פְּרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה היה היסטוריוןביזנטי בן המאה השישית, כתביו ובראשם "היסטוריה של המלחמות" הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון ובהם תיעד והילל את מפעלי הקיסר, מלחמותיו רבות התהילה ומבניו המפוארים. לצד ההיסטוריה הגלויה והרשמית של עידן יוסטיניאנוס, הוא כתב בסתר חיבור בשם "אנקדוטה", המהווה את ה"היסטוריה הסודית" של אותה תקופה. ב-1623 התגלה בספריית הוותיקן עותק של הספר ובו מבקר פרוקופיוס בשפה חריפה את יוסטיניאנוס כאכזר ותאוותן; את הקיסרית תאודורה, כבעלת דחף מיני ללא גבולות ובלתי נשלט; ואת כל הסובבים אותם כמושחתים, טפשים ובעלי כל מידה רעה אחרת. בהקדמה לחיבור כתב פרוקופיוס שהספר מציג ללא כחל ושרק את כל האמת, שלא היה חופשי לכתוב בספריו הגלויים לעיני הכל. שם הספר "אנקדוטה" הפך למושג שגור ופירושו סיפור קצרצר, לעיתים מבדח או בעל עוקץ או מוסר השכל, שמוסיף צבע ועניין בתיאורן של עובדות יבשות.
בשנת 1883 הודיע סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא כי רכש אוסף של מגילות מתקופת הבית השני שהתגלו במערות באזור ים המלח. שפירא כמעט ומכר את המגילות למוזיאון הבריטי עבור מיליון לירות שטרלינג, אך ארכאולוגים שבדקו את המגילות, בראשם שארל קלרמון-גנו, טירפדו את העִסקה, וטענו כי המגילות מזויפות. שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה בערי אירופה, כשהוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. ב-9 במרץ1884 הגיע למלון קטן ברוטרדם והסתגר בחדרו. כעבור יומיים שם קץ לחייו בחדרו שבמלון, ביריית אקדח. המגילות נמכרו בסכום זעום לאספן פרטי, ונראה שאבדו בשרפה. לאחר גילוי מגילות מדבר יהודה במערות בקומראן יש התוהים אם לא הייתה פרשיית המגילות אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. היות שהמגילות אינן עוד בנמצא, ככל הנראה לא תיוודע התשובה לעולם.
הסתירות הרבות בין המחקר המדעי לדוגמה הדתית ולאמונות אחרות הביאו מחד לעימות בין תומכי הגישות השונות ומאידך לניסיונות לגשר על הפערים. מאז ומתמיד עמדו התנ"ך וכתבי הקודש במרכז המחלוקת, ובעובי הקורה עמדה שאלת הכרונולוגיה של בריאת העולם וההיסטוריה האנושית. אחת הדרכים להסביר את הסתירות היא הגישה המפרשת כלפי התורה, היוצאת מנקודת הנחה שמונחי הזמן ותיאורי הבריאה המצוינים בסיפור הבריאה שבספר בראשית אינם כפשוטם, כך שאין כל סתירה בין סיפור הבריאה כפי שמופיע בספר בראשית ובין התאוריה המדעית המקובלת היום, כך שלא רק שהמדע אינו סותר את התורה, אלא הוא אף נעשה כלי חשוב להבנתה.
לצד המחקר ההיסטורי קיימים ענפי מחקר מקבילים הפעילים מחוץ לאקדמיה, אחד מהם ידוע גם בשם פסבדו-היסטוריה כלומר מחקר המתיימר להיות מדעי או להיתמך על–ידי המדע, אך על–פי דעת עיקר הקהילה המדעית אינם עומדים בדרישות השיטה המדעית. מדובר במחקרים - לכאורה, ספרים סרטים המשתמשים בממצאים ארכאולוגיים, מחקרים היסטוריים ומתחומי מדע אחרים על מנת לבסס לכאורה תאוריות סנסציוניות. ספריו של אריך פון דניקן שייכים לקטגוריה זו, בספרו מרכבות האלים, שיצא לאור ב-1968, וספרים אחרים שפורסמו לאחר מכן הוא מסתמך כביכול על ממצאים ארכאולוגיים וטקסטים עתיקים כדי להוכיח שהאלים במיתוסים של דתות שונות הם בעצם חייזרים, שהגיעו בחלליות לכדור הארץ לפני אלפי שנים. העובדה שספר המכיל כל־כך הרבה חצאי אמיתות ולעיתים טעויות גסות הפך לרב־מכר היא התעלומה המרכזית וחידה לא פתורה בפני עצמה. ספריו עדיין נמכרים היטב, לרעיונותיו יש ביקוש רב ופון דניקן הוא מרצה מבוקש.
בשנת 1992 פורסם בארצות הברית הספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" מאת הפרופסור לכלכלה פוליטיתפרנסיס פוקויאמה, ובו העלה הפרופסור את האפשרות כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר, אלא סימנה את קצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים. כתוצאה ממאמר זה השתנה עולמו של פוקויאמה בן לילה והוא הפך למרצה מבוקש. למאמר הייתה השפעה עצומה, הוא עורר מחלוקות ודיונים והדים לאין סוף. מתקפות הטרור של ספטמבר 2001 והמשברים הכלכליים של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 הביאו את פוקויאמה, תומכיו ושאר אזרחי העולם להכרה כי ההיסטוריה ממשיכה להיכתב ללא הפסקה.
סר וינסטון צ'רצ'יל (30 בנובמבר1874 - 24 בינואר1965) היה מגדולי המדינאים במאה ה-20 וגם כותב פורה כל ימי חייו, עיקר תהילתו שהקנתה לו את פרס נובל לספרות בשנת 1953 נשענת על ספרי ההיסטוריה שכתב. הראשון על מלחמת העולם הראשונה, בן ששת הכרכים, הנקרא "המשבר העולמי". השני על מלחמת העולם השנייה והשלישי הוא "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית", תיאור ההיסטוריה של בריטניה ומושבותיה. הספרים על מלחמות העולם נכתבו מנקודת מבט ייחודית של אדם שעמד במרכזם אל האירועים, שצ'רצ'יל הרחיב את תחומם מעבר לפעילותו האישית, תוך שהוא מציב את בריטניה, ואת עצמו, במרכז הסיפור, על דרכו כהיסטוריון הוא אמר "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה". ארתור בלפור תיאר את ספריו על מלחמת העולם כ"ביוגרפיה המבריקה של וינסטון, המוסווית כהיסטוריה של היקום".
הספרייה הגדולה של אלכסנדריה הייתה בעת העתיקה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם. מניחים כי נוסדה בערך בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, מקורות בני התקופה מציינים כי הספרייה אחסנה בשיאה בין ארבע מאות לשבע מאות אלף (לדעות מסוימות אפילו מיליון), מגילותפפירוס, ובתוכן עותקים של חלק גדול מתרבות היוונית הקדומה. הספרייה גדלה בצורה שיטתית, בשיטה הבאה: כל עובר-אורח נדרש להפקיד את הספרים והכתבים שברשותו בספריה, הללו הועתקו במהירות בידי לבלרים מומחים, אשר מסרו את ההעתק לעובר האורח ושמרו את המקור בספרייה. לפי אגדה אחת, חורבנה הסופי של הספרייה התרחש עם הכיבוש המוסלמי בראשות הח'ליףעומר בן אל-ח'טאב, לו מיוחסת האימרה: "אם מה שכתוב סותר את הקוראן, אז דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף".
ויליאם מצור (1130 - 29 בספטמבר1186) היה הארכיבישוף של העיר צור וההיסטוריון החשוב ביותר בתקופת מסעי הצלב המוקדמת. הוא החל את כתיבת תולדות ממלכת ירושלים על פי מינוי מטעם אמלריך הראשון מלך ירושלים. והספר נודע בשם היסטוריה של האירועים שקרו מעבר לים. כתיבתו נסתיימה בחטף בשנת 1184 משהחלה הממלכה להתפורר מבפנים, 3 שנים בטרם חרבה הממלכה. ההיסטוריון שהיה עד לאירועים ולעיתים משתתף פעיל, לא מצא כוח להמשיך בכתיבה, אחוז יאוש הוא כתב: "מָאׂס מָאַסְתִּי בַּקַּיָּם, נָבוֹךְ מִן הַחֹמֶר הַנָּגֹל לִפְנֵי עֵינַי וּמַגִּיעַ לְאָזְנַי. חָסֵר אֲנִי אֶת הָאֹמֶץ לְהַמְשִׁיךְ. אֵין בְּמַעֲשֵׂי מַנְהִיגֵי הָעָם מַעֲשֶׂה רָאוּי לְשִׁמּוּר בְּאוֹצַר הַזִּכָּרוֹן, אֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְרַעֲנֵן אֶת הַקּוֹרֵא אוֹ לְהָבִיא כָּבוֹד לְכוֹתֵב."
בשנת 1983, פרסם מגזין החדשות הגרמנישטרן קטעים מכתבים שנטען שהם יומניו של אדולף היטלר, שנודעו אחר-כך בשם יומני היטלר. המגזין שילם 10 מיליון מרק גרמני (שווה ערך לכ-6 מיליון דולר באותו זמן) עבור שישים ספרונים ושתי "מחברות מיוחדות" על טיסתו של רודולף הס לבריטניה, שכיסו את התקופה שבין שנת 1932 עד 1945. בתוך שבועיים מהפרסום התגלה שהיומנים הם "זיוף מגושם וגרוטסקי" שנכתבו על נייר מודרני בעזרת דיו מודרנית וכללו אי דיוקים היסטוריים רבים, התוכן הועתק ברובו מספר של נאומים של היטלר שנוספו להם הערות 'אישיות'. היומנים נכתבו למעשה על ידי קונרד קוּיָאוּ (Kujau), זייפן משטוטגרט שביחד עם שותפו לדבר העבירה נשפטו בשנת 1985 ונדונו, כל אחד, ל-42 חודשי מאסר.
