בשנת 1942, בעת שצבאות הפילדמרשל הנאצי ארווין רומל התקדמו אל ארץ ישראל, תכננו ראשי היישוב לרכז את התושבים היהודים במובלעת מבוצרת בין חיפה ועמק יזרעאל, על מנת להילחם באויב עד לאיש האחרון. תוכנית זו, שהגה יצחק שדה, כונתה "מצדה על הכרמל". לאחר תבוסתו של רומל נגנזה התוכנית. תקופת התקדמותו של רומל ידועה בקורות היישוב כמאתיים ימי חרדה.
"המירוץ לאפריקה", הוא ביטוי המתאר את הקולוניזציה ברחבי יבשתאפריקה על ידי מדינות אירופה החל מסוףהמאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20. תהליך זה תרם רבות לעיצובה המדיני של היבשת, ועם סיומו - במחצית המאה העשרים - טבע את חותמו ההיסטורי על פני העולם. בסוף המאה ה-19 הייתה אפריקה האזור הנרחב היחיד בעולם שטרם היה נתון לשליטה אירופית. בעקבות כך החל תהליך של קולוניזציה מואצת של היבשת, שבסופו כל היבשת הייתה תחת שליטה אירופית (למעט אתיופיה וליבריה). בתהליך הקולוניזציה השתתפו הן כוחות קולוניאליים ותיקים: ספרד, פורטוגל, בריטניה וצרפת, והן מדינות שהצטרפו באיחור: איטליה, גרמניה ובלגיה.
שנת69 לספירה מכונה על ידי ההיסטוריונים של רומא העתיקהשנת ארבעת הקיסרים. סמוך לשנה זו הסתיים עידן הטירוף של הקיסרנירון. נירון עלה לשלטון בגיל 16, וכעבור מספר שנים פתח בשרשרת הוצאות להורג, ולפי חלק מההיסטוריונים היה גם אחראי לשרפתה של רומא. עם התאבדותו ביוני 68 עלה לשלטון הקיסרגלבה, שנרצח בידי קושרים בינואר 69. במקומו עלה לשלטון הקיסר מרקוס סלביוס אותו שכיהן שלושה חודשים בדיוק, והתאבד באפריל, לאחר שכוחותיו של ויטליוס, הקיסר הבא בתור, איימו לעלות על רומא. ויטליוס האריך 8 חודשים בתפקיד, וכונן שלטון אימים, עד שנרצח בידי ההמון. בדצמבר 69 עלה לשלטון אספסיאנוס, שהביא לרומא עידן של שקט ויציבות.
לאחר מלחמת קוריאה, בין הדרום הקפיטליסטי הנתמך על ידי ארצות הברית, לבין הצפון הקומוניסטי הנתמך על ידי סין העממית וברית המועצות, צפון קוריאה שגשגה יותר מדרום קוריאה, ואיכות החיים בצפון קוריאה הייתה גבוהה יותר מבדרומה. התל"ג (תוצר לאומי גולמי לנפש) בצפון היה גבוה בהרבה מאשר בדרום, התעשייה הכבדה הייתה מתקדמת יותר, רשת החשמל הייתה מתקדמת יותר, נסללו יותר כבישים, התחבורה הייתה יותר מפותחת, מערכת הבריאות הייתה מודרנית יותר וזולה, והחינוך היה ברמה גבוהה יותר ונגיש לכל. משנת 1953 (קצת לאחר סיום המלחמה) ועד לשנות השישים הצמיחה הייתה יותר מ-10% בכל שנה, ובשנות השבעים בין3%-6% בשנה. היום זה נשמע אבסורד לגמרי אך בשנות החמישים והשישים הרבה אזרחים מדרום קוריאה ברחו לצפון קוריאה על-מנת להתחיל שם מחדש את חייהם, אך המשטר ראה בהם מרגלים והוציא את חלקם להורג.
בְּרַקְסְטוֹן בְּרָאג היה גנרל אמריקאי בצבא ארצות הברית ומאוחר יותר בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. למרות מאמציו הכנים בשדה הקרב וקשריו עם נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס ההיסטוריה הנציחה אותו כאחד מהכושלים במפקדיה הצבאיים של הקונפדרציה, הוא ניצל פעמיים מניסיון התנקשות בחייו על ידי החיילים תחת פיקודו, באחת הפעמים הסתירו המתנקשים פגז ארטילריה ממולכד מתחת למיטתו, בסיכומו של דבר המיטה נהרסה אבל בראג יצא ללא שריטה. אחת מתכונות האופי הבולטות של בראג הייתה נטייתו להתווכח ולהתעמת עם כל אדם שעמד מולו. בספר זכרונותיו ממלחמת האזרחים מספר יוליסס סימפסון גרנט, הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית על אנקדוטה אותה הוא מכנה "מאפיינת את בראג". על פי גרנט בעת בה היה בראג קצין בצבא ארצות הברית הוא הוצב כקצין ב"מבצר" גבול נידח במערב ארצות הברית, היחידה המוצבת במקום סבלה מחוסר בכוח אדם ובעיקר בקצינים ובראג מילא תפקיד של מפקד פלוגה וגם מפקד פלוגת המפקדה שמתוקף תפקידו מרכז את ענייני הלוגיסטיקה. יום אחד הגיש מפקד הפלוגה בראג לקצין המפקדה בראג בקשת רכש, בראג קצין המפקדה דחה את הבקשה ובראג מפקד הפלוגה חזר והגיש אותה עם מכתב נלווה בו הוא מוחה על דחיית בקשתו, גם פניה זו נדחתה על ידי קצין המפקדה בראג. מפקד הפלוגה בראג לא וויתר ופנה בתלונה למפקד המבצר, הקצין הבכיר כתב בתגובה " באלוהים מר בראג, אתה התווכחת עם כל קצין הצבא ועכשיו אתה מתווכח עם עצמך!"
