פורטל:אתרי מורשת בישראל/הידעת?/קטעי הידעת?

קטעי "הידעת?" נוספים

לקט קטעי "הידעת?"

1	מגדל שלום בקצה רחוב הרצל נבנה במקום בו עמדה הגימנסיה העברית הרצליה, בית הספר העברי הראשון בת"א. המועצה לשימור אתרים שהוקמה בשנות ה-80 החליטה להציב את חזית הגימנסיה בתור הסמל שלה על מנת לזכור את הטעות המרה שנעשתה בהריסת המבנה ההיסטורי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
2	ביריד המזרח שהתקיים בשנת 1934 ביקרו כ-600,000 מבקרים, זאת בשעה שהיישוב העברי מנה פחות ממאתים אלף תושבים. לקראת היריד הוכשר שדה תעופה בינלאומי סמוך ללוד, לימים נמל התעופה בן-גוריון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
3	כשנבנה המתחם הצרפתי בירושלים, החליטו הבונים "להשתלט" על קו הרקיע. בראשו של מנזר נוטרדאם דה ז'רוזלם הועמד פסל של מריה הנושאת את ישו הפעוט, אך במקום שתשא אותו בחיקה, כמקובל, הוא מוחזק על כתיפה, וידו מורמת מעלה. ידו זו, היא שהכריעה את הכף, והמנזר הצרפתי היה למשך זמן המבנה הגבוה בירושלים - סנטימטרים ספורים גבוה יותר מהצלב שבראש קתדרלת השילוש הקדוש שבמגרש הרוסים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
4	תחנת הרכבת חיפה מזרח היא תחנת הרכבת היחידה בעולם שממנה יצאו רכבות לשלוש יבשות - בתקופת המנדט הבריטי יצאו מהתחנה רכבות למצרים (אפריקה), לסוריה ולבנון (אסיה) ולקונסטנטינופול (אירופה). כיום התחנה משמשת כמוזיאון רכבת ישראל והיא אינה משמשת עוד כתחנת נוסעים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
5	מגדל דוד הוא מצודה יוצאת דופן, המורכבת מגיבוב של ביצורים מתקופות שונות: הראשונים שהקימו מצודה במקום זה, מעל גיא בן הינום, היו החשמונאים (שחיו, אגב, כאלף שנים אחרי דוד המלך). הורדוס שיפץ את הביצור החשמונאי ובנה עליו שלושה מגדלי שמירה. על חורבותיהם הקימו לימים הערבים מבצר גדול בעל חצר פנימית, והצלבנים הוסיפו סביבו אולמות גדולים לשימוש חיל המשמר. גם האיובים והממלוכים לא טמנו ידם בצלחת, ועיבו את המצודה במגדלי ענק. הטורקים הצטרפו לפאזל הירושלמי, כאשר הפכו את המצודה לקסרקטין, הקיפו אותה בחפיר, ובמאה ה-17 אף עיטרו אותה בצריח המסגד, שהפך לסמל ירושלמי. הבריטים היו הראשונים שהשתמשו במצודה למטרות שלום, כאשר הפכוה למוזיאון קטן. מדינת ישראל המשיכה בקו זה, ועד היום משמשת המצודה כמרכז תרבות ותיירות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
6	סביל אבו נבוט בשער יפו סביל אבו נבוט הוא כינוי לשני סבילים (רהטים) שבנה מושל יפו אבו נבוט בראשית המאה ה-19. מסופר כי אבו נבוט נתן הוראה לנעול את שער העיר לאחר שקיעת החמה. לילה אחד הגיע אבו נבוט לשער לאחר שעת סגירתו. השומרים לא זיהו אותו, סירבו לתת לו להיכנס לעיר, ואף סירבו לתת לו מים להרוות את צמאונו. אבו נבוט בילה את הלילה מחוץ לעיר. למחרת הורה לערוף את ראשי השומרים ולבנות רהט מחוץ לשער העיר ובאתר נוסף על אם הדרך. לימים נהרסו החומות והשער, אך הרהט עדיין ניצב במקום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
7	בית התרמומטר, הוא אחד מבנייני "העיר הלבנה" של תל אביב. מקור כינויו שנוי במחלוקת: יש המכנים אותו "תרמומטר" על שם דמיון חזיתו למדחום ויש המכנים אותו כך משום שתריסיו מאפשרים אוורור יעיל ושמירה על טמפרטורה נוחה בחדר המדרגות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
8	קולנוע עדן בנוה צדק הוא בית הקולנוע הקבוע הראשון בארץ ישראל. הוא נפתח בשנת 1914 כראינוע ופעל עד 1974. זמן קצר לאחר פתיחתו פרצה מלחמת העולם הראשונה, והשלטונות העות'מאנים החרימו את מקרנת הסרטים מפני שחשדו שהיא משמשת כמשדר אלחוטי שמעביר מידע לצבא הבריטי. פעילותו חודשה רק לאחר שהבריטים כבשו את תל אביב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
9	נמל תל אביב שימש כנמל פעיל במשך פחות משלושים שנים, ובכך אפשר שהוא שובר שיאים. הנמל נחנך בשנת 1938, הושבת בתקופת מלחמת העולם השנייה, ונסגר (יחד עם נמל יפו) כשנפתח נמל אשדוד בשנת 1965. יחוד נוסף הוא שהמעגנה נחפרה בשטח החוף ולא נבנתה בים, כמקובל. כיום הוא משמש כמרכז לשימושי מסחר, בילוי ותיירות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
10	תחנת הרכבת יפו, שאינה פעילה מאז מלחמת העצמאות, נמצאת בין שכונת מנשייה לבין שכונת נווה צדק. היא נחנכה ב-26 בספטמבר 1892 כתחנת הקצה של מסילת הרכבת יפו–ירושלים והייתה תחנת הרכבת הראשונה שהוקמה במזרח התיכון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
11	חלון ברצפת התחנה המרכזית בבאר שבע, שחושף עתיקות לקראת בניית התחנה המרכזית של באר שבע, חפרה רשות העתיקות חפירת הצלה באתר, וגילתה שרידי עיר ביזנטית, מהמאה ה-5. השרידים המשתרעים על-פני שטח גדול בהרבה מזה של התחנה. אולם כיום, רק כתשעה מטר מרובע משטח האתר הארכאולוגי חשוף לציבור, וזאת דרך רצפת זכוכית שקופה מחוסמת, באולם הכניסה לתחנה המרכזית, המאפשרת התבוננות בעתיקות מלמעלה (ראו תמונה). החפירות הארכאולוגיות, בשנות ה-60, התעכבו בשל מחסור בתקציב ברשות העתיקות. לכן קואופרטיב אגד נאלץ לתרום כסף רב לזירוזן. חלק מהממצאים הארכאולוגיים אבד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
12	הקיוסק כיום תל אביב נתפשת כיום כמרכז המסחר והקניות של ישראל. אולם עד 1910 סירב ועד אחוזת בית להקמת הקיוסק הראשון בעיר, משום שזו הייתה אמורה להיות ללא בתי עסק. לבסוף אושרה פתיחת קיוסק קטן, על שטח ארבעה מטר מרובע בלבד, שימכרו בו רק משקאות קלים, והוא ייסגר בשעה 23:00. בקיוסק הוגשו גזוז, מיץ צוף וברד מתוק. זה היה הקיוסק היחיד בתל אביב עד שנת 1920, עת הוקמו בה שני קיוסקים נוספים. בימי העלייה הרביעית נפתחו בתל אביב קיוסקים רבים, ועלייה זו אף כונתה "עליית הקיוסקים". בשנת 1989 נהרס לגמרי הקיוסק הראשון של תל אביב, ולאחר שחזורו, בשנת 2004 נמכר בו חלק מהתפריט הנוסטלגי של פעם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
13	אבן חול צבעונית במכתש הקטן עד שנת 2015 מכתש ירוחם כונה "המכתש הגדול". שמו שונה כדי לעודד תיירות לעיר ירוחם, הסמוכה לו, וגם משום ששמו היה מטעה. מכתש רמון, הגדול באופן משמעותי ממכתש ירוחם, טרם התגלה לעם ישראל, בעת הדבקת הכינוי "המכתש הגדול" למכתש ירוחם. משבעת המכתשים בנגב ובסיני, היהודים הכירו לפני מכתש ירוחם, רק את המכתש הקטן, וגם המודעות לקיומו של זה הייתה מאוחרת. המכתש הקטן מופיע ב"מפת ניוקומב", שהכין הצבא הבריטי בשנת 1914, כחלק מההכנות למלחמת העולם הראשונה. אולם, מפת נוקומב לא הייתה ידועה ליישוב היהודי והמכתש הקטן התגלה לו באקראי, במסגרת סיור של חברי תנועת המחנות העולים, ב-1942. לדבריהם, גילוי ה"בור", כפי שקראו לו, הפתיע אף את מורה הדרך הבדואי שלהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
14	מבנה המשאבות בשער הגיא והכיתוב (מצד שמאל של המבנה, למעלה) כפי שחודש ביום העצמאות תשע"א בשנת 2020 הוגש נגד שפי פז כתב אישום על השחתת מקרקעין, בשל כתיבת סיסמאות על דלת שגרירות האיחוד האירופי. אולם, לא תמיד היחס לכתיבה על רכוש הזולת היה כה שלילי. קירות רומא בעת העתיקה היו מכוסים גרפיטי. על עמוד בכנסיית הקבר מתנוססת כתובת כזו, משנת 1384, שאיש לא טרח עדיין למחוק. צילומים של הכותל המערבי, מימי השלטון העות'מאני, מראים כי הוא היה מכוסה גרפיטי. בשנת 1948, לוחם הפלמ"ח, ברוך ג'מילי, ״עיטר״ מבנה בשער הגיא בשמו, ועד שהרשויות טרחו למחוק כתובת זו, בשנות ה-80, היא הפכה לפואנטה במערכון של הגשש החיוור, ושלמה ארצי שר עליה שיר הלל, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1974. ג׳מילי תבע את הרשויות, ודרש, שישחזרו את הגרפיטי. הוא טען, שלגרפיטי הזו יש ערך היסטורי, כמו לגרוטאות המשוריינים בשער הגיא. ג'מילי, אמנם, הפסיד גם במשפט וגם בערעור, אך בשנת 2011 הרשויות דווקא כן שחזרו את הגרפיטי (כמתועד בתמונה). השחזור מומן מתקציב שימור אתרי המורשת הלאומיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
15	הכנסייה ומגדל הפעמונים של בית החולים האיטלקי ברחוב הנביאים בעשורים האחרונים, קופות החולים מנהלות תחרות על לבו של צרכן שירותי הבריאות הישראלי. מצב זה אינו לגמרי חדש. למעשה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, המצב היה קיצוני בהרבה. עם היציאה מן החומות, הרחוב היוקרתי בירושלים היה רחוב הנביאים. ודווקא ברחוב זה, התמקמו שמונה בתי חולים, ולצדם מרפאות קטנות, שהתחרו זה בזה, בטיפול ואשפוז חולי אוכלוסייתה הקטנה של העיר. אלא שבניגוד לימנו, הקרב בין מוסדות הרפואה לא היה על כספו של המטופל. אחדים ממוסדות אלו אפילו הציעו שירות חינם. הקרב היה על נשמת המטופל. חלק נכבד ממוסדות הרפואה מומן בידי המיסיון, והצוות הרפואי בו שידל את היהודים והמוסלמים להמיר את דתם. המוסדות האחרים קמו כדי לתת למטופלים ברירה רוחנית, יותר מאשר ברירה בריאותית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