מרקוס טוליוס קיקרו (3 בינואר106 לפנה"ס - 7 בדצמבר43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברומא העתיקה, כתביו של קיקרו, הכוללים את אוסף נאומיו, כתביו, אמרותיו והגותו הפילוסופית הם אוצר בלום להיסטוריונים החוקרים את התקופה הסוערת של רומא בה הוא חי. יתרון גדול נודע לכתביו, כיוון שרבים מהם נשתמרו, דבר יוצא דופן בהתחשב בתקופה. הוא ניחן בחדות לשון, תחכום וחריפות. עובדת היותו "אבי הרטוריקה" באה לביטוי בכתביו השונים. את דעתו על מקומה של האמת במחקר ההיסטורי הוא הבהיר במכתב שמוען לחברו ההיסטוריון לוסיוס לוקאיוס, בו הוא מבקש ממנו לכתוב מונוגרמה על תקופת שירותו כקונסול ומורה לו לפאר ולשבח אותו יותר ממה שראוי, באומרו כי: "הנייר אינו יכול להסמיק".
התעמולה במשטרו של סדאם חוסיין בעיראק ניסתה ליצור קשר בינו ובין מנהיגים ידועים בעבר, כגון צלאח א-דין או נבוכדנצר. בכניסה לאתר העתיקות בבבל הוצב ציור גדול ממדים של סדאם ולצידו נבוכדנצר. סדאם גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". רעיון זה דומה לזיגוראת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור-נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה". לאחר נפילתו של סדאם נעשו הלבנים הללו לפריט אספנות מבוקש.
היסטוריה חלופית היא תת-סוגה בסוגת הספרות הספקולטיבית, הסיפור מתקיים בעולם בו ההיסטוריה סטתה ממסלולה המוכר לנו במציאות. יש הרואים בתת-הסוגה סוג של מדע בדיוני, בהציגה מציאות שונה מזו המוכרת לנו. ספרות ההיסטוריה החלופית שואלת את השאלה "מה היה קורה לו ההיסטוריה הייתה מתפתחת בצורה שונה?". המאפיין המבחין של סוגה זו הוא הסטייה שלה מהעבר המוכר לנו בנקודת מפנה משמעותית, ממנה מתפתחת האנושות באופן אחר מזה שהתרחש בפועל, בעקבות שינוי חברתי, פוליטי, תעשייתי או אידאולוגי. גישה דומה משמשת את המחקר ההיסטורי וענף מחקר ייחודי זה קרוי היסטוריה אנטי-עובדתית המשתמש בשערות מבוססות מחקר, המנסות לענות על השאלה "מה היה קורה אילו", ככלי אקדמי במחקר היסטורי.
דילוגי אותיות בתורה היא טכניקה לגילוי מילים או משפטים בעלי משמעות בחמשה חומשי תורה (או בתנ"ך בכללותו ואף בתרגומיו) באמצעות דילוגים קבועים בין האותיות. השיטה מוכרת גם בשם הצופן התנכ"י, בעקבות ספר פופולרי בשם זה מאת מייקל דרוזנין, המציג את השיטה וייחס את ההצפנה לחוצנים בעלי יכולת טכנולוגית מתקדמת. בעוד שניתן למצוא בכל טקסט, ואף טקסט אקראי, דילוגים בעלי משמעות, יש הטוענים שהחריגות הסטטיסטית של הממצאים בספר בראשית היא מעבר לגדר הסביר, ויש בכך כדי להסיק שהמידע הוצפן במכוון בטקסט המקראי על ידי כותביו כדי לגלות את העתיד לבוא או כדי ללמד או להורות על נושאים שונים, והם מייחסים משקל רב למסרים המתגלים במקרא בגרסתו העברית הנוכחית.
צירוף המקרים של לינקולן וקנדי הוא אגדה אורבנית, שלפיה קיימים קווי דמיון רבים ומפתיעים בין חייהם של אברהם לינקולן וג'ון פיצג'רלד קנדי, שניים מהנשיאים הבולטים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, שסיימו את תקופת כהונתם ואת חייהם בצורה זהה וטרגית - התנקשות, ואף בין נסיבותיהן של שתי ההתנקשויות. לאמיתו של דבר, חלק מקווי הדמיון המדווחים ברשימה, בדויים לחלוטין, או מתאימים רק בדוחק, ואחרים אינם אלא צירופי מקרים. אגדה זו היא שכלול של קללת טיפקאנו לפיה כל נשיאי ארצות הברית שנבחרו לתפקידם בשנים העגולות עד 1960, מתו במהלך כהונתם. מותם של הנשיאים מוסבר בקללה מסתורית שהטיל, כביכול, בן שבט השוניטנסקואטאוה, על הנשיא ויליאם הנרי הריסון, הידוע בכינויו "טיפקאנו".
נוסטרדמוס היה אסטרולוג ורופאצרפתי ממוצא יהודי. מ-1547 החל נוסטרדמוס לכתוב נבואות ב-1555 הוציא נוסטרדמוס את המהדורה הראשונה של ספרו, שנקרא "נבואות", וכונה גם "מאות". הנבואות חולקו ל"בתים" וכל בית היה אמור לייצג אירוע מסוים שיקרה בעתיד, עד לשנה 3797. עוד בימיו, נבואותיו של נוסטרדמוס זכו לאהדה רבה. האגדות עליו עזרו מאוד למוניטין שלו, בנוסף לסיפורים על יכולות הריפוי הפלאיות שלו. רבים מייחסים לו את ניבוי המהפכה הצרפתית, נפוליאון, שתי מלחמות העולם והיטלר בפרט, פיגועי 11 בספטמבר, ועוד. המדע המודרני גורס כי יש ליחס את נבואותיו של נוסטרדמוס לדמיונו ואת הצלחתו לכריזמה שלו. יחד עם זאת, ניסוחם המעורפל מאפשר, כמובן, לפרש אותם לכאן ולכאן.
"מבט דרך מאות השנים" ציור שמן של אנסטסיה מרקוביץ' 2006
לאחר סריקת כל הרשומות הכוללות 300 מיליון עובדות שנדלו מידיעות ומידע על אנשים, אישים, מקומות ואירועים שנרשמו בהיסטוריה הודיע מדען בריטי העומד בראש פרויקט מנוע חיפוש הידוע בשם "ידע אמיתי" כי נמצא "היום המשעמם ביותר בהיסטוריה" (או לפחות ב 110 השנים האחרונות). תוך שימוש באלגוריתם חיפוש "מורכב" שחישב את מספר האירועים הקשורים לאירועים ספציפיים קבעה התוכנה כי יום ראשון ה-11 באפריל1954 הוא המשעמם ביותר ובכך נתנה ליום חסר ייחוד זה משמעות מיוחדת. המדען ציין כי בניגוד ליום טיפוסי של המאה ה-20 בו נרשמו לידות ופטירות של מספר רב של יְדוּעָנים מתחומים רבים ומגוונים, ביום זה מדען טורקי נולד, כדורגלן בריטי נפטר ונערכו בחירות כלליות בבלגיה.
אדוארד גיבון (1737 –1794) היה אחד ההיסטוריונים המודרניים החשובים, חיבורו החשוב "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על מסקנות מחקרו אמר גיבון: "ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות". עם פרסום הכרך הראשון של מחקר המונומנטלי הביא גיבון עותק מתנה לדוכס גלוסטר אחיו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. עם הופעת הכרך השני בשנת 1786 חזר גיבון לביתו של האציל עם עותק מתנה, על כך הגיב הדוכס: "עוד ספר עבה מרובע וארור! אתה תמיד כותב, כותב, כותב, אה? מר גיבון?".
אדם דוריץ, הזמר ומנהיג להקתרוקאמריקאיתCounting Crows (קאונטינג קרואוז) נשאל על ידי עיתונאי של המגזין רולינג סטון איזה ספר הוא קורא עכשיו, על כך ענה דוריץ "אני קורא את הטרילוגיה מלחמת האזרחים האמריקאית מאת שלבי פוט, אמנם אני מעדיף לקרוא רומאנים אבל שלושת אלפי הדפים של מלחמת האזרחים הם סיפור מדהים! מלבד זאת הספר משמש אותי על מנת להעניש אחדים מידידי - להם נתתי את הספר מתנה לחג המולד".
ההיסטוריוןבריטיארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (1889 – 1975) לא זכה לרוות נחת כהיסטוריון פורץ דרך, למרות שבספרו "מחקר של ההיסטוריה" הוא ניסח תאוריה כללית של היסטוריה ותרבות, אותה תיבל במנה גדושה של אנטישמיות. בכתביו הוא יצא כנגד הומניזם היווני, ורעיונות הלאומיות המודרנית. טוינבי הציג את ההיסטוריה של כל תרבות במושגים של אתגר ותגובה' בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעיה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. הנקודה הבעייתית בתאוריה של טוינבי היא שהיהודים מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות. הוא סירב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של היהדות פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. נאמן לתיאוריה של עצמו טוינבי שקע בתהום הנשיה אך באופו בלתי צפוי זכה שמו להיות מונצח באמנות רחוב הידועה ככתופעת אריחי טוינבי. שנמצאו משובצות בתוך מדרכותאספלט, בערים גדולות בארצות הברית, המכילים הודעות ממקור מסתורי במספר גרסאות לכתובת בעלת הקשרים לאפוקליפסה ולתאוריית קשר: "רעיון טוינבי, ב-2001 של קובריק, תחיית המתים, בכוכב צדק". בשנת 2011 יצא לאקרנים הסרט "תחיית המתים: המסתורין של אריחי טוינבי" בסרט זה סקר הבמאי את ההיסטוריה של האריחים והגיע למסקנה כי הן פרי עבודתו של תמהוני תושב פילדלפיה שנהג לנסוע ברחובות העיר תוך שהוא משדר מסרים מבולבלים ותאוריית קשר על פי הסרט הוא הניח את האריחים דרך חור ברצפת רכבו במהלך נסיעותיו בערים שונות.