תנועת המחאה וזכויות האדם אפרו-אמריקאית נהנתה מתמיכה של ארגונים יהודים הן בלוגיסטיקה אך גם בסיוע מוסרי ותקשורתי. אנשי רוח יהודים היו פעילים באירועי מצעדי המחאה וההפגנות בכלל וכיועצים ותומכים של מרטין לותר קינג, המפורסם שבהם היה הרב אברהם יהושע השל שפעל למען השגת שוויון לשחורים בארצות הברית. על רקע זה היה יחסו של קינג כלפי יהדות יהודים ומדינת ישראל חיובי ואוהד. אך הוא התחמק מביקור במדינת ישראל. ארכיון המדינה חשף מסמכים מהם עולה כי החל משנת 1962 ניסו נציגים של ממשלת ישראל ושל ההסתדרות להזמין את קינג לביקור רשמי או רשמי למחצה בישראל אך אף על פי שקינג הביע נכונות ורצון בוטל הביקור המתוכנן כל פעם, ככל הנראה רצה קינג לבקר בישראל כעולה רגל וחלק מקבוצה גדולה ללא זיקה או הצהרה פוליטית. הקלטות סתר של ה FBI חושפות חשש של קינג שביקור בישראל עלול להציב אותו בין הפטיש לסדן, בשיחה בין קינג לאחד מיועציו אמר קינג כי הוא חושש כי הוא "ייקלע למצב בו הוא ארור אם אני אומר דבר אחד ואהיה ארור אם אגיד שלא משנה מה אני אומר, ואני כבר ניצב מול ביקורת קשה כולל פרו-ערבית"
"טבח התמימים", על פי האמן האיטלקי ג'וטו די בונדונה
יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על תקופת מלכותו של הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל המלך, רדיפתו את בני בית חשמונאי והריגתם בזה אחר זה, העזתו אל מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ומעל לכל אכזריותו אף אל בני משפחתו הקרובים ביותר.מרים החשמונאית שהייתה נשואה למלך הורדוס הוצאה להורג על ידו באמתלה של בגידה. המשנה במסכת בבא בתרא מספרת כי הוא לא קבר אותה אלא שימר את גופתה בדבש, כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך ולשמר את הלגיטימיות של מלכותו.
נלסון כאדמירל משנה
ניצחון הצי הבריטי בקרב טרפלגר ב-1805 סיכל את תוכניתו של נפוליאון בונפרטה לפלוש לבריטניה בדרך הים, אך גם היה הקרב האחרון של המפקד המנצח האדמירלהוריישו נלסון. מזירת הקרב הובאה גופתו של האדמירל לקבורה באנגליה. על פי המסורת, ועל מנת למנוע ריקבון הוכנסה הגופה לתוך חבית רום (או של ברנדי), משהגיעה הספינה למחוז חפצה התברר כי המלחים קדחו חור בתחתית החבית ושתו את תוכנה, מאז זכה המשקה האלכוהולי שהיה חלק ממנות הקרב על הספינות לשם הציורי "דמו של נלסון" על ידי מלחי הצי הבריטי והמנהג לשתות את הרום ישירות מהחבית - בדרך כלל תוך שימוש בקשית שתייה זכה לשם "ברז האדמירל" (אנגלית: Tapping the admiral), או "דימום הקוף" (אנגלית: Bleeding the monkey).
תקלת קריאה, שנקלטה בציבור כגמגום, אשר נעשתה בעת נאום לאומה שנשא ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, ב-28 במאי1967 בשידור חי בקול ישראל, בעיצומה של תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, חיזקה את תדמיתו של אשכול כאדם מהוסס. ברם, הגמגום לא נבע מהססנות אלא מבעיה טכנית. הנאום הודפס במכונת כתיבה, ודקות לפני הקראתו ביקש אשכול מהשרישראל גלילילערוך אותו. גלילי ביצע בו מספר תיקונים בכתב ידו. במהלך הנאום, כאשר הגיע למשפטים המתוקנים, עצר אשכול למספר שניות ופנה בלחישה לנמצאים באולפן, אירוע שנקלט כגמגום. ה"גמגום" נתן נקודת אחיזה למבקריו של אשכול, ולחצים מגורמים שונים בפוליטיקה הישראלית ומהציבור הובילו להחלפתו בתפקידו הנוסף כשר הביטחון ולהקמת ממשלת ליכוד לאומי. לסרטיית קול ישראל הועבר הנאום לאחר עיבוד, ולכן גרסת ההקלטה שאותה ניתן לשמוע היום שונה מזו ששמע הציבור בשידור. לימים קיבל הנאום את הכינוי הנאום המגומגם.
על אף המוניטין לה זכתה בבל כאימפריה, ואזכורה הרב בתרבות המערבית, העיר בבל שהתקיימה למעלה מאלפיים שנים, הייתה בחלק מהזמן עיר ממלכה ששלטה על אזור קטן בדרום מסופוטמיה. רק פעמיים הפכה העיר לאימפריה, במאה ה-18 לפנה"ס בתקופתו של מלך בבלחמורבי, ופעם נוספת לאחר כ-1200 שנים במאה ה-6 לפנה"ס, בתקופה הנאו-בבלית בתקופת שלטונו של המלך נבוכדנצר השני.
הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, הוא היחיד מבין קיסרי רומא שהתפטר מרצונו מתפקידו. דיוקלטיאנוס הוא דמות היסטורית ייחודית, ושלטונו שינה את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית, בהביאו לגמר של משבר המאה השלישית. במהלך חמישים שנות המשבר, התחלפו באימפריה הרומית כעשרים וחמישה קיסרים, והיא הייתה נתונה למלחמות אזרחים, פלישות של אויבים ומשברים כלכליים. דיוקלטיאנוס הביא את האימפריה אל יציבות שלטונית ויצר מערכת חלוקת שלטון ייחודית ומהפכנית שנקראה הטטררכיה שבה 4 שליטים שנבחרו לתפקידם על ידי קודמיהם חלקו את השליטה ברחבי האימפריה הרומית. לאחר פרישתו מרצון והחירת יורשיו לתפקיד עבר דיוקלטיאנוס להתגורר בארמון דיוקלטיאנוס שבנה, ועסק בגידול כרוב. כאשר נתבקש לחזור וליטול את מושכות השלטון בידיו, אמר כי הוא מבכר לעבוד בגן הירק שלו. למרות הכוונות הטובות, הרפורמות והמהפכה השלטונית נאלץ דיוקלטיאנוס לראות את התפוררות מפעל חייו - השליטים החדשים נלחמו אחד בשני כשהם רואים את טובתם הצרה ולא את צורכי האימפריה, דיוקלטיאנוס ראה את אשתו ובתו נרדפות על חייהן מפני הטוענים לכתר ולבסוף נאלץ להתאבד כחלק ממאבק הכוחות שהותיר אותו חסר כוח וכלי משחק בידי הטוענים לכתר השלטון.
