוו חלק ניכר מסך התושבים, כך למשל בצפרו ומוגדור שיעור היהודים הגיע עד למעלה מ-40 אחוז. יהודים התגוררו גם בערי מרוקו הקטנות והמבודדות יחסית, כדוגמת אחפיר.

בשנת 1912 לאחר הסכם פאס הפך מרבית שטחה של מרוקו למדינת חסות צרפתית וחלק קטן בצפונה, למדינת חסות ספרדית. התהליך לווה בתמורות בתחומי הכלכלה והתרבות של יהודי מרוקו ובתהליך עיור מואץ שהוביל לגידול במספרן של הקהילות העירוניות. בתקופת הפרוטקטורט כמעט כל יהודי מרוקו נעשו עירוניים, והקהילה היהודית בקזבלנקה גדלה לממדים של עשרות אלפי תושבים, ובמהלך שנות ה-40, כמעט מחציתם חיו מחוץ למלאח, בשכונות החדשות של העיר. ערים נוספות שהקהילה היהודית בהן גדולה היו טנג'יר, רבאט, מרקש, מקנס ופאס כאשר בכל אחת מהן היו למעלה מ-10,000 יהודים. במהלך המאה ה-20 נתקבלו נתונים על גודלה של הקהילה ממפקדי אוכלוסין שנערכו של ידי השלטון הצרפתי ובהמשך, על ידי השלטון המרוקאי.

בשנת 1947 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה 204,000 נפשות. בין השנים 1921 ל-1951 עמד אחוז יהודי מרוקו על כ-2.5 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית. לאחר הקמת מדינת ישראל, הורע מצבם של יהודי מרוקו והחל גל עלייה שנמשך עד 1956 ובמהלכו עלו כ-85,000 עולים. בשנת 1960 מנתה הקהילה 160,000 נפשות ושיעורה עמד על 1.4 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית. בהמשך, במהלך מבצע יכין עלו כ-80,000 יהודים נוספים. החל משנת 1964 מונה אולוסיית יהודי מרוקו פחות מאחוז מהאוכלוסייה המוסלמית. בשנת 2006 מנתה אוכלוסיית הקהילה 2,500 נפשות.

מבחינת נתוני הקהילות השונות, עולה כי בראשית המאה ה-20 הייתה הקהילה במרקש הגדולה במרוקו ובשנת 1912 מנתה 15,000 נפשות. בשנה זו מנתה קהילת מוגדור 12,000 נפשות. תהליך העיור המואץ הוביל לכך שבשנת 1936 הייתה קהילת יהודי קזבלנקה הגדולה בקהילות מרוקו ומנתה 38,000 נפשות ובשנת 1951 היא גדלה לכדי 80,000 נפשות. הקהילה במרקש הייתה השנייה בגודלה ובשנת 1936 מנתה 25,600 נפשות, כאשר מספר זה קטן לכדי 17,000 נפשות בשנת 1951. בשנה זו, היו הקהילות בפאס, מקנס ורבאט דומות בגודלן ואוכלוסייתן מנתה בין 13 ל-14 אלפי נפשות. לפי נתוני מפקד צרפתי נוסף שנערך בשנת 1951, כ-90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית במרוקו הייתה עירונית.

העלייה ממרוקו

ערכים מורחבים – העלייה ממרוקו, מבצע יכין

הקהילות היהודיות במרוקו לפי ערים
העיר	1912	1936	1951
מרקש	15,000	25,600	17,000
מוגדור	12,000	6,200	5,500
פאס	10,000	10,500	14,000
טנג'יר	10,000	10,000	10,000
קזבלנקה	7,000	38,000	80,000
מקנס	7,000	9,500	13,000
תטואן	6,500	6,000	6,500
צפרו	-	4,400	4,400
מזגאן	3,000	3,500	3,100
אספי	2,500	3,600	3,800
רבאט	2,000	6,700	13,000
סלא	-	2,600	3,400
מלילה	-	-	3,500
לראש	2,000	1,200	2,700
אל-קסר אל-כביר	1,400	1,500	2,500
אוג'דה	-	-	3,300
פורט ליוטה	-	-	3,100
אגדיר	-	500	1,600
תאזה	-	-	1,500

ניצני עליית המגרב

עלייה לארץ ישראל ממרוקו התרחשה לאורך כל הדורות, וחלקם היחסי של יוצאי מרוקו בקהילות היהודיות בארץ ישראל היה גדול לאורך השנים. כך למשל, ר' יהודה אלחריזי בן המאה ה-13 כתב בעת ביקורו בירושלים שבעיר ישנה "קהילה חשובה וטובה" של "מערביים" (יוצאי ה"מערב", הכינוי למרוקו בערבית). ייתכן שקהילה זאת הוקמה עקב גלי הפליטים מרדיפות אל-מוואחידון. בעת המודרנית, עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל נחלקת לשתי תקופות, זרם איטי של עולים לפני קום המדינה, ועלייה המונית בשנות ה-50 וה-60. בין העולים לארץ טרם המאה ה-20 היו רבנים וראשי קהילה שרצו לקיים מצוות העלייה לארץ ישראל. בהם ר' חיים אבן עטר, ר' ישראל יעקב חגיז ר' דוד בן שמעון, ר' אברהם אזולאי (סבו של החיד"א) ר' אברהם שלוש, ורבים נוספים. יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו, ומתוך 65 המשפחות היהודיות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19, הרוב היו יוצאי מרוקו, שסייעו ליוזמות להקים שכונות חדשות מחוץ ליפו, שלימים היו חלק מתל אביב. כך למשל חיים אמזלאג היה מבין מייסדי נווה צדק ורכש את האדמות שלימים יהיו ראשון לציון, וכנראה היה מעורב גם ברכישת האדמות של "אם המושבות", פתח תקווה. יוסף אליהו שלוש ויוסף מויאל היו גם הם ממייסדיה של תל אביב.

הציונות עוררה התרגשות ואהדה בשיח היהודי במרוקו כבר בשנותיה המוקדמות. כך למשל המשורר רבי דוד אלקיים חיבר שיר שבח להצהרת בלפור, ועיתונים יהודים-לאומיים יצאו לאור במדינה מתחילת המאה ה-20. בין 60 ל-80 משפחות צעירות עלו בין השנים 1908 עד 1918, והתיישבו בעיקר בירושלים ובטבריה. העלייה ברובה התבצעה דרך תוניסיה, ומשם בספינות קטנות לארץ. קהילת יהודי המגרב הייתה מצומצמת עד העלייה השנייה, ורק אחריה גדל מספרם לכ-8,000 איש בירושלים (כרבע מהאוכלוסייה). יוצאי מרוקו היו פעילים בחיים הקהילתיים בעיר, והקימו את ועד העדה המערבית בירושלים בראשות רבי דוד בן שמעון. ועד העדה שלח שד"רים ליהודי מרוקו וגייס כספים שבעזרתם הוקמה השכונה "מחנה ישראל", שהייתה השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים.