מסע אחורה בזמן, גם אם הוא אפשרי מבחינה פיזיקלית, עלול להביא למספר פרדוקסים. כך למשל, לפי פרדוקס הסבא: אדם נוסע לאחור בזמן והורג את סבו קודם שיפגוש את סבתו של הנוסע. כתוצאה מכך לא אמור הנוסע להיוולד. אחת הדרכים להתמודד עם פרדוקסים של מסע בזמן מתבססת על אחד הפירושים של תורת הקוונטים. על פי פירוש זה, ההיסטוריה יכולה להתפצל. כך למשל, ייתכן שאותו אדם שחוזר אחורה בזמן והורג את סבו ומנקודה זו ממשיך בהיסטוריה אחרת, ההיסטוריה החדשה שלו מתרחשת במקביל להיסטוריה המקורית שממנה הוא יצא, כלומר היא מצויה בעולם מקביל. מצב המחקר הנוכחי בכלל, וחוסר קיומה של תורת כבידה קוונטית בפרט, מונעים מהפיזיקאים וההיסטוריונים מלהוכיח תאוריה זו.
בשנת 1979פרסם הסופר הבריטיסטיבן פיילספרהיסטוריה ובו אנקדוטות מבדחות, ותיאור של כישלונות "מפוארים" לאורך ההיסטוריה האנושית. הספר נשא את השם ספר הכישלונות ההרואיים, ואליו צורף טופס הרשמה למועדון הלא יוצלחים של בריטניה. זמן קצר לאחר פרסומו הפך הספר לרב מכר בבריטניה. בעקבות ההצלחה גורש פייל מהמועדון, בטענה כי הוא הביא קלון על שאר החברים. לאחר שנשלחו למעלה מ 30,000 טפסי הרשמה - פורק המועדון בנימוק, כי הוא נכשל בתפקידו להיות סמל לאי-הצלחה. למרות זאת, הספר לא היה הצלחה מוחלטת. בארצות הברית נמכרו רק עותקים בודדים של המהדורה המקורית, וגם זו סבלה מטעות דפוס, שהעלימה חלק ניכר מההקדמה והוסיפה מימד של מסתורין לספר. על כך אמר פייל "הספר הוא אחד הספרים הכושלים שפורסמו אי-פעם בארצות הברית, ומי ייתן וכך יישאר".
פרנסואה הראשון, מלך צרפת היה נוהג להתייעץ ולהקשות בשאלות לגיום בידה ההיסטוריון ומייסד ספרייה הלאומית של צרפת, גיום בידה רכש ידע כה רב עד כי ארסמוס כינה אותו "הפלא של צרפת". למרות זאת, לעיתים קרובות נאלץ המלך להסתפק בתשובה הלאקונית "אדוני המלך, אני לא יודע". באחת הפעמים פנה אחד מאנשי החצר להיסטוריון המלומד ואמר לו "המלך משלם לך על מנת שתדע" על כך ענה ההיסטוריון המלכותי: " המלך משלם לי על מה שאני יודע, אם הוא היה צריך לשלם לי על מה שאני לא יודע כל אוצרות הממלכה לא היו מספיקים".
בתחילת המאה ה-20תורות גזע למיניהן היו מקובלות מאוד בקהילה המדעית וגרמו לאנטישמיות רבה. לעיתים רחוקות קרה שיהודים, אותם מחשיבה תורת הגזע כנחותים, השתכנעו בנכונות התורה. הבולט ביותר ביניהם היה אוטו ויינינגר, שחיבורו לשם קבלת תוארדוקטור כלל תיאור היהדות כנחותה. ויינינגר קבע בספרו "מין ואופי" כי לאישה אין "אני" ואין לה אופי ורצון. בגבר, לעומת זאת, קיים הניצוץ האלוהי, הוא הנפש ובאשה ניצוץ זה חסר. ויינינגר השווה את היהדות עם הנשיות, וטען כי היהודים נחותים לאורך כל ההיסטוריה לא בגלל החברה שסביבם, אלא משום שהם רצו בכך, כמו הנשים. בסופו של דבר התאבד ויינינגר בירייה כשנתיים לאחר חיבור הספר.
תנועת המחאה וזכויות האדם אפרו-אמריקאית נהנתה מתמיכה של ארגונים יהודים הן בלוגיסטיקה אך גם בסיוע מוסרי ותקשורתי. אנשי רוח יהודים היו פעילים באירועי מצעדי המחאה וההפגנות בכלל וכיועצים ותומכים של מרטין לותר קינג, המפורסם שבהם היה הרב אברהם יהושע השל שפעל למען השגת שוויון לשחורים בארצות הברית. על רקע זה היה יחסו של קינג כלפי יהדות יהודים ומדינת ישראל חיובי ואוהד. מקרה מיוחד הוא מכתב לידיד אנטי ציוני המיוחס למרטין לותר קינג ובו מובאת בשמו מסה לפיה אנטי ציונות ואנטישמיות הן גישות המשיקות אחת לשנייה וכי אנטי ציונות היא אנטישמיות במסווה. קטעים מטקסט זה צוטטו מספר פעמים על ידי פוליטיקאים ישראלים ופרו ציונים. ההיסטוריון אריק סנדקוויסט שחקר את תולדות הקשר בין ארגונים יהודים לבין תנועת המחאה האפרו-אמריקאית בכלל ומרטין לותר קינג הגיע למסקנה כי מדובר בטקסט שלא נכתב ולא נאמר על ידי מרטין לותר קינג, אך יש בו הד לאירוע מתועד בו קטע מרטין לותר קינג סטודנט אנטישמי ואמר לו "אל תאמר דברים אלו, כאשר אנשים מותחים ביקורת על ציונים הם מתכוונים ליהודים, דבריך הם אנטישמיים".
ישראל בר (באמצע) מלווה בשני שוטרים וממתין לתחילת משפטו, אפריל 1961
ישראל בר היה דמות צבעונית שרקח סיפורים בדויים על עברו העשיר והצליח למצוא מקום מרכזי בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון במהלך שנות החמישים של המאה ה-20. בינואר 1959 נפתחה הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, ובר נתמנה לעמוד בראשה. בשנת 1955 מונה בר על ידי דוד בן-גוריון לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות מכיוון שהיה (לכאורה) דוקטור בהיסטוריה. בשנת 1961 התהפך מזלו של בר והוא נעצר כחשוד בריגול למען ברית המועצות. בתקופת מעצרו עבר חקירות ממושכות על ידי חוקרי השב"כ, עד שנשבר והודה כי הביוגרפיה שלו הייתה בדויה, כי הוא לא בעל תואר בהיסטוריה וכי קיים מגע עם סוכני ברית המועצות ומסר להם חומר מסווג. למרות שנחשף כחסר השכלה אקדמית רלוונטית מציין ההיסטוריון מרדכי בר-און כי בר היה ההיסטוריון הצבאי החשוב ביותר של תקופת המלחמה וכמי שקיבע, למעשה, בתודעה, את האופן שבו רואה המחקר כיום את המלחמה.
הכוהן הבבלי "בֶּל - רֵאוּ - שוּ" - (בל רועהו) נולד על פי המשוער מעט לפני או במהלך תקופת שלטונו של אלכסנדר מוקדון על בבל (323-330 לפנה"ס). כמי שאימץ את התרבות ההלניסטית הוא אימץ שם יווני - ברוסוס והקדיש את כישרונו וזמנו לכתיבת ספר היסטוריה ביוונית, ונתן לו את השם "בבילוניאקה" ("ההיסטוריה של בבילוניה"). הספר סוקר בשלושה כרכים את תולדות בבל, מסיפור הבריאה ועד לזמנו של המחבר. את הספר הקדיש למלך הסלאוקיאנטיוכוס הראשון. כפי שמנתון המצרי שאף להחליף את הרודוטוס היווני כסמכות העליונה להיסטוריה של מצרים בשביל היוונים, כך ברוסוס רצה להפוך את העבר המפואר של בבל לנגיש ליוונים, על ידי פרסום חיבור היסטורי המבוסס על מסורת מקומית. אולם תקוות אלו נתבדו, משום שסופרים יווניים ציטטו רק לעיתים נדירות את הכהן הבבלי, וחיבורו היה בשימוש רק אצל סופרים יהודים-הלניסטים אפולוגטיים, שחיפשו אחר עדות בלתי תלויה לקדמוניות היהודים. מהספר נשתמרו אך קטעים בודדים המצוטטים בעיקר בספרים של יוסף בן מתתיהו.
אטילה ההוני, היה מלכם של ההונים משנת 434 על אף שלאחר מותו קרסה האימפריה ההונית ולא הותירה אחריה מורשת ראויה לשמה, נותר אטילה דמות אגדית בהיסטוריה האירופית, והוא נזכר בסיפורי עם רבים כהתגלמות הרוע והאכזריות.
בשירת הניבלונגים האפוסגרמני הקדום, נשמר מקום מרכזי להונים ובראשם לאטילה, אם כי באופן שונה לחלוטין מהאירועים היסטוריים. האפוס מספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה, ונתפס במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה. דמותו הספרותי של אטילה קרוי אטצל (Etzel) והוא מתואר כדמות אצילית ומתורבתת שנושא לאישה את קרימהילדה האלמנה. סופו של האפוס בחורבן מפואר - מותם של אלפי לוחמים וחיסול השושלת הבורגונדית, וגם במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה. בסיפור זה אטצל/אטילה הוא הקורבן האציל ומלכותו היא שנחרבת.
"הליוגבלוס כוהן גדול של השמש" ציור משנת 1866 של הצייר סימון סולומון
ההקיסר הרומאיאֶלַאגַבַּאלוּס הועלה לכס השלטון בגיל 14 על ידי על ידי סבתו ואמו שליט שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון. הוא ישב על כיסא השלטון במשך ארבע שנים בלבד, תקופה קצרה זו הייתה סוערת במיוחד. המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריוניםרומאיים בני זמנו שמגלים יחס עוין ביותר כלפי האוגוסטוס הצעיר ומתארים אותו כמפלצת נרקיסיסטית וכשליט מהגרועים בתולדות רומא. תיאורים אלו השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה המציירים תמונה קיצונית של שליט יוצא דופן גם בקרב רשימת השליטים העריצים המטורפים ושלוחי הרסן של האימפריה הרומית. למרות המוניטין המפלצתי ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק, נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות נוצרו סרטים וספרי קומיקס. במהלך המאה ה-21 החל אלאגבלוס להנות משיקום חלקי של המוניטין שלו ומחקרים היסטוריים מנסים לאזן את ההיסטוריוגרפיה. הטענה העיקרית במחקר העדכני היא שדמותו כפי שהיא משתקפת במקורות ההיסטוריים הרומאיים, היא דמות מעוותת שנוצרה בתום מאבק הכוח על השלטון באימפריה. לאחר מותו, שמו של אלאגבאלוס הושחר לנצח כדמות גרוטסקית על ידי המנצחים וההיסטוריונים ששירתו אותם.