לזכר אירוע שריפת הספרים בכיכר בבל על ידי המפלגה הנאצית, הוקמה במקום אנדרטת ספרייה על ידי האומן הישראלי מיכה אולמן. האנדרטה נחנכה ב-20 במרץ1995. האנדרטה היא חדר תת-קרקעי בעל תקרת זכוכית, הנמצא מתחת לכיכר במקום המדויק בו נשרפו הספרים. החדר מואר בתאורה פנימית ומכוסה במדפי ספרים רקים המתאימים לאחסונם של 20,000 ספרים ומייצגים את החלל התרבותי הנותר לאחר שריפת הספרים. ליד האנדרטה שני לוחות ברונזה עליהם חקוק, בין היתר, ציטוטו הנבואי של המשורר הגרמני-יהודי, היינריך היינה: ”הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם”.
פיליפוס השני, מלך מוקדון (336-359 לפני הספירה), ואביו של אלכסנדר הגדול הצליח להכניע את כל ערי המדינה של יון העתיקה ולבסוף הפנה את תשומת לבו לאגוד הקשה ביותר לפיצוח הפוליסספרטה. שליחיו הופיעו בפני ראשי המדינה עם המסר "אני מייעץ לכם להיכנע ללא דיחוי. כי אם אבוא עם צבא, אפלוש אל אדמתכם, אחריב את כפריכם, אהרוג את אנשיכם ואחריב את עירכם" על כך ענו הספרטנים שהיו ידועים בחסכנות במילים את התשובה "אם". פיליפוס העדיף שלא להיכנס לעימות עם הספרטנים שנותרו כקוץ בבשרו ומטרד לממלכתו.
לידת פרידריך כפי שתוארה בהדפס עתיק, אימו קוסטנצה יולדת באוהל מול נשים המשמשות עדות ללידה
פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (26 בדצמבר1194 - 13 בדצמבר1250), היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים, יוצא דופן בכל היבט ובכל קנה מידה לבני דורו. נסיבות לידתו אף הן מיוחדות, פרידריך נולד ב-26 בדצמבר1194. אמו קונסטנס מסיציליה, מתוארת על ידי היסטוריונים של התקופה כאישה מזדקנת שיצאה מבידוד במנזר על מנת ללדת יורש למלך הגרמני הלא אהוד של סיציליה, אישה בת 40 שעצם יכולתה ללדת בגיל זה נחשבה לפלא. הלידה אירעה כאשר היא הייתה בדרכה לפגוש את בעלה הקיסר היינריך השישי בסיציליה. עם התגברות צירי הלידה היא נאלצה לעצור בעיר יסי, על פי היסטוריוגרפים של התקופה ילדה קוסטנצה את פרידריך באוהל מיוחד שהוקם בכיכר העיר, והזמינה נשות אצילים מקומיים לחזות בלידה. על מנת למנוע לזות לשון לגבי נסיבות לידתו, חזרה קוסטנצה לכיכר העיר מספר ימים לאחר הלידה והניקה את התינוק בפומבי.
קרב הירמוך היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית, לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, ביום הקרב השני, תקפו הביזנטים לאורך כל החזית כשהם מפתיעים את המוסלמים בעיצומה של תפילת השחר. האגף האסלאמי הימני נשבר תחת המהלומות הביזנטיות והחל בנסיגה תוך שהכוחות הביזנטיים שוטפים חלק מהמחנות המוסלמים. משהגיעו הלוחמים המוסלמים בריצה למחנה הם נתקלו בנשותיהם, שבצעקות ולעיתים במכות, הכריחו אותם לסוב ולחזור ללחום בביזנטים. על פי האגדה, צעק אחד הלוחמים הערבים "קל יותר להילחם ברומאים מאשר בנשותינו". על כך העיר היסטוריון בריטי כי הסיבה העיקרית לניצחון האסלאמי בקרב הירמוך היה העידוד והדחיפה שנתנו הנשים ללוחמים המוסלמים ופחדם של הללו מזעם נשותיהם.
דיזנגוף (מימין) וצ'רצ'יל בביקור רשמי בתל אביב 1921
ב-1921 הגיע וינסטון צ'רצ'יל, שרהמושבות הבריטי, לביקור ממלכתי בתל אביב, וראש העירמאיר דיזנגוף החליט להרשימו. מאחר שתל אביב הייתה אז בת פחות מ-15 שנה ורחובותיה היו דלים וחפים מצמחייה, הובאו עצים בוגרים מן המושבות הסמוכות, וניטעו באופן זמני בחולות שדרות רוטשילד. צ'רצ'יל עמד נפעם מול "העיר שהתפתחה פלאים", אך פרץ בצחוק למראה העצים הקורסים אחד אחד, כאשר ילדיה הסקרנים של תל אביב טיפסו עליהם כדי לחזות בשר מקרוב. דיזנגוף הנבוך לא ידע את נפשו, אך צ'רצ'יל רק טפח על שכמו ואמר לו: "הקפידו להעמיק שורשיכם, שכן בלעדיהם לא תחזיקו מעמד."