16	קטע מתוך קטע הרחוב המרוצף, שבמנהרות הכותל. מקובל לחשוב, שאתרים ארכאולוגיים ממחישים לבני העת החדשה את אורחות חייהם של בני תקופות קדומות. אך לא תמיד כך הדבר. כשהארכאולוגים חשפו את קטע הרחוב המרוצף במנהרות הכותל, מתחת שכבות העפר, ששפכו הממלוכים על המתווה הישן של רחוב הגיא ותחת אבני הריסות בית המקדש השני, הם ייחסו את ריצוף הרחוב להורדוס. הם חשבו, שמאז שיפוץ בית המקדש בידי הורדוס, בָּאֵי ירושלים הלכו על מרצפות אלו. אולם השערה זו עוררה שאלות. מדוע ריצוף הרחוב מעולם לא הושלם עד סוף תוואי הרחוב? מדוע מחצבת המרצפות, בקצה הרחוב, מעולם לא כוסתה? ומדוע על המרצפות לא ניכרים שום סימני שחיקה של הליכת עולי הרגל הרבים ושל נסיעת כרכרות? הפתרון נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שחי בתקופה זו ותיעד אותה. את הריצוף יזם נינו של הורדוס, אגריפס השני, באמצע המאה הראשונה. הרצפים לא סיימו מעולם את מלאכתם, כי חורבן הבית עצמו קטע אותה. למעשה, קטע הרחוב המרוצף נפתח לראשונה לקהל רק בסוף המאה העשרים, בידי הארכאולוגים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
17	איור שחזורי של הקרדו מקסימוס מהתקופה הרומית, ירושלים המילה "רובע", פירושה, על פי רוב, הוא חלק גדול מעיר, שכונה או צבר שכונות. בשפות רבות (למשל עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית), מילה זו דומה למילה "רֶבַע". ישנה תפישה שגויה, על פיה הקשר בין המילים "רובע" ו"רבע" נובע מכך שבעיר העתיקה של ירושלים, יש בעת החדשה ארבעה רבעים (הרובע היהודי, הנוצרי, הארמני והמוסלמי). תפישה שגויה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שעד 1967 היה בעיר העתיקה רובע נוסף – הרובע המוגרבי. גם לא עם העובדה שרובעי העיר העתיקה של ירושלים בעת החדשה התגבשו רק במאה ה-19, אחרי שהמילה "רובע" השתרשה כבר בשפות רבות. למעשה, מקור המילה הוא בנוהג של הרומי לסלול בערים רבות שני רחובות מרכזיים: "קארדו מקסימוס" ו"דקומנוס" (כך חולקה גם ירושלים בעת העתיקה). הרחובות שנסללו לאורכה ולרוחבה של העיר חילקו אותה לארבע שכונות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
18	"העיר הלבנה" של תל אביב זכתה בתואר "אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו בזכות בניינים רבים בעיר הבנויים בסגנון הבינלאומי והתאמתו לסביבה הארץ-ישראלית. סגנון זה מכונה לעיתים "סגנון הבאוהאוס" על שם בית ספר "הבאוהאוס" שפעל בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 והשפיע על סגנון זה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
19	אתר מצדה הוכרז בשנת 2001 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בזכות סמליותו ההיסטורית של המקום ובשל האדריכלות הרומית המפוארת שבראש ההר. אולם הצידוק המרכזי להכרזה היה דווקא מה שמצוי למרגלות ההר: הביצורים הרומיים, שהם הדוגמאות השלמות והשמורות ביותר בעולם למערכות אלו מאותה התקופה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
20	בית אוליפנט במושבה הגרמנית בחיפה. מבנים דומים קיימים גם באזור בסיס הקריה מחנה הקריה בתל אביב הוקם על בסיס המושבה הטמפלרית שרונה שננטשה כבר ב-1939. מבנים רבים בהם השתמש צה"ל, ובחלקם עדיין משתמש, הם מבנים לשימור בסגנון הבנייה הטמפלרית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
21	פארק צ'ארלס קלור המשורר ע. הלל הוכשר כאדריכל נוף בצרפת בשנים שלאחר הקמת המדינה. בשובו לישראל שימש כגנן הראשי בירושלים ובתל אביב. בין השאר תכנן הלל את פארק צ'ארלס קלור בתל אביב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
22	אולם הרצאות מספר 1 בפקולטה, ובו קיר התהילה קיר התהילה בפקולטה לכימיה בטכניון באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 הוקם בניין הפקולטה לכימיה בטכניון וכמעט מיד הוחלט להפוך את הקיר, שמאחורי במת המרצה, באולם הרצאות מספר 1 שבו, ל"קיר תהילה" – קיר שעליו יוצגו שמות וחתימות גדולי חוקרי הכימיה של כל הזמנים. התוכנית צלחה, וכיום מתנוססים שם לוחות שמותיהם וחתימותיהם של כ-400 מדענים דגולים מהתחום, כולל חתני וכלות פרס נובל. אלא שהמקום שנבחר עבור מייצג "קיר התהילה" אינו שגרתי. מקובל למקם תמונות ולוחות עם שמות אנשים חשובים במסדרונות או על קירות של חדרי ישיבות או ספריות. לא מאחורי גבו ומעל ראשו של מרצה, באולם הרצאות. שהרי מיצגים כאלו גם גורעים מהקשב של התלמידים בעת ההרצאה, אם התלמידים מצליחים לראות אותם בכלל. מתברר, שמטרתו הראשונית של המייצג הייתה הסתרת סדקים בקיר אולם ההרצאות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
23	בניין המגירות "מגדל המגירות", שבשכונה ב' בבאר שבע ו"שיכון הפירמידה", שבשכונה ד', היו אמורים להיות שני חלקים של אותו בניין. למעשה, הם תוכננו כחלקים מקומפלקס, שהיה אמור להכיל שלושה "מגדלי מגירות" ושלושה "שיכוני פירמידה". שני מבנים אלו, שתוכננו, כל אחד מהם, בידי האדריכלים גיורא גמרמן ומשה לופנפלד נחשבים לאבני דרך חשובות באדריכלות הישראלית. למרות זאת, הם נשארו מבנים ייחודיים גם עשרות שנים לאחר שנבנו. "שיכון הפירמידה" נחשב כיום לניסיון חשוב אך לא מוצלח לדיור זול ונעים, המתאים לתנאי אקלים המדבר. כיום הוא בניין מוזנח, עם תוספות רבות חסרות חן והיתר בנייה. אולם "מגדל המגירות" דווקא כן נחשב להצלחה – לבניין שנעים ונוח לגור בו; לבניין ששמר על חזותו המטופחת והייחודית. עם זאת, "מגדל המגירות" מוקף כיום במגדלים בגובהו, השונים ממנו לחלוטין ומסתירים אותו מכול כיוון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
24	הנוצרים האירופאיים קוראים למערת אליהו - "מדרש הנביאים" (School of the Prophets). המקור לכך היא ההנחה כי המערה הגדולה שימשה כבית המדרש לתלמידיו של אליהו הנביא כאשר ברח מאחאב מלך ישראל. בראשית המאה ה-17 ניסו נזירים כרמליתיים להתיישב באזור המערה, אולם בשל התנגדות השלטונות העות'מאניים התיישבו הנזירים במעלה ההר, וקידשו את המערה המצוייה כיום בשטח המנזר של סטלה מאריס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
25	זקיפים ונטיפים ממערת אבשלום מערת אבשלום היא מערת הנטיפים היחידה בישראל, הפתוחה לביקור הציבור הרחב. מגיעים אליה כ-200,000 מבקרים בשנה. זאת למרות שהעיר הקרובה אליה ביותר היא העיר הקטנה, בית שמש, ולמרות שאין תחבורה ציבורית אל המערה. בתוך שטח שיפוט עיריית ירושלים באזור התעשייה עטרות, מצויה מערת נטיפים גדולה יותר ממערת אבשלום. אל שכונה נידחת זו (השכונה הרחוקה ביותר ממרכז העיר) ניתן להגיע בתחבורה ציבורית. מי שיודע איפה לחפש את פתח המערה הצנוע, ומביא עמו ציוד סנפלינג, יכול לבקר בה. מערת נטיפים נוספת, מצויה אפילו באזור מרכזי ונגיש יותר לציבור – בלב שכונת דניה, בחיפה. מי שחפץ לבקר בה, צריך לנחש איזה ממכסי מערכת הביוב בעיר, הוא מכסה מזויף, ותחתיו מוצפנת המערה. ראש העיר דאז, אבא חושי, החביא את המערה מעין הציבור, כדי להגן עליה. העירייה גם קנתה את המגרשים מעל המערה, כדי לוודא, שלא תתבצע בנייה מעליה, שתקלקל אותה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
26	תחנת הרכבת חיפה מזרח היא תחנת הרכבת היחידה בעולם שממנה יצאו רכבות לשלוש יבשות - בתקופת המנדט הבריטי יצאו מהתחנה רכבות למצרים (אפריקה), לסוריה ולבנון (אסיה) ולקונסטנטינופול (אירופה). כיום התחנה משמשת כמוזיאון רכבת ישראל והיא אינה משמשת עוד כתחנת נוסעים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
27	על אף הרקע הצבאי של יגאל ידין, שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל, "קו ידין" אינו כינוי לשורת ביצורים צבאיים, אלא שם לטכניקה בה השתמש ידין, שהיה מבכירי הארכאולוגים במדינת ישראל, על מנת להבדיל בין הנדבכים באתר העתיקות שנמצאו באתרם לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. במהלך שיחזור האתר במצדה סימן ידין קו משורטט שחור במלט בולט, בין החלק המקורי והחלק המשוחזר. כיום ניתן לראות קוים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בארץ.	עריכה \| תבנית \| שיחה
28	הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969.צילום מאוסף דן הדני. למרות שרבים מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו מקובלים כיום כאמינים ומדויקים, תיאור התאבדות לוחמי מצדה, שלא רצו ליפול בשבי רומא, במרד הגדול, מעלה ספקות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית, אך היו מקרים אחרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת ובגמלא. קושי נוסף הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות, התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. נמצאו, אמנם, עדויות כי מגני מצדה שרפו בה מבנים. אך בניגוד לגמלה וליודפת, בחפירות של מצדה הרבה פחות שרידי גופות מהמצופה. נמצאו שם כעשרים ושמונה שרידי גופות מורדים בלבד: שלוש נמצאו בארמון הצפוני, וכעשרים וחמיש נמצאו במערה, מתחת לחומה, במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