בשנת 2018 פרסם הפילוסוף האמריקאיאלכסנדר רוזנברג ספר בשם "כיצד המחקר ההיסטורי טועה - הנוירולוגיה של ההתמכרות שלנו לסיפורים" ( How History Gets Things Wrong ,The Neuroscience of Our Addiction to Stories ) הספר, שכצפוי עורר תגובת נגד בקרב היסטוריונים, מעלה טענה ישנה לפיה לימוד היסטוריה לא יתרום להבנת אירועים היסטוריים ולא יוכל להביא תועלת עתידית, רוזנברג כי הנרטיב ההיסטורי - הסיפור שבבסיסו של כל מחקר היסטורי הוא בבסיסו שגוי. תפיסת עולם שמסדרת את העובדות בפורמט של נרטיב על מנת לנסות להבין את אירועי העבר מביאה את קוראי המחקר ההיסטורי לשגיאה חמורה יותר לפיה ניתן להבין וליישם את הלקחים בהווה או בעתיד. על פי רוזנברג, האבולוציה האנושית הביאה לפיתוח יכולת קוגניטיבית המאפשרת לאדם קריאה ולימוד של התנהגות אנושית וממנה התפתחה היכולת להקיש האם מי שבא איתנו במגע הוא ידיד אויב או בן ברית. יכולת שהביאה את אבותינו הקדמונים לראש פירמידת המזון וההשרדות האפריקאית. על פי רוזנברג יכולת זו שנמצאת צרובה בנפש האדם מביאה אותו למבוי סתום בניסיון להבין או לחזות מהלכים או תהליכים הוא מגיע למסקנה כי המחקר יוכל לפרש נכון ולהבין לעומק את ההיסטוריה רק כאשר נמנע מהנטייה לראות את התהליך כסיפור, הדרך לכך היא לנטוש את דרכי המחקר ההיסטורי המסורתי ולבחון את העבר והעתיד בכלים שמספקים מדעי המוח הקוגניטיביים העוסקים בחקר הבסיס העצבי להכרה האנושית ולתהליכי עיבוד וייצוג ידע.
המשורר וההיסטוריון הרומאי מרקוס אנאוס לוקאנוס (נולד 39 מת 65) היה אחיינו של הפילוסוף והמדינאי סנקה ודרכו התוודע לנירון קיסר -אחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. תחילה היה לוקאנוס מחביבי הקיסר שאף מינה אותו לקוואיסטור לשנת 59. בשנה שלאחריה כתב לוקאנוס את הפואמה "בשבחו של נירון" וזכה בפרס השירה בפסטיבל שאורגן על ידי הקיסר שהחשיב את עצמו לאמן דגול ופטרון של אמנים. הצלחתו הספרותית של לוקאנוס עוררה את קנאתו של נירון, שציווה עליו לחדול מלפרסם את יצירותיו בציבור. לוקאנוס, מפוקח ומאוכזב ממיטיבו בעבר הצטרף לקשר פיסו שמטרתו הייתה רצח נירון. הקשר התגלה ונירון ציווה על הקושרים ובהם לוקאנוס להתאבד. לוקאנוס אזר עוז בנפשו, הזמין את חבריו למשתה, סעד את לבו אתם יחדיו, ולבסוף חתך את עורקיו, נשא את דבריו נגד עריצות ומת. הפואמה ההיסטורית שכתב "פרסאליה" שבה תיאר את מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר שרדה את שלטונו של נירון ומבחן הזמן, והיא הייתה בעלת השפעה חשובה על התיאטרון ועל השירה של המאה ה-17, כתביו של נירון נעלמו ללא זכר.
בשנת 1258 פלשו צבאות מונגולית לח'ליפות העבאסית, אורדות של הולגו ח'אן ובעלי בריתו הטילו מצור על בגדד, ולאחר 11 ימי מצור בלבד נפרצו חומותיה. מיד עם כניסתם לעיר החלו כוחות המונגולים במסע שיטתי של רצח וטבחו את כל תושבי העיר, ביזה והרס. המסגדים, הארמונות, הספריות ובתי החולים - מונומנטים תרבותיים וארכיטקטוניים שנבנו במשך מאות שנים של שלטון עבאסי - נבזזו ונהרסו עד היסוד. ספריות העיר ובראשן בית אל-חכמה ("בית החוכמה") נשרפו על מאות אלפי כתבי היד והתעודות ההיסטוריות, המדעיות, הדתיות והספרותיות שבהן. מסופר שמי החידקל השחירו מדיו של הספרים שהושלכו הנהרה ומדם המלומדים שגופותיהם המבותרות היו שותפות לגורלם. היסטוריון ערבי-מוסלמי בן המאה ה-13 כתב "לא היה חורבן דומה לחורבן בגדד שהאסלאם הצליח לשרוד" מספר מאות לאחר מכן כתב ההיסטריון האמריקאי ויל דוראנט כתב בספרו המונומנטלי תולדות התרבות "אין בהיסטוריה האנושית אסון מפתיע יותר והרסני יותר לתרבות האנושית" תיאורים אלה של הרס וביזה מוחלטים של בגדאד ה"תרבותית" על ידי המונגולים ה"ברברים" הודגשו בעיקר על ידי היסטוריונים ערבים בני המאה ה-20 ואוריינטליסטים אירופאים, כהסבר לדעיכתה של הציוויליזציה המוסלמית לעומת אירופה.
עמוד השער של "מלחמת היהודים" בלטינית, כתב-יד קלן, מן המאה ה-12.
ההיסטוריון היהודייוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב העדות הפלוויאנית טקסט זה מתאר את ישו כאדם חכם, ומתייחס אליו כמשיח אשר חולל נסים ואשר הופיע מחדש שלושה ימים לאחר צליבתו. העדות היא ההתייחסות הלא-נוצרית המוקדמת ביותר לדמותו של ישו במאה הראשונה והערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית. הכנסייה ראתה בספרו המתעד את חורבן ירושלים ובית המקדש הוכחה לנכונות נבואתו של ישו על חורבן העיר, ולדוקטרינה הגורסת שבחירת עם ישראל היא חזקת הכנסייה בלבד ושהיהודים שלא הצטרפו אליה איבדו את מעמדם כחלק מן העם. למרות חשיבותם הרבה של הספרים להבנת ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת חורבן בית המקדש השני המסורת הרבנית לא הכלילה בתוכה את כתביו ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19 כך נשמרו כתבי ההיסטוריה החשובים לעם היהודי על ידי הכנסייה הנוצרית.
הוגי הדעות חלוקים באשר לתשובה לשאלה "האם ניתן ללמוד לקח מלימוד ההיסטוריה. תשובה חלקית לכך התקבלה בשנת 1962 אז פרסמה ההיסטוריונית, סופרת ועיתונאיתיהודיה-אמריקאית, ברברה טוכמן את ספרה - זוכה פרס פוליצר, רב המכר אוגוסט 1914 (באנגלית: August 1914 וגם The Guns of August) אודות החודש הראשון של מלחמת העולם הראשונה והאירועים שהובילו למלחמה. סוקר הספר מטעם הוצאת מערכות כתב: "מתוך יריעתו הרחבה של הספר נשקפת שרשרת המצבים, הגורמים והמאורעות - סתירות של שאיפות ממשלות, ניגודים של רצונות עמים, ועוד יותר מזה אי-ידיעה ושטחיות תהומית, תערובת של שאננות ומזימות ועיוורון לגבי משמעות הדברים הנעשים והבלתי-נעשים, אותה שרשרת גורלית אשר הוליכה את אירופה אל שדה-קטל שטרם היה עד כמותו בהיסטוריה להיקף ולזוועת-השמד".
נשיא ארצות הבריתג'ון פיצג'רלד קנדי התרשם עמוקות מהספר והעניק עותקים ממנו למזכירי הקבינט ובכירי הצבא. הנשיא אף ביקש שכל קצין בצבא יקרא את הספר ועותקים ממנו נשלחו לבסיסי הצבא האמריקאי ברחבי העולם. קנדי ציין שתובנותיו מהספר סייעו לו בשעת משבר הטילים בקובה. המשבר חיזק את מעמדו של קנדי כנשיא ארצות הברית, והוכיח כי על אף גילו הצעיר הוא ניחן בשיקול דעת בהתמודדות עם מצבים מסובכים.
ההיסטוריה וההיסטוריונים מתעדים בדרך כלל את מעשיהם וקורותיהם של שועי עולם. תחום המיקרו היסטוריה עוסק בכתיבת ה"היסטוריה מלמטה", זוהי סוגה חדשה בהיסטוריוגרפיה שהתפתחה בשנות ה-70 של המאה העשרים, ניתן להשוותה להצצה דרך חור המנעול אל חברה מסוימת בנקודת זמן מסוימת בעבר. באמצעות בדיקה מדוקדקת של חומר ארכיוני אודות פרשה אחת, שבמרכזה עמדו "גיבור" או "גיבורה" אשר לא נמנו עם השכבות המעצבות את מהלך ההיסטוריה. כך זכה טוחן, חסר השכלה בשם מנוקיו, שחי במאה ה-16, שדבריו יהדהדו בעולם האקדמי לאחר הוצאתו להורג על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה. תיאור הסיפור האישי פורסם בספר הגבינה והתולעים שכתב ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג. בהסתמך על פרוטוקולים של בית המשפט של האינקוויזיציה. מנוקיו נאשם בכך שטען כנגד המוסכמות הדתיות באותה תקופה, נגד עליונות האדם על בעלי החי והחומר, ונגד עליונות האלוהים על האדם. בין ציטוטיו, שהיו מהפכניים לאותה תקופה, אומר מנוקיו: "(לפני הבריאה) הכול היה כאוס, כלומר אדמה, אוויר, מים ואש ביחד; ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והם היו המלאכים, ובין המלאכים הרבים האלה היה גם אלוהים שנוצר גם הוא מהגוש באותו זמן". משפטו של מנוקיו, משקף עימות בין ניצני השכלה ופתיחות מחשבתית אתאיסטית, לבין תרבות נוצרית, מסורתית נוקשה. בסיכומו של משפט ההיסטוריה נזנחה השקפת העולם הדוגמתית של הכנסייה, הניסיון להשתיקו נכשל ודבריו של מנוקיו זכו להשמע.