כחלק ממאבקו בנצרות, הפקיע קיסר רומאיוליאנוס הכופר את כל הרכוש שקיבלה הכנסייה מידי הקיסר קונסטנטינוס. הוא טען, באירוניה, שהוא עושה זאת משום שהוא רוצה לסייע לכנסייה לשמור על אידיאל העוני שלה. מהלך אחר של יוליאנוס כחלק ממאבקו בכנסייה הייתה היוזמה לחידוש הפולחן היהודי בירושלים ובשנת 363 שלח יוליאנוס איגרות שבהן הוא מורה על בניית בית המקדש.וליאנוס הקצה תקציבים לא מבוטלים מאוצר הקיסרות והפקיד על המלאכה את אליפיוס מאנטיוכיה(Alypius of Antioch). מקורות נוצריים מתעדים כי מספר רב של יהודים התקבצו בירושלים לעבודות הבנייה, ובעוד יוליאנוס יוצא למערכה בפרס המשיכו פקידיו בהכנות שכללו איסוף חומרי בניין ופינוי ההריסות שעל הר הבית. היסטוריון אמיאנוס מרקלינוס, שליווה את יוליאנוס, כותב בספרו כי באתר הבנייה פרצה שרפה – הוא מתאר כדורי אש שיצאו מיסודות הבניין, והעבודה הופסקה. המקורות הנוצריים השונים מתארים את הפסקת הבנייה בצבעים עזים ובסיפורים בעלי אופי תנ"כי. התיאורים כללו רעידת אדמה, צלבי אש שנראו בשמי ירושלים, צלבים שהופיעו על בגדי תושבי ירושלים, והמרת דת המונית של היהודים שהכירו בעליונות של הנצרות. יוליאנוס, שהיה בעיצומה של מערכה קשה בפרס, נפצע בקרב ומת מפצעיו חודש לאחר הפסקת עבודות הבנייה. במקומו הוכתר איש הצבא הנוצרי יוביאנוס ופרויקט בניין בית המקדש נזנח. היה זה הניסיון האחרון להקים את בית המקדש לאחר חורבן בית שני.
הקרב על קופנהגן. הצי הבריטי פרוש בקדמת התמונה, בקו אלכסוני, העיר קופנהגן נראית ברקע, ובתווך הצי הדני.
במהלך מלחמות צרפת המהפכנית הצאר הרוסי פאבל הראשון, שהיה תחילה בעל בריתה של בריטניה, ארגן קבוצה של מדינות ובהן מדינות סקנדינביה לברית של נייטרליות חמושה. בריטניה ראתה בכך איום על העליונות ימית של הצי הבריטי וההאדמירליות שלחה צי בפיקודו של אדמירלהייד פארקר וסגנו הוריישו נלסון לשבור את הברית. האדמירל פארקר בן ה-61 התחתן זמן קצר לפני כן עם נערה בת 18 שזכתה לכינוי פודינג יורקשייר ולא היה להוט לעזוב את הנמל אל שדה הקרב, ומשיצא ללב ים לא מיהר להתקיף את נמלי האויב. נלסון הזמין את האדמירל חובב התענוגות לארוחה גורמה ובמהלכה שיכנע אותו לתקוף את קופנהגן לאלתר. הקרב החל ב-2 באפריל1801 כאשר הבריטים תוקפים מעמדת נחיתות מספרית וטקטית, האש של שני הצדדים הייתה כבדה מאד, והבריטים נתקלו בהתנגדות גדולה יותר מזו שציפו לה. האדמירל שהיה מחוץ לשדה הקרב נתקף הפאניקה והורה על נסיגה, נלסון פנה לקפטיין ספינת הדגל שלו, ואמר לו: "יש לי רק עין אחת - זכותי להיות עיוור לפעמים". לאחר מכן קירב את הטלסקופ לעינו העיוורת ואמר: "אינני רואה את האיתות". הקרב נסתיים בניצחון בריטי מוחץ, ולשפה האנגלית נוסף הביטוי "להפנות עין עיוורת" (To turn a blind eye). זמן קצר לאחר הקרב התברר כי למרבה האירוניה לא היה בו כל צורך, הצאר הרוסי נרצח ביום 11 במרץ1801 - והברית התפרקה.
אחת הסיבות להשתלטותם המהירה של הקונקיסטאדורים על יבשתאמריקה היו המחלות שהביאו עמם, כמו למשל אבעבועות שחורות. צבאספרדי זעיר בן 600 חיילים בפיקודו של הרנאן קורטס ו-200 חיילים בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, גרם להדבקת הילידים באבעבועות שחורות והביא לתמותת מיליוני בני אדם מהאימפריות של האינקה והאצטקים עקב החסינות הלקויה של גופם וחוסר העמידות בפני הנגיף, אשר מעולם לא נחשפו אליו. פגיעה ויראלית זו הביאה לתבוסתם המוחלטת, תוך כדי אובדן של תשעים אחוזים מבני אמריקה בתוך מאה שנים. פחות ידוע שבמסעם חזרה לאירופה הם נשאו מחלות שלא היו קיימות אז בעולם הישן. המגפה המתועדת הראשונה של עגבת התרחשה ב-1495, שנתיים לאחר חזרתו של כריסטופר קולומבוס ממסעו הראשון לעולם החדש.
פיזיקה גרמנית (בגרמנית: Deutsche Physik) או פיזיקה ארית הייתה תנועה בגרמניה הנאצית שהתנגדה למה שנתפס בעיניה כ"פיזיקה יהודית", והתייחס לתורות הפיזיקליות המתקדמות באותה תקופה, תורת הקוונטים ותורת היחסות, שלהן תרם רבות המדען היהודי אלברט איינשטיין. שם התנועה היה כותרתו של ספר משנת 1936 של הפיזיקאי פיליפ לנארד, זוכה פרס נובל ואנטישמי, שניסה להסביר את התגליות החדשות באותה תקופה תוך שימוש בפיזיקה קלאסית, ללא שימוש בתורות ה"יהודיות", בין היתר באמצעות תורות שהיו ידועות כשגויות כמו האתר. התנועה החלה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והסכם ורסאי, שהציתו רגשות לאומניים בגרמניה. נראה שגם שמרנות מדעית תרמה להצלחת התנועה, בעיקר ניסיון להגן על הפיזיקה הקלאסית שבה התמחו הפיזיקאים עד אותה תקופה, והתנגדותם לתורות המודרניות שגרמו לשינוי רדיקלי של כל אופן החשיבה בפיזיקה. התנועה קיבלה תמיכה שלטונית מהמפלגה הנאצית, שמצאה בה דרך ולגיטימציה נוספת למימוש רעיונותיה הגזעניים בשנות ה-30. התנועה זכתה להצלחות מסוימות אך נתקלה בקשיים. הפיזיקאי הגרמני הנודע ורנר הייזנברג היה מחלוצי תורת הקוונטים, ולכן התנגד לקיפאון המדעי שהתנועה ניסתה לכפות. עד סוף שנות ה-30 גם תורת היחסות זכתה לתמיכה גורפת של הקהילה המדעית והתנגדות לה לא נתפשה עוד כאפשרית.