29	כנס של החברה בשבטה החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה נוסדה ב-1913 על ידי קבוצת אנשי רוח ארץ-ישראליים, בהם אברהם יעקב ברור ודוד ילין. החברה ערכה את החפירות הראשונות שנערכו בארץ על ידי ארכאולוגים יהודיים-ארץ-ישראלים: בחמת טבריה (1921), במצבות נחל קדרון (1924) ובחומה השלישית בירושלים (1925–1927). מאז ובמשך שנות קיומה ארגנה החברה את רבות מהחפירות הארכאולוגיות שנערכו במדינת ישראל בהן: רמת רחל, בית שערים, תל בית ירח, תל קסילה, תל חצור, מערות מדבר יהודה, מצדה, עין גדי, ערד, לכיש, תל אפק, יריחו, הרודיון, תל יקנעם, תל דור, מגידו, מצד חשביהו, חפירות באתרים פרהיסטוריים כגון שער הגולן, מערת היונים, כבארה, נתיב הגדוד וכן את החפירות שנערכו בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים לרגלי חומות הר הבית, ברובע היהודי של העיר העתיקה ובעיר דוד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
30	קטע ממנהרות הכותל לילה אחד, בשנת 1867 מצא עצמו הארכאולוג הבריטי צ'ארלס וורן בתעלת ביבים עמוקה ליד הר הבית. במהלך חפירה שניהל בעיר העתיקה, צדה את עינו התעלה העתיקה, והוא שכנע את אחד מפועליו להצטרף אליו. יחד הם שטו על גבי דלתות עץ ישנות, ולא פעם נפלו למים המעופשים. לימים סיפר על הרפתקאותיו בספרו Underground Jerusalem (בעברית: "ירושלים של מטה") שם הוא מתוודה כי חשש לטבוע בתעלה, "והרי אין זה מכובד כלל למות כעכברוש בביצת מי שפכים." התעלה המדוברת, אגב, היא התעלה החשמונאית שנוקתה, ופתוחה כיום לקהל במנהרות הכותל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
31	על פי הגישה היהדות המסורתית, נובעת קדושתו של הכותל המערבי מסמיכותו להר הבית. למרות זאת, במלחמת ששת הימים, החשיבו חיילי חטיבה 55 את הכותל יותר מאשר את הר הבית, בשל הכיסופים ההיסטוריים דווקא אליו: הם פרצו לעיר העתיקה דרך שער האריות, נכנסו להר הבית, אבל השתהו עליו רק עד תום חיסול קני ההתנגדות בכיפת הסלע, המקום בו מקובל לזהות את מקום המקדש. מכאן המשיכו הצנחנים ישירות לכותל המערבי, ורק כשהגיעו לשם, פסקו מספר רגעים מהמולת הקרב, ונתנו פורקן לרגשותיהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
32	בשנת 1952 נסלל כביש חדש לכפר הערבי עין כרם, שניטש והפך לשכונה יהודית לאחר מלחמת העצמאות. הטרקטורים הרסו כמה חנויות עתיקות שהפריעו לתוואי הדרך, וכאשר פגעו בקירותיה של אחת מהן, התעופפו לכל עבר מאות מטבעות זהב. הסתבר שהקירות העבים שימשו את בעליו הקודמים של הבית להטמנת רכוש, דבר שהפך את עין כרם ל"אל דוראדו הירושלמית": תושבי עין כרם החלו להקיש על הקירות, אך לא ידוע על כל אוצר נוסף שנתגלה מאז.	עריכה \| תבנית \| שיחה
33	רבים חושבים כי שער הפרחים שבעיר העתיקה נקרא כך בשל עיטורי הורדים שבחזיתו, אך רוב שערי חומות ירושלים מעוטרים באופן דומה. הסיבה האמיתית לשם היא בשם "שער הפרחים" בערבית: 'באב א-זאהירה', שהוא שיבוש של 'באב א-סאהירה' ("אלה המהלכים בשנתם" - סאהירה=סהרורים). השם מתייחס לבית קברות עתיק השוכן מול השער, שעל פי האמונה המוסלמית מתיו יקומו לתחייה באחרית הימים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
34	קטע מהחלק התחתון של הכותל המערבי, שמצוי כיום תחת מפלס רחוב הגיא, ונחשף במנהרות הכותל. שני השערים המרכזיים של העיר העתיקה בירושלים הם שער יפו ושער שכם. שני הרחובות הראשיים בתוך העיר העתיקה הם רחוב השלשלת, שהוא חלק מהדרך המובילה בין שער יפו להר הבית, ורחוב הגיא, המוביל בין שער שכם להר הבית. לכאורה, שמותיהם של רחובות אלו תמוהים – קשה להבחין באיזה שהוא גיא בין שער שכם להר הבית, וקשה לקשר את רחוב השלשלת לשלשלאות כל שהן. אלא שממצאים ארכאולוגיים מורים כי בעבר אכן היה גיא ברחוב הגיא, ורחוב השלשלת בנוי על שלשלת של גשרים, שחצו גיא זה. בעת בה הממלוכים שלטו בעיר, הם כיסו את הגיא הזה באדמה, כדי ליצור מפלס אחיד בין מרבית חלקי העיר, וליצור גישה נוחה להר הבית, בהליכה מתוך העיר. הממלוכים "קברו" את רחוב הגיא הישן, כולל בנייניו, שנבנו בתקופות מגוונות, וכולל את חלקו התחתון של הכותל המערבי (ראו תמונה), כמעט לכל אורכו. חלק מהמבנים ה"קבורים" ניתן לראות כיום, כשמטיילים במנהרות הכותל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
35	כיפת הסלע לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים, הוחלף הסהר שבראש כיפת הסלע בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל"מקדש האדון", והוא הועבר לאחריות מסדר אבירי היכל שלמה ("הטמפלרים"). חלק מהצליינים הרבים, שפקדו את המקום, לקח פיסות מהסלע כמזכרת, והניע את השלטונות הצלבניים להגן על הסלע בשבכה. ב-1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר את הצלב ושאר תוספות נוצריות, והפך חזרה את מבנה למסגד. הוא ייפה את המבנה בתוספת ציפויי זהב בקשתות הכיפה, חיפוי שיש בקירות ופסיפס בכיפה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
36	שיקום שכבת העתיקות של התקופה הישראלית בתל באר שבע רוב חומת העיר העתיקה של ירושלים, אינה עתיקה, ביחס לירושלים. חומה זו נבנתה בידי האימפריה העות'מאנית לפני כ-400 שנה. חומת הר הבית, למשל, נבנתה בידי הורדוס כ-1600 שנה קודם לכן. אחד השערים בחומת ירושלים, נקרא השער החדש. הוא נפרץ בחומה בשנת 1889, כחלק מתהליך היציאה מהחומות ובניית החלקים המודרניים של ירושלים. 11 שנים אחרי שהטורקים פרצו את השער החדש, הם החלו בהקמת העיר באר שבע; הם הקימו שם את השכונה הראשונה, והיא נקראת בפינו העיר העתיקה של באר שבע. אולם, השכונה שנקראת "העיר העתיקה של באר שבע", אינה באמת באר שבע העתיקה. באר שבע המוזכרת במקרא נמצאה במקום בו מצוי כיום הגן הלאומי תל באר שבע. שכבת העתיקות הכי מודרנית שם, היא מהמאה ה-13; עתיקה ב-300 שנה מרוב חומת העיר העתיקה של ירושלים	עריכה \| תבנית \| שיחה
37	שער הרחמים מקובל לספור שמונה שערים, כשערי ירושלים: שער האשפות, שער ציון, שער יפו, השער החדש, שער שכם, שער הפרחים, שער האריות ושער הרחמים. שער הרחמים הוא היחיד מבין השמונה, שחסום. ישנם אנשים המצפים לפתיחתו של השער הזה, עם בואו של המשיח. אולם למעשה שער הרחמים פחות ייחודי משמקובל לחשוב. בחומה יש יותר משמונה שערים. יש בה עוד שערים חסומים, ויש בה אפילו שערים חסומים לשעבר, שכבר נפתחו. לדוגמה, ממערב לשער האשפות, בחפירות בגן העופל, התגלה שער נוסף. כיום יש כניסה רגלית דרכו לעיר העתיקה. שער זה היה חלק מן הביצור של ירושלים במאה השלוש עשרה. השער נחסם בעת בניית החומה הנוכחית ונפתח מחדש על ידי הארכאולוגים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
38	נחל מערות לפני כ-250,000 עד 50,000 שנים, בשלב התיכון של תקופת האבן הקדומה, התקיימו כמה מינים של אדם קדמון ברחבי העולם הישן. אבותינו, האדם המודרני, התפתחו באפריקה ואילו בני זמנם הניאנדרטלים חיו באירופה ומערב אסיה. ארץ ישראל מתייחדת בכך שבה נמצאו שלדים של שני מיני האדם בתקופה זאת. באתר נחל מערות בכרמל נמצא קבר של אישה ניאנדרטלית במערת תנור ואילו במערת הגדי הסמוכה נמצאו קברים של אדם מודרני, שניהם מתוארכים לכמאה אלף שנים לפני זמננו. בתקופה זאת מערות הכרמל והגליל, ונחל מערות בפרט, היו הנקודה הדרומית ביותר בעולם בה נמצאו עצמות ניאנדרטלים והנקודה הצפונית ביותר בעולם בה נמצאו עצמות אדם מודרני. זו העדות הקדומה ביותר למגע אפשרי בין הניאנדרטלים לבני מיננו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
39	מסגד אל ג'זאר בעכו שליט עכו מטעם האימפריה העות'מאנית, אחמד אל ג'זאר ("הקצב") היה ידוע בהטלת מומים בנתיניו, וגם יועצו היהודי, חיים פרחי, לא חמק מגורל זה. איור מאותם הימים מראה את פרחי עומד לצד ג'זאר, כשרטיה על עינו אשר נוקרה על ידי ג'זאר. הדבר לא הפריע לפרחי לסייע בניהול הגנת עכו בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל. העיר עמדה במצור בן קרוב לחודשיים, שבסופו נסוג נפוליאון מן הארץ.	עריכה \| תבנית \| שיחה
40	מראה של חלק מהטרסות העליונות המרכז הבהאי העולמי הוא המרכז המנהלי והדתי של הדת הבהאית. הוא שוכן בצפון ישראל – בערים חיפה ועכו ובסביבותיהן. מבני המרכז הבהאי העולמי וסביבותיהם, ובמיוחד המתחם הבהאי על הר הכרמל ומתחם אל-באהג'ה בעכו, מעוצבים בקפידה, תוך שימת דגש על יופי, אסתטיקה ועיצוב נופי, הנחשבים לעיקרון חשוב בדת הבהאית. אלפי מטרים מעוקבים של אדמה הוסרו ממדרון ההר כדי להשיג שלמות טופוגרפית, סימטרית וחזותית, ובקצה התחתון של הטרסות, הסיטה עיריית חיפה את שדרות בן-גוריון במטר ו-86 ס"מ, כדי שאלה ימשיכו את ציר הטרסות במדויק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