לעיתים משלב ההיסטוריון משפטים מנהמת ליבו בספריו, ומנסה לזרוע מסרים, לקח לקוראים. כך עשה פרופסורארנסט גומבריך בספרו היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים. הספר נכתב משסיים גומבריך, בגיל 26, הדוקטורט שלו ולא מצא עבודה עקב המצב הכלכלי הקשה ערב מלחמת העולם השנייה, אז ביקש ממנו חברו לחוות דעה על ספר היסטוריה לילדים באנגלית ואולי אף לתרגמו לגרמנית. גומבריך שלא התרשם מהספר המליץ שלא לתרגם את הספר והוסיף כי לדעתו יוכל לכתוב ספר מוצלח טוב יותר. משיצא הספר לאור הוא התקבל באהדה רבה ותוך זמן קצר תורגם לחמש שפות. באותה התקופה הנאצים הגרמנים אסרו את הפצת הספר מכיוון שהיה פציפיסט מידי לטעמם. גומבריך כתב: "הספר הזה לא אמור לבוא במקומו של ספר היסטוריה כלשהו, המשרת בבית הספר מטרות אחרות לגמרי. הייתי רוצה שהקוראים שלי יקראו בו להנאתם, ויעקבו אחר סיפור ההיסטוריה בלי להיות מחויבים להכין סיכומים ולרשום שמות ותאריכים. אני מבטיח שלעולם לא אבחן אותם". בסיום הספר בגרסתו משנת 1936 כתב גומבריך ש"כולנו מקווים לעתיד טוב יותר - הוא חייב להיות טוב יותר!". בסוף הפרק שהוסיף בשלהי המאה ה-20, הוא מצא לנכון להתנסח ביתר זהירות. גומבריך, אחרי שתיאר את המלחמות, האסונות והאיומים שהביאה עמה המאה העשרים, סיים במילים: "עדיין מותר לנו להמשיך לקוות לעתיד טוב יותר".
חקר ההיסטוריה והדיסציפלינות הנסמכות על מחקר היסטורי משתמשים בכלי מחקר במקובלים בשיטה מדעית אך נהוג לומר כי מדעי הרוח בכללם אינם מדע במובנו המקובל, כך למרות הניסיון למחקר היסטורי אובייקטיבי מתגלים מקרים של הטיה ותחת השפעה של דעות מוקדמות. הספר אוריינטליזם, שפרסם ב-1978 חוקר הספרות הפלסטיני-אמריקאיאדוארד סעיד עוסק בהתקפה על תחום המחקר ההיסטורי-סוציולוגי אוריינטליזם. הספר טוען כי תחום "מדעי" זה הוא למעשה מקבץ של הנחות שווא העומדות ביסוד הגישה המערבית כלפי חקר המזרח התיכון. לפי סעיד מזרחנות מאופיינת "בדעה קדומה אירוצנטרית, מתוחכמת ועקבית, כנגד העמים הערבים-אסלאמיים ותרבותם". סעיד טוען שמסורת ארוכה של דימויים רומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערבית, נתנה באופן עקיף הצדקה לשאיפות האימפריאליות האירופיות והאמריקאיות במזרח. האנתרופולוג טלאל אסד מסכם "הדימוי המקודש של האוריינטליסט כדמות קפדנית שלא מתחשבת בעולם הסובב אותה ושקועה כל כולה בכתבים בשפות זרות ומסתוריות נצבעה בגוון כהה עת התברר היאך העסק האפל של שליטה בעמים אחרים היווה רקע לאותו מחקר". מאידך טוענים מבקרי סעיד כי גישתו אינה מחקרית וכי היא מבוססת על זהותו כפלסטיני ועל תפישתו המגמתית את הסכסוך במזרח התיכון.
קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893.
מפעל חייו של כריסטופר קולומבוס, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות, היה נתון למחלוקת בין היסטוריונים לאורך הדורות כל אחד מטעמיו הוא, כל אחד מתוך השקפת עולמו. תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את ג'ון קבוט שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. וזמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. שמו של קולומבוס זכה לעדנה עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס. בשנת 1990 פרסם ההיסטוריון קירקפטריק סאל ספר רוויזיוניזם היסטורי המתאר את קולומבוס כארכיטיפ של הקולוניאליזם, כובש, מדכא, תאב בצע וחדל-אישים בכלל וכרב חובל בפרט. בתגובה כתב ההיסטוריון וויליאם מקניל כי בכתיבה ההיסטורית על קולומבוס מתגלים פגמי המחקר ההיסטורי המקיש מתוך מקורות היסטוריים הסובלים מעירפול את הפרשנות המתאימה למטרות של החוקר המודרני. מקניל מסכם המלעיזים והמעריצים על קולומבוס מפרסמים מחקרים היסטוריים שמציירים קריקטורה של המציאות המורכבת בכך שהם הופכים את קולומבוס למפלצת צמאת דם או דמות של קדוש על פי נטיית ליבם.
מסע בזמן הוא פעילות היפותטית וחלום בלתי מושג של היסטוריונים ומדענים הסובב סביב מסע אל העבר או אל העתיד. מסע בזמן הוא מושג מוכר מאוד גם בפילוסופיה ובספרות, בעיקר בספרות המדע הבדיוני. בספרות, מסע בזמן מושג בדרך כלל באמצעות מכשיר היפותטי הנקרא מכונת זמן. בהיעדר מכונת זמן זמינה הפכו משחק מחשב לחלופה הולמת עבור רבים, כך למשל יכול שחקן למצוא את עצמו לוקח חלק בקרבות מפורסמים של מלחמת העולם השנייה בסדרת המשחקים Call of Duty משחקים אחרים כגון Fallout 4 לוקחים את האפשרויות הגלומות במדיה ומציעים לשחקן לפעול בתוך תסריט המתרחש בעתיד חלופי כמו המשחק Fallout 4 בו השחקן פועל בעתיד פוסט-אפוקליפטי בארצות הברית נשחרבה במלחמה גרעינית 200 שנה קודם לכן.
משחק הלוקח את כל המרכיבים הללו לקיצוניות הוא סקס עם סטלין(Sex with Stalin). משחק מחשב בסוגתמשחקי סימולציה משנת 2020 שפותח על ידי ג'ורג'י קוכטנקוב. במשחק דמות השחקן תושב רוסיה של המאה העשרים ואחת, מטיילת אחורה בזמן ומנהלת מספר שיחות טעונות מינית עם המנהיג הסובייטי לשעבר ג'וזף סטלין. שהיה מנהיג ומדינאי סובייטי שהנהיג את המפלגה הקומוניסטית ואת המדינה הסובייטית סטלין מוכר כאחד מגדולי העריצים של המאה העשרים ואחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה. בנוסף להיותו פרודיה על עולם ההיכרויות הממוחשב, המשחק מתפקד גם כביקורת על החברה הרוסית של ימינו. בעוד עולם משחקי המחשב התעלם מהמשחק והביקורות היו מעורבות המשחק זכה ליחס עוין מצד קומוניסטים רוסים. מנהיג מפלגת הקומוניסטים של רוסיה קרא לאסור את ההפצה ולעצור את המפתח, בעוד אחרים הכריזו שמפתחי המשחק "חולי נפש", והציעו להם לפנות לייעוץ רפואי.
פרהיסטוריה (הלחם של המילים הלועזיות "לפני" ו"היסטוריה") היא התקופה בתולדות האנושות שקדמה לשימוש בכתב. במזרח התיכון הפרהיסטוריה הסתיימה עם הופעת הכתב בשומר העתיקה, בסביבות שנת 3500 לפנה"ס, בתחילת תקופת הברונזה. בשווייץ ובאנגליה, תקופות הברונזה והברזל עדיין מוגדרות כפרהיסטוריה, מפני שהתיעוד הכתוב החל רק כאשר האימפריה הרומית התעמתה עם האוכלוסיות שם, בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה. בניו זילנד ובאוסטרליה, הפרהיסטוריה הסתיימה רק עם הגעת מגלי הארצות ההולנדים, במאה ה-17. אלא שלא רק סיום הפרהיסטוריה משתנה מאוכלוסייה לאוכלוסייה. גם תחילתה משתנה. את התקופה הפרהיסטורית מקובל למנות החל מהופעת האדם, דהיינו קוף-אדם זקוף המייצר כלי אבן, לראשונה במזרח אפריקה לפני כ-2.6 מיליון שנה. יכולת התקשורת הלא כתובה של אנשי התקופה הפלאוליתית הספיקה להעברת מסורתטכנולוגית מדור לדור. מתברר, שלמרות שלשווייץ ולניו זילנד יש הרבה פחות שנות היסטוריה כתובה מאשר לעיראק או למצרים, יש להן גם הרבה פחות שנות פרהיסטוריה. במשך רוב תקופת הפרהיסטוריה של המזרח התיכון ושל אירופה, חלקים נרחבים משטח שווייץ היו מכוסים קרחונים, ואיש לא גר בהם. ולגבי ניו זילנד, אנשים הגיעו אליה לראשונה, לכל המוקדם במאה ה-13.
רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (באנגלית: Guns, Germs, and Steel: The Fates of Human Societies) הוא הוא ספר משנת 1997 מאת ג'ארד דיימונד, פרופסור לפיזיולוגיה, שהתמחה בחקר האבולוציה של ציפוריגינאה החדשה. הספר מנסה לענות על השאלה מדוע הציוויליזציה האירופית-אסיאתית היא זו שפיתחה טכנולוגיה מתקדמת מוקדם יותר משאר חלקי העולם, המסקנה היא שההבדלים בהתפתחות היבשות, אינם נובעים מעליונות שמקורה בתבונה עדיפה, אלא מצירוף של גורמים, כגון קדמה טכנולוגית שהביאה לעדיפות בכלי נשק ויכולת להתמודד עם מגפות שהביא לתחלואה ומוות בקרב ילידי הקולוניות הכבושות ובהן מחלות מין. זאת בניגוד לחברות אשר המשיכו להתבסס על מודל של "ציידים-לקטים". בתקופה מאוחרת יותר, הובילה הקדמה הטכנולוגית לייצור רובים ופלדה, לקולוניאליזם, ולהשתלטות האירופית על יתר יבשות העולם.
הגילויים הארכאולוגיים במערת האיגרות, שליד עין גדי, העשירו את הידע על מרד בר כוכבא לאין ערוך. בסך הכול, נמצאו במערה כ-70 מסמכים. 14 מתוכם הם איגרות בר כוכבא – שכתב בר כוכבא בעצמו, כפקודות לחייליו. 35 מתוכם הם מסמכים אישיים, של אישה בשם בבתא. בבתא בת שמעון הייתה אלמנה, בעלת מטעיםאמידה. המסמכים שהותירה מהווים מקור ראשון במעלה להבנת החיים היומיומיים, הכלכליים והמשפטיים, בפרובינקיות הרומיותערביה ויהודה, בתקופה שקדמה למרד. מתוכו מתגלה דמותה כדוגמה לעצמאות נשית בעולם היהודי העתיק. המחקר על מסמכיה הוא דוגמה למחקר במיקרו-היסטוריה. הארכיון התגלה על ידי צוות בראשות הארכאולוג יגאל ידין בשנת 1960 במערת האיגרות בנחל חבר. הארכיון הכיל 35 מסמכים משפטיים: שלושה בארמית, שישה בנבטית, 17 ביוונית ותשעה נוספים ביוונית עם תוספות וחתימות בארמית או בנבטית.[1] המסמכים היו ממוינים לנושאים וגלולים בתוך שקיק עור שהונח בסל נצרים. הסל הוחבא בנקיק עמוק במערה, שנאטם על ידי המחביא. בין המסמכים היו כתבי מכר, חוזי חכירה, כתובות נישואין של בבתא ושל שלומציון בת יהודה, הסכמי אפוטרופוסות ומזונות של ישוע בן בבתא, וזכויות שימוש במים לצורכי השקיה. חלק מן המסמכים מופיעים בשני העתקים או גם בתרגום ליוונית. מעמדה הכלכלי העצמאי של בבתא מתחוור מן העובדה שהלוותה לבעלה כספים. על אף מעמדה, לא ידעה בבתא קרוא וכתוב, ואת עסקיה ניהלה בעזרת רשמים.
יוליאנוס הכופר היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, וביסס את מורשתו כדמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה.
ההיסטוריון ג'ון גראוויל פוקוק קובע בספרו "ברברים וכנסייה" כי בפרספקטיבה היסטורית ובמבט מפוקח, תקופת שלטונו הקצרה של יוליאנוס הכופר הייתה למעשה חריגה מהנרטיב ההיסטורי של האימפריה הרומית והכנסייה הנוצרית, ומגדיר אותה כאירוע נדיר של הופעת היסטוריה נוגדת-עובדות בעולם הממשי, היסטוריה של מה שעשוי היה לקרות אך לא קרה: יוליאנוס עשוי היה לשנות את מבנה השלטון האימפריאלי, הוא עשוי היה לפרק את הכנסייה הנוצרית ולבסס את האימפריה על דת פגאנית-פילוסופית והוא עשוי היה לסלק את האימפריה הפרסית מאחיזתה במסופוטמיה אך בתום שלטונו חזר מהלך ההיסטוריה למשבצת הראשונה, וכל שיכול היה לקרות לא קרה.
ב-27 במאי 2014, בעקבות הירי באיסלה ויסטה פרסם העיתון The Onion כתבה תחת השם "אין דרך למנוע את זה," אומרת המדינה היחידה שבה דברים כאלה קורים לעיתים קרובות". הכותרת מתייחסת לתדירות של מקרי ירי המוני בארצות הברית ולמאמצים המועטים שננקטים כדי למנוע מקרים כאלה. מאז הפרסום הראשון פרסם העיתון מחדש את אותה כתבה 18 פעמים נוספות (נכון למאי 2021), אורכה של כל אחת מהכתבות בסדרה הוא כ-200 מילים, וכולן זהות לחלוטין בנוסח שלהן, מלבד מקום הירי, מספר הקורבנות, וסיומת הכתבה. תושב פיקטיבי של מדינה שבה לא התרחש הירי מצוטט כאומר שהירי היה "טרגדיה נוראה", אבל "אין שום דבר שמישהו יכול לעשות כדי לעצור מקרים כאלה". המאמר מסתיים בהדגשת העובדה שארצות הברית היא "המדינה המפותחת היחידה בעולם שבה התרחשו כשני מקרי ירי המוניים מדי חודש ב-X השנים האחרונות", וכי האמריקאים מתארים את עצמם ואת מצבם כ"חסרי אונים". לאחר ש-The Onion פרסם מחדש את המאמר ב-14 בפברואר 2018, בעקבות הירי בתיכון סטונמן דאגלס, ג'ייסון רודר, כותב המאמר המקורי משנת 2014, צייץ בטוויטר כי "לא היה לו מושג שהכתבה תוחל גם על התיכון שנמצא במרחק של מייל מהבית שלו". על פי המחקרים הגורמים העיקרים לביצוע ירי המוני הם קלות הגישה לאקדחים, הרצון של המפגעים להתאבד, וטראומה נפשית שתרחשה אצל המפגעים במהלך הגיל הרך, וכמו גם גורמים חברתיים-תרבותיים שונים כולל חשיפה לדיווחים בתקשורת אודות מקרים של ירי המוני. לפי אחד מהמחקרים בסביבות 44% מהמפגעים שלקחו חלק באירועי ירי המוני הדליפו באינטרנט את התוכניות שלהם לבצע ירי המוני עוד לפני שהם ביצעו את המעשה.
אחד המאפיינים של המחקר ההיסטורי הוא חלוקת הזמן לתקופות, מתודולוגיה הקרויה תִּקּוּף בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. במקביל לחלוקה האקדמית קיימות שיטות או אבחנות לגבי התיקוף שמציאות מבט אחר, לפעמים מבודח על התופעה. כך נולד המושג הרוסי "קירח–שעיר" ( ברוסית: лысый - волосатый) המתייחסת לכלל האמפירי, לכאורה, הקובע את סדר העלייה לשלטון של מנהיגי המדינה. הכלל מצייר את השינוי כחילופים של מנהיג קירח או מקריח למנהיג שעיר וחוזר חלילה. על פי הטענה, ניתן לעקוב אחר דפוס זה כבר משנת 1825, כאשר ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה ירש את אחיו המנוח אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה. בנו של ניקולאי הראשון, אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, יצר את הזוג ה"קירח-שעיר" הראשון ברצף עם אביו. בתקופה הסובייטית לאחר שלטונו של לנין, הכלל חל על מי שנשא בתואר המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. כמו לכל כלל יש יוצאים מהכלל ו"קירח שעיר" לא חל על יושבי ראש הוועד הפועל המרכזי הכל-רוסי או יושבי ראש הנשיאות של הסובייט העליון של ברית המועצות שם יש יותר מנהיגים 'שעירים' מאשר 'קירחים'. צמד השליטים הרוסים ה"קירחים-שעירים" הנוכחיים הם ולדימיר פוטין המקריח ודמיטרי מדבדב, בעל שיער מלא. פוטין היה הנשיא משנת 2000 עד 2008; מדבדב החזיק בתפקיד עד 2012, ואז פוטין הפך שוב לנשיא.
הטפיל המיקרוסקופי דמודקס פוליקולרום (Demodex folliculorum) מתת-מחלקת האקריות מתקבץ בבסיס שערות הפנים וניזון מתאי אפיתל . הוא מדבק כמעט ורק ב"ירושה" מההורים לילדיהם, ימים ספורים לאחר הלידה. ומאחר ובני האדם נדבקים כמעט באופן בלעדי מההורים שלהם, קיימת חפיפה אבולוציונית בין שושלת גנטית בני האדם לזו של הדמודקס פוליקולרום. מחקרים שדגמו את ה-DNA של הדמודקס פוליקולרום גילו, שניתן לדעת את מוצאו של אדם ספציפי, לפי דגימת הדמודקס פוליקולרום שעל עורו. למשל, אנשים ממוצא אסיאתי, החיים כבר דורות רבים בארצות הברית, עדיין יהיו פונדקאים בדמודקס פוליקולרום בעלת חומר תורשתי, המאפיין את תושבי אסיה. מאחר שדמודקס פוליקולרום מלווה אותנו משחר ימי האדם, עוד מהתקופה שבני האדם החלו לנדוד מאפריקה ניתן להשתמש בחקר הדמודקס פוליקולרום כדי למפות את נדידת העמים השונים לאורך ה]היסטוריה
תהליך הוצאתה לאור של האנציקלופדיה לעולם הקלאסי (המוכרת יותר בשם "פָּאוּלי-ויסוֹבָה", על שם יוזמיה) החל בשנת 1890 והסתיים כעבור 90 שנה, בשנת 1980. באנציקלופדיה המוגמרת 83 כרכים. גאורג ויסובה, יוזם מהדורה זו של האנציקלופדיה, סבר שיסיים את המיזם תוך 10 שנים, אך הוא נפטר בשנת 1931, 41 שנים לאחר תחילת המיזם ו-49 שנים קודם להשלמתו. האנציקלופדיה היא המקור המקיף ביותר ללימודי העת העתיקה, אך מחירה וממדיה הרתיעו קונים פוטנציאליים.