האניגמה (מיוונית: αἴνιγμα - תעלומה, חידה) היא משפחה של מכונות להצפנה ולפיענוח של מסרים טקסטואליים, ששימשו את הכוחות הגרמנים והאיטלקים במלחמת העולם השנייה. בזכות התקשורת המוצפנת שאפשרה האניגמה, הצליח הקריגסמרינה (הצי הגרמני), ובמיוחד צי הצוללות, להטיל מצור אפקטיבי על בריטניה. בעלות הברית הצליחו לפצח את ההצפנה, ובמשך רוב המלחמה פיענחו מספר גדול של הודעות מוצפנות. פיצוח הצופן הקנה לצי הבריטי יתרון משמעותי במלחמה מול חיל הים הגרמני.
רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד או "הרעב הגדול" הוא השם שניתן לרעב ההמוני ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849. התנאים לקיומו של רעב במדינה מערב אירופית באמצע המאה ה-19 נוצרו בחמישים השנה שקדמו לרעב, ומחולליהם היו המדיניות הכלכלית של ממלכת בריטניה הגדולה (אשר אירלנד הייתה חלק ממנה), שיטות חקלאיות כושלות, והופעת הכימשון, פרוטיסט שהרס את יבול תפוחי האדמה שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי. תוצאותיו המיידיות של הרעב נמשכו עד 1851, ובשנים שבין אלו מיוחסות בין 750 אלף למיליון מיתות לרעב. מספר דומה של אנשים היגרו מן האי לאנגליה, לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה ויצרו שם פזורה אירית. ההשפעה המיידית של הרעב על אירלנד הייתה הרסנית, והתוצאות לטווח רחוק היו כבדות משקל. הן גרמו לשינוי של קבע בתרבות האירית ובמסורת האירית עד היום.
דף השער של "Arrest Memorable", דו"ח המשפט שנכתב ב-1560 ופורסם ב-1565
מרטן גר היה איכרצרפתי בן המאה ה-16 שעזב את משפחתו לאחר שהואשם בגנבת חיטה מאביו. שמונה שנים מאוחר יותר הופיע בכפר אדם שטען כי הוא מרטן גר הנעדר. בזכות דמיונו הפיזי לגר ובקיאותו בפרטי חייו, עלה בידו לשכנע את הסביבה בזהותו. הוא חי עם אשתו של גר, ברטראנד, ובנו במשך שלוש שנים, והיא אף ילדה לו בתקופה זו שני ילדים. כשדרש האיש את ירושת אביו של גר שנפטר, תבע אותו דודו של מרטן גר באשמת התחזות. לאחר זיכויו, נפתח משפט מחודש ב-1560. ברטראנד שינתה את גרסתה וטענה שהאיש מתחזה. בעקבות כך נגזר עליו גזר דין מוות. בעתירה לחנינה מצא הפרלמנט בטולוז כי ברטראנד שודלה לעדות שקר על ידי הדוד, אולם בשלב זה חל מפנה דרמטי: מרטן גר האמיתי הופיע בבית המשפט כשהוא צולע על רגלעץ. בסופו של המשפט החוזר הוצא המתחזה להורג בתלייה באשמת ניאוף והונאה.
מבט אווירי על פואבלו בוניטו בפארק הלאומי ההיסטורי תרבות צ'אקו
במדינת ניו מקסיקו בדרום-מערב ארצות הברית שוכן הפארק הלאומי ההיסטורי תרבות צ'אקו המוקדש להיסטוריה האנושית של האזור. בין שנת 900 ל-1150 היה קניון צ'אקו מרכז תרבותי חשוב עבור תרבות הפואבלו האינדיאנית. תושבי המקום, הצ'אקואנים, חצבו גושי אבן חול והביאו עצים ממרחקים גדולים, והקימו חמישה-עשר מתחמים בניינים שהחשבו לגדולים ביותר בצפון אמריקה עד למאה ה-19. בצ'אקו נמצאו עדויות לעיסוק בארכאואסטרונומיה, וההשערה היא כי מבנים צ'אקואנים רבים נבנו כך שיתאימו למחזורי השמש והירח. לפי סברה נוספת גרמו שינויי אקלים לצ'אקואנים לנטוש את הקניון, ככל הנראה בעקבות בצורת קשה שהחלה ב-1130 ונמשכה חמישים שנה.
קרב קדש, שהתחולל בסביבות שנת 1300 לפנה"ס על גדות נהר האורונטס בין צבא מצרים העתיקה והצבא החתי, הוא הקרב הראשון בהיסטוריה שהשתמר לגביו תיעוד כה מפורט עד שאפשר לשחזר באופן ברור את מהלכיו. בתחילתו, השכילו החתים להציב מארב ל"גיסרע" המצרי, אך למזלם של המצרים, גילו החתים את הזהב של פרעה, והתנפלו לבזוז אותו, בעוד שרעמסס השני עצמו, באומץ לב רב ועם כוח קטן הסתער עליהם והכריע את הקרב. עקב האבדות הכבדות לשני הצדדים, הסתיים הקרב בתיקוטקטי.
שַׁבְּתַי צְבִי היה יהודי יליד איזמיר, שנחשב לאחד ממשיחי השקר המפורסמים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. סביב דמותו נרקמה תנועת השבתאות שהקיפה כמעט את כל העולם היהודי במשך מספר שנים, וספיחיה שרדו עד ימינו. בין מעשיו השנויים במחלוקת של משיח השקרשבתי צבי, שנעשו בשיא הפופולריות שלו בשנת 1666, בלט ביטול ימי הצום והתענית, דוגמת שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. התנהגותו המוזרה של צבי, שסבל ככל הנראה מהפרעה דו-קוטבית, הגיעה לשיאה כמה חודשים קודם לכן, כשפרץ יחד עם מאות מאמינים לבית הכנסת של מתנגדיו בעיראיזמיר, הזמין שבעה ממקורביו לעלות לתורה, ביים תקיעת שופר בעזרת ידיו ומינה את העולים לתורה ואת אחיו ל"מלכים" במקומות שונים בעולם. שבתי צבי עצמו יצא באותה עת לקושטא תוך שהוא רומז כי בכוונתו להסיר את כתרו של הסולטאןמהמט הרביעי ולמלוך תחתיו. שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב-1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן. לשבתי צבי ניתנה אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן קיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי, ואחריו התאסלמו חלק מתלמידיו. הדבר הכה בתדהמה את העולם היהודי. רבים ממאמיניו של שבתי צבי היו ניצולי פרעות ת"ח-ת"ט אשר במהלכן נטבחו כחמישים אלף יהודים במזרח אירופה. לפיכך כששבתי צבי נתפס והתאסלם חוו יהודים רבים מטורקיה ואיטליה ועד רוסיה וליטא משבר גדול. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, והשם שבתי צבי הפך לשם גנאי.