41	גוש הזכוכית העתיק הגדול ביותר בעולם התגלה בישראל בשנת 1959. במהלך החפירות הארכאולוגיות באתר בית שערים, על קרקעיתה של מערה חצובה, התגלה גוש מלבני גדול עשוי זכוכית בלתי שקופה בגוון סגול: אורכו כשלושה מטרים וחצי, רוחבו שני מטרים, עוביו כחצי מטר ומשקלו כ-8.8 טון. הזכוכית הזאת הייתה נושא למחקר בבית החרושת קורנינג שבארצות הברית שיצקו את המראה מחזירת האור לטלסקופ שבמצפה הכוכבים שבהר פאלומר מגוש זכוכית שמשקלו היה 14.5 טון. המערה שנמצא בה הגוש שימשה סדנה לייצור זכוכית בתקופה המוסלמית הקדומה: נבנה בה תנור היתוך גדול שעורבבו בו חומרי הגלם לזכוכית, והובערה בה אש שלובתה לטמפרטורה של מעל 1,000 מעלות צלזיוס במשך שבועות אחדים, עד שהחומרים התרכבו לכדי זכוכית. לאחר מכן הרסו את התנור וניתן היה לשבור מן הגוש גושים קטנים לשם מכירה לסדנאות ייצור כלי זכוכית שהיו בסביבה. במערה זו, סביב גוש הזכוכית הזה, קיימה ממשלת ישראל את ישיבתה ביום 30 במרץ 2008.	עריכה \| תבנית \| שיחה
42	שיירה ממלחמת העצמאות בתולדות מלחמות ישראל היו מקרים, שבהם פתקים שכתבו לוחמים, ונשאו על גופם ברגע מותם, הכילו מסרים, שהפכו לנכסי צאן ברזל. לדוגמה, אורי אילן, שהתאבד ב-1955 בכלא הסורי, השאיר על גופתו פתק, ובו כתב "לא בגדתי, התאבדתי". הרמטכ"ל דאז, משה דיין, ציטט את שתי המילים הראשונות, והפתק הפך למופת של מסירות והקרבה. עוד דוגמה היא השיר ״עלי בריקדות״, שהיה מעין המנון המחתרות. השיר נמצא בפתק, על גופתו של מיכאל אשבל, לוחם האצ"ל, כשהוא נהרג במהלך הפריצה לכלא עכו, בעכו העתיקה, ב-1947.	עריכה \| תבנית \| שיחה
43	מגדל השעון ותוספות אחרות בשער יפו 1908-1918 בשנת 1902, האימפריה העות'מאנית הקימה מגדלי שעון במספר ערים בארץ ישראל, לציון 25 שנה לשלטון הסולטאן, עבדול חמיד השני. אולם בירושלים היא הקימה מגדל כזה רק ב-1907 – על שער יפו, בעיר העתיקה (בתמונה). בסיס המגדל הירושלמי היה ריבועי, ובראשו נקבעו ארבעה שעונים, שפנו לארבע רוחות השמים. השעון המערבי והמזרחי הציגו את השעה באופן המקובל כיום ("שעה אירופית"), בעוד ששני השעונים האחרים הציגו את השעה בשיטה העות'מאנית (שיטת השעות הזמניות). מעל השעונים הוצבו פעמון, סהר וכוכב. עם תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אנשי ציבור ואמנים הפעילו לחץ לפירוק מגדל השעון שעל שער יפו, בטענה שהוא מכוער ולא מתאים לחומות ירושלים. אחד מהאישים האלו היה בוריס שץ, שהבריטים פרקו לו את ביתן בצלאל, בדיוק בטיעון זה. ב-1922, מגדל שעון זה, אכן פורק. אם כי הבריטים הצמידו לשער יפו תא טלפון אדום, בסגנון לונדוני, ובלחץ מכובדים ערבים, הם בנו מגדל השעון חדש, בקרבת החומה, שפורק רק ב-1934. ב-2004 הנפיק השירות הבולאי הישראלי סדרת בולים בשם "מגדלי שעון עות'מאניים בישראל", שכללה בול של מגדל השעון הירושלמי, שפורק כי נחשב למכוער.	עריכה \| תבנית \| שיחה
44	דמותו של האל האוגריתי "אל" על ניצב סכין במוזיאון הלובר התנ"ך מרבה לגנות את פולחן האל הכנעני בעל, אך ממעט להזכיר את אביו – ראש הפנתיאון הכנעני, "אל", המוכר לנו מאפוס אחר של המזרח הקדום – השירה האוגריתית. "אל" מתואר כזקן חכם ורחום שברא את העולם והאדם ועתה הוא שוכן במרומים. הוא כונה "אל ועליון" ו"קונה ארץ" והוצג בצלמיות מאוגרית ומגידו כמלך שב ועבדקן היושב על כיסא כבוד. "אל" נעבד כנראה גם ביישובים כנעניים כגון בית אל, ומספר פרשני מקרא סבורים שהוא "אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" שבשירת מלכי-צדק מלך שלם הכנעני בספר בראשית. בשל נקודות ההשקה הרבות בין תיאוריהם, סבורים רבים מחוקרי המקרא, ובהם ישראל קנוהל, שדמות האל הכנעני השפיעה על תפיסתו המוקדמת של אלוהים ביהדות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
45	סולם הסטטוס קוו לרגלי אחד מחלונות כנסיית הקבר, בעיר העתיקה בירושלים, עומד סולם חסר כל שימוש חומרי או דתי. עד שנת 1831 הוא שימש להבאת מזון לנזירים הארמניים, שהורשו לצאת מהמבנה רק לעיתים רחוקות. מאז חלפו כמאתיים שנה, שבהן סולם זה – המכונה כיום "סולם הסטטוס קוו", ניצב במקומו רק בשל הסכמי סטטוס קוו, בין הכיתות הנוצריות המגוונות, שמפעילות את הכנסייה. הסכם סטטוס קוו אחר, ותיק ומוזר לא פחות, הקשור לכנסייה זו, קובע את נוהל הפתיחה והנעילה של שער הכנסייה: בשנת 1187 הפקיד צלאח א-דין את המפתחות בידי מוסלמים. מאז, כל בוקר, רק לנציג היוונים אורתודוקסים יש זכות לפתוח חלון קטן בשער ובכל יום יש לכיתה אחרת זכות להוציא דרך החלון סולם (לא את "סולם הטטוס קוו", שאותו אסור להזיז ממקומו, אלא סולם אחר). נציג משפחת ג'ודה המוסלמית, שהוא שומר המפתח, נותן אותו לנציג משפחת נוסייבה המוסלמית. נציג נוסייבה עולה בסולם, פותח את המנעול, יורד, פותח את דלתות השער, ומחזיר את המפתח לנציג ג'ודה. כל ערב מתקיים טקס הנעילה בסדר הפוך	עריכה \| תבנית \| שיחה
46	השם שער האשפות מופיע כבר בספר נחמיה פרק ג', וסוברים כי דרכו הוציאו את האפר ואת האשפה מבית המקדש לנחל קדרון. עם זאת, האגדה הירושלמית מספרת כי כאשר כבשו המוסלמים את ירושלים בשנת 640 לספירה, הם גילו כי יושביה הנוצרים נושאים את האשפה הביתית שלהם לדרום-מזרחה של העיר, ומוסיפים אותה להר אשפה גדול. הם מצאו שמדובר במסורת נוצרית ארוכת שנים, שנועדה לכסות את הר הבית וסביבותיו. המוסלמים ניקו את המקום, שיפצו את הר הבית, ורק השם שדבק בשער הסמוך, משמר את זכר הימים ההם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
47	צולל היורד לתוך הבאר שנמצאה באתר בסרט הקולנוע, "גבעת חלפון אינה עונה", שצולם בשנת 1976, ויקטור חסון (שייקה לוי) רודף אחרי סרג'ו קונסטנסה (ישראל פוליאקוב) אל המילואים, כדי שסרג'ו יחזיר לו את הכסף, ששילם לו תמורת מגרש לבנייה, שנמצא מערבית לקו החוף של ישראל. אולם בסקר ארכאולוגי תת-ימי, שבוצע בשנת 1985, הארכאולוגים דווקא כן מצאו סימנים למגורי אדם שם. הם מצאו שרידי שישה יישובים, כ-400 מטר מערבית לחוף, בין עתלית לחיפה. חוקרים איטלקיים העלו השערה, כי היישובים חרבו בגל צונמי אדיר. אולם בכפר הנאוליתי בעתלית-ים ובשאר היישובים האלו לא נמצאו עדויות להרס גדול ופתאומי, וגם השלדים שנמצאו שם אובחנו כמתים ממחלות שונות; לא מפגיעות חפצים קהים. דווקא הארכאולוג הישראלי, אהוד גלילי, הבין שיישובים אלו עברו תהליך שקיעה הדרגתי תחת המים, כפי שכל איטלקי מכיר כיום, מהעיר ונציה. זהו תהליך, בו תכיפות ההצפת היישוב בגאות, ה"אקווה אלטה", עולה מעשור לעשור.	עריכה \| תבנית \| שיחה
48	מסגד עומר המסורת העממית מספרת שכאשר ביקר הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב בכנסיית הקבר בירושלים הציע לו הפטריארך סופרוניוס להתפלל במקום. כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, סירב עומר ויצא להתפלל בחוץ. במקום בו התפלל נבנה מסגד עומר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
49	שני קברי המהנדסים בשער יפו, שבעיר העתיקה בירושלים, מזוהים בוודאות כקברים של גברים ולא של נשים, מפני שבראשם מפוסל טורבן באבן. עד היום נוהגים בטורקיה להניח בראש מצבות של גברים טורבנים, ואילו את מצבות הנשים מעצבים כזרי פרחים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
50	איור של בית המקדש השני העיר העתיקה של ירושלים: בשנת 362, כ-300 שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, לחץ קיסר רומא יוליאנוס הכופר על היהודים להקים את בית המקדש מחדש. חלק מהחכמים התנגדו להקמתו מחדש של בית המקדש וחלקם הסכימו. הבנייה החלה, אך נפסקה עקב רעידת אדמה שגרמה לשרפה גדולה באתר הר הבית. באותה עת נלחם יוליאנוס באימפריה הסאסאנית, ומנהלי הבנייה הרומיים ניצלו זאת להפסקת הבנייה עד שובו. ב-26 ביוני 363 נהרג יוליאנוס בקרב בממלכת פרס ויורשו, הקיסר יוביאנוס שהיה נוצרי, הפסיק את הבנייה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
51	בול בית ציוני אמריקה חנוכת בית ציוני אמריקה בתל אביב הייתה מוקד לחגיגות במדינת ישראל הצעירה. דואר ישראל הנפיק לרגל האירוע, ביום 13 במאי 1952, בול דואר מיוחד שהוקדש ל"חנוכת בית ההסתדרות הציונית בארצות הברית, תל אביב". מעצבי הבול, וילי וינד ויהודה סטרוסקי, שילבו בבול את דמותו של המבנה החדש על רקע נוף גורדי השחקים של העיר ניו יורק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
52	את התפקיד הראשי בסרט העלילתי העברי הראשון באורך מלא, עודד הנודד, שצולם בשנת 1932, שיחק נער בן 13 בשם שמעון פובזנר. פובזנר לא המשיך בקריירת משחק, על אף הצלחתו של הסרט, ולימים היה אחד מבכירי האדריכלים בישראל. בין הפרויקטים הידועים שעיצב – כיכר מלכי ישראל, הנקראת כיום "כיכר רבין".	עריכה \| תבנית \| שיחה
53	סצנה מתוך "תעלת בלאומילך". ראש העיר (נתן וולפוביץ') בתווך בין עוזרו יצחק קוֹסְלָה (אברהם רונאי) וניצב משנה לבקוביץ' (גדעון זינגר) בעת הפקת סרטו השלישי, תעלת בלאומילך, כבר היה אפרים קישון יוצר קולנוע מיומן. בסרט קישון שכלל את השימוש בתפאורה. במונחים של 1969, הצגת רחוב אלנבי כמוצף במים הייתה בעיני הצופים פלא ברמה הוליוודית. לצורך זה, קישון הקים באולפני הרצליה העתק בגודל טבעי של כיכר מוגרבי. היבטים אחרים כגון הזרמת מים לסט הפכו את התפאורה, מההיבט הטכני, לייחודית בקולנוע הישראלי, עד אז.	עריכה \| תבנית \| שיחה