לאחר קום המדינה

אנדרטה לזכר חללי אוניית המעפילים "אגוז" באשדוד

קבריהם של חללי אגוז בהר הרצל בירושלים

אחרי השואה, הופנו הזרקורים של התנועה הציונית בארץ ישראל אל יהדות צפון אפריקה ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין הקהילות באזור. בשנת 1948 הקהילה היהודית מנתה כ-265,000 בני אדם. קום המדינה עורר התרגשות רבה בקרב היהודים במרוקו, ולצד זאת בשנים אלה החמיר מצבם של היהודים בשל התגברות הטרור במדינה כחלק מהמאבק הלאומי המרוקאי. העיתונות הלאומית המרוקאית הייתה שופר מרכזי להסתה כנגד יהודים. המאורעות הקשים ביותר בתקופה זאת היו פרעות אוג'דה וג'ראדה שהתרחשו ביומיים 7–8 ביוני 1948 ובמהלכם נהרגו 42 יהודים, כולל נשים, ילדים ורב הקהילה של ג'ראדה. הפרעות הגבירו את קצב העלייה ואת חששם של היהודים לגבי עתידם במרוקו, ובין השנים 1948 ל-1956, כשמרוקו עדיין הייתה בשלטון צרפתי, עלו לישראל כ-85,000 יהודים. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, עמדה שאלה לגבי עתידם של היהודים במרוקו - האם ישתלבו במרוקו העצמאית או האם יעלו לישראל. מאותה שנה (1956) הרשויות המרוקאיות אסרו עלייה של יהודים ממרוקו לישראל, והחלה תקופה של "עלייה בלתי לגאלית" באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. כ-30,000 יהודים עלו ממרוקו לישראל בתקופת העלייה הבלתי חוקית, בין השנים 1956–1961. מסלול העלייה בדרך כלל היה יציאה בספינות ממרוקו לעבר צרפת וספרד, ומשם המשך השיט לישראל. בשנת 1961 התרחשה טרגדיה גדולה כאשר אחת הספינות שהובילו עולים ממרוקו לישראל טבעה בלב הים התיכון. בעקבות טביעתה של ספינת אגוז ומותם של 44 המעפילים היהודים ממרוקו שנמצאו עליה, לחץ בינלאומי הופעל על מרוקו והמגבלות שהוטלו על העלייה לישראל נחלשו. בנוסף מותו של מוחמד החמישי ועלייתו לשלטון של חסן השני תרמה גם היא להסרת חלק מהמגבלות על העלייה, שכן המלך החדש רצה להתקרב למערב וידע שאחרי אסון ספינת אגוז הוא יצטרך להגמיש את המדיניות כלפי עלייה יהודית.

בין השנים 1961–1964 החלה תקופת העלייה השלישית שכונתה "עלייה ג'" או "מבצע יכין", בתקופה זו 80,000 יהודים נוספים עלו ממרוקו לישראל. במהלך עלייה ג' הרשויות המרוקאיות עצמו בדרך כלל עין ולא נאבקו במאמצי העלייה של היהודים, שיעד ההגירה הרשמי שלהם היה לרוב אירופה, גם אם בהמשך עלו לישראל.

העלייה ממרוקו לפי תקופת עלייה
תקופת עלייה	מספר העולים
1948-1951	28,263
1952-1960	95,945
1961-1971	130,507

בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים שהתגברו על הקהילה היהודית במרוקו, החל הגל האחרון של עלייה ממרוקו, כאשר חלק מהם עלו לישראל ישירות וחלק אחר לאחר שהיית פרק זמן מסוים בארצות אירופה. מספר העולים ממרוקו מתחילת שנות ה-70 עד תחילת שנות האלפיים עומד על כ-15 אלף. גל עלייה אחרון זה של יהודים ילידי מרוקו התאפיין ברמת השכלה ורקע סוציו-אקונומי גבוה של העולים, וכך למשל החל משנת 1972 שיעור האקדמאים בקרב עולים ילידי מרוקו עלה על שיעור האקדמאים בקרב יהודים ילידי ישראל.

בסך הכל החל מ-1948 עזבו את מרוקו למעלה מ-90 אחוז מהיהודים שחיו בה, ורובם עלו למדינת ישראל. אחרים היגרו לארצות שונות כגון צרפת, קנדה וארצות הברית. למעט ישראל המדינה אליה עזב החלק הגדול ביותר של יהודים ממרוקו הייתה צרפת, שבה גל ההגירה הגדול עזר לשקם את הקהילה היהודית במדינה שנפגעה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה. יהודי מרוקו בצרפת זכו בדרך כלל להצלחה, ומתוכם יצאו אנשי עסקים מצליחים רבים, סופרים, אנשי רוח, שני זוכי פרס נובל בפיזיקה ועוד.

לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, עלו ארצה ממרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים וזהו המספר הגדול ביותר של עולים שהגיע לישראל ממדינה מוסלמית. העלייה ממרוקו לישראל, לצד הצלחה, נתקלה בקשיים שונים בקליטה של העולים בארץ. דעות קדומות ויחס מפלֵה הביאו להתעוררות מחאה ציבורית, שהביאה בהמשך לשינוי המפה הפוליטית בישראל (המהפך של 1977). בעיה נוספת עבור רבים מבין שומרי המסורת מקרב העולים ממרוקו היא שהרבנות הראשית בישראל בתקופת העלייה, וכן בשנים לאחר מכן בהובלת הרב עובדיה יוסף, דרשה מהם להפסיק את מנהגיהם ולנהוג כמנהגי ארץ ישראל. כתגובה לכך יצאו כמה ספרים המשמרים את הלכותיהם ומנהגיהם בני מאות השנים של יהדות מרוקו, מהם: ספר "נתיבות המערב" לרבי אליהו ביטון רב אזורי מרום הגליל, ספר "דברי שלום ואמת" לרבי שלמה טולידאנו, וסדרת ספרי "עטרת אבות" של מכון מורשת אבות.

תרבות יהודי מרוקו

יהודי מרוקו הם בעלי תרבות עשירה בת מאות שנים המבוססת על יצירה תרבותית עשירה של ספרות, שירה ופיוט, מוזיקה ולשונות ייחודיים. במורשת יהדות מרוקו משולבת מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים בזכות הקשרים בין הקהילות לפני גירוש ספרד של 1492, ועובדת הגעתם של רבים מיהודי ספרד למרוקו לאחר הגירוש.

בשנת 1997 נפתח בעיר קזבלנקה במרוקו מוזיאון יהודי מרוקו שהיה הראשון בעולם המוקדש לעדה זו.