מסע הצלב הראשון הוביל את הצלבנים בשנת 1099 אל מול חומות ירושלים. הצבא הצלבני שיצא מאירופה שלוש שנים לפני כן דרך ארצות לא נודעות ומול סכנות וסבל של משתתפיו (כמו גם של אלו שאתרע מזלם לעמוד בדרכו) עמד עתה בפני מטרת המסע - ירושלים העיר הנוצרית הקדושה ביותר - מרכז היקום והמקום בו ישו חי ומת. רבים מהצלבנים האמינו כי כיבוש ירושלים הגשמית יביא בסיכומו של דבר לאיחוד עם ירושלים השמימית ויצירת גן עדן נוצרי. כך, בסערת רגשות ביום 13 ביוני התנפלו הלוחמים הצלבנים על חומות העיר, ללא הכנה וללא שימוש בארטילריה או כלי נשק כבדים שהיו בשימוש באותה תקופה מתוך אמונה כי די בריצת אמוק לכוון העיר על מנת להכריע את הקרב. ההתקפה נהדפה והמצור ארך חמישה שבועות ובסופו נכבשה העיר ביום 15 ביולי ותושביה נטבחו על ידי הצלבנים.
עד 1852 התקיים הכלל "כל אדם לעצמו" במהלך נטישת ספינהטובעת. ואולם טביעתה של הספינה אה"מ בירקנהד בשנה זו הביאה לשינוי בנוהג. כשהחלה הספינה לטבוע, ועליה 643 איש ובהם 20 נשים וילדים, הכריז רב החובל "כל אדם לעצמו", אך אחד הקצינים, אלכסנדר סטון, שלף את חרבו ואיים לפגוע במי שיירד לסירות ההצלה לפני הנשים והילדים. 450 איש טבעו באסון, אך בזכות גבורתו של הקצין ניצלו כל הנשים והילדים. הסלע שלידו טבעה הספינה נקרא מאז "סלע בירקנהד" ועל המצבה שעליו חקוקות המילים, שהפכו מאז למטבע לשון: "Women and children first" ("נשים וילדים תחילה").
אגן ההטבלה בקתדרלת מגדבורג בנויה מפורפיר שמקורו מג'באל אבו דוקן בסמוך להורגאדה שבמצרים
חלק מקיסרי האימפריה הביזנטית היו מכונים בתואר "נולד לארגמן" (πορφυρογέννητος – פורפיריגניטוס). מקור הכינוי בסלע בגוון חום-ארגמן שהרומאים העריכו מאוד כאבן לבנייה וכינו אותה בשם פורפיר (בלטינית - ארגמן, מילה שמקורה ביוונית). את הסלע נהגו לחצוב במקום אחד בלבד, "מונס פורפיריטיס" (Mons Porphyritis – הר הפורפיר), כיום ג'באל אבו דוקן, במדבר המזרחי של מצרים. בסלע נעשה שימוש בבניית מונומנטים ומפעלי בנייה גדולים. כך למשל מצופים קירות הפנתאון ברומא בלוחות פורפיר. את התואר "נולדו לארגמן" העניקו היסטוריוניםביזנטיים לקיסרים שנולדו במשפחה הקיסרית, על מנת להבדיל בינם לבין קיסרים שעלו לשלטון באמצעות הפיכה. המקור לתואר הוא במנהג של נשות הקיסרים ללדת בחדר בארמון שקירותיו צופו בלוחות פורפיר.
נהוג לזקוף את כישלון מבצע ברברוסה בעיקר לזכותם של "גנרל חורף", טכניקת האדמה החרוכה ותנאי השטח של רוסיה. אך לו היה נשאל מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, הוא היה נותן סיבה משלו: בשנת 1940 פלשה איטליה הפשיסטית בהנהגתו של בניטו מוסוליני ליוון. ההכנות למלחמה היו שטחיות ומרושלות. הדבר הביא לכך שצבא יוון הלא מיומן הצליח להדוף את צבא איטליה, תוך כדי שהוא מנצל לטובתו את תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור. הדבר הביא להצבתם של כוחות בריטיים באזור, ולגרמניה לא הייתה בררה אלא לפלוש ולהצטרף למערכה בבלקן, בניגוד לתוכנית המקורית. הדבר עיכב את היציאה למבצע ברברוסה במספר שבועות ולהקטנת הכוחות הפולשים לברית המועצות. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהפסדה של גרמניה כבר נראה לעין, טען היטלר שלולא הפלישה האיטלקית המיותרת מבצע ברברוסה היה נוחל הצלחה.
יהודים רבים מבני היישוב נלכדו באירופה שתחת הכיבוש הנאצי, עם פתיחת מלחמת העולם השנייה. במקביל, היו הטמפלרים, בני כת דתית גרמנית שגרו בארץ ישראל, כלואים במחנות מעצר. לחץ של אנשי הסוכנות היהודית מצד אחד, ושל גרמנים שקרוביהם היו נתונים במעצר בארץ ישראל מן הצד השני, הביא לעסקת חילופין יוצאת דופן, בזמן בו התאמצו הגרמנים להשמיד את כל היהודים שנפלו תחת שלטונם. בין יולי 1944 למרץ 1945 הוחלפו 551 יהודים מהמחנות בברגן-בלזן וברוונסבריק תמורת 455 טמפלרים שנשלחו לגרמניה.