54	דאמו סוזוקי סרט הקולנוע ה"פולחני" Deadlock דובר אנגלית, ועלילתו מתרחשת בארצות הברית. אולם הוא מתת-סוגה איטלקית, בהפקה גרמנית, והוא צולם בישראל. תת-הסוגה היא מערבון ספגטי, דהיינו מערבון בסגנון שהיה מקובל להפיק בידי איטלקים. ומכיוון שבאיטליה, כמו בגרמניה, אין מדבריות, שדומים לדרום-מערב ארצות הברית או למקסיקו, רוב המערבונים האלו צולמו במדבריות בספרד או בקרבת אירופה. (בתמונה‏: הזמר היפני של הלהקה הגרמנית, שהפיקה את הפסקול.) כדי לעודד צילום מערבונים נוספים בישראל, נבנה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, בעיר אילת, מתחם תפאורה בשם טקסס ראנץ'. אולם לבד תוכנית הטלוויזיה, עמק הנהר האדום, ספק אם צולם שם דבר מה נוסף.	עריכה \| תבנית \| שיחה
55	מרכז חב"ד בכפר חב"ד מרכז חב"ד העולמי – 770 נמצא בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, ניו יורק. ההעתק המדויק ביותר של הבניין, על כל חלקיו, נבנה בכפר חב"ד. העתקים מדויקים של חזית הבניין בלבד, נבנו במלבורן, לוס אנג'לס ועוד 40 מקומות בעולם. בירושלים שני צדדי הבניין נבנו בהעתק חזית הבניין.	עריכה \| תבנית \| שיחה
56	האדריכל דב כרמי היה הראשון לזכות בפרס ישראל לאדריכלות בשנת ה'תשי"ז. מאוחר יותר זכה בפרס זה גם בנו רם כרמי בשנת ה'תשס"ב ובתו עדה כרמי-מלמד בשנת ה'תשס"ז, שני אדריכלים ישראלים ידועים נוספים אשר תכננו יחדיו את בניין בית המשפט העליון בירושלים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
57	מושב נהלל שתוכנן על ידי ריכרד קאופמן האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן, שפעל בתקופת היישוב, אחראי לחלק נכבד מהמבנים המפורסמים בתקופתו כגון בית ראש הממשלה וחדר האוכל של קיבוץ דגניה ב', לתכנונם של למעלה ממאה ישובים בישראל ביניהם נהלל וכפר יהושע ואף לבסיס של תוכנית המתאר של תל אביב. למרבה האירוניה דווקא לעצמו לא תכנן קאופמן בית, ואף לא קנה אחד, אלא גר כל חייו בדירות שכורות. האדריכל והמתכנן ריכרד קאופמן תכנן את שכונת רחביה, כך שבפסגתה ייבנה בית כנסת. בפועל נבנתה שם הגימנסיה העברית, ואילו בית הכנסת השכונתי נדחק לקרן זווית. בפסגת שכונת תלפיות, לעומת זאת, תכנן קאופמן אקדמיה לאמנות, אך בסופו של דבר נבנה שם דווקא בית כנסת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
58	סמל משמר הגבול ב-1937 הגיע לארץ צ'ארלס טגארט, ששירת כמפקד משטרת כלכותה, והתמחה בדיכוי מרידות, ובלוחמה בטרור ובגרילה. הוא סייע שלטונות המנדט בהגנה מפני משתתפי המרד הערבי הגדול, הן מקרב ערביי ארץ ישראל והן מאלו, שחדרו לארץ מסוריה ומלבנון. בעצתו הוקמה גדר הצפון, ששימשה מודל לשיטת הגנת גבולות מדינת ישראל עד היום. בעצתו גם נבנו ברחבי הארץ פילבוקסים, כפי שמדינת ישראל עדיין בונה לצורכי הגנה, וכ-60 מצודות, המכונות "מצודות טגארט". מרבית המצודות האלו עדיין עומדות על תילן, ומשמשות כתחנות של משטרת ישראל או מתקנים של צה"ל או המשטרה הפלסטינית. בראש כל אחת משש המצודות, הקרובות ביותר לגדר הצפון, נבנה צריח, שעם קום המדינה, צורתו שימשה השראה לאיור בסמל משמר הגבול.	עריכה \| תבנית \| שיחה
59	הכלי הממונע הראשון שהגיע לשיא החרמון היה דחפור די-9 של חיל ההנדסה הישראלי שפרץ את הדרך לכוחות החי"ר בסוף מלחמת יום הכיפורים במירוץ נגד הכוחות הסורים. צה"ל כבש את הפסגה האסטרטגית ראשון ומנע ממנה ליפול לידי הסורים. כיום נמצאים בפסגה כוחות או"ם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
60	הנפת דגל הדיו הנפת דגל הדיו ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, סיימה את מלחמת העצמאות. הקצין שהניף את הדגל באום רשרש, היה מפקד הפלוגה אברהם אדן, "ברן". הקרוב אלינו בתמונה, בגבו, הוא נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, והרובה על כתפו הוא M1 קרבין, שעדיין נמצא בשירות משטרת ישראל והמשמר האזרחי. משמאל לו, חבוש בכובע מצחיה, ניצב אלכסנדר יולין ("סאשקה פוליטרוק") שבשנות ה-50 של המאה ה-20 הסכים לרגל עבור מצרים, אך הסגיר עצמו לפני שעשה כן. השתתף בטקס גם עוזי נרקיס, קצין המודיעין של החטיבה, ואלוף פיקוד המרכז של צה"ל במלחמת ששת הימים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
61	דוד "דדו" אלעזר בלילה שבין 18 ל-19 במאי 1948 פרצה כיתת פלמ"חניקים קטנה את שער ציון במסגרת קרבות הרובע היהודי במלחמת העצמאות. מפקד הכיתה הצעיר היה דדו, הלא הוא דוד אלעזר, לימים הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל. עם הישמע פיצוץ חומר הנפץ שהפעיל החבלן, זינק דדו אל השער, ובקריאות "אחריי!" פרץ אל העיר העתיקה. לאחר כשלושים מטרים גילה דדו לפתע שהוא לבדו. הסתבר שחייליו היו כה עייפים מימי הקרבות הארוכים, שאפילו הפיצוץ לא העיר אותם. דדו נאלץ לחזור על עקבותיו ולהעיר אותם, ורק אז הושלמה הפריצה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
62	לוח זיכרון לזכר הנעדרים שנמצאו והובאו לקבורה בגן הנעדרים, בית הקברות הצבאי, הר הרצל נכון לשנת 2021, טרם אותר מקום קבורתם של 173 מחללי מערכות ישראל, והרשויות עמלות על תיקון המצב (ראו התמונה). ב-2013 שונה שם המנוח על מצבה בהר הרצל, מ"ישראל מיר" ל"יעקב מאמאן". זאת אחרי שהובהר, כי לא היה בקרבות הרלוונטיים שום חייל בשם "מיר", וזהותו של מאמאן הוכחה במיצוי DNA מעצמותיו והשוואה עם היחיד מעשרת אחיו, שנותר בחיים. מאמאן, שעלה ממרוקו ונפל במלחמת העצמאות, נקבר תחת שם שגוי, כי מילותיו האחרונות היו "ישראל שלי" (ביידיש "ישראל מיר").	עריכה \| תבנית \| שיחה
63	אריאל שרון במרכז התמונה, בשנת 1955 בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, יצא צה"ל למבצע בן נון א', שהיה הניסיון הראשון לכבוש את לטרון. הכוח התוקף כלל את חטיבה שבע, שאך זה הוקמה (1450 לוחמים), מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני הוותיקה (450 לוחמים). בכוח היו לוחמים ברמות ושיטות הכשרה מגוונות: חיילי הצבא הבריטי לשעבר, אנשי פלמ"ח, אנשי חי"ש ואנשי גיוס חוץ לארץ, שאך עלו לישראל. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא ידעו הישראלים, שכוח סדיר של הלגיון העבר ירדני מגן על המקום, ושהכוח המגן נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. צה"ל נכשל, נאלץ לסגת, וספג 74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים. במהלך הנסיגה ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח. הוראה זו שונתה כלקח מקרב זה, להוראה הקבועה, שאין משאירים פצועים בשטח. אחד הפצועים הקשים, שפונה למרות ההוראה, ולמרות אמצעי הפינוי הדלים, היה אריאל שרון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
64	זהרה לביטוב הייתה לוחמת פלמ"ח וטייסת בחיל האוויר הישראלי. התפרסמה במיוחד על רקע סיפור אהבתה ללוחם הפלמ"ח שמואל קופמן, שנהרג ב-2 במאי 1947 בהתפוצצות רימון יד (הסיפור תואר ב-1980 בספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות"). זהרה התאהבה שוב באמנון ברמן, שאותו פגשה בקורס טיס שעברה בארצות הברית, אך חוותה אובדן שני כאשר אמנון נהרג עם הפלת מטוסו ב-7 ביולי 1948. זהרה עצמה נהרגה ב-3 באוגוסט 1948, בהיותה כבת 21, כאשר מטוסה התרסק לאחר ההמראה מירושלים, עם הטייס שהיה עמה, עמנואל רוטשטיין. כקצינה בחיל האוויר, מצאה זהרה את מנוחתה האחרונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, למרות רצונה להיטמן ליד שמואל, אהובה הראשון, בהר הזיתים, שהפך בינתיים לשטח אויב. עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו הבכורה בשמה. הילדה חלתה בסרטן ובסוכות תשכ"ח, חודשים אחדים אחרי שחרור הר הזיתים, נפטרה הילדה בהיותה בת שש. לבקשת יהודה אבן שמואל, אביו של שמואל קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק ובכך, באופן סמלי, הוגשמה שבועת האמונים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
65	בשנים שהייתה ירושלים מחולקת בין ישראל וירדן (1948–1967), נפתחו גדרות התיל שסימנו את הגבול באופן רשמי רק פעם אחת: היה זה ב-22 במאי 1956, כאשר חולָה בבית החולים סַן לואי, שעמד על הגבול, הפילה בטעות את שיניה התותבות מהחלון הפונה אל שטח ההפקר שתחתיו. נזירות בית החולים השיגו את הסכמתם של צה"ל והלגיון הערבי וירדו לחפש את השיניים האבודות, כשאליהן נלווה קצין צרפתי ממשקיפי האו"ם הנושא דגל לבן. השיניים התותבות נמצאו והוחזרו לבעליהן. אחת הנזירות אף הונצחה במצלמתו של צלם המגזין "לייף" דוד רובינגר כשהיא מחזיקה את השיניים בידיה. הסיפור המצולם, “Tale of Some Teeth” ("מעשה בכמה שיניים"), התפרסם ב-2 ביולי והיה כתבתו הגדולה הראשונה של רובינגר ב"לייף". (טעות נפוצה היא לייחס את הסיפור למנזר נוטרדם הסמוך, אולם שם מעולם לא אושפזו חולים, וגם מעולם לא שירתו נזירות אלא נזירים בלבד.)	עריכה \| תבנית \| שיחה