שפה

היהודים במרוקו הושפעו לאורך ההיסטוריה שלהם מתרבויות צפון אפריקאיות ואירופאיות שונות, והדבר בא לידי ביטוי בשפות שהיו נפוצות בקרבם. השפה הנפוצה ביותר בקרב יהודי מרוקו הייתה מרוקאית יהודית ("מוגרבית"). לשון זו שונה במעט מהערבית המרוקאית בעיקר באוצר המילים שלה, המאופיין בשאילה מעברית, צרפתית, ספרדית, ערבית מדוברת וברברית והיא נכתבה באותיות עבריות. נעשים מאמצים שונים בקרב יוצאי העדה בישראל לשמר את השפה. באופן דומה מספר אלפי יהודים, בעיקר באזורים הכפריים והשבטיים של מרוקו, דברו בניב יהודי של תַשֶלְחִית. שפה נפוצה אחרת בקרב יהדות מרוקו, בעיקר בקרב קהילות הצפון, הייתה החכיתיה, ניב של לדינו, ששילבה את הספרדית הארכאית שדברו מגורשי ספרד ביחד עם עברית, ערבית-מרוקאית ושפות נוספות. החכיתיה עברה תהליך של רה-היספניזציה ואימוץ המאפיינים של הספרדית המודרנית החל מהמאה ה-19 עקב המפגש המחודש של קהילות צפון מרוקו עם ספרד, וצורתה המקורית השתמרה בעיקר הודות לפועלו המחקרי של פרופ' יוסף בן עוליאל (1858–1937) מטנג'יר. בעת המודרנית עם פלישת המעצמות הקולוניאליות לאזור צפון אפריקה, רבים מיהודי מרוקו אימצו שפות מערב אירופאיות מודרניות, בפרט צרפתית וספרדית, וחלק ניכר מבני העדה דוברים שפות אלו עד היום.

לאורך ההיסטוריה היהודית במרוקו השפה העברית שמרה על מעמדה כשפת הקודש שבה נכתבה הספרות ההלכתית וחלק ניכר מהיצירה התרבותית. מראשית המאה ה-20 החל תהליך של הוראת העברית גם כשפת דיבור יום-יומית. כך למשל כתב שמעון דיבון, שגריר ישראל בצרפת בראשית שנות ה-50, במהלך ביקורו במרוקו:

וכשמדברים על ישראל יש לזכור שהוראת העברית נפוצה מאוד באופן יחסי ... ישנן קהילות דוגמת מקנס, בהן כמעט כל ילד דובר עברית. הייתה זו חוויה עבורי כשעברתי ברחובות המלה (מלאח) במקנס ובכל ילד שנתקלתי יכולתי לדבר עמו עברית.

ספרות

לאורך הדורות כותבים יהודים במרוקו הוציאו לאור שלל רחב ומגוון של ספרים בנושאי הפילוסופיה, בלשנות, מדעים ודת. לפי ההיסטוריון ברנרד לואיס:

במרוקו כמו באיראן, מצאו היהודים פיצוי מסוים על המצוקה החיצונית בחיי רוח פנימיים משלהם. בשתי המדינות התקיימה יצירה ספרותית משמעותית - בצפון אפריקה בניב היהודי של ערבית ובאיראן בניב היהודי של פרסית

יהדות מרוקו במאה ה-10 הייתה ערש הבלשנות העברית, שהמשיכה להתפתח במאות ה-11 וה-12 בקרב יהדות ספרד. בין גדולי העוסקים בתחום הבלשנות ניתן למנות את דונש בן לברט, יהודה חיוג', יהודה אבן קריש ודוד בן אברהם אלפאסי. מלומדים יהודים אלה בני המאה העשירית הציבו את היסודות הראשונים לחקר הלשון העברית וללימודים המשווים של הלשונות השמיות.

לפי חלק מהדעות, פעל בפאס הרי"ף - רבי יצחק אלפאסי. הוא היה אחד מגדולי הפוסקים בתקופת הראשונים, וספרו הלכות רב אלפס הוא אחד משלושת המקורות העיקריים של השולחן ערוך (עם הרא"ש והרמב"ם). מלומד חשוב נוסף שפעל בעיר פאס במהלך ימי הביניים הוא יוסף בן יהודה אבן עקנין, מחבר של מספר רב של ספרים בתחומי הרפואה, פילוסופיה, ופרשנות המקרא והתלמוד. הרמב"ם חיבר כמה מיצירותיו החשובות ביותר, כולל פירוש המשנה, בעודו במרוקו. תלמידו של הרמב"ם יוסף בן יהודה אבן שמעון מסאוטה במרוקו היה פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום ולו הרמב"ם הקדיש את החיבור מורה נבוכים. מקובל חשוב שפעל במרוקו במאה ה-13 היה יהודה בן ניסים אבן מלכה שפרסם מספר ספרים העוסקים בקבלה ופילוסופיה.

בין מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו הגיעו גם מלומדים יהודים רבים. רבי סעדיה אבן דנאן היה בלשן, משורר, היסטוריון ופוסק מהחשובים בדורו. רבי שמעון לביא היה פילוסוף ומקובל חשוב, שידוע עבור פרשנותו לקבלה. בסוף המאה ה-17 פעל אחד הרבנים החשובים בתולדות מרוקו חיים אבן עטר הידוע בשמו "אור החיים", שחיבר ספרים נרחבים העוסקים בפרשנות מקרא והלכה. מלומדים חשובים נוספים שפעלו במאה ה-17 היו ישראל יעקב חגיז ואברהם אזולאי מחבריהם של ספרים רבים העוסקים בפרשנות, הלכה וקבלה. במאה ה-18 פעלו במרוקו בין השאר רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), פוסק חשוב ומחברן של אנתולוגיות שירה, וכליפא בן מלכא מחברם של ספרים בתחום ההלכה והבלשנות. בין חשובי הסופרים של העת החדשה ניתן למנות את רפאל משה אלבז, מחברם של למעלה מ-20 ספרים רחבי היקף בנושאים מגוונים מהלכה ופילוסופיה להיסטוריה ומדע, וסופרים חשובים נוספים כגון רפאל בירדוגו, יוסף בן נאים, רפאל אנקווה ורבים אחרים.

שירה

מכתב מטנג'יר שנכתב בשנת 1832 בשפת החכיתיה

צפון אפריקה שימשה מרכז נכבד לשירה ולפיוט לאורך ההיסטוריה. אלפי פיוטים ושירים חוברו בקרב יהודי מרוקו החל מהמאה העשירית ועד ימינו, רבים מהם השתמרו בכתבי יד. רבים מהפיוטים והשירים העתיקים השתמרו בצורה חלקית, כך שמחבריהם נותרו אנונימיים וידועים רק בשמם הפרטי. משרידי פיוטים מהמאה העשירית והאחת עשרה ניתן ללמוד כי בצפון אפריקה נכתבו פיוטים בסגנון הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, למשל פיוטיו של רבי יהודה אבן קוריש, ר' אדונים בר נסים הלוי ור' אלעזר בן אהרן פאסי.