משך שנים רבות הייתה ידועה הסברה, כי הסיבה לשינוי מניין הימים של חודש אוגוסט ל-31 יום ולא 30 כפי שהיה במקור, מקורה בכיבוד הקיסר אוגוסטוס, שעל שמו נקרא החודש. סיבה נוספת לשינוי זה, על פי אותה הסברה, היא כדי למנוע את מראית העין שהחודש הקודם לאוגוסט, יולי, שמנה 31 יום ונקרא על שם יוליוס קיסר (קודמו של אוגוסטוס) חשוב יותר מחודש אוגוסט. בנוסף נטען כי בחירת החודש השמיני בפרט הייתה עקב ההתעקשות של אוגוסטוס עצמו להיוודע כממשיך של קודמו יוליוס בדפי ההיסטוריה וגם בלוח השנה. טענות אלו הוצגו לראשונה במאה ה-13 על ידי מלומד בשם יוהנס סקרבוסקו והתקבלו במשך שנים רבות כעובדה. מחקרים מודרניים מהמאה ה-20 חשפו כי סקרבוסקו בדה את ההסברים, ולמעשה היום הנוסף לאוגוסט התווסף עוד בימי שלטונו של יוליוס, קיסר ולא היה מעשה ידיו של אוגוסטוס או דורשי שלומו. יש להניח כי חודש אוגוסט נבחר עבור אוגוסטוס בגלל שרוב הישגיו המשמעותיים של הקיסר הרומי הנודע התרחשו בחודש זה.
עטיפת ספרו הראשון של עמנואל וליקובסקי "עולמות מתנגשים"
לצד המחקר ההיסטורי קיימים ענפי מחקר מקבילים הפעילים מחוץ לאקדמיה, אחד מהם ידוע גם בשם פסבדו-היסטוריה כלומר מחקר המתיימר להיות מדעי או להיתמך על–ידי המדע, אך על–פי דעת עיקר הקהילה המדעית אינם עומדים בדרישות השיטה המדעית. מדובר במחקרים - לכאורה, ספרים סרטים המשתמשים בממצאים ארכאולוגיים, מחקרים היסטוריים ומתחומי מדע אחרים על מנת לבסס לכאורה תאוריות סנסציוניות. ספריו של עמנואל וליקובסקי שהיה רופא, היסטוריון חובב, וסופריהודירוסי אך נודע בעיקר בכרונולוגיה האלטרנטיבית שהגה לגבי ההיסטוריה של העולם העתיק, ובהשערתו כי נדידה של כוכב הלכת נוגה ברחבי מערכת השמש לאחר שנפלט מכוכב הלכת צדק יצרה שורת קטסטרופות בכדור הארץ, וגרמה להתרחשותם של כמה סיפורים מקראיים, כמו מכות מצרים ושמש בגבעון דום, ולאירועים נוספים המתוארים במיתוסים שונים מרחבי העולם. רעיונותיו נדחו על ידי הקהילה המדעית כפסאודו-מדע, והוא אף הואשם בשרלטנות בשל הצגה מסולפת של טקסטים עתיקים וממצאים ארכאולוגיים.
מלקולם קלדוול (Malcolm Caldwell) היה היסטוריון בריטי ומורה להיסטוריה של הכלכלה באוניברסיטת לונדון, מתחת לחזות המאופקת של אקדמאי פעם ליבו של מרקסיסט נלהב שלא הסתפק במחקר ממרחק אלא התחכך עם מי שעשו היסטוריה. אחד מהשליטים שזכה לתמיכתו הבלתי מסויגת היה פול פוט, מנהיג תנועת ה"קמר רוז'" ששלטה בקמבודיה בשנים 1975 עד 1979. ושמו נקשר באחד מאירועי השמדת העם הנוראים שאירעו במאה ה-20. קלדוול תמך באופן מוחלט בהשקפה שארצות הברית היא הנבל האולטימטיבי. בשנת 1977 הוא כתב מאמר בעיתון הגרדיאן ודחה על הסף דיווחים על רצח עם של הקמר רוז'. הוא ציטט את הו נים, שר התעמולה הקמבודי שהאשים את אמריקה במקרי המוות. מבלי לדעת שהו נים עונה למוות באחד ממרכזי ההוצאה להורג של פול פוט. שלושה ימים לפני חג המולד של 1978, מלקולם קאלדוול קיבל מתנה מוקדמת, ביום האחרון של סיור בן שבועיים בקמבודיה, נאמר לו שהוא יפגוש את פול פוט. לאחר הפגישה, הוא חזר לבית ההארחה בפנום פן בו שהה עם עד שני עיתונאיים מערביים, הוא היה במצב רוח שתואר כאופורי וחזר והרצה לחבריו על צדקת דרכו של פול פוט. בשעה 23:00. באותו לילה נשמעו קולות ירי וקולדוול נמצא מת, ירוי בחדרו ונסיבות מותו נשארו בגדר תעלומה. אחת מחברותיו למסע הקמבודי, העיתונאית אליזבת בקר (Elizabeth Becker) קבעה: "מותו של מלקולם קאלדוול נגרם מהטירוף של המשטר שהוא העריץ בגלוי".
האם המחקר ההיסטורי הוא מדע ומהם יחסי הגומלין בין ההיסטוריה למיתוס? היידן וייטהיסטוריון ופילוסוףאמריקאי, שעבודתו מתעסקת בעיקר בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה. הציע גישה פוסטמודרנית להיסטוריה המדגישה את הנרטיביות של עבודת ההיסטוריון ומצמצמת את ההבדל בין ההיסטוריה לספרות, עיקר תורתו של וייט בטענה שהעיצוב הספרותי של הטקסט ההיסטורי איננו נפרד מן המחקר והעובדות ההיסטוריות, אלא מהווה חלק בלתי מהותי מהם. וייט גם שולל הסברים רציונליסטיים של ההיסטוריה, המנסים להעמיד את המחקר ההיסטורי בדומה למדעי החברה: הפסיכולוגיה, הכלכלה והאנתרופולוגיה. לדעתו, תחום הידע הקרוב ביותר להיסטוריה הוא הספרות, בעוד שההיסטוריה תמיד הייתה, גם כאשר שאפה להידמות למדעי הטבע, מוצר ספרותי בלבד ואין לה יכולת לתאר את המציאות "כפי שהייתה בעליל". הגותו של וייט ספגה ביקורת, דרישתו לראות בהיסטוריה ענף של הספרות עוררה מחלוקות והתנגדויות בקרב היסטוריונים אלו טענו שלהיסטוריה יש יתרון על הספרות בכך שהיא עוסקת בעובדות ומנתחת אותן בדרך רציונלית, בניגוד לספרות שכלל לא מתיימרת לשקף אמת היסטורית ובטח שאין לה מתודולוגיה סדורה כיצד לעשות זאת.
שגיאות המופיעות במחקר המדעי מצד אחד וטעויות סופר מצד שני הן תופעה ידועה ומוכרת בכל מערכת מידע, דיסציפלינה מדעית אבל לעיתים מכניסים כותבי מאמרים וספרים טעויות מכוונות שמטרתם היא לא השחתה או דיסאינפורמציה אלא לצרכים מיוחדים. ערכים פיקטיביים או מזויפים הם ערכים שגויים במכוון ביצירות עיון כגון מילונים, אנציקלופדיות, מפות וספרים, שנוספו על ידי הכותבים כמלכודות זכויות יוצרים כדי לחשוף גניבה ספרותית או הפרת זכויות יוצרים לאחר מכן. ישנם מונחים ספציפיים יותר עבור סוגים מסוימים של רישום פיקטיבית, כגון "Mountweazel" "רחוב ממולכד", "עיר על הנייר," ו"יישוב פנטום. הביטוי "מאונטוויזל" נטבע על ידי העיתונאי של המגזין הניו יורקר הנרי אלפורד במאמר שהזכיר ערך ביוגרפי פיקטיבי שנכתב ופורסם במכוון כמלכודת זכויות יוצרים באנציקלופדיה של ניו קולומביה משנת 1975. הערך תיאר את "ליליאן וירג'יניה מאונטוויזל" כמעצבת מזרקות שהפכה לצלמת, שמתה בפיצוץ בזמן שהייתה בשליחות עבור מגזין "חומרי נפץ" (Combustibles). על פי הערך האנציקלופדי, היא נודעה בשל מאמרי הצילום שלה בנושאים יוצאי דופן, כולל אוטובוסים בניו יורק, בתי הקברות של פריז ותיבות דואר אמריקאיות כפריות. כך נקשר שם המשפחה הפיקטיבי לכל הערכים הפיקטיביים מסוג זה.
רונמו (בשוודית: Runamo) הוא מבנה גאולוגי מסוג דייק ובו נמצא סלע דולריט(dolerite) סדוק שנחשב במשך מאות שנים על ידי חוקרים ומדענים, לכתובת באלפבית רוּני. המאפיין העיקרי מבחינה חזותית של האלפבית הרוני הוא שהוא מורכב רק מקווים אנכיים ואלכסוניים, ואין בו קווים אופקיים או מעוגלים. באלפבית זה נעשה שימוש לכתיבת שפות גרמאניות שונות, החל מן המאה ה-1 לספירה. והיה בשימוש בארצות סקנדינביה עד סוף ימי הביניים. ועורר מחלוקת מחקרית מפורסמת במאה ה-19. הסדקים במבנה הסלע דומים במבט ראשון לסימני הרונות, וקיימות התייחסויות בכתבים שונים החל מהמאה ה-12 ובהן עולה הטענה כי סימנים אלו הם מעשה ידי אדם ומדובר בטקסט סקנדינבי ובו התייחסות למעשי מנהיגים ויקינגים. למרות דיווחים כי הכתובת אינה קריאה כבר במאה ה-12, הרופא הדני וחוקר העתיקות אולה וורם הכריז במאה ה-17 כי הצליח לקרוא ארבע אותיות בתיאור: "לונד". בשנת 1833, יזמה האקדמיה המלכותית הדנית למדעים משלחת בראשות ההיסטוריון והארכאולוג פינור מגנוסון שמשימתה הייתה לחקור את כתובת רונמו תוך שימוש בכלים מדעיים מתחום הגאולוגיה והיסטוריה של האמנות, המסקנה הייתה שהסימנים הם שיר מאת הגיבור האגדי האראלד הילדקין, הדו"ח של פינור הניע את המדען השוודי ינס יאקוב ברצליוס לבצע מחקר משלו ב-1836, והוא הגיע למסקנה שהכתובת אינה אלא סדקים טבעיים בסלע. פינור הגן על התזה שלו בפרסום נרחב בשנת 1841, אך הארכאולוג הדני יאן ג'קוב אמוסן (Jens Jacob Asmussen Worsaae) ערך מחקר שלישי במקום בשנת 1844, שאישר כי מה שנחשב לכתובת היסטורית הוא לא יותר מסדרת שברים טבעיים בסלע.