66	הפסל "שרשראות" של עזרא אוריון, הממוקם בגן הפסלים של בסיס תל נוף האטימולוגיה של שמות יישובי ואתרי ישראל מגוונת. אך ספק אם יש אתר נוסף בישראל, מלבד בסיס תל נוף, שקרוי על שם שערורייה. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, האדמות שעליהן עמד לקום הבסיס היו שטחי חול, בבעלות הסוחר וקבלן הבניין, ראובן שיינצויט, ששיווק אותן לאנשים פרטיים. ובכדי להעלות את מחירן, הוא שיקר, וסיפר שהוא עומד לבנות במקום עיר בשם "תל נוף" – על משקל "תל אביב". כאשר נמצאה גוויית נעדר במקום, ושיינצויט נחקר במשטרת המנדט בחשד לרצח, נמצאו בביתו מיקרופונים, שלטענתו נועדו לציתות לשיחות הפרטיות של לקוחותיו, בעת משא ומתן. ומאחר שלקורבן הרצח, המהנדס יעקב צוואנגר, היה עבר עשיר בפעילות פוליטית בין לאומית, חוקית ולא חוקית, דיווחי עיתונות היישוב והעולם על פרשת הרצח בחולות תל נוף היו רבים, ודמו לתסריטי סרטי ריגול. כך התקבע שם השטח כ"תל נוף".	עריכה \| תבנית \| שיחה
67	מערת העטלפים בדיזנגוף סנטר במרכז המסחרי דיזנגוף סנטר, מתחת לרחוב דיזנגוף בתל אביב ממוקם חלל ענק שתוכנן להיות מרכז תרבות, ובו אולם התיאטרון "צוותא 3". התוכנית להפעלת המקום לא יצאה לפועל, כך שהחלל שימש במשך הזמן חניון למשאיות ולאיסוף אשפה. אוכלוסייה גדולה של עטלף פירות מצוי מקננת שם. העטלפים שוהים במשך היום במתחם הענק ובלילה יוצאים לאכול מפירות עצי-הפרי של העיר, כמו שקמה ומיני פיקוס אחרים. במקום ביקרה אף משלחת של הנשיונל ג'יאוגרפיק כדי לסקור את מצבם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
68	כנסיית השילוש הקדוש במגרש הרוסים סחר חליפין שהיה נהוג לפני המצאת הכסף אינו שכיח כיום כבעבר. למרות זאת, בשל מחסור כספי, נחתמה עסקה בשנות ה-60 בין ישראל לברית המועצות, לפיה תרכוש ישראל את מגרש הרוסים בירושלים תמורת שני מיליון לירות בכסף, ומיליון וחצי נוספים בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות העסקה נשלחו לברית המועצות כמויות גדולות של תפוזי ג'אפה, עד שהחוב כוסה במלואו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
69	יואל מוישה סולומון. המושבה העברית, פתח תקווה, הוקמה בשנת תרל"ח (1878) על ידי קבוצת יהודים בני היישוב הישן מירושלים. בשנת תרל"ו נודע לעסקנים מירושלים, שאדמות הכפר אומלבס עומדות למכירה. דוד גוטמן, יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר וזרח ברנט סיירו בנחלה, ושקלו לקנות את כולה. אולם כאשר הגיעו לכפר אומלבס עצמו, הם הזדעזעו ממראה הפלאחים ה"דוויים חסמומים וצהובי הפנים". סלומון נשאר לישון בכפר בעוד שאר הסיירים רכבו ליפו, והביאו את הרופא היווני, ד"ר מזארקי. במשך שלושה ימים ניהל סלומון חקירות, ונודע לו, שהסיבות למחלות של תושבי הכפר היו מי הירקון, שאליהם היו מושלכות נבלות צאן ובקר, והביצות הסמוכות לכפר. הרופא פסק, שמשום שאין ציפורים במקום, "רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה". אולם למרות הכול החליטו הירושלמים לקנות את האדמות, כפי שמתועד בבלדה על יואל משה סלומון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
70	דיזנגוף (מימין) וצ'רצ'יל בביקור רשמי בתל אביב 1921 ב-1921 הגיע וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי, לביקור ממלכתי בתל אביב, וראש העיר מאיר דיזנגוף החליט להרשימו. מאחר שתל אביב הייתה אז בת פחות מ-15 שנה ורחובותיה היו דלים וחפים מצמחייה, הובאו עצים בוגרים מן המושבות הסמוכות, וניטעו באופן זמני בחולות שדרות רוטשילד. צ'רצ'יל עמד נפעם מול "העיר שהתפתחה פלאים", אך פרץ בצחוק למראה העצים הקורסים אחד אחד, כאשר ילדיה הסקרנים של תל אביב טיפסו עליהם כדי לחזות בשר מקרוב. דיזנגוף הנבוך לא ידע את נפשו, אך צ'רצ'יל רק טפח על שכמו ואמר לו: "הקפידו להעמיק שורשיכם, שכן בלעדיהם לא תחזיקו מעמד."	עריכה \| תבנית \| שיחה
71	כרזת פרסום לגן החיות, 1948 בגן החיות של תל אביב, שפעל עד 1980 במקום בו שוכן כיום קניון גן העיר ברחוב אבן גבירול הוחזק אפילו אריה. שאגותיו היו נשמעות מדי יום בבתי המגורים שבסביבה ומפחידות את ילדי השכונה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
72	דבורה ופרח ראובן לרר היה היהודי הראשון שגידל דבורים בארץ ישראל בעת החדשה. את כוורת הדבורים הראשונה הוא הקים בתקופת העלייה הראשונה ב"נחלת ראובן" שהפכה לימים לנס ציונה. נגד לרר הוגשה תביעה על ידי ערבי מיפו שטען כי "הדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדרים ומזיקות לפרי". בית המשפט העות'מאני ביפו קיבל את התביעה וחייב את לרר בתשלום פיצויים בסכום רב. בסיוע הקונסול האוסטרי, הוגש ערעור לבית המשפט העליון בקושטא. העניין נדון שנתיים והוצאות ההליך המשפטי היו גבוהות. לבסוף נפסק כי הדבורים לא מזיקות לצמח, אלא להפך, הן מאביקות את הפרחים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
73	תעלץ סואץ מאז סיום חפירת תעלת סואץ בשנת 1869 מתקיים מעבר של בעלי חיים ימיים בין ים סוף לים התיכון. במעבר זה, שמכונה הגירה לספסית על שמו של פרדיננד דה לספס, המהנדס שיזם את חפירת התעלה, התנחלו בים התיכון כבר למעלה מ-300 מינים שמקורם בים האדום. ביניהם בולטת המדוזה הצורבת חוטית נודדת שמקשה על הרחצה בחופי מישור החוף של ישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
74	שרידי שער העיר יפו מימי רעמסס לפי סיפור עם מצרי המתועד בפפירוס האריס 500, במאה ה-15 לפנה"ס, מאות שנים לפני מלחמת טרויה, נכבשה העיר יפו על ידי המצרים בשיטה הדומה לסיפור הסוס הטרויאני. לאחר שצחותי, אחד משרי צבאו של תחותמס השלישי מלך מצרים, נכשל בכיבוש העיר, הוא שלח שליח לאשת שליט יפו שפיתה אותה לקבל שיירת חמורים נושאי כדי חרס כתשורה לאחר הכישלון. אשת השליט קיבלה את המתנה והכניסה את השיירה לעיר. מיד קפצו חיילים מצרים מתוך הכדים וכבשו את יפו. כיום מרבית האגיפטולוגים סבורים שהסיפור אינו נכון היסטורית ונועד לפאר את תחותמס השלישי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
75	שחזור פיל ישר-חט באתר הארכאולוגי בגשר בנות יעקב נתגלו שרידים פרהיסטוריים מהתרבות האשלית מלפני 780,000 שנה: פיל ישר-חט ולידו בול עץ וגוש בזלת גדול ומסותת ששימשו לציד הפיל על ידי אחד המינים הקדומים של האדם - הומו ארקטוס. גולגולת הפיל שנמצאה נחשבת לשריד העתיק השלם ביותר של פיל שנמצא באתר ארכאולוגי במזרח התיכון, ובול העץ, ששימש כמנוף להפיכת הגולגולת, הוא כלי העץ הקדום ביותר שהתגלה בארץ ישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
76	תפרוסת מערכות המסתור בגליל ובשפלת יהודה ממצאים ארכאולוגיים מן השנים האחרונות אימתו את תיאורו של ההיסטוריון דיו קסיוס לפיו נהגו לוחמי בר כוכבא להגיח ממחילות תת-קרקעיות ולהפתיע את הלוחמים הרומאים. גילוין של מערכות המסתור של בר כוכבא ממחיש כי את המבצרים של תקופת המרד הגדול החליפה בזמן מרד בר כוכבא מערכת מסועפת של מחילות, מנהרות ואולמות תת-קרקעיים, אשר הוכנה במשך שנים, בטרם החל המרד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
77	מוזס וילהלם שפירא מוזס וילהלם שפירא היה אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19. ב-1873 הסתבך בפרשת זיוף, כשמכר למוזיאון בברלין אלפי חרסים, מואביים כביכול, שהתבררו כעבודת זיוף של קדרים בני התקופה. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1883, הודיע כי רכש אוסף של מגילות מתקופת הבית השני שהתגלו במערות באזור ים המלח. הגילוי הרעיש את עולם הארכאולוגיה, ומשך עניין מצד מספר מוזיאונים, בהם המוזיאון הבריטי, שאף הציג שתיים מהמגילות בתערוכה שאליה נהרו אלפי מבקרים, ובהם ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון. שפירא כמעט מכר את המגילות למוזיאון הבריטי עבור סכום עתק של מיליון לירות שטרלינג, אך ארכאולוגים שבדקו את המגילות, בראשם שארל קלרמון-גנו, טירפדו את העִסקה, וטענו כי המגילות מזויפות. שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה בערי אירופה, כשהוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. בשנת 1884 שם קץ לחייו, ביריית אקדח, בחדרו במלון קטן ברוטרדם. המגילות נמכרו בסכום זעום לאספן פרטי, ובהמשך אבדו עקבותיהן. בשנות הארבעים של המאה ה-20 נתגלו מגילות מדבר יהודה במערות בקומראן, וערערו את אחת מההנחות המרכזיות של מלומדי המאה התשע-עשרה ביחס למגילות שפירא – כי לא ייתכן שמגילות קלף ישתמרו במשך אלפי שנים, דבר שגרם למספר חוקרים לטעון כי ייתכן ומגילות שפירא אינן מזויפות והן החמצה ארכאולוגית אדירה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