בתקופות מאוחרות יותר שירת ספרד השפיעה השפעה ניכרת על השירה העברית בצפון אפריקה. שני מרכזי יהדות אלו - ספרד וצפון אפריקה - עמדו בקשרים הדוקים בתחומים רבים - הלכה, בלשנות, שירה ועוד. משוררי צפון אפריקה הכירו היטב את היצירה הספרדית עוד טרם גירוש ספרד ב-1492 ובשירתם ניתן למצוא השפעה ישירה של משוררי ספרד. כך למשל ר' יהודה בן יוסף מסג'למאסה מהמאה ה-12 כתב פיוטים בהשפעת הפיוט הספרדי עוד טרם גירוש ספרד וחלקם נכנסו לסידורי התפילה של קהילות שונות בצפון אפריקה. בעקבות גירוש ספרד הגיעו למרוקו משוררים שהביאו איתם את אומנות שירת ספרד. בין גדולי המשוררים שהתיישבו במרוקו לאחר הגירוש ניתן למנות את ר' סעדיה אבן דנאן, מאחרוני משוררי ספרד, אשר גדל והתחנך בגרנדה והתיישב לאחר גירוש ספרד בפאס. משורר אחר שהגיע למרוקו בעקבות גירוש ספרד היה רבי שמעון לביא, מחברו של הפיוט בר יוחאי שזכה לפופולריות רבה בכל עדות ישראל.

במאות ה-17 וה-18 ניכרת השפעתם של ר' ישראל נג'ארה ותורת הקבלה על שירתם של משוררי המגרב. השירה עסקה בעיקר בנושאי גלות וגאולה וענייני הדת, ונכתבה תוך כדי שימוש בכל רובדי השפה והמחשבה היהודית: תנ"ך מדרשי חז"ל, משנה, תלמוד וקבלה. מבחינה מוזיקלית היוצרים היהודיים במרוקו אימצו לחנים מתוך מסורת המוזיקה האנדלוסית הקלאסית, רומנסות ספרדיות ופיוטים קיימים. החוקרים משערים כי זו התקופה בה התגבשה מסורת המוזיקה בשירת הבקשות של יהודי מרוקו.

בעת החדשה המשורר החשוב ביותר מקרב יהדות מרוקו היה רבי דוד בוזגלו, ששילב יכולת כתיבה פואטית עם הבנה מוזיקלית עשירה שאפשרה לו להלחין את השירים והפיוטים שחיבר. משורר חשוב נוסף הוא דוד אלקיים שבהשפעת תנועת ההשכלה חיבר שירים בעלי אופי ארצי יותר.

מוזיקה

חיים לוק, חזן ופייטן מפורסם

הסגנון המוזיקלי המסורתי המרכזי במורשת יהודי מרוקו הוא המוזיקה האנדלוסית הקלאסית על התפתחויותיה וסגנונותיה השונים, ששולבו הן בשירת החול והן בשירת הקודש. המוזיקה האנדלוסית הקלאסית הייתה כנראה נפוצה באזור צפון אפריקה אף לפני הגעת מגורשי ספרד ושילוב מורשת יהדות ספרד בקרב יהודי מרוקו. באירועי שמחה כגון חתונות, נוגנו יצירות של המוזיקה האנדלוסית הקלאסית בערבית בסגנונם העממי. סמי אלמגריבי היה אחד מהזמרים המודרניים הידועים בתחום זה. בשירת הקודש של יהודי מרוקו לחניה של המוזיקה האנדלוסית הקלאסית שולבו עם פיוטים, בפרט כחלק משירת הבקשות.

מנהג שירת הבקשות הוא המסורת שחברי הקהילה יתכנסו בבית הכנסת בימי שבת בין חג סוכות ועד פסח לשירה שבה נוטלים חלק הרבנים, פייטנים וציבור המתפללים. לכל שבת מתוך 22 השבתות בהם הדבר נהוג יש רפרטואר שירים מיוחד משלה. שירת הבקשות נשענת הן מבחינה צורנית והן מבחינת המערכת המודלית שלה על הנובה האנדלוסית הקלאסית. שירת הבקשות קיבלה את המבנה הנוכחי שלה בשנת 1921 לאחר שיצא לאור במרקש הספר "שיר ידידות" שהיה חיבור משותף למספר רבנים וכלל מקבץ שירי קודש יהודיים ממגוון משוררים מתקופות שונות, במיוחד משירת ימי הביניים של יהדות ספרד ומהשירה העברית של יהדות מרוקו. הספר הציע סדר לשירה בשבתות ואף את המודוס שבו צריך לשיר בכל שבת ושבת. מחברי הספר, ביניהם רבי דוד אלקיים, חיברו את השירים העבריים ללחנים האנדלוסיים הקלסיים.

סגנון מוזיקלי ספרדי נוסף, שנשמר בעיקר בקהילות צפון מרוקו, הוא הרומנסה הספרדית. סגנונות מוזיקה נוספים שעם השנים נכללו בתרבות המוזיקלית של יהודי מרוקו באו מהתרבויות השונות שיהודי מרוקו היו בקשר עמן. היהודים באזורים ההרריים או הכפריים הושפעו מסגנון השירה הבֶרבֶרי, סגנון זה שמבוצע בחלקו גם על ידי נשים הוא שירת חול הנוגעת לענייני חיי היום-יום, שמבוצעת לצלילי תוף-יד (בנדיר) או כלי הקשה. החל מהמאה ה-19 היהודים הושפעו גם מהתרבות הצרפתית והמוזיקה המערבית-צרפתית של המאה ה-19 וה-20, וגם היא נהפכה לפופולרית בקרבם והותירה את חותמה. השפעה נוספת שניכרת בשירת הקודש של יהודי מרוקו היא השפעה ספרדית-מזרחית (מאזור טורקיה-ארץ ישראל) על לחניהם של כמה מהפיוטים של תקופת הימים הנוראים. השפעה נוספת, בעיקר החל מהמאה ה-20, היא המוזיקה מארצות המזרח הערביות שנהפכו לפופולריות במרוקו כולה וכן גם בקרב היהודים.

מעמד האישה

ערב התרמה ברבאט של אגודת הנשים היהודיות במרוקו

מעמד האישה בקהילה היהודית במרוקו היה שונה מעיר לעיר, מהמעמד הגבוה למעמד הנמוך, בין אזורים עירוניים לאזורים כפריים ומתקופה לתקופה. החוקר אליעזר בשן בחן את מעמד הנשים היהודיות במרוקו בין המאה ה-18 לתחילת המאה ה-20 על פי מכתבים ותעודות שהשתמרו בארכיונים שונים. מצד אחד במחקרו הוא מצא סיפורים הנוגעים לנשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית, או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, אך לצד זאת מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית. נשים הצליחו לעסוק לעיתים גם בתחומי הדת, וכך למשל היו משוררות כגון פריחא בת יוסף שעסקו בחיבור של שירת קודש, נחשבו לבקיאות בכתבי הדת ונזכרו כצדיקות. כמו כן היו נשים שזכו לפרסום רב כזמרות, כגון זוהרה אלפסיה.