תרבותה של יפן ידועה באיפוקה ובטקסיות שלה. אחד הסמלים לטקסיות זו, הוא קיסר יפן, אך לא כולם היו טקסיים ומאופקים; יושיהיטו קיסר יפן ה-123 לקה בילדותו בדלקת קרום המוח, שהביאה ככל הנראה לפגיעה מוטורית ונפשית. בעקבות זאת, הוגבלו הופעותיו הפומביות למינימום ההכרחי. עם זאת, הוא הופיע בפתיחת הפרלמנט היפני בשנת 1913 ובמהלך הישיבה הוא גלגל את הדף עליו נכתב נאומו למעין טלסקופ ובהה דרכו בקהל ההמום. בשנת 1919, כשבע שנים לאחר שהחל את כהונתו, ויתר על התפקיד לטובת בכורו בן ה-18, הירוהיטו - אם כי באופן רשמי, ירש אותו רק שבע שנים מאוחר יותר, במותו.
ברית שלום הייתה תנועה שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, וביקשה ליצור דו-קיום בין יהודים לערבים, באמצעות ויתור על הזכות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור. תנועה זו דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא. בין חבריה ותומכיה של התנועה היו ארתור רופין, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, גרשם שלום, יהודה לייב מאגנס ואחרים, אולם התנועה לא זכתה לתמיכה רחבה בציבור היהודי, שרצה במדינה יהודית עצמאית, או בציבור הערבי.
ביום 30 בספטמבר1938 חזר נוויל צ'מברלין ממינכן ונשא נאום בפני קהל נלהב בשדה התעופה בלונדון. כשהוא אוחז במטריה שחורה - שהפכה לסמל לכניעה המבישה - הכריז את הכרזתו הידועה לשימצה כי הוא הביא לעולם "שלום בזמננו", ונופף בפיסת הנייר עליה חתם היטלר, בה נאמר כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו כנגד רעותה. תוך שנה, היטלר הפר כל סעיף בהסכם, פלש לפולין והחל במלחמת העולם השנייה. "הוא נראה ג'נטלמן חביב וזקן, חשבתי שיהיה נחמד לתת לו את האוטוגרף שלי" אמר היטלר על מעמד חתימת ההסכם עם צ'מברלין.
האדריכלאנטוני גאודי נהרג לאחר שנדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של הקתדרלת "סגרדה פמיליה" ומסתכל על מגדליה. תחילה לא זוהה ונחשב לקבצן בשל לבושו המרושל, ונהג מונית סירב להעבירו לבית החולים, אולם בלווייתו השתתפו אלפי אנשים שעמדו בתור של 4 ק"מ כדי לעבור על פני ארונו, שהוצב במבנה. בנייתה, שהחלה בסוף המאה ה-19 ונפסקה עם מותו, חודשה רק עשרות שנים לאחר מכן ונמשכת עוד היום. לא ידוע מתי תסתיים.
מייסדת המוזיאון הלאומי של עיראק הייתה הרפתקנית בריטית בשם גרטרוד בל. בל, שלחמה לצד לורנס איש ערב במהלך המרד הערבי והייתה בין יוצרי המדינה המודרנית של עיראק, הקדישה את עיקר מרצה לאחר מלחמת העולם הראשונה ליצירת המוזיאון הארכאולוגי בבגדד. היא פיקחה על חפירות ובחנה ממצאים, כשהיא פועלת מתוך העיקרון שהממצא צריך להיות מוצג במדינה בה נמצא, עיקרון שהופר על ידי הארכאולוגים האירופים במאה ה-19, שהביאו לכך שמבחר עתיקות המזרח הקרוב העתיק מוצגים במוזיאונים באירופה כמו הלובר והמוזיאון הבריטי. המוזיאון נפתח באופן רשמי ביוני 1926, אך כחודש לאחר מכן התאבדה בל, אם בשל בריאותה הרופפת, ואם בשל תחושות קיפוח והזנחה שחשה לאחר המלחמה.
בין סמכויות הנציב העליון הייתה הסמכות למנות את המופתי של ירושלים, סמכות שהייתה שמורה בימי האימפריה העות'מאנית לסולטאן הטורקי. הנציב העליון הראשון היה היהודי הרברט סמואל, וכך אירע שיהודי קיבל סמכות למנות לתפקיד מוסלמי רם מעלה. סמואל שגה, כאשר מינה לתפקיד את חאג' אמין אל-חוסייני, מינוי שהיה הרה אסון הן לממשל הבריטי והן ליישוב במשך כל ימי המנדט.
הנציב העליון הבריטי השני בארץ ישראל, בין השנים 1925–1928, היה הלורדהרברט פלומר, קשיש אנגלי וגיבור מלחמה, שכיהן בתפקיד לאחר הרברט סמואל היהודי-ציוני. באחד הימים אמר לו המופתיחאג' אמין אל-חוסייני כי אם יתקעו היהודים בשופר בכותל המערבי בתשעה באב "הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה". פלומר הזקן נופף במקלו וצרח: "אתה לא תהיה אחראי? יופי, כי אני אהיה אחראי!" בתקופת כהונתו סייע רבות ליהודים. על שמו כיכר פלומר הצמודה לגן הפעמון בירושלים בהצטלבות הרחובות ז'בוטינסקי וקרן היסוד.
לדעת מומחים שונים, בליל26 בספטמבר1983, מנע לוטננט-קולונלסטניסלב פטרוב, שהיה קצין תורן בבונקר Serpukhov-15 הסמוך למוסקבה, מלחמת עולםגרעינית בין ארצות הברית לברית המועצות. מעט לאחר חצות התקבלה התרעה מהלוויינים על שיגור טיל בין-יבשתי מכיוונה של ארצות הברית, אך פטרוב החליט על דעת עצמו, ובניגוד להוראות, כי מדובר בהתרעת שווא. גם לאחר שהתקבלה התרעה על ארבעה טילים נוספים, בחר פטרוב להתעלם ממנה ולא לדווח לממונים עליו. פטרוב נסמך על חוסר-ההיגיון שבשליחת טיל אחד או כמה טילים בודדים, וכן על כך שבעבר התגלו תקלות בתפקוד מערכת הלוויין הסובייטית. בדיעבד התגלה כי אכן מדובר היה בתקלה טכנית, שנבעה ממערך נדיר של השתקפות אור השמש על עננים גבוהים, בצירוף עם תוואי מסלולי הלוויינים. הסובייטים התעלמו לחלוטין מנכונות מעשהו של פטרוב, והוא אף ננזף על הפרת הוראות. ההוקרה היחידה לה זכה פטרוב הייתה בדמות פרס כספי בסך אלף דולר, ושתי אזרחויות-כבוד מטעם "התאחדות אזרחי העולם" בסן פרנסיסקו ובניו יורק.
בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות שקמו אז, לפרנסת העולים. התוצאה של קריאתו זו הייתה יישוב יהודי קטן בן כ-30 משפחות יהודיות בעזה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, אולם שבו אליה לאחר המלחמה. במאורעות תרפ"ט התכנסה הקהילה בבית מלון בעיר, והתגוננה מפני הפורעים, עד שחולצה על ידי הבריטים. היה זה סופו של היישוב העברי בעיר עזה.
בשנת 1943 הגיע לארץ ישראלצבא אנדרס, בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס. בין החיילים היהודים בצבא אנדרס היה גם מנחם בגין. בהגיעו ארצה קיבל בגין חופשה מצבא אנדרס ונתמנה למפקד ארגון האצ"ל, שנותר ללא מפקד לאחר נפילתו בקרב בעיראק של מפקדו דוד רזיאל. הפולנים קראו לבגין לחזור לשירות. חבריו באצ"ל קראו לו לערוק, אך הוא סירב וחזר לשירות. רק לאחר ששוחרר כדין, לאחר מאמצים והשתדלויות, חזר בגין לשמש מפקד האצ"ל.
מבצע אטלס היה מבצע שאותו יזם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, בשיתוף פעולה עם אדולף היטלר להצנחת אנשי קומנדו גרמנים שיתסיסו מחדש את המרד הערבי הגדול, יפעלו כנגד היהודים ולפי אחת הגרסאות, גם ירעילו את בארות המים של תל אביב. ב-6 באוקטובר1944 צנחו ליד יריחו שלושה גרמנים ושני ערבים, כשעמם נשק, מפות, כסף רב ורעל. חלקם נתפסו מייד, והנותרים לא הצליחו לבצע כל פעולה של ממש. את אווירת אותם הימים, והחשש ביישוב מפני מרגלים וצנחנים גרמנים ביטאה סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ בספרה "שמונה בעקבות אחד" שיצא ב-1945, בו חושפת חבורת ילדים מרגל גרמני. בגרסתו המוסרטת של אותו הסרט, שצולמה בשנות ה-60, הפך המרגל הגרמני למרגל בשירות מדינות ערב.
הבחירות לנשיאותארצות הברית בשנת 2008 היו ייחודיות במספר אופנים. הן היו הראשונות מאז הבחירות בשנת 1952 שבהן לא התמודד על המשרה נשיא מכהן או סגן נשיא מכהן והראשונות מאז 1928 שבהן הנשיא וסגן הנשיא המכהנים אף לא ניסו להתמודד בבחירות המקדימות. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית שבה שני המתמודדים על הנשיאות היו סנאטורים מכהנים, והפעם הראשונה מאז בחירתו של ג'ון פ. קנדי ב-1960 שבה נבחר סנאטור מכהן לתפקיד הנשיא. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה נבחר נשיא שנולד מחוץ ליבשתצפון אמריקה, אם כי שני המועמדים נולדו במקום בעל ריבונות אמריקאית, ברק אובמה בהוואי וג'ון מקיין באזור תעלת פנמה. פער הגילאים בין מקיין לאובמה שעומד על 25 שנים, הוא הגבוה ביותר בין מתמודדים לנשיאות. מקיין שהפסיד היה בן 72, ואם היה נכנס לתפקיד היה האדם המבוגר ביותר שנבחר לכהונה ראשונה כנשיא. אובמה, שניצח, הוא הנשיא הראשון ממוצא אפרו-אמריקאי.
בסיכה ההרלדית של יורש העצר הבריטי, נוצות נסיך ויילס, מופיעות שתי מילים בגרמנית: "Ich dien", שפירושן "אני משרת". האגדה מספרת, שאדוארד, הנסיך השחור, בנו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה, נלחם בשנת 1346 במלך העיוור יוהאן מלוקסמבורג. לאחר הקרב, בו נהרג יוהאן, נטל אדוארד את קסדתו לעצמו, וכך הפך המוטו של המלך הגרמני לסמל אצולה בריטי. סברה אחרת היא שאדוארד נעזר בקשתים וולשים בעת המלחמה נגד הצרפתים. "Eich Dyn" בוולשית פירושו "האיש שלכם", משפט שנהג הנסיך האנגלי לומר לחייליו הוולשים כדי להתחבב עליהם. מילים אלו נשמעות בדיוק כמו המילים הגרמניות "Ich dien", וכך הגיעו המילים לסיכה ההרלדית של אדוארד, נסיך ויילס.
המחוז היהודי האוטונומי, שבירתו בירוביג'ן היא המחוז האוטונומי היחיד בעולם, בו נוהגת עוד היום שפת היידיש כשפה רשמית. המחוז האוטונומי הוקם ב-1928 לאור חזונו של לנין למדיניות לאומית. לפי גישתו, קבוצה צריכה טריטוריה כדי להיות לאום. הדרך לאפשר ליהודים זכויות לאומיות כאחת מקבוצות הלאום בברית המועצות הייתה בהקצאת טריטוריה עבורם. השפה הלאומית שנבחרה עבור המחוז הייתה היידיש, ולא העברית, ייתכן שכהנגדה לשאיפות התנועה הציונית. נעשו פעולות תעמולה ניכרות כדי לעודד הגירה לאזור. הוכנו פוסטרים, מסמכים הוצנחו באזורים בהם התגוררו יהודים, ונכתבו ספרים ביידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. הממשלה אף הפיקה סרט ביידיש בשם "מחפשי האושר" על משפחה שעזבה את ארצות הברית בשל השפל הכלכלי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם כמה מאות שהיגרו לאחר שחיו בישראל. במקום התפתחה תרבות יהודית. יצא עיתון ביידיש, רחובות העיר נקראו על שם סופרים יידים כמו שלום עליכם וי.ל. פרץ. מסיבות שונות, היו שנות הפריחה של המקום מועטות. בשנת 1995 חיו באזור כ-־212,000 תושבים בלבד, מתוכם נותרו כשני אחוזים יהודים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.svg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.png)
.jpg)
_-_guide_in_Monument_Valley.jpg)
.jpg){kind=small}