78	הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק היה חבר בוועדה שקבעה, בשנת 1949, את סמל מדינת ישראל, הוא מנורת שבעת הקנים. הוועדה העדיפה את הסמל המבוסס על עיצוב המנורה המופיע בשער טיטוס, שהציעו האחים שמיר, בו מצוידת המנורה בבסיס רחב, על פני עיצוב אחר של איתמר דוד ושכטר המבוסס על פסיפס מבית הכנסת העתיק ביריחו בו עומדת המנורה על גבי שלוש רגלים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
79	הרודיון בשנת 2006 הכריז פרופ' אהוד נצר כי מצא באתר ההרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום, הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. לטענת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר, במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם שניתצו את הסרקופג, בגלל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. טרם נמצא ממצא אפיגרפי (כתובת חרוטה) כלשהו באתר שיוכיח באופן חד-משמעי, שאכן מדובר בקברו של הורדוס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
80	בנימין מזר החפירה הארכאולוגית הראשונה שהתבצעה במדינת ישראל לאחר קבלת עצמאותה התבצעה בידי החוקר בנימין מזר שחפר בתל קסילה לאחר שבשנות ה-40 של המאה העשרים נמצאו על פני הקרקע במקום, באקראי, שני אוסטרקונים כתובים עברית מתקופת הבית הראשון. מזר הגיע למקום באוקטובר 1948 מטעם החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ומוזיאון תל אביב. כיום נמצא התל, בו ממצאים רבים מן התרבות הפלשתית בתחום מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
81	צילום חזית קבר יהושפט שצילם זלצמן ב-1854 חלוץ התיעוד הארכאולוגי באמצעות צילום היה הצרפתי אוגוסט זלצמן. בשנת 1853 יצא זלצמן לארץ ישראל, וצילם שם יותר מ-200 תמונות, רובן של אתרים בירושלים וסביבתה, על מנת לתעד את תגליותיו של פליסיאן דה סוסי שביקר בירושלים ב-1850 וספרו על ארץ ישראל התקבל בצרפת באי-אמון. בכך היה זלצמן חלוץ בתיעוד ארכאולוגי באמצעות הצילום. (בתמונה נראה צילום חזית קבר יהושפט שצילם זלצמן ב-1854).	עריכה \| תבנית \| שיחה
82	בלב העיר עפולה מצוי תל הכולל עשר שכבות המעידות על יישוב כמעט רציף של העיר למן התקופה הכלכוליתית המאוחרת ועד לתקופה האיובית במאה ה-13. התל, ששטחו כשלושים דונם, נחפר על ידי הארכאולוג אלעזר ליפא סוקניק בשנים 1926, 1931, ו-1937 ולאחר מכן בידי ארכאולוגים נוספים בשנות ה-50. כיום האתר פתוח לכל, והשרידים הנראים לעין כוללים סרקופגים מעוטרים, בני המאה השנייה עד המאה הרביעית לספירה ששימשו בשימוש משני כקירות במבנה צלבני שהיה השכבה העליונה בין עשר שכבות התל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
83	פלינדרס פיטרי מדע הארכאולוגיה נוצר רק בסוף המאה ה-19, כאשר הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי חפר בשנת 1890 את תל חסי שבשפלת ארץ ישראל. עד לחפירה זו הארכאולוגים התעניינו יותר בממצאים ארכאולוגים מעניינים לצורך הצגה במוזיאונים. התנהגותם דמתה יותר להתנהגות אינדיאנה ג'ונס. ידוע הסיפור על האגיפטולוג הצרפתי אמיל אמלינו שגילה באבידוס שבמצרים העליונה כ-3,000 כדי אבן מפוארים שלמים מהממלכה הקדומה שושלות 3-1 (המאה ה-30 לפנה"ס-המאה ה-27 לפנה"ס). אמלינו בחר מתוכם את הכדים היפים ביותר עם כתובות חרותות על גביהם, את יתרת הכדים ניפץ לרסיסים כדי למנוע מאחרים להשיגם. פיטרי הקפיד על תיעוד ורישום מדויק של כל ממצא, התעניין גם בשברי הקרמיקה, הבחין בשינויים הדרגתיים שחלו בכלים עם הזמן, והבין שכלי החרס הם כלי התיארוך הטוב ביותר. הוא גם קבע את עיקרון ההשתכבות בתל, האומר ששרידים מעשי ידי אדם מצטברים בתל לפי סדר מסוים, כאשר השרידים המאוחרים הם מעל השרידים הקדומים, וכל שרידי תקופה של התיישבות מסוימת נותרים בתל כ"שכבה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
84	הדקאפוליס הייתה קבוצה של עשר ערים הלניסטיות שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי. להוציא את דמשק, שכנו רוב ערי הדקאפוליס באזור מצומצם יחסית בירדן וצפון מזרח ארץ ישראל. מתוך רשימת הערים שתיים הפכו לערי בירה - דמשק ופילדלפיה, היא עמאן, שתיים - גרשה (ג'רש) וסקיתופוליס (בית שאן) הן ערים מיושבות, ובהן אתרים ארכאולוגיים, והיתר הן ערים חרבות עם אתרים ארכאולוגיים שנחשפו בחלקם, ובחלקם מתבצעת עבודת חשיפה שוטפת. הממצאים הארכאולוגיים כוללים גם, כמקובל בערים רומיות, ובניגוד למקובל באזור, תיאטראות ומקדשים לאלים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
85	מוזיאון "המזגגה" בקיבוץ נחשולים כולל ממצאים רבים מתל דור העתיקה, אך פעיל במיוחד בנושא הארכאולוגיה הימית. שרידי העיר דור נמצאים בחלקם מתחת למים, וכן מצויות במקום ספינות טרופות רבות, שהן "קפסולות זמן" - מכלול חד זמני שלא הופרע מעולם על ידי אדם, כאשר הממצאים שמוצאים בהן מראים בדיוק באילו כלים השתמשו בזמן נתון. להבדיל מארכאולוגיה ביבשה, שבה שרידי העבר מתערבבים זה בזה, והממצאים משקפים תקופות שונות לאורך ההיסטוריה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
86	הסירה מגינוסר היא סירת עץ שהתגלתה באקראי בשנת 1986 בין קיבוץ גינוסר למושבה מגדל, כאשר מי הכנרת היו בשפל. אופיה של הסירה ובדיקה באמצעות פחמן 14 איפשרו לתארכה לתקופה שבין שנת 50 לפנה"ס ועד שנת 70 לספירה. הסירה מוצגת במוזיאון בית יגאל אלון בגינוסר. גילוי הסירה ותיארוכה לתקופתו של ישו עורר עניין רב בעולם הנוצרי, וזאת בשל ריבוי האמירות בברית החדשה הקושרות את ישו ואת תלמידיו אל הכנרת ואל הדיג. הסירה זכתה גם לכינוי "סירתו של ישו", אף כי לא נמצא קשר בין כלי השיט הספציפי הזה אל ישו או אל מאמיניו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
87	המאבקים המתוקשרים בין הארכאולוגים ובין החרדים הדואגים לכבוד המת, אינם תופעה בת הזמן האחרון. הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי שחפר בקברי המלכים בירושלים בשנת 1863, העלה עליו את חמת הקהילה היהודית, שפנתה אל אישים כמשה מונטיפיורי, בני משפחת רוטשילד, ואדולף כרמיה, והפעילה קשריה אצל הממשל, על מנת שדה סוסי יחדל מחפירותיו. דה סוסי נאלץ להפסיק את עבודתו, אך הצליח לשלוח את ממצאיו, ביניהם סרקופג שכיום סבורים שהוא ארון הקבורה של הלני המלכה, אל מוזיאון הלובר בו הם מוצגים כיום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
88	הפקולטה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה בתקופת המנדט הבריטי על הר הצופים, ובראשה הוצב הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק. החוקר הצעיר נחמן אביגד הצטרף לסוקניק, והשניים קבלו חדר קטן ובו שולחן ושני כיסאות, והתבקשו לפעול בתקציב זעום. הם עמלו שנה אחרי שנה, עד שהגיעו לכדי אוסף נאה, ששוכן לבסוף בבית קבע בקמפוס. במבנה נפתח אף מוזיאון ארכאולוגי, שנקרא 'בית נכות לעתיקות היהודים'. עם נטישת הר הצופים במלחמת העצמאות נאלצו סוקניק ואביגד לזנוח את האוסף, שאת רובו לא ניתן היה להוריד מההר. האוסף התפזר ואבד, והשניים מצאו עצמם שוב, הפעם בשכונת רחביה, בחדר קטן, שולחן ושני כיסאות, מתחילים הכל מהתחלה...	עריכה \| תבנית \| שיחה
89	כבר במאה ה-19 הביעו ארכאולוגים עניין רב בגבעת עיר דוד שבירושלים. חוקרים כמו צ'ארלס וורן וקונרד שיק ניהלו בה חפירות חשובות, שחשפו רבות מצפונותיה של הגבעה הקטנה. בשנות ה-60 שכרו הירדנים, ששלטו באותה עת במזרח ירושלים, את שירותיה של הארכאולוגית הבריטית הנודעת, קתלין קניון, להשלמת החפירות במקום. קניון ניהלה חפירה מקיפה, שאת תוצאותיה פרסמה בדו"ח עב כרס. בתום הדו"ח ציינה קניון כי "החפירה בעיר דוד הסתיימה, ולא נותר לגלות בה עוד כל דבר חדש." מאז איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים ניהלה מדינת ישראל חפירות רבות בעיר דוד, שהעלו ממצאים יקרים מפז ושינו לחלוטין את הידע על אודות עיר דוד לאורך ההיסטוריה. תאוריות הועלו והופרכו, וכיום איש אינו מעז לטעון כי לו המילה האחרונה בעיר דוד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
90	בעת העתיקה נהגו לקבור מתים עם מנחות, תכשיטים, קמעות ומטבעות, בשל האמונה כי המת ימשיך את חייו בעולם הבא, ויהיה זקוק שם לרכוש ראשוני כדי להסתדר. הימצאותם של הפריטים בעלי הערך במערות קבורה משכה שודדי עתיקות, שלא בחלו אף בהשלכת עצמות המתים אל מחוץ לקברם. הציבור ניסה למנוע את הדבר על ידי קביעת דלתות אבן כבדות ואבני גולל בפתחי מערות הקבורה, אך השודדים יכלו גם להם. במערת קבורה בנחל קדרון שבירושלים ביקש אדם לפני כ-2500 שנה להציל את עצמו מפני שוד קברים, ולכן חקק מראש על המשקוף הודעה לשודדים: "אין פה כסף וזהב, כי אם עצמותיו ועצמות אמתו אתו." האיש, הידוע כ"יהו אשר על הבית", אף הוסיף קללה: "ארור האדם אשר יפתח את זאת"! זה, אגב, לא עזר לו, שכן הארכאולוגים מצאו את קברו כשהוא ריק לגמרי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