החל מסוף המאה ה-19 חלו תמורות משמעותית במעמד האישה היהודית. בעקבות הקמת בתי ספר לבנות של כי"ח ברחבי מרוקו, התאפשר חינוך אוניברסלי לבנות יהודיות. מספר מצומצם של נשים אף הצליחו להגיע לתפקידים רמי מעלה במוסדות הקהילה היהודית, כך למשל עו"ד הלן קאזס בן עטר כיהנה כראש אגודת בוגרי כי"ח במרוקו ואף ניהלה את מאמצי הסיוע לאלפי פליטים יהודים מאירופה שהגיעו למרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, בערים שונות ברחבי מרוקו הוקמו אגודות נשים על ידי בוגרות כי"ח. אגודות נשים אלה עסקו בעיקר בפילנתרופיה וגייסו כספים למען חינוך לשכבות החלשות.

גם בסוגיות הלכתיות, רבנים במרוקו לעיתים הראו פתיחות רבה יותר לזכויות נשים, והסבירו זאת ב"רוח התקופה" ו"דרישות המשכילים בקהילה". בשנות ה-50 עלתה סוגיית הענקת זכות ירושה שווה לנשים נשואות לדיון הלכתי במקביל בקרב רבני מרוקו ובקרב הרבנות הראשית האשכנזית בישראל. לדברי פרופ' מנחם אלון:

מועצת הרבנות הראשית בישראל התנגדה להתקנת תקנה בדבר ירושת הבת ... וכפי שעמדנו על כך, באותן שנים עצמן (1952, 1956) עסקו גדולי הלכה בקהילות מרוקו, ומועצת הרבנות השישית, בתמיכת הציבור, בהתקנת תקנה באשר לזכות ירושה שווה לבת.

עיתון אלחוררייא (La Liberté) מ-4 באוגוסט 1922 בגרסתו המרוקאית יהודית

מנחם אלון הסביר את ההבדלים בין הגישות של שני מרכזים יהודיים אלה בנוגע לסוגיית ירושת הנשים בתהליכים ההיסטוריים שונים שעברו על שתי הקהילות. בעוד שבקרב יהודי אשכנז האמנציפציה הובילה לתהליך חילון וכתגובה לו לתהליך של הקצנה דתית, יהדות מרוקו עברה תהליך חילון מוגבל בלבד ולא עברה תהליך של הקצנה דתית, ולכן הייתה פרגמטית יותר בנושאים הלכתיים, כולל בסוגיות מעמד האישה. לדבריו, בעוד שרבני מרוקו הפגינו יצירתיות מבחינה הלכתית, רבני אשכנז נהגו באופן הולך וגובר על פי הכלל "חדש אסור מן התורה".

עיתונות

לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלה להתפתח עיתונות יהודית ענפה במרוקו. בין השנים 1891–1964 יצאו לאור 39 כתבי עת יהודיים במרוקו בשלל שפות, וכמה מהם פרסמו עותקים ביותר משפה אחת. מתוך כלל כתבי העת, תוך חישוב בנפרד של כתבי עת דו-לשוניים, 25 כתבי עת יצאו לאור בצרפתית, 9 בספרדית, 7 במרוקאית יהודית ו-5 בעברית. העיתון הראשון שפורסם היה עיתון בשם "קול ישראל" שיצא לאור בטנג'יר בסוף המאה ה-19. בין העיתונים החשובים האחרים שיצאו לאור נמנה Le Réveil du Maroc, העיתון הראשון במרוקו בשפה הצרפתית, שנוסד על ידי העו"ד אברהם לוי-כהן בשנת 1883. עיתון חשוב אחר שיצא לאור במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה ל'אווניר אילוסטרה, עיתון בשפה הצרפתית שיצא לאור בקזבלנקה והיה בעל אוריינטציה יהודית לאומית. עיתון יהודי-מרוקאי נוסף בצרפתית היה העיתון קול הקהילות שהיה הביטאון הרשמי של מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, ושיחק תפקיד חשוב בגינוי גילויי שנאה אנטי-יהודיים בעיתונות המרוקאית. עיתון אחר שפורסם הן במהדורה מרוקאית יהודית והן במהדורה צרפתית היה העיתון אלחוררייא (בצרפתית: La Liberté) שפורסם בטנג'יר ועסק בחיי הקהילה בעיר ובאזורים אחרים במרוקו. מספר מהעיתונים נגישים היום באינטרנט דרך המיזם עיתונות יהודית היסטורית.

השכלה ותעסוקה

בעת הטרום-מודרנית, עיקר ההשכלה והחינוך הוענקו לילדים יהודים במרוקו דרך לימודים מסורתיים בבתי הכנסת. לימודים אלה כונו לעיתים "כּוּתאבּ" או לחלופין "צלא" והיו מקבילים ללימודים של ילדים ב"חדר" בקרב יהודי אשכנז. הלימודים המסורתיים כללו לימודי עברית, לימודים של כתבי הקודש ולימודי קרוא וכתוב. בהתאם לכך, במפקד צרפתי שנערך במרוקו בתחילת המאה ה-20 נמצא שחוסר אוריינות הייתה תופעה נפוצה בקרב המוסלמים במרוקו (בשיעורים מקבילים לארצות מתפתחות אחרות) אך כמעט ולא הייתה קיימת בקרב יהודי מרוקו. צעירים במרוקו באופן מסורתי בדרך כלל קיבלו את הכשרתם המקצועית מקרובי משפחתם. יהודים שבגרו את לימודי ה"כותאב" בהצלחה מרובה, המשיכו פעמים רבות ללימודים בישיבות גבוהות שפעלו ברוב ערי מרוקו. לרוב ישיבות אלה כללו חינוך והדרכה אישיים של כל תלמיד על ידי הרב, והכשירו את רבני העתיד של כל עיר.

ההתפלגות התעסוקתית של היהודים במרוקו בשנת 1947
	מספר היהודים	מספר המוסלמים
חקלאות	2,400 (4%)	1,521,000 (72%)
מלאכה ותעשייה	22,000 (38%)	275,000 (13%)
סוחרים	28,500 (49%)	142,000 (7%)
פקידים	2,300 (4%)	45,000 (2%)
שירותי בית	3,100 (5%)	124,000 (6%)
סך הכל	58,300	2,107,000

לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חל שינוי ניכר במערכת החינוך היהודית במרוקו עם כניסת רשת בתי הספר כל ישראל חברים - בתי ספר אלה לימדו בשפה הצרפתית מקצועות כגון מתמטיקה, מדעים וספרות לצד מקצועות יהודיים כגון עברית, והיסטוריה יהודית, ובכך התחרו בחינוך המסורתי שניתן בבתי הכנסת. מספר בתי הספר השייכים לרשת של כי"ח במרוקו גדל מ-14 בתי ספר ב-1912 ל-85 בתי ספר (רובם בתי ספר יסודיים) ב-1955, אז הגיע מספר התלמידים בבתי הספר של כי"ח במרוקו ל-28,143 תלמידים. בנוסף, פעלו בקרב יהודי מרוקו בתי ספר קהילתיים מקומיים, רשת בתי ספר ממשלתית צרפתית, ורשת בתי ספר בשם "אוצר התורה" שהופעלה על ידי יהודים-ספרדים מארצות הברית. חלק מבוגרי בתי הספר של כי"ח המשיכו את לימודיהם התיכוניים בלימודים אקדמיים במיטב האוניברסיטאות של צרפת. בנוסף פעלו במרוקו בתי ספר מטעם רשת אורט שהעניקו הכשרות מקצועיות מתקדמות. כדי להכשיר מורים לכלל מוסדות ההשכלה היהודיים במרוקו פעל מוסד גדול בשם "בית המדרש למורים" (Ecole Normale Hebraique').