מלחמת העולם השנייה הוא אירוע שעדיין נחקר לעומק על ידי היסטוריונים כמו מדענים וחוקרים בתחומים שונים, לצד מחקרים אלו קיימים מחקרים בנושאים שוליים לעיתים על גבול העיסוק הסנסציוני תוך הסתמכות על מקורות מפוקפקים. אחד מתחומי מחקר אלו עוסק בשאלת מספר האשכים של אדולף היטלר או ליתר דיוק אפשרות כי לאדולף היטלר היה רק אשך אחד. מספר חוקרים קפצו על המידע כמוצאי שלל רב וביססו את ניתוח האישיות של הצורר על סמך תסביכים שונים שנבעו מהעוות הגופני. מאידך גיסא מחקרים אחרים שוללים לחלוטין את הנחת היסוד והמחקרים על אשכיו של היטלר, וקובעים כי מקורה של שאלת המחקר נמצאת בשיר שירתעמולהבריטיHitler Has Only Got One Ball (בעברית: "להיטלר יש רק ביצה אחת"), אשר מילותיו היו מושרות לקצב של שיר בריטי מפורסם אחר ממלחמת העולם הראשונה, מארש הקולונל בוגי. השיר מוקיע את גבריותם של מנהיגי המפלגה הנאצית, הביצוע הנפוץ ביותר מתייחס לשמועות תעמולה שהופצו בזמן המלחמה על כך שלאדולף היטלר יש אשך אחד, שהרמן גרינג והיינריך הימלר לוקים במיקרואורכידיזם ("שתיים אבל קטנות ממש") ויוזף גבלס באנורכיה ("אין כאלו כלל"). על פי גרסה חלופית פופולרית של השיר, האשך החסר של היטלר מוצג כגביע מלחמה באולם אלברט הול.
מדענים והדיוטות, מצפים כי ההיסטוריה כמדע תוכל לענות על שאלות בסיסיות לגבי אירועים היסטוריים בעיקר לגבי אירועים חשובים במיוחד, אירועים שלגביהם הושקעו מאמצים ניכרים במחקר, אירועים שהיסטוריונים ומדענים הפכו כל ארכיון וסרקו כל מסמך רלוונטי. עם זאת אחת מהשאלות עליהם יש מחלוקות ואין הסכמה או תשובה מקובלת היא "מדוע פרצה מלחמת העולם הראשונה?" מאז סיום המלחמה השנת 1918 ואל תוך המאה העשרים ואחת ההיסטוריונים חלוקים בדעתם על הגורמים לפרוץ המלחמה ושמים דגש שונה על מגוון גורמים. חלק מהטיעונים היסטוריים משתנים עם הזמן, במיוחד כאשר נקודות המבט והאידיאולוגיות של היסטוריונים השתנו. התהום העמוקה ביותר בין היסטוריונים היא בין אלו שרואים בגרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית כמי שפעולותיהן הביאו ישירות לפרוץ המלחמה לבין אלו המתמקדים בדינמיקה של כוח בקרב מערך רחב יותר של שחקנים ונסיבות. קווי שבר משניים קיימים בין אלה המאמינים שגרמניה תכננה בכוונה מלחמה אירופית, לבין אלה המאמינים שהמלחמה הייתה ברובה בלתי מתוכננת ונבעה מניהול סיכונים כושל ולבין אלה המאמינים שיש לתת משקל רב לפעולות של מדינות אחרות. יש להניח כי אם אי פעם תתקבל תשובה סופית ומקיפה לשאלה יהיה זה אירוע היסטורי בזכות עצמו.
הספרייה הלאומית של צרפת היא ספרייה לאומית וגם הספרייה החשובה ביותר בצרפת. יש לה מעמד חוקי של מוסד ציבורי והיא אחת הספריות החשובות ביותר בעולם. בצד האוספים ההיסטוריים קיימת בספריה מחלקה מיוחדת ששמה הגיהנום (צרפתית: Collection de l'Enfer). בספריה נשמר, רחוק מעין הציבור, אוסף מיוחד של ספרים וכתבי יד בעלי אופי אירוטי או פורנוגרפי, אשר בשל נדירותם וערכם, ניתן לראותם רק באישור. גיהנום הספרים הצרפתי הוקם בשנים 1836–1844 והוא אחד מאוספי התיקים הפרטיים המפורסמים ביותר. בשנת 2013 הכיל האנפר כ-2,600 כרכים, מהמאה ה-16 ועד ימינו. והוגדר על ידי מקים האוסף כי האוסף בגיהנום "ניתן לגינוי מאוד מנקודת מבטו של אספן ספרים אבל לפעמים בעל ערך רב. הגיהנום הזה הוא עבור החוברות, מה שמוזיאון נאפולי הוא לאמנות עתיקה." ההפרדה בין ספריית הארוטיקה מהאוספים הכלליים נהוגה גם בספריות גדולות אחרות, שהשתמשו לעיתים קרובות בשמות לא ברורים כ ה"תיק הפרטי" במוזיאון הבריטי או אוסף "הכוכב משולש" בספרייה הציבורית של ניו יורק, אוסף Δ (דלתא יוונית) בספריית הקונגרס ואוסף Φ (פי יווני) בספרייה הבודליינית של אוניברסיטת אוקספורד.
תִּקּוּף הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה. דוגמה קיצונית וסאטירית לכך אירעה ב-14 באוקטובר 2022, הצהובון הבריטי "דיילי סטאר" החל בשידור חי של ראש חסה לצד תמונה ממוסגרת של ליז טראס, שהתמנתה לראש ממשלת בריטניה בתחילת ספטמבר 2022 על מנת לראות האם תקופת כהונתה תהייה ארוכה יותר מחיי המדף של החסה. מיד עם כניסתה לתפקיד הודיע שר האוצר בקבינט של טראס, על תוכנית כלכלית מעוררת מחלוקת שגרמה לתגובה חריפה בשוקי ההון. ב-14 באוקטובר 2022 טראס פיטרה את שר האוצר מתפקידו וב-20 באוקטובר 2022, לאחר 45 ימים בתפקיד היא התפטרה מהכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה של בריטניה בטרם הספיקה החסה לנבול. ה"דיילי סטאר" הכריז לאחר מכן על החסה כ"מנצחת"
מחקרים וחקירות מיועדים בדרך כלל לקריאה רצינית של אנשי מקצוע ומתעניינים מקרב הציבור וכתובים בדרך כלל בלשון יבשה ועניינית מתוך צורך להיצמד לעובדות ולהיצמד לפורמט כתיבה מדעית. עם זאת יש מחקרים יוצאים מהכלל, מחקרים שכתיבתם נעשתה בלשון פואטית יותר, אחד הבולטים הוא דין וחשבון סופי של הוועדה לחקר אירועי 11 בספטמבר שפורסם ב-22 ביולי 2004, ובו ממצאי החקירה על האירועים שהובילו לפיגועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001. ספר הדין חשבון שפרסמה הוועדה ספג ביקורת רבה, בין השאר מצד השופט והמלומד האמריקני ריצ'רד פוזנר, אשר ביקר את הדו"ח בביקורת שפרסם בניו יורק טיימס אך באותו מאמר הוא שיבח את סגנון כתיבתו של דוח החקירה כ"בהיר באופן בלתי רגיל, אפילו מרתק" וכינה אותו "ניצחון ספרותי בלתי סביר." הדו"ח עלה לראש מספר רשימות רבי המכר, והפך לאחד מבין הדוחות הממשלתיים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. בשנת 2004, קרן הספר הלאומי (אנ') של ארצות הברית הכניסה את הדו"ח של ועדת החקירה כיצירה ספרותית פיינליסטית בקטגוריית העיון של פרסי הספר הלאומיים.
בעוד שמדעי הטבע עוסקים בתחומים המשתמשים בראש וראשונה במודלים מתימטיים המחקר ההיסטורי נאלץ להשען על שיטות של מחקר איכותני, אבני בוחן שאינם משתמשים בנתונים מספריים ובניתוחים סטטיסטיים. אחד מאלו הוא הקריטריון של מבוכה(Criterion of embarrassment) שהוא תהליך מחקר והערכה של משמעות מקורות במחקר היסטוריוגרפיה או חקר המקרא, המנסה באופן סוביקטיבי להעריך האם תוכן של טקסט היסטורי ניתן להיות מוגדר כאובייקטיבי. התיאוריה מאחרי הקריטריון של המבוכה קובעת כי תיאור היסטורי נחשב אמין יותר אם ניתן לקבוע כי למחבר לא תהיה סיבה להמציא תיאור היסטורי שעלול להביך אותם. חוקרי מקרא מסוימים השתמשו בכך כמדד להערכת האם תיאורי הברית החדשה סבירים מבחינה היסטורית. לקריטריון המבוכה יש מגבלות שכן מה שעשוי להיחשב מביך בעידן אחד לא היה מביך בעידן אחר. פרטים מביכים עשויים להיכלל כחלופה לתיאור מביך עוד יותר של אותו אירוע.
.jpg)
-CNG.jpg)
.jpg)
.jpg)
,_RP-P-2015-26-1983.jpg)
.jpg){kind=small}