91	מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בישראל, המוכרת וידועה כבר למעלה מ-1800 שנה, ואף מוזכרת בתוספתא. למרות זאת ישנו "חור שחור" של 300 שנה, בין המאה ה-16 למאה ה-19, בהן לא ידע איש היכן היא. האחרון שהזכיר אותה היה רבי משה באסולה בשנת 1522, ולכן נראה כי פתחה הוסתר במכוון זמן קצר לאחר מכן, ב-1538, עם הקמת חומות ירושלים בידי סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית. ההשערה היא כי הסולטאן הורה על העלמת המערה, כדי למנוע הסתננות של אויבים דרכה לירושלים בעת מלחמה. מאז ועד היום נפתחה המערה ונסגרה חליפות לקהל מסיבות ביטחוניות ובטיחותיות שונות. נכון לשנת 2009 היא פתוחה באופן רציף.	עריכה \| תבנית \| שיחה
92	באחת מהחפירות הארכאולוגיות הראשונות שנערכו בארץ ישראל, חפרה בשנים 1928-1930 משלחת בראשות פלינדרס פיטרי בתל אל-פארעה שבנגב המערבי. פיטרי חד-העין שם לב לדמיון שבין המשטח החולי שהקיף את התל משלושה עברים ובין משטחים דומים בהם חפר במערב הנילוס במצרים העליונה וחשף בהם אלפי קברים. הוא הביא את מנהלי העבודה המצרים שחפרו איתו במצרים. לאלו הייתה שיטה פשוטה ויעילה לאיתור קברים. הם סרקו את השטח כשהם הולמים בקרקע בכוח במוטות ברזל כבדים (לומים) וזיהו את מקום הקברים לפי התחושה בידיהם וההד החוזר מהקרקע. כך חשפו פיטרי ועובדיו קברים רבים סביב התל, שהעידו על קבורה רציפה מהמאה ה-17 לפני הספירה ועד המאה השנייה לספירה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
93	בשנת 1942 יצא, במסגרת מאמצי מיגור מחלת המלריה, ד"ר צבי סליטרניק לחפש אחר מוקדי קינון של יתושי האנופלס, מעבירי המחלה, באזור מפעלי האשלג הסמוכים לים המלח. במהלך חיפושיו היפנו הבדואים המקומיים את תשומת לבו למספר מערות חסומות באבני גולל מעל קומראן. סליטרניק טיפס אל פתח המערה המפורסמת, שלימים נמצאו בה המגילות הגנוזות הראשונות, והזיז את האבן מעל פתחה. המערות אכן התגלו כמוקדי קינון של היתושים וסליטרניק החל מיד לרסס על מנת להדבירם. במהלך עבודתו הבחין כי בתוך המערה מאוכסנים כדי חרס רבים המכילים גווילים, אולם הוא לא הביע עניין רב בתגליתו ועזב את המערה בתום מלאכת הריסוס. רק לאחר שנים, כאשר היה נוכח באחת ההרצאות של פרופסור יוחנן אהרוני, הבין שהיה האדם הראשון שחשף את המגילות הגנוזות מבלי לדעת מה נמצא לפניו. יתרה מזאת, בזכות הזזת אבן הגולל גרם סליטרניק, ארבע שנים מאוחר יותר, לכניסת אחת העזים הבדואיות לתוך אותה מערה מפורסמת, דבר שאפשר את גילוי מגילות ים המלח הראשונות‏.	עריכה \| תבנית \| שיחה
94	ציור של סרטן, חלק מגלגל המזלות שברצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בנערן הפסיפס בבית הכנסת בנערן נתגלה במקרה, בעקבות הפצצה עות'מאנית על עמדה של הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהפסיפס נחקר בשנת 1921 על ידי הכמרים הדומיניקנים לואי-איג ונסאן וב' קוריר - הוא נשכח. הפסיפס התגלה מחדש רק ב-1970 לאחר שבמהלך אימון של צה"ל במקום, נתבקש חייל לחפור שוחה והופתע לגלות את הפסיפס מן המאה השישית. רצפת הפסיפס עצמה כוללת תשע כתובות הקדשה בארמית וציורים של ארון קודש, מנורת קנים, עיטורים מעולם החי והצומח וגלגל מזלות (בתמונה‏: מזל סרטן) ששמות החודשים בו כתובים בעברית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
95	ציור המתאר צליבה על פי המסורת הנוצרית לפי עדויות כתובות רבות, צליבה הייתה שיטת הוצאה להורג נפוצה מאוד במקומות רבים במרכז אסיה, במזרח התיכון, באירופה ובצפון אפריקה, במשך כאלף השנים בהן שלטו באזורים אלה היוונים והרומים עד להתנצרותם של האחרונים. דוגמאות לעדויות אלה הן התגובות למרד של ספרטקוס, כשנצלבו כ־6,000 עבדים לאורך הוויה אפיה, ולמרד בר כוכבא, כשלפי אגדות החורבן, הועמדו מספיק צלבים כדי להקיף אזור של 18 מיל (במידה התלמודית). אולם, ישנה רק עדות ארכאולוגית אחת ויחידה לקיום מנהג הצליבה: שלדו של יהוחנן בן חגקול שנמצא במערת קבורה בגבעת המבתר שבירושלים, כשמסמר בצורת ח נעוץ בעצמות קרסוליו ונושא שאריות של עץ זית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
96	קטר קיטור משוחזר בסמוך לתחנת הרכבת ההיסטורית גשר עם השלמת מסילת רכבת העמק, הוכרזה תחנת הרכבת גשר כתחנת הרכבת הנמוכה ביותר בעולם (246 מטר מתחת לגובה פני הים). ברבות הימים הוקם בסדום, בגובה 400 מטר מתחת לפני הים, מסוף מטענים לרכבות שנטל את התואר מתחנת גשר (אם כי היא עדיין נותרה תחנת הנוסעים הנמוכה בעולם). הרכבת עם מנוע האווירון בשנת 1916 שברה רכבת העמק את שיא המהירות בנסיעה על מסילה צרה (רוחב 105 סנטימטר). מנוע של מטוס שיצא מכלל שימוש הושאל מטייסת מטוסי קרב של הצבא הגרמני שחנתה בקרבת מרחביה והורכב על גבי קרון. במקרה ייחודי ויוצא דופן הגיע קרון הרכבת למהירות של 100 קמ"ש, מהירות שיא גם ביחס לכלי תחבורה אחרים באותה התקופה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
97	יוסף_ביי_נבון תחנת הרכבת יצחק נבון, שבשכונת רוממה, בירושלים, קרויה על שם יצחק נבון, נשיא מדינת ישראל החמישי. זאת למרות שקשה לקשר בין פועלו של יצחק נבון להקמת תחנה זו, להקמת קו הרכבת החדש לירושלים או רכבת ישראל בכלל. ייתכן שאחד השיקולים להנצחת יצחק נבון דווקא במפעל זה היה אזכור ברמיזה של קרוב משפחתו, יוסף נבון (בתמונה). יוסף ביי נבון היה היזם של מסילת הרכבת הישנה לירושלים, בסוף המאה ה-19.	עריכה \| תבנית \| שיחה
98	תחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע עם הקטר 70414 בתצלום עם אפקט, שנראה כאילו הוא תצלום ישן. אחת מפנינות התיירות של באר שבע היא תחנת הרכבת הטורקית המושבתת, בה נמצא הקטר 70414 – קטר קיטור גדול, כמו זה שבפזמון המפורסם שיר הקטר. הפזמון מספר על קטר חזק ויעיל, מתחנת הרכבת של באר שבע, שהזדקן, נחלש וננטש. הקטר המוצג לקהל אינו ממש אותו קטר מהשיר. כל קטרי הקיטור הגדולים שהיו בישראל נגרטו לאחר שיצאו משימוש. עיריית באר שבע יבאה את הקטר מאספני רכב בבריטניה. גם המספר המקורי של הקטר המוצג שונה ל-70414, כדי להתאימו לפזמון. למעשה, גם תחנת הרכבת מהשיר היא בכלל לא התחנה הטורקית המושבתת, שליד העיר העתיקה של באר שבע. בוידאו קליפ המקורי של שיר הקטר, משנת 1958, מופיעה תחנת תחנת הרכבת באר שבע – צפון / אוניברסיטה (לפני שהוקמה בסמוך לה אוניברסיטת בן-גוריון). תחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע הושבתה עוד בשנת 1927. בשנות ה-50 של המאה ה-20, כשחיים חפר כתב את שיר הקטר, תחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע הייתה מקום כה דל פעילות ושקט, עד שצה"ל הציב שם בסיס של יחידת ההאזנות של חיל המודיעין, שהקשיבה למתרחש בכל חצי האי סיני, במהלך מבצע קדש.	עריכה \| תבנית \| שיחה
99	מכבי ירושלים דרבי מול בית"ר ירושלים. 1950. כשבניית אצטדיון ימק"א (בתמונה), בירושלים, הסתיימה, בשנת 1933, המגרש נחשב למודרני, משוכלל ונוח. אולם כעבור חצי מאה הוא כבר היה מיושן. במשך השנים אירח האצטדיון אירועי ספורט חשובים רבים, בעיקר משחקי כדורגל, שהבולטים בהם היו הדרבי של ירושלים. באצטדיון שררה אווירה ייחודית של מטען תרבותי ונוסטלגי רב מחד (האצטדיון כיכב בשני מערכונים נפרדים של הגשש החיוור והוא מופיע גם בקומיקס רב המכר, אהלן וסהלן), ושל עזובה ואמצעים פרימיטיביים מאידך. מגרש הכדורגל שבאצטדיון היה קצר במטר וחצי מהתקן הבינלאומי, ומכיוון שנמכרו כרטיסים רבים יותר ממקומות הישיבה הממוסדים, כמעט תמיד היו צופי כדורגל, שישבו על העצים שבצד המגרש. בטריבונות הבלויות שרר ריח חזק של שתן, משום שרבים מן הצופים לא טרחו להגיע אל חדרי השירותים. סביב האצטדיון הייתה חומת אבן גבוהה שבראשה גדר תיל, ובמלט הנדבך העליון שלה ננעצו שברי זכוכית. עליבותו של האצטדיון הייתה אנטיתזה למבנה ימק"א ירושלים המפואר, שבחצרו שכן. בשנת 1991 עזבו ביתר ירושלים והפועל ירושלים את האצטדיון, שהיה מגרשן הביתי, ועברו אל אצטדיון טדי. בעשור הראשון של המאה ה-21 נבנה על שטח האצטדיון מתחם מגורים יוקרתי. אך קטע קטן מחומת מגרש הכדורגל נותר כהנצחה לאצטדיון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
100	בית האונייה בית האונייה, אחד המפורסמים מהמבנים לשימור של העיר הלבנה בתל אביב, שמיניאטורה שלו מוצגת במיני ישראל, נבנה בלא היתר בנייה. בנייתו החלה בשנת 1934, אולם תוכניות הבנייה הוגשו לאישור העירייה רק ב-1935, ולמרות שגם אז הן לא אושרו, הבנייה נמשכה בלא מפרע. התוכניות (שלא שרדו) הציגו בניין בן שלוש קומות, בהתאם לחוק עזר עירוני שהיה אז, אולם בית האונייה התנשא לגובה של שש קומות. כשנה לאחר סיום הבנייה דרשו פקחי העירייה מהיזם, שיהרוס לפחות את הקומות העליונות, והוגשה תביעה נגדו. אך לאחר משא ומתן עם ראש העיר, מאיר דיזנגוף, הוחלט להותיר את המבנה במתכונתו הנוכחית.	עריכה \| תבנית \| שיחה

בחזרה לפורטל

קטעי "הידעת?" נוספים

1 עד 100 (100%)

101 עד 200 (8%)

201 עד 300 (0%)