כניסת בתי הספר של כל ישראל חברים למרוקו לוותה בביקורת מצד מספר רבנים וגורמים מסורתיים, שלא ראו בעין יפה את האופי הצרפתי-חילוני של בתי הספר וטענו שלא מספיק שעות מוקדשות לחינוך יהודי. עם זאת, מירב הרבנים במרוקו גילו פתיחות כלפי הארגון ותמכו בשילוב בין מערכת חינוך מודרנית ללימוד תורה. כך למשל רבי רפאל ברוך טולדנו ממקנס שהקים ישיבות בעיר וחיבר מספר חיבורים חשובים, שלח את נכדיו לבית הספר של כי"ח מתוך שאיפה שהם יזכו להשכלה חילונית לצד השכלתם הדתית. רבי יצחק בן וואליד באמצע המאה ה-19 פסק בעד שליחת ילדים לבית הספר של כי"ח בתטואן, שהיה הראשון מסוגו במרוקו, ושלח את ילדיו שלו אליהם. המשורר רבי דוד אלקיים חיבר שירים ומאמרים לעיתונות בזכות רכישת השכלה כללית. רבי רפאל אנקווה היה תומך נלהב של חינוך מודרני והקים קרן תרומות ייעודית עבור בית הספר המקצועי של כי"ח בסלא.

במקביל בשנות החמישים התפתחה במרוקו רשת מוסדות חינוך 'אהלי יוסף יצחק' של חסידות חב"ד. את התמיכה הפיננסית למוסדות אלו העניק ארגון הג'וינט.

לפי נתוני מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1947 במרוקו קרוב ל-50 אחוז מיהודי מרוקו התפרנסו ממסחר, 38 אחוז ממלאכה ותעשייה, והשאר עסקו בתחומים כגון מנהל (כולל שירותי דת) וחקלאות. בעוד שרוב רובה של אוכלוסיית מרוקו המוסלמית עסקה בחקלאות, רק מיעוט קטן של היהודים עסק בכך. בתחום המלאכה, צורפות הייתה מקצוע יהודי מובהק. לפי נתוני מפקד צרפתי נוסף שנערך בשנת 1951, כ-90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית במרוקו הייתה עירונית.

מועדים ומנהגים

החג המזוהה ביותר עם העדה יחד עם שאר יוצאי ארצות המגרב הוא חג המימונה, הנחוג במוצאי חג הפסח. מנהג נוסף שמקובל בקרב יהודים ממרוקו הוא טקס החינה שנערך לפני חתונות. במועדים אלה נהוג ללבוש קפטאן מרוקאי מסורתי. בתחילת ליל הסדר נוהגים יהודי מרוקו לקרוא טקסט קצר בערבית יהודית המתמקד בדמות משה רבנו, אשר אינה מוזכרת בנוסח ההגדה המקובל.

מבחינה הלכתית, יהודי מרוקו מתפללים בנוסח הספרדי כפי שהתקבל בצפון-אפריקה עם שינויים קלים, סידורים כגון: תפילת החודש, 'אבותינו' ו'וזרח השמש' מתאימים לנוסח העדה. בין המנהגים הדתיים שנהפכו לחלק ממסורת מרוקו לאורך הדורות יש את המנהגים להגיד את ברכת ההלל בראש חודש או לברך על נרות שבת לאחר הדלקתם. רבים ממנהגים אלה מושרשים מזה מאות שנים וחוזרים לפסיקות מאת הפוסקים הראשונים. בפרט הם נובעים מפסיקותיהם של רבנים גדולים שפעלו בצפון אפריקה, כגון הרי"ף בן המאה ה-11. אולם בישראל, עם המגמה להאחדת מנהגי העדות הספרדיות השונות (בהובלת הרב עובדיה יוסף) עלתה הדרישה לנטוש מנהגים אלה. הרבנים החשובים בני העדה, ביניהם הרב שלום משאש, יצאו חוצץ נגד קריאה זאת.

יהדות מרוקו החל מהמאה ה-20

במהלך המאה ה-20 רוב יהדות מרוקו עזבה את המדינה והיגרה לארצות אחרות. רובם הגדול של היהודים ממרוקו עלו לישראל, בעוד שחלק הגיעו למדינות אירופה וצפון אמריקה. בנוסף יש קהילה קטנה של יהודי מרוקו בדרום אמריקה.

מרוקו

מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה

נכון לשנת 2006 נותרו במרוקו 2,000–2,500 יהודים. בראשית המאה ה-21 התגוררו רובם של יהודי מרוקו בקזבלנקה, בעוד שבכמה ערים אחרות - רבאט הבירה, אגדיר, מרקש, מקנס ופאס - שרדו כמה עשרות מעטות של משפחות. מספרם של יהודי מרוקו פוחת והאוכלוסייה מזדקנת, שכן רבים מהצעירים המשכילים עוזבים ללימודים במדינות אחרות או עולים לישראל (כ-40 עולים בשנה). בעיר קזבלנקה ישנם יותר מ-30 בתי-כנסת, אך מרביתם אינם נפתחים לתפילה, בשל מיעוט המתפללים. רשת "אליאנס" מפעילה בית ספר יסודי ושני תיכונים, שבהם לומדים יהודים ומוסלמים.

בשנת 1997 הוקם בקזבלנקה מוזיאון יהדות מרוקו ונפתח באופן רשמי בהשתתפות המלך חסן השני. עם חתימת הסכם ישראל-מרוקו ב-2021 התאפשרו מעברים בין אוכלוסיות המדינות, מה שהוביל לגדילת הקהילה היהודית במרוקו.

ישראל

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים

ישראל היא המדינה שבה חיים הכי הרבה יהודים שמוצאם במרוקו, ביניהם כ-150 אלף יהודים שארץ הלידה שלהם היא מרוקו, ו-340 אלף נוספים שזו ארץ הלידה של אביהם. בנוסף יש ישראלים רבים שהם דור שלישי ליוצאי מרוקו או לחלופין עם מוצא משפחתי חלקי משם. בישראל של שנות האלפיים יהודים שמוצאם במרוקו מעורים בחברה הישראלית, ומספר מרכזים פועלים לשימור מורשת יהדות מרוקו, ביניהם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. בנוסף יש בישראל מחקר אקדמי ענף בתחום ההיסטוריה והתרבות של יהדות מרוקו ובישראל יושבים החוקרים החשובים ביותר בתחום, במיוחד ניתן לציין את מכון המחקר ע"ש יצחק בן צבי. בין היוזמות הראויות לציון לשימור המורשת היהודית-מרוקאית ניתן לציין את הוצאתם לאור של מילונים של השפה המרוקאית יהודית, הרכבים מוזיקליים המנגנים מוזיקה אנדלוסית (בראשם התזמורת האנדלוסית הישראלית) או מוזיקה מודרנית של יהודי מרוקו ויוזמות שונות בתחומים אמנותיים ותרבותיים אחרים.

צרפת

יהודי מרוקו ניהלו קשרים תרבותיים וכלכליים ענפים עם צרפת החל מהמאה ה-19, ובתי הספר של כי"ח שפעלו בקרב יהודי מרוקו החדירו את התרבות הצרפתית בקרבם. בהתאם לכך צרפת היוותה את יעד ההגירה המרכזי ליהודים ממרוקו למעט ישראל. בראשית המאה ה-21 נמנו בצרפת כ-50,000 יהודים בצרפת שארץ לידתם היא מרוקו ובנוסף יש כנראה מספר עשרות אלפים נוספים שהם בני דור שני ושלישי. מכל צפון אפריקה הגיעו לצרפת למעלה מ-200 אלף יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, וסייעו לשקם את הקהילה היהודית הצרפתית שנפגעה קשות במהלך השואה. על פי רוב יהודים יוצאי מרוקו בצרפת זכו להצלחה כלכלית וחברתית והשתלבו במהירות בחיים במדינה, ויצאו מתוכם אנשי רוח ועסקים רבים כולל זוכי פרס נובל. לאורך השנים מספר אלפים מתוך היהודים יוצאי מרוקו שהגיעו לצרפת עלו לישראל, תנועת עודד הייתה חשובה ליצירת מגמה זו בשנות ה-60 וה-70.

צפון אמריקה

קנדה הקלה בהענקת ויזות ליהודים ממרוקו באמצע המאה ה-20 ואלפי יהודי מרוקו היגרו אליה, והקימו קהילות גדולות במונטריאול וטורונטו. נכון לשנת 1971 היו בקנדה קרוב ל-6000 יהודים שארץ לידתם היא מרוקו. מספר אלפים נוספים היגרו לארצות הברית והשתלבו בקהילה היהודית הגדולה במדינה.

דרום אמריקה

הגירה של יהודים ממרוקו לדרום אמריקה החלה באמצע המאה ה-19 בעקבות עליית חשיבותה של תעשיית הגומי (The Rubber boom ). יהודים רבים נסעו לדרום אמריקה, בפרט לברזיל, והיו אחראים על המסחר בגומי ועל היצוא שלו לאירופה. תופעה זו הייתה רחבת היקף יחסית ומאות משפחות יהודיות ערכו את המעבר ממרוקו לדרום אמריקה. לדעת חוקרים נהוג להעריך שתופעת ההגירה לדרום אמריקה נהפכה לנפוצה באמצעות "רשתות חברתיות", כלומר, מהגר שהגיע לדרום אמריקה ראה שיש הזדמנויות כלכליות, סיפר את זה במכתב לבני משפחתו, וזה הביא גם אחרים להגר. בנוסף מה שהקל על ההגירה הייתה העובדה שרבים מיהודי מרוקו דברו ספרדית. ברוך בנאסרף, זוכה פרס נובל לרפואה, ואחיו פול בנאסרף, פילוסוף חשוב, הם בנים למשפחה יהודית מצפון אפריקה שהגיעה לוונצואלה כחלק מגל הגירה זה. בראשית המאה ה-21 נמנו בדרום אמריקה מספר אלפי יהודים ממוצא מרוקאי, כולל כ-3,500 בארגנטינה.

מחקרים גנטיים

לפי מחקרים גנטיים שנערכו במרוצת השנים עולה כי יהודי מרוקו חולקים מוצא גנטי זכרי לבנטיני משותף עם רובם המכריע של יהדות התפוצות, ולמעשה קרובים יותר ליהודי אלג'יריה מאשר לקהילות עתיקות יומין שהתקיימו בקירוב גאוגרפי אליהן בתוניסיה ובלוב. לפי חלק מהמחקרים היהודים מקהילות אלו ספגו לתוכן יותר מתגיירים ממוצא ברברי מקומי ואפריקאים ופחות מתגיירים ממוצא אירופאי במרוצת הדורות מאשר היהודים במרוקו ובאלג'יריה שנשארו סגורים יותר כלפי מתגיירים ממוצאים אלה (פרט לסוגיית המתגיירות ממוצא אירופי). מחקר טען כי בטרם התגבשות הנצרות והאסלאם היהודים בצפון אפריקה היו פתוחים לקבלת גרים ואילו לאחר עליית דתות אלו נרתעו ונמנעו מקבלת "דם חדש" לתוכם, עד שהתחתנו עם מגורשי ספרד שלהם גם שורשים גנטיים אירופאים משנות השהייה של יהודים במחיצת עמים באירופה.

מחקר גנטי מצא כי כ-27% מיהודי מרוקו הם צאצאים של אישה אחת. במחקר משנת 2008 בהובלת ד"ר דורון בהר מהטכניון נתגלה כי שיעור הגנים הנפוצים באזור (הפלוגרופ M1 ו-U6) נמוך מאוד בקרב יהודי צפון אפריקה - מה שמציע כי נישואין לברבריים או לערבים לא היה דבר נפוץ כלל וכי תאוריית ה"התגיירות ההמונית שהגדילה את סך היהודים במגרב" שהייתה נפוצה במחקר ההיסטורי של המאה ה-20 שגויה. בהר טען כי הממצא הגנטי תומך במסורות התרבותיות והאיסורים הדתיים של היהודים להתבוללות עם החברה הכללית והעדפת אנדוגמיה. עוד עולה מן המחקר כי גם גנים אפריקאים שחורים, שקיימים בשיעור של 20-25% בקרב הברברים במגרב (לדוגמה הפלוגרופ L), אינם נפוצים כלל בקרב יהודי צפון אפריקה וכי רק 1.3% מיהודי מרוקו נושאים את הגן הזה (בעוד ש-2.7% מיהודי תוניסיה ו-3.6% מיהדות לוב נושאים אותו).

ממחקר אוטוזומלי עולה כי מבנם הגנטי של יהודי צפון אפריקה כמקשה אחת הוא כזה: 40-42% מסך הנבדקים העידו על שורשים ממוצא מזרח תיכוני, 37-39% מסך הנבדקים העידו על שורשים ממוצא אירופאי (בדגש על דרום אירופה) ו-20–21% מסך הנבדקים העידו על שורשים ממוצא צפון אפריקאי מקומי.

יהודי מרוקו אף קרובים לקהילות אשכנזים (הקרובים ביותר מקרב יהודי צפון אפריקה), וכי מרכיבה הגנטי של כשליש מכלל הקהילה (בדומה ליהודי אלג'יריה) מכיל מוצא דנ"א מיטוכונדרי מנשים מדרום אירופה (בעיקר יוון ואיטליה) שכנראה מתחקה לתקופת בית שני בעת התגבשו אבותיהם של היהודים (צאצאי קשרי חיתון בין זכרים יהודים לבין נשים מתגיירות מאירופה) שיהפכו לאבותיהם של יהדות אשכנז ויהדות ספרד (ובשל כך פחות נפוץ בקרב יהודי המזרח התיכון שאבותיהם לא היו במגע כה תדיר עם אירופאים בימי הבית השני).

ראו גם

• העלייה ממרוקו
• יחסי ישראל–מרוקו
• תקנות המגורשים
• תושבים
• מגורשים
• הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו
• ועד העדה המערבית בירושלים

לקריאה נוספת

סקירה כללית

• חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה
• יוסף (ג'ו) טולדנו, ויהי בעת המלאח: תולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו, ירושלים 1984
• אליעזר בשן, יהדות מרוקו: עברה ותרבותה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
• אריק דלויה, תולדות היהודים במרוקו (בצרפתית "Les juifs du Maroc")- כולל 3,000 מאמרים על דת אמנות וחברה.
• אברהם שטאל, תולדות יהודי מרוקו, המחלקה לתרבות תורנית, משרד החינוך, 1978 (לחצו לספר הסרוק במלואו באתר הספרייה הלאומית)

סקירה נקודתית

• מיכאל אביטבול, יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, הוצאת מכון בן-צבי, 1983
• חיים זעפרני, השירה העברית במרוקו, הוצאת מכון בן-צבי, 1984
• מיכאל אביטבול, תג'אר אל-סולטאן - עילית כלכלית יהודית במרוקו, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים, 1994
• אליעזר בשן, היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1998
• אליעזר בשן, נשות חיל יהודיות במרוקו: מגירוש ספרד עד המאה עשרים, מכללת אשקלון, 2003
• אליעזר בשן, נשים יהודיות במרוקו, דמותן בראי מכתבים מן השנים 1733 - 1905, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2005
• ירון צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943. תל אביב: העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, תשס"ב 2001. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• משה בר-חן (אוחנה), בין האנשים הכחולים, הוצאת דיאלוג, 2009
• רפאל ישראלי, בחזרה לשום מקום: יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים, ירושלים: הספרייה הציונית, 2012
• אריה אזולאי, נוער בסערה: תנועות הנוער היהודיות במרוקו, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012
• משה בר-אשר, משה עמאר, שמעון שרביט (עורכים), פאס וערים אחרות במרוקו: אלף שנות יצירה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2013
• משה בר-אשר, חקרי מערב, עיונים בלשונות ובמסורות, באורחות חיים ובתעודות של יהודי המגרב, הוצאת מאגנס, 2017
• אבי פיקאר - עולים במשורה
• יהודה גרינקר, עלית יהודי אטלס (מרוקו), הוצאת ברית יוצאי מרוקו, תשל"ג
• בספרייה הלאומית מופקד אוסף תעודות מקהילות מרוקו.
• נטלי אקון, מסורת העברית במרוקו, בין זהות יהודית לזהות מכילה, הוצאת יד בן צבי, 2021
• דני בר-אלי ביטון, מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?, ההעפלה מהמגרב, אוגוסט 1946 - מאי 1948, הוצאת רסלינג, 2021
• יצחק דהן, מהמגרב למערב, יהודי מרוקו בין שלוש יבשות, הוצאת רסלינג, 2022
• דוד גדג', אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1912–1956, מרכז זלמן שזר, 2022

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות מרוקו בוויקישיתוף

• מורשת יהדות מרוקו
• מידע על יהדות מרוקו בקטלוג הספרייה הלאומית
• חיים סעדון (עורך), מרוקו, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2004, זמין לצפייה באתר יד בן-צבי
• אתר תורת אמ"ת, אתר יהדות צפון אפריקה
• Dafina.net יהדות מרוקו - היסטוריה, תמונות, מתכונים, פורום (בצרפתית) (באנגלית)
• תנועות הנוער היהודיות במרוקו - אתר שמוקדש להיסטוריה של תנועת הנוער היהודיות שפעלו במרוקו
• אברהם הטל, יהדות צפון אפריקה - ביבליוגרפיה, מכון יד בן צבי, ירושלים, תש"ע
• קוסקוס, אתר המוקדש ליהדות מרוקו
• שיחה בהשתתפות פרופסור רוברט אלבז ופרופסור יוסף שטרית בנושא החתונה היהודית במסורת מרוקו: חלק א' וחלק ב', באתר הערוץ האקדמי(הקישור אינו פעיל)
• יוסף שטרית, מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון-אפריקה בסוף המאה הי"ט, מקדם ומים, ג', תש"ן, עמ' 11–76
• אלבום תמונות טיול שורשים במרוקו, מצורפות גם מפות מהמקומות בהם צולמו התמונות. (צולם והוכן על ידי אלי ממן)
• אבי תורג'מן, המסע אל קברו של סבא-רבא, באתר ynet, 9 בספטמבר 2008
• סדרת הרצאות על תרבות יהדות מרוקו (אורכב 03.10.2009 בארכיון Wayback Machine), אתר ון ליר
• מפאתי המערב, חייהם של יהודים במרוקו ועליית קהילה ארצה, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג
• אתר בעברית, צרפתית וערבית אודות יהדות מרוקו
• סרטו של ארנן צפריר "יהדות מרוקו", 1964
• "מוֹרוֹקָא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 134–136, באתר היברובוקס
• יהודי מרוקו, באתר יוטיוב
• תמונות של יהודית יחזקאלי גלילי מאוסף יהודית יחזקאלי - יהודים במרוקו מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• עינת לוי, זיכרונות דיגיטליים ממרוקו: מקהילה מקומית לקהילה וירטואלית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 16 בינואר 2019
• כתבות ומאמרים בנושא יהדות מרוקו בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
• עופר אדרת, המכתבים ששלחו חיילים עולי מרוקו ב-48' מגלים שרובם רצו לשוב למולדתם, באתר הארץ, 8 ביולי 2021
• עופר אדרת, העליון: יהודי מרוקו לא יוכרו כניצולי שואה, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2021
• חן מלול, אומנים ואומנות יהודית במרוקו (1953), בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, דצמבר 2021
• עופר אדרת, בני הדור השני בדמנאת שיקמו את קבר הצדיק אהרון סיד הכהן, באתר הארץ, 13 בינואר 2022
• אנדרה לוי, שיבת היהודי למרוקו, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, אוקטובר 2022
• Jonathan Shamir, Moroccan schools teach Jewish history in groundbreaking first - Middle East News, Haaretz, ‏10 בדצמבר 2020
• יהדות מרוקו, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
• "מרוקו", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ

שגיאות פרמטריות בתבנית:ניווט קבוצות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית