שריפת הענק שכילתה את רוב העיר אדו (היום ידועה בשם טוקיו) בשנת 1657 זכתה לשם השריפה הגדולה של מאירקי על פי המסופר השריפה החלה כאשר כוהן שינטו יפני ניסה לבצע טקס גירוש שדים מקימונו שעל פי החשד היה מקולל ותחת השפעה של רוחות רעות. הקימונו - כך נאמר - גרם למותן של 3 נשים צעירות כולן מתחת לגיל 20, הן קיבלו את הקימונו לרשותן אך מתו בטרם הספיקו להשתמש בו. בטקס גירוש שדים ניסה הכוהן להצית את הקימונו אך בטרם הספיק לקרב את האש לבגד פרצה רוח עזה למקדש וליבתה את האש שאחזה בקירות העץ של המבנה והתפשטה כאחוזת דיבוק בבתי הרחוב הרובע והעיר, האש השתוללה במשך 3 ימים מלובה על ידי רוחות חזקות באופן בלתי רגיל, כילתה את רוב בתי אדו שהיו בנויים מעץ ונייר ובנויים בצפיפות שאפשרה ללהבות לזנק מבית לבית וגבתה את חייהם של למעלה מ-100,000 איש. האסון נחשב לחמור ביותר בהיסטוריה של טוקיו עד לשריפת העיר בהפצצות חיל האוויר האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1927 החליטו נתן אקסלרוד וירושלים סגללצלם את הסרט העלילתי העברי הראשון. עלילת הסרט, "החלוץ", תיארה את חייו של חלוץרעב ללחם הפוגש בת איכריפהפייה ומגשים את חלומותיו. סגל מימן את ההפקה, אקסלרוד צילם, והבמאי היה אלכסנדר פן. סגל ביקר באתר הצילומים ברחובות וגילה כי בת האיכר שאמורה הייתה לרכוב על סוסה אצילית, מצולמת על סוסת עבודה בהריון מתקדם. חוסר המקצועיות הרתיח אותו והוא הפסיק את הצילומים. כך זכה הסרט עודד הנודד, שצילם אקסלרוד בשנת 1932 לתואר "הסרט העברי הראשון". מן הסרט "החלוץ" נותר קטע בן 25 דקות, שעלה באש בדליקה שהייתה במשרדו של סגל ב-1965.
סוער הוא מהלך ההיסטוריה של מדינת האיגרנדה שבים הקריבי, שידעה תהפוכות שינויי ממשל ושלטון תכופים. על שליטי האי, החפצים לשמור על מעמדם, לשמור בעין בוחנת על המתרחש סביבם. בשנת 1958 קיבל המינהל האדמיניסטרטיבי הבריטי באיים מעמד אוטונומי, והפך לחלק מהישות המדינית שנקראה "הפדרציה של איי הודו המערבית". פדרציה זו קיבצה כמה מושבות בריטיות בקאריביים בניסיון להשיג עצמאות מבריטניה, אך פורקה עקב בעיות פנימיות בשנת 1962. בשנת 1967 קיבלה גרנדה אוטונומיה מלאה בענייני פנים, וב-7 בפברואר1974 קיבלה עצמאות מדינית מלאה. לאחר קבלת העצמאות הצטרפה הרפובליקה הגרנדית לחבר העמים הבריטי, ואימצה את מודל המונרכיה החוקתית. ראש ממשלתה העצמאי הראשון של גרנדה היה אריק גיירי שמיד החל לנקוט בצעדים שנועדו להבטיח את שליטתו כדיקטטור. זיוף תוצאות של הבחירות ב 1976 והאשמות בדבר הפרה שיטתית של זכויות האדם הביאו לתסיסה ולהקמת מחתרתמרקסיסטית. עובדות אלו לא הרתיעו את גיירי שהפנה את תשומת לבו לאיום שטמון בתופעת העבמ"ים שעל פי תפיסתו לא זכו לתשומת הלב הראויה. בחודש מרץ 1979 יצא גיירי את גרנדה על מנת לנאום בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות על הסכנות שפעילות העבמ"ים מציבות בפני האנושות. ולעודד שיתוף פעולה בינלאומי כנגד הסכנה. את העדרו ניצלו המורדים תפסו את השלטון ללא שפיכות דמים או התנגדות משמעותית, ובתמיכה המונית של אזרחי גרנדה. גיירי נותר כגולה חסר השפעה בארצות הברית ומבלי שהצליח לגייס תומכים כנגד סכנת העבמ"ים.
למרות שמו המרמז על שושלתמלכים, למלך שוודיהקרל השביעי, שמלך במאה ה-12, לא קדמו מלכים בשם קארל. ששת ה"קרלים" הקודמים היו דמויות בדיוניות בספרו של הסופר השוודי יוהנס מגנוס, בן המאה ה-16, אשר כתב בספרו "Gothorvm sveonvmqve historia" היסטוריה בדיונית לחלוטין של ממלכת שוודיה, כביכול מאז גירוש אדם וחוה מגן עדן. הטעות השתרשה לדמותו ההיסטורית האמיתית של קרל סוורקסון, ועל כן הוא מכונה קרל השביעי על ידי ההיסטוריונים. מלכי שוודיה לא השתמשו במספר סידורי של השליט עד המאה ה-16.
התמונה הרשמית של אלברט איינשטיין מהארכיון של פרסי נובל
בהסכם הגירושים של אלברט איינשטיין ממילבה מאריץ', שנחתם ב-1919, נכתב שאם יזכה אלברט בפרס נובל לפיזיקה יעבור הכסף למילבה. כעבור שנתיים דנה ועדת הפרס במועמדותו של איינשטיין, אך החליטה שעבודתו תאורטית מדי, והפרס לא חולק באותה שנה. בשנה הבאה גבר הלחץ הציבורי והתקשורתי, והוועדה נאותה להעניק לו את הפרס רטרואקטיבית, לשנת 1921, אך בנימוקיה צוינה רק עבודתו על האפקט הפוטואלקטרי, ולא על פיתוח תורת היחסות, עבודתו העיקרית, שאותה חברי הוועדה לא הבינו. בעת ההכרזה היה איינשטיין בדרכו לביקור ביפן והוא כלל לא טרח להגיע לטקס בסטוקהולם. כשהועבר לו הפרס, בסך 32,000 דולר, הוא הפקיד רק חלק מהסכום בחשבון הבנק של מילבה, ואילו שאר הכסף שהושקע בארצות הברית איבד את מרבית ערכו בתקופת השפל הגדול.
אירוע יוצא דופן הביא את הרב והפוסקיהושע לייב דיסקין (המהרי"ל דיסקין) לעזוב את משרת הרבנות בבריסק ולעלות לארץ ישראל. אישה צעירה בבריסק תבעה גט מבעלה, והלה הסכים בתנאי שתשלם לו סכום כסף גדול כ"פיצוי" ותפקיד את הסכום אצל המהרי"ל. הגט ניתן, אך אשת הרב, שזעמה על הסחיטה, החזירה לאישה את הכסף. הבעל הגרוש תבע את המהרי"ל אצל השלטונות, והוא נאסר באשמת מעילה. מה שהציל אותו משליחה לעבודת פרך בסיביר היה שוחד גדול לסוהרים, שבזכותו ברח עם אשתו מרוסיה והשתקע בירושלים. שם הפך למנהיג עדת הפרושים והנהיג חרם נגד המשכילים והמחדשים.
ליאון טרוצקי ששמו האמיתי לב (לייב) דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין היה מהפכןרוסי-יהודי, הוגה דעותקומוניסטי, מנהיגסובייטי, פושע מלחמה ומייסד הצבא האדום. הוא ברח לאוסטריה במהלך מלחמת העולם הראשונה, והעביר את זמנו במשחקי שח-מט בקפה סנטרל שבעיר וינה. רבים ממכריו בווינה חשבו אותו לאדם שקט, מסוגר ולא מזיק. בחודש מרץ 1917 נודע לשר החוץ האוסטרי שמהפכה כנגד שלטון הצאר פרצה ברוסיה אך הוא התקשה להאמין לדברים ואמר בלגלוג: "רוסיה היא לא מקום בו פורצות מהפכות, ומי בכלל יעשה מהפכה ברוסיה? אולי האדון טרוצקי מקפה סנטרל?"
צ'רצ'יל מסמן "וי" בידיו לפני המונים בבית הממשל בלונדון ב-8 במאי1945, היום שבו הודיע על סיום המלחמה באירופה.
על אף שוינסטון צ'רצ'יל גילם באישיותו את עוז הרוח הבריטי שהביא לניצחון במלחמת העולם השנייה, הובסה מפלגתו השמרנית של צ'רצ'יל בבחירות שנערכו בסמוך לניצחון במלחמה, בשנת 1945. הוא הוחלף באמצע ועידת פוטסדאם, שבה נקבע סדר היום בעולם שלאחר סיום המלחמה. היסטוריונים רבים מאמינים כי העם הבריטי סבר כי האיש שהוליך את העם באומץ בעת המלחמה, ייכשל בהולכתו בעת שלום. קלמנט אטלי, איש הלייבור, מונה לתפקיד ראש הממשלה. על בחירתו של אטלי הגיב צ'רצ'יל באמרה המפורסמת "מכונית ריקה הגיעה לרח' דאונינג 10 (מעון ראש הממשלה) וממנה יצא קלמנט אטלי", בהדגישו את אפסותו של ראש הממשלה החדש בעיניו.
האוריינט אקספרס הייתה רכבת נוסעים מהודרת, שפעלה במשך קרוב למאה שנה בין פריז שבצרפת לאיסטנבול שבטורקיה. עד הפעלת הקו הייתה הנסיעה בין אירופה לאימפריה העות'מאנית איטית ומסובכת כיוון שבכל מדינה הייתה רשת מסילות ברזל נפרדת לאורך המסלול. הנוסעים נאלצו לרדת מהרכבת במעבר הגבול ולעבור לרכבת אחרת. גם לאחר פתיחת קו האוריינט אקספרס ב-1883 עדיין נאלצו הנוסעים לרדת פעמיים מהקרונות במהלך הנסיעה ולהשתמש במעבורות לחציית מעברי מים. בפעם הראשונה בחציית נהר הדנובה, ובפעם השנייה בחציית הים השחור לאחר שהרכבת עצרה בתחנה הסופית בוורנה שבבולגריה. רק ב-1906 נסלל קו רציף לאיסטנבול, "סימפלון אוריינט אקספרס" שעבר במנהרת סימפלון מתחת להרי האלפים.
אזהרת מירנדה הנפתחת במילים: "יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט", מושמעת לכל חשוד בארצות הברית לפני שהוא נשאל אודות ביצוע מעשה פשע. השוטרים שעצרו את ארנסטו מירנדה בשנת 1963 בחשד לחטיפה, שוד ואונס, לא הקריאו לו את זכויותיו, והוא הורשע בבית המשפט על סמך הודאתו. החובה להקריא את אזהרת מירנדה לחשודים, שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין מירנדה נגד אריזונה, לא עזרה למירנדה עצמו שהורשע במשפט חוזר על סמך ראיות אחרות. לאחר שחרורו, עסק מירנדה במכירת כרטיסים עם חתימתו שעליהם מודפסת "אזהרת מירנדה". מירנדה מת כתוצאה מדקירת סכין בשנת 1976. החשוד במעשה בחר להשתמש בזכות השתיקה לאחר שהוקראה לו אזהרת מירנדה. הוא שוחרר ונמלט למקסיקו
אום כולתום, זמרת ומוזיקאיתמצרייה, התחילה את הקריירה כזמרת בהיותה ילדה, לאחר שלמדה לשיר מאביה האימאם, שנהג לשיר שירי דת מסורתיים בחגים ובחתונות. לאחר שגילה אביה את כישרונה בשירה, הגניב אותה בגיל 12 מחופשת כנער ללהקה שאותה ביים, מאחר שהופעתה של בת על במה נחשבה מביישת. באותה תקופה תחום הזמרה לא נחשב במצרים כמקצוע מכובד, בעיקר עבור אישה. אך עם הזמן צברה מוניטין בכפרים ובערים שבאזור הדלתה, עוד בהיותה נערה. בשנות ה-20 עברה לקהיר, מרכז עולם הבידור במצרים, שם סגנונה נחשב תחילה מיושן ופשוט. עם זאת היא החלה להתערות בחברה הגבוהה ולסגל לעצמה תדמית חדשה. עד סוף שנות ה-20 הפכה לאמנית ידועה ומשכורתה הייתה אחת הגבוהות בין אמני קהיר. כיום אום כולתום נחשבת אחת הזמרות הידועות והאהובות ביותר בעולם הערבי, ובתקופת פעילותה זכתה להערצה אף מצד גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.
האופרהפורגי ובס, שאותה חיברו האחיםאיירה וג'ורג' גרשווין, היא בין היצירות המוזיקליות המשפיעות במחצית הראשונה של המאה העשרים. האריה הפותחת של האופרה, Summertime, הפכה לאחד הסטנדרטים המבוצעים ביותר בג'אז, וקטעים נוספים מתוך האופרה זכו להצלחה דומה. כיוון שהעלילה סובבת סביב החברה השחורה הענייה של התקופה, ספגו המחברים ביקורת רבה בתחילת הדרך והואשמו בגזענות, אך הם התעקשו להעסיק רק שחורים בתפקידים הראשיים, ובסופו של דבר התקבלה האופרה גם בקרב הקהילה השחורה. בעת הופעה בעירוושינגטון במרץ1936 מחה צוות הזמרים כנגד ההפרדה הגזעית בקהל, ואף כופף את ההנהלה להתיר ישיבה מעורבת. עקב כך, הייתה זו ההופעה הראשונה שנערכה בתיאטרון הלאומי של וושינגטון מול קהל מעורב, רב גזעי, אם כי מסורת זו לא נשמרה, ובהצגות אחרות המשיכה הנהלת אולם התיאטרון במדיניות ההפרדה.
גופתה של אווה פרון המשיכה את הביוגרפיה הסוערת של אוויטה בחייה: הגופה נחנטה והוצגה לראווה בבואנוס איירס, והייתה מוקד עלייה לרגל עד נפילתו של בעלה, חואן פרון, בהפיכה צבאית ב-1955, והגלייתו. אז הוברחה הגופה למילאנו. ב-1971, הוצאה מקברה והועברה לקבורה במדריד. בינתיים שב חואן פרון מהגלות לארגנטינה, לקדנציה נוספת כנשיא. הוא נפטר ב-1974, ואז הוחזרה גופתה לארגנטינה והוצגה בצד גופתו במעון הנשיאותי. השלטון החדש במדינה החליט למנוע את הפיכת המקום למקדש לבני הזוג, וגופת אווה פרון הופרדה מגופת בעלה ונקברה סופית באחוזת הקבר של משפחת דוארטה, בבית הקברות לה רקולטה בבואנוס איירס. אתר קברה משמש עד היום מוקד עלייה לרגל למעריציה, ושאר סקרנים ותיירים. כדי למנוע את גנבת הגופה, היא קבורה במעין כספתבטון בעומק רב באדמה.
קרב תרמופילאי הוא קרב שנערך במצר היבשתי תרמופילאי שבמרכז יוון בשנת 480 לפנה"ס, בין צבא בראשות לאונידס מלך ספרטה, לבין צבא האימפריה הפרסית שפלש ליוון בשנה זו. הקרב, ועמידתם של הלוחמים הספרטנים מול כוח רב מהם, הפכו למופת של אומץ לב שמלווה מאז את תרבות המערב, מסורת זו מתובלת במטבעות לשון שנטבעו במהלך ימי הקרב על ידי הספרטנים ונמצאות בשימוש גם כיום. כאשר הפרסים דרשו מהספרטנים למסור את כלי נשקם ענה ליאונידס בלאקוניות "בואו וקחו אותם" אמירה זו היא המוטו של הקורפוס הראשון של צבא יוון המודרני. כאשר שמע קצין ספרטני דִיאוֹנֵקֵיס שכמות חיציהם של הפרסים עצומה כל כך, עד שהם יאפילו על השמש, הגיב בסגנון לאקוני אופייני, ואמר: "מצוין, נילחם בצל" - אמירה זו היא המוטו של הדיוויזיה המשוריינת של צבא יוון.
אנטוניו לופס דה סנטה אנה, המוכר יותר כסנטה אנה (21 בפברואר1794 - 21 ביוני1876) היה נשיאמקסיקו ודיקטטור לאורך קריירה פוליטית סוערת ורבת תהפוכות בת יותר מארבעים שנה. הוא זכה להירשם בהיסטוריה כ"איש הרע" בקרב אלמו. בשנת 1838 פלשו הצרפתים למקסיקו בעימות צבאי שזכה לשם מלחמת המאפים סנטה אנה זכה להזדמנות להשיב את כבודו האבוד, הוא קיבל את הפיקוד על הצבא המקסיקני אך נכשל בניסיון להדוף הפולשים, סנטה אנה עצמו נפגע בידו וברגלו מפגז של תותח וכף רגלו נקטעה. לאחר המלחמה הורה סנטה אנה לבצע הלוויה צבאית וקבורה מכובדת לכף רגלו הכרותה והשתמש בטקסים הממלכתיים על מנת להאדיר את שמו, מאז הוא לא החמיץ הזדמנות לספר למקסיקנים איך הוא הקריב מגופו להגנת המולדת. בשנת 1842, לאחר שרוקן את האוצר המקסיקני ברח סנטה אנה לקובה והמורדים נאלצו לכלות את זעמם ברגל, הם הוציאו אותה מקברה קצצו אותה ופיזרו את השיירים לרוח. סנטה אנה חזר לזירה עם פרוץ מלחמת ארצות הברית–מקסיקו בשנת 1846 וניהל שוב כנשיא את המערכה הכושלת כשהוא משתמש ברגל שעם חדשה, הוא נאלץ להפרד בחופזה מרגל זו, שנתפסה על ידי חיילים אמריקאיים והובאה כשלל לאילינוי, למרות ניסיונות להחזירה לבעליה היא נותרה כמוצג במוזיאון הצבאי של אילינוי.
פרידריך אוגוסט השני "החזק (1670 - 1 בפברואר1733) היה נסיך בוחר (קורפירסט) של סקסוניה מ-(1694) ומלך פולין מ-1697. כונה גם "החזק" או "הרקולס הזקסי". הוא נודע כאיש בעל כוחות פיזיים כבירים וכלוחם ללא חת. אחד משעשועיו היה שבירת פרסות סוסים או צלחות כסף, כדי להפגין את כוחו הרב. אוגוסט נודע כאדם הרודף אחר תאוותיו, ורודף נשים מושבע שהחזיק מספר פילגשים בו-זמנית מהן נולדו לו לא פחות מ 370 ילדים, רק אחד מהם נולד לאשתו החוקית, שלא מחוץ למסגרת הנישואים, וזכה לרשת את אביו.
ב-1948 התחרה רוכב האופניים האיטלקיג'ינו ברטלי בטור דה פראנס. גילו היה 34 - גיל מבוגר לזכייה בתחרות, וסיכוייו לזכות הוערכו כנמוכים. ברטלי פיגר ב20 דקות אחרי המוביל לפני קטע קשה במיוחד, בו היה צריך להתחרות למחרת, בסביבת העירקאן. אז קיבל שיחת טלפון מראש ממשלת איטליה דאז, אלצ'ידה דה גאספרי. דה גאספרי סיפר לו כי נעשה ניסיון התנקשות בפלמירו טוליאטי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, כי פרצו באיטליה מהומות, וכי איטליה עומדת אולי על סף מלחמת אזרחים. דה גאספרי ביקש מברטלי להתאמץ מיוחד ולנצח בקטע המרוץ של קאן, ובכך להסיט את תשומת לב הציבור האיטלקי מהבעיות הפנימיות. ברטלי הבטיח לדה גאספרי כי יזכה במרוץ כולו, ואכן עמד בדיבורו. למרות השביתה הכללית שפרצה בעקבות ניסיון ההתנקשות, נרגעו הרוחות באיטליה, ויש שייחסו זאת לניצחונו המרשים של ברטלי.
במחצית השנייה של המאה ה-19, תחנות הכוח ייצרו חשמל בזרם ישר. הן הצליחו לספק חשמל לבית מגורים, בתי עסק ופנסי רחוב, הממוקמים רק עד מרחק של פחות מקילומטר מחוצה להן. אחת החברות המרכזיות שהפעילו תחנות כוח הייתה בבעלות תומאס אדיסון. אדיסון התנגד להצעת אחד מעובדיו, ניקולא טסלה, לעבור לייצר חשמל בזרם חליפין, כדי להצליח לספק לחשמל רב בהרבה, למרחקים גדולים בהרבה. אדיסון טען שזרם חליפין מביא לסכנה חמורה של מוות בהתחשמלות. טסלה התפטר, הקים חברה מתחרה וניסה למצוא משקיעים לתחנות כוח בזרם חליפין. אדיסון, שרצה לשכנע את הקהל בסכנה שברעיונותיו של טסלה, המציא לצורך זה את מכשיר ההוצאה להורג בזרם חליפין - הכיסא החשמלי.
מלחמת שלוש מאות שלושים וחמש השנים הוא הכינוי שניתן לעימות משנת 1651 בין הרפובליקה ההולנדית לאיי סילי, המהווים חלק ממחוז קורנוול שבאנגליה, על רקע המעורבות ההולנדית במלחמת האזרחים האנגלית. אין ודאות לגבי הכרזת המלחמה ובפועל לא היו כל פעולות איבה בין הצדדים. ככל הידוע "מלחמה" זו נשכחה ולכן לא הוכרז על סיומה. בשנת 1985 יושב ראש המועצה של איי סילי, כתב בקשה לשגרירות הולנד בלונדון לסיים את המיתוס שהאיים עדיין במלחמה עם הולנד. צוות השגרירות בדק את הנושא ומצא שאכן המיתוס הוא נכון. הסכם שלום נחתם והשלום הוכרז ב-17 באפריל1986, 335 שנים לאחר הכרזת המלחמה.
חיילי המשמר הפרטוריאני. תבליט רומאי משנת 51. מוצג מוזיאון הלובר.
המשמר הפרטוריאני הייתה יחידת עילית של הצבא הרומי, חיילי המשמר שימשו כשומרי ראש עבור הקיסר הרומאי. היחידה זכתה למוניטין מפוקפק כקבוצה פורעת חוק, חסרי מוסר וכבוד. כבר בשלב מוקד יחסית בהיסטוריה של המשמר הפרטוריאני צברו מפקדי המשמר כוח פוליטי רב ולא בחלו מלהשתמש בכוחם ובהשפעתם על מנת למנות ולהדיח קיסרים לרצוח ולשדוד. יש מידה של אירוניה היסטורית בעובדה שבתקופתו של הקיסר אלכסנדר סוורוס הגיעה היצירה וההגות בתחום המשפטים לשיאה, הישג זה מיוחס למפקדי המשמר הפרטוריאניים שמונו על ידי אלכסנדר סוורוס ובהם מהוגי הדעות הגדולים של רומא: פפיניאנוס, אולפיאנוס ומודסטינוס. אלו חיברו ספרי משפט ששימשו כבסיס לתורת המשפט הקונטיננטלי.
הר גריזים ופרוור מודרני של העיר שכם, בתחילת המאה העשרים
מְשַׁל יוֹתָם (נקרא גם משל האטד) הוא משל, שנשא יותם בן גדעון על דרך מינויו של שופט חדש לאחר מות אביו, השופט גדעון. המשל מופיע בספר שופטים, פרק ט'. מעבר לתוכנו המעניין של המשל, בני העת החדשה עשויים להתפלא גם מאופן נשיאת המשל, בידי יותם. יותם עמד בראש הר גריזים (בתמונה), המרוחק קילומטר וחצי מהעיר שכם, ונשא קולו, כך שמרבית הנוכחים בעיר שמעו היטב את דבריו. הרעש, הנפוץ בתקופתנו, לא מאפשר כזו אקוסטיקה. זאת למרות, בתנאים אופטימליים, קול האדם יכול להישמע למרחק גדול אפילו פי עשרה.
בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו בתי הספר המודרניים ברחבי האימפריה העות'מאנית לספק די בוגרים, כדי לאייש את הפקידות במדינה. השיפור בחינוך הביא להגברת האוריינות, ויצר שוק לעיתונות העות'מאנית. וזו התרחבה במהירות מבחינת מספר הפרסומים ונתוני התפוצה גם יחד. עיתוני התקופה הפכו מקצועיים יותר והגיעו לקהל קוראים גדול בהרבה. עם זאת, חופש הביטוי בהם הוגבל מאד, בידי צנזורה. הסולטןעבדול חמיד השני אסר על העיתונים להתייחס לעניינים פוליטיים רבים, ובמיוחד אלו שקשור בליברליזם, לאומיות או חוקתיות. זאת אולי במטרה למנוע מאזרחיו השראה לדרישות, שיצמצמו את סמכויותיו. יש הטוענים כי הוא גם אסר לדווח על ניסיונות התנקשות בשליטים ובמנהיגים. זאת אולי כדי לא לתת לאזרחיו השראה להתנקש בו. בסופו של דבר, במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, כן התקיימו בטורקיה הפגנות למען ליברליזם וכן היה ניסיון התנקשות בסולטן.
מקובל לחשוב, שאתרים ארכאולוגיים ממחישים לבני העת החדשה את אורחות חייהם של בני תקופות קדומות. אך לא תמיד כך הדבר. כשהארכאולוגים חשפו את קטע הרחוב המרוצף במנהרות הכותל, מתחת שכבות העפר, ששפכו הממלוכים על המתווה הישן של רחוב הגיא ותחת אבניהריסותבית המקדש השני, הם ייחסו את ריצוף הרחוב להורדוס. הם חשבו, שמאז שיפוץ בית המקדש בידי הורדוס, בָּאֵי ירושלים הלכו על מרצפות אלו. אולם השערה זו עוררה שאלות. מדוע ריצוף הרחוב מעולם לא הושלם עד סוף תוואי הרחוב? מדוע מחצבת המרצפות, בקצה הרחוב, מעולם לא כוסתה? ומדוע על המרצפות לא ניכרים שום סימני שחיקה של הליכתעולי הרגל הרבים ושל נסיעת כרכרות? הפתרון נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שחי בתקופה זו ותיעד אותה. את הריצוף יזם נינו של הורדוס, אגריפס השני, באמצע המאה הראשונה. הרצפים לא סיימו מעולם את מלאכתם, כי חורבן הבית עצמו קטע אותה. למעשה, קטע הרחוב המרוצף נפתח לראשונה לקהל רק בסוף המאה העשרים, בידי הארכאולוגים.
הצילום האיקוני של וינסטון צ'רצ'יל, הידוע כ"האריה השואג", הוא אחד הפורטרטים המרשימים בהיסטוריה, אך האמת מאחורי הפרצוף הזועם של צרצ'יל דווקא משעשעת במיוחד. הצלם הקנדי‐ארמני יוסוף קארש הצליח לתפוס את ההבעה העוצמתית הזו רק לאחר מספר של ניסיונות בהם לא שיתף צ׳רציל פעולה, בסוף המפגש החליט הצלם לנסות גישה אחרת עבור הצילום האחרון. הוא קפץ בפתאומיות וחטף מפיו של צרצ'יל את הסיגר. צרצ'יל, הופתע מהמהלך ונעץ בו מבט רותח שלא היה מבייש אריה רעב. ועל כך אמר קארש מאוחר יותר: "עד שחזרתי למצלמה, הוא נראה כל כך לוחמני, שהוא יכול היה לטרוף אותי". אחרים אמרו על מבטו של צ׳רציל "מבט עז כאילו מתעמת עם האויב". לאחר צילום התמונה אמר צ'רצ'יל לצלם: "אתה יכול אפילו לגרום לאריה שואג לעמוד במקום כדי להצטלם", ובכך העניק לתמונה את שמה.
ב-1950 פלשה קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, בעידודו של סטלין, מנהיג ברית המועצות, שרצה בהתפשטות הקומוניזם. הצבא הצפון קוריאני חצה את קו הרוחב 38 וכבש את עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול. נשיא ארצות הברית, הרי טרומן, שחשש מהתפשטות הקומוניזם, שיגר צבא, שהדף את הצפון קוריאנים אל מעבר לקו הרוחב 38, כבש את עיר הבירה של קוריאה הצפונית פיונגיאנג, והגיע עד סמוך לגבול הרפובליקה העממית של סין. הסינים התערבו במלחמה, ושיגרו צבא גדול, שהדף את האמריקנים דרומה, מעבר לקו הרוחב 38, וכבש את הבירה סיאול. אולם האמריקנים ריכזו כוחות, כבשו בחזרה את סיאול, הדפו את הסינים לקו הרוחב 38, שם נעצרו.
בשנות ה-70 הנהיג אידי אמין משטר צבאי באוגנדה. הוא ערף את ראשי הקצינים שלא תמכו בו, ולפי השמועות, גם אכל אותם. "חוליות הרצח" שייסד רצחו מאות אלפי אזרחים, כולל הארכיבישוף של אוגנדה, נשיא בית המשפט העליון ואחדים משריו. אמין גירש רבבות אסיאתים, שהיוו חלק חשוב ממעמד הביניים, בטיעון שאלוהים דרש זאת בחלומו. אמין ניתק את הקשר הדיפלומטי עם בריטניה, וקרא לעצמו "הוד מעלתו הנשיא לכל החיים, פילדמרשל החאג' דוקטור אידי אמין, VC, DSO, MC, אדון כל חיות האדמה ודגי הים, כובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט, ומלך סקוטלנד". אמין ניתק גם את הקשר עם ישראל, הציע לאש"ף את בניין שגרירותה, וסייע למחבלים פלסטינים שחטפו מטוס (במבצע יונתן). אולם את כנפי הצניחה שקיבל מצה"ל, המשיך לענוד. הוא ענד מדליות כה רבות, עד שחולצותיו נקרעו ממשקלן. וכשהוא נעדר קשרים עם כל מדינה שהיא, ומול התנגדות הולכת וגוברת לשלטונו בתוך אוגנדה הוא ניסה לספח את מחוז קגרה מטנזניה ב-1978, שהובילה למלחמת אוגנדה–טנזניה ולנפילת משטרו בן שמונה השנים. אמין יצא לגלות בלוב, ומשם עבר לערב הסעודית, שם התגורר עד למותו ב-16 באוגוסט2003.
הטבח בספינת העבדים זונג היה רצח המוני של עבדים שחורים, שאירע בשנת 1781, על ידי השלכתם לים, כשהם כפותים, מספינת עבדים בבעלות אנגלית. אותם עבדים היו אפריקאים שנחטפו, הובלו בכפייה בספינות משא, ונמכרו לעבדות במחיר גבוה. הם נחשבו כרכוש ולא כבני אדם, היחס אליהם היה אכזרי, ולא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויותיהם. מקרה זה של יחס לעבדים כאל מטען והשלכתם לים, לא היה חריג, כפי הנראה. עם זאת, הטבח בספינת העבדים זונג פורסם בתקשורת והוא ידוע כיום לפרטיו, בזכות תביעת הביטוח שהגישו הבעלים על "אובדן הסחורה", שתועדה בפרוטוקולי בית המשפט. אף כי בית המשפט סבר עדיין כי עבדים שחורים הם רכוש ואינם שווים לבני אדם, הגבירה הפרשה את נראות התנועה לביטול העבדות. התנועה צוטטה, נכתבו עליה שירים ונוצרה בעקבותיה יצירתו המפורסמת של ויליאם טרנר "ספינת העבדים". בסופו של דבר, היווה המקרה אבן דרך במאבק המר לביטול העבדות בעולם המערבי.
הקונדומים הראשונים היו עשויים צמר ובדים אחרים, ולא היו יעילים כלל. הם תוארו במחקר, שפרסם הרופא האיטלקי, גבריאל פלופיו, בשנת 1564. הם נטבלו בתמיסה כימית ויובשו טרם השימוש בהם. הם כיסו רק של עטרת הפין, וכדי לסייע בשימוש בהם, פיסות בד אלה הוחזקו על ידי סוג של רצועה, שהייתה מחוברת אליהן. במחקרו, עוסק פלופיו בעגבת, והוא מציין כי שימוש בקונדומים יכול למנוע הידבקות בה. עם זאת, נהוג להניח כי הקונדומים היעילים הראשונים היו עשויים ממעיכבש.
בסרט הקולנוע זוכה האוסקר, "אמדאוס", המבוסס על מחזה בעל אותו שם, מוצגת תאוריית קשר לפיו המלחין אנטוניו סליירי אשם במותו של וולפגנג אמדאוס מוצרט. בסרט מתואר כי סליירי הזמין ממוצרט רקוויאם בעילום שם במטרה לרוצחו ולאחר מכן לטעון שהוא הלחין את הרקוויאם, זאת בשל קנאה ויריבות שהייתה בין השניים. מקורה של תיאורית קשר זו עוד בימיו של סליירי ומסופר שרוסיני אף התבדח על כך בפניו, אולם אין אמת בכך. את הרקוויאם של מוצרט הזמין הרוזן פון ואלזג שטופאך במטרה להשמיעו לזכר אשתו המתה. פון ואלזג שטופאך שילם למוצרט כסף רב כדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו ושטופאך יוכל להציג את הרקוויאם כאילו כתב אותו בעצמו. אין עדות ממשית לאיבה בין סליירי למוצרט וכנראה היו ביניהם יחסי ידידות. באופן אירוני, אחת היצירות בהן ידוע סליירי היא דווקא הרקוויאם שכתב להלוויה של עצמו יותר מ-20 שנה לפני מותו.
חַמוּרָבִּי מלך בבל (1792–1750 לפנה"ס) קיבל מאביו סין-מובליט ממלכה קטנה, ובמהלך חייו הצליח להפוך אותה לאימפריה. אויבתה הגדולה של בבל הייתה ממלכת עילם. כדי לעמוד מול כוחה, כרת חמורבי ברית עם ממלכת ימחד ועם זמרי-לים מלך מארי. לאחר פלישת עילם לבבל, שלחו זמרי-לים וחמורבי הראשון מלך ימחד כוחות צבאיים לעזרת בבל. בהמשך התחזק חמורבי, עלה צפונה, כבש את אשנונה והתקרב לאזור ממלכת מארי. זמרי-לים מלך מארי היה עסוק במלחמות בצפון המדינה, וביקש מאשתו, שיבתו, להתייעץ עם נביאים לגבי הסיכוי שחמורבי יכריז מלחמה על מארי, ושאל האם חמורבי ימות אי פעם. אשתו התייעצה עם נביא ועם אותות ושלחה אליו את התשובה: "אדוני יראה מה האל יעשה לו. אתה תתפוס אותו ותנצח אותו, ימיו ספורים והוא לא יחיה זמן רב". ואולם בפועל מארי נכבשה על ידי חמורבי בשנת 1761 לפנה"ס, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1759 לפנה"ס, הוא הרס אותה לחלוטין. הממלכה הגדולה של מארי מעולם לא שוקמה, ושמו של זמרי-לים לא הופיע יותר בטקסטים הכתובים.
מלחמות רבות בין מדינות, החלו כתוצאה מרצח של אדם בודד. אחד מן המקרים המוזרים ביותר מסוג זה, אירע במאה ה-13 לפני הספירה, כאשר המלך החיתישופילוליומה הראשון קיבל במפתיע מכתב ממלכת מצרים, אלמנתו של אחנתון (שאולי הייתה נפרתיתי), ובו סיפרה שהתאלמנה לאחרונה והיא מעוניינת שישלח את אחד מילדיו כדי שיהיה לה לבעל ופרעה למצרים. שופילוליומה שהתפלא על המכתב שלח נציג כדי שיבדוק האם המכתב אמיתי, ובתגובה שלחה המלכה שגריר בו הצהירה שוב על כוונותיה. לבסוף התרצה שופילוליומה, ושלח למצרים את בנו הרביעי זננצה שנרצח עם הגיעו לשם, כנראה על ידי מתנגדים למלכה. בתגובה תקף המלך את ערי המצרים באזור ארץ עמקו, שבה אלפים מהם, והפך אותם לעבדים. למרבה האירוניה, השבויים ששבה, הביאו עמם מגפה נוראה שהכריעה את המלך עצמו, ואת בנו יורשו – ארנוונדה השני.
רודף העכברים הראשי של הקבינט של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד הוא תואר רשמי שניתן לאחדים מחתולי הבית של מעון ראש ממשלת בריטניה ברחוב דאונינג 10 בלונדון, בירתבריטניה. התואר, אותו מעניק ראש הממשלה, הוענק לראשונה החתול בדאונינג 10 איננו משתייך בהכרח לראש הממשלה המכהן ושהותו שם אינה חייבת להיות חופפת לכהונתו. חתול הבית בעל השהות הארוכה ביותר עד כה היה וילברפורס (Wilberforce), חתול הבית בשנים 1973–1986, בימי כהונתם כראשי ממשלה של אדוארד הית', הרולד וילסון, ג'יימס קלהאן ומרגרט תאצ'ר. במשך שנים מסוימות לא היה בדאונינג 10 חתול בית. רודף העכברים הראשי כיום (2021) הוא החתול לארי. הוא הובא לדאונינג 10 ב-15 בפברואר2011, שנתיים אחרי שקודמתו עזבה את המקום, והיה ל"רודף העכברים הראשי" הראשון. הוא נבחר על ידי ראש הממשלה דייוויד קמרון ובני משפחתו. הדבר נעשה לאחר שצלמי תקשורת הבחינו בחולדות לפני מדרגות המעון, דובר של המעון מסר לאחר הגעת החתול כי "ראש הממשלה פגש את החתול. הוא החזיק את החתול. זוהי ראשית היחסים ביניהם."
האלכימיה הייתה ענף מדעי של חקר החומרים בטבע, שהתפתח החל משלהי העת העתיקה (המאה ה-5) ולאורך ימי הביניים. האלכימאים הניחו שבחומרים השונים כמוסים כוחות נסתרים, לרבות כוחות מאגיים, ושמו להם למטרה לגלות כוחות אלו. האלכימיה שאפה להשיג שתי מטרות עיקריות: מציאת דרך להפוך מתכות פשוטות וזולות למתכות אצילות ויקרות כמו זהב וכסף, ומציאת תרופה אוניברסלית, שתרפא כל מחלה ותאפשר חיי נצח. רבים מהחוקרים בתחום האמינו בקיומה של אבן החכמים, חומר מופלא שיכול לסייע להשגת מטרות אלו, האלכימיה נכשלה במציאת אבן החכמים אן תרופה אוניברסלית או בשינוי תכונות חומר אך מאחר החקר והלימוד האלכימיים נעשו באופן שיטתי, התשתית המדעית שהונחה בחקר האלכימי שימשה את הבסיס להתפתחותה של הכימיה המודרנית.
העתק החרס של הסכם קדש בין חתושיליש השלישי לרעמסס השני (המוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול)
במאה ה-13 לפנה"ס, כ-16 שנים לאחר קרב קדש, נחתם הסכם קדש בין רעמסס השניפרעהמצרים לבין חתושיליש השלישי מלך האימפריה החתית. להסכם זה, הנחשב להסכם השלום הראשון הכתוב בתולדות האנושות, שתי גרסאות מוכרות - האחת מצרית והשנייה חתית. הגרסאות השונות זהות כמעט לגמרי בלשון ופרטי הצגת יישוב סכסוכי הגבולות, ברית ההגנה ההדדית והסכם ההסגרה, שיישבו את הסכסוך רב השנים בין האימפריה המצרית וזו החתית, באזור הלבנט, ובעצם נבדלות בעיקר בטענת פסקת הפתיח; בעוד בגרסה המצרית נטען כי החתים הם אלו שפנו אל המצרים לבקש שלום, בזו החתית נטען כי המצרים עשו זאת.
אתר הפירמידות בגיזה במבט מדרום-מערב. מקדמת התמונה לרקע: הפירמידה של מנכאורע, חעפרע וחופו
את הפירמידה המצרית הראשונה תכנן האדריכלאמחותפ, כקבר לפרעהג'וסר, שנפטר בשנת 2670 לפנה״ס. הפירמידה של ג'וסר הייתה מספר מסטבות (ביתני קבורה מהמסורת הקודמת) זו על גבי זו. מבנה זה ביטא "מדרגות" עילוינשמת פרעה השמיימה, והיה לחיקוי במשך מאותשנים בקברי הפרעונים. הפירמידות, שאחדות מהן נמנות עם המבנים הגדולים ביותר שנבנו בידי אדם, מהוות במשך אלפי שנות קיומן את אחד הסמלים המובהקים לתרבות מצרים העתיקה. הפירמידות נבנו על ידי המצרים הקדמונים בגדתו המערבית של נהר הנילוס - ארץ המתים לפי אמונתם, וזאת מפני שהיה זה המקום שבו נראה אל השמש שוקע בסופו של כל יום. את בתי המגורים שלהם בנו הקדמונים בגדתו המזרחית של הנהר, שם נראתה השמש מפציעה וזורחת בכל בוקר. עם ירידת מעמד הפרעונים לתפקיד שליטים ארציים, פחתו גם הרצון והיכולת לבנות קברים מפוארים. אט אט הפירמידות הפכו למבנים קטנים יותר, שנבנו בחופזה בהשקעה קטנה יותר, ולרוב בתכנון קלוקל. במהלך שני המילניומים, בהם נבנו פירמידות במצרים, נבנו בין 80 ל-118 פירמידות מוכרות. המספר אינו מוחלט בשל במצבן הקשה של רבות מהפירמידות המאוחרות, הנראות כיום כתלולית עפר קטנות. שנים רבות לאחר תום תקופת בנייה זו במצרים, זכתה בניית הפירמידות לתחייה בתחומי הממלכה השכנה, סודאן. זאת לאחר שנפאטה הסודנית כבשה את מצרים. חרף פרק הזמן הקצר של שלטון מלכי נפאטה, (300 לפנה"ס - 300 לספירה) נבנו בתחומי סודאן יותר ממאתיים פירמידות.
לפני העת החדשה, כוח הקנייה של מטבע נבע מאיכות וכמות המתכת שבו. פורטרט המלך, שהוטבע בו, היה מעין תו תקן. הנרי השמיני, מלך אנגליה היה שליט בזבזן וראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן מפירוק המנזרים באנגליה והן בעקבות חוקי הרפורמציה (שעצרו העברות כסף לותיקאן) להעשרת אוצר הממלכה. חרף זרימת הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף פשיטת רגל, בשל בזבזנותו האישית והמלחמות התכופות והיקרות שלו באירופה. בשנת 1544 נגמרו הרעיונות הישרים למימוןהוצאותיו, הוא החל להפחית בחשאי את כמות המתכת היקרה במטבעות, שמדינתו שילמה. מטבעות הזהב, שמידת טהרתן הרשמית הייתה 23 קרט, סגסגו תחילה ל-22 קרט, ובהמשך ל-20. כסף הסטרלינג, שבתקן ללירה שטרלינג הוא 92.5% כסף, סגסג ל-50%, ל-33%, ובסופו של דבר הוחלף בנחושת עם ציפוי כסף דקיק. הציפוי נשחק אט-אט בחיכוך, כשאזור האף הבולט, שבתבליט המלך, היה הראשון, שנחשף, והפך כתום. כך זכה הנרי בכינוי הגנאי "אף-נחושת הזקן" (Old Coppernose).
בדרך כלל אישים שמעשיהם כללו פשעים שונים ומשונים, שהביאו להרס והרג זוכים לכינויים המשקפים סלידה וחלחלה. כך אטילה ההוני שנקרא "שוט האלוהים" או בוגדן חמלניצקי הקרוי "חמיל הרשע" בפי היהודים או ריינהרד היידריך הידוע גם בשמות "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדית" ו"התליין". אבל כמו שאמרקרל מרקס "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה" גם לתופעה חוזרת זו יש גרסה מחרידה ונלעגת. פושע המלחמה הליברי ג'ושוע מילטון בלאהי מוכר יותר בשם ה"גנרל חשוף הישבן" (General Butt Naked) אותו אימץ לעצמו במהלך מלחמת האזרחים הליברית הראשונה. השם הכמעט ליצני מסתיר את האמת הקשה לעיכול, במהלך הסכסוך בלהי הוביל קבוצת חיילים שנלחמה כמיליציה לצד כוחות הממשלה. הגנרל העירום הוביל תחת פיקודו יחידה של כמה עשרות חמושים, רובם ילדים חיילים שנשאו את השם "קומנדו בעירום" (Naked Base Commandos) אשר פעל בעיקר סביב אזור מונרוביה. בלאהי היה מוביל את הלוחמים לפשיטות של הרג וביזה כשהם עירומים פרט לנעליים ותכשיטים פשוטים שלכאורה היו בעלי כוחות קסומים, בלהי טען שההתקפות בעירום, תחת הגנת הקסמים אפשר לו ולחייליו להיות "חסינים מפני כדורים". במהלך הסכסוך, כוחותיו של בלהי ביצעו מעשי זוועה רבים, כולל קניבליזם והעלאת קורבנות אדם. בלאהי נטש את חייו כפושע מלחמה המיר את דתו לנצרות ופנה להטפה לאחר שראה חזון בו הופיע בפניו ישו הנוצרי.
אוטו דה פה של קתרים בניהולו של דומיניקוס הקדוש, בציור משנת 1475
חלק ממסעי הצלב, שהחלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים, הופנו כנגד נוצרים. כך למשל, במסגרת מסע הצלב האלביגנזי (1209–1229), שנערך בחסות האפיפיוראינוקנטיוס השלישי נגד הקתרים, נטבחו מאות אלפי בני אדם ונהרסו מאות כפרים. בעת המצור על העירבזייה סירבו תושבי העיר להסגיר את תושביה הקתרים ובתגובה נטבחו לצד כמה מאות קתרים גם אלפי קתולים. כששאלו החיילים את מפקדיהם כיצד יבדילו בין הקתרים לקתולים הנאמנים, השיב ארנו אמורי נציג האפיפיור במשפט המפורסם: Caedite eos! Novit enim Dominus qui sunt eius (הרוג את כולם. האל יידע לברור את נאמניו).
דיוגנס הפילוסוף היווני מאסכולת הציניקנים באתונה, האמין כי כל המותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט וחי לדבריו "חיי כלב". אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה. בעת שהותו בקורינתוס, ככל הנראה, פגש דיוגנס את אלכסנדר הגדול. ישנן גרסאות רבות לסיפור, אך הסיפור הידוע ביותר מופיע אצל פלוטרכוס, ולפיו אלכסנדר, שהתפעל מהפילוסוף החכם והמפורסם, בא לפגוש אותו ומצא אותו "מוטל בחמה". אלכסנדר שאל אותו אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילו. דיוגנס ענה לו"כן, זוז, אתה מסתיר לי את השמש". אלכסנדר התפעל מאוד מהתשובה, ואמר לאחר מכן "לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס". במהלך שניתן להגדירו כהדגמה של ציניות היסטורית השתמשו מדענים מתחום הפסיכולוגיה בשמו של דיוגנס והגדירו את תסמונת דיוגנס, המתבטאת בהזנחה עצמית, אובדן בושה ציבורית, הסתגרות חברתית ואיסוף זבל. הסינדרום קשור לרוב לסניליות, ועל כן נפוץ בעיקר בקרב אוכלוסייה מבוגרת. זקנים .אף על פי שלמראית-עין התסמונת מזכירה את התנהגותו של דיוגנס האמת היא שדיוגנס לא סלד ממפגש חברתי, ולא אסף זבל. להפך - הוא התנער לחלוטין מרכוש, ואהב להביע את דעותיו בפני אזרחי אתונה וקורינתוס.
פולחן המנגו הייתה תופעה של הערצה ואפילו סגידה לפרי עץ המנגו בהרפובליקה העממית של סין בתקופת המהפכה התרבותית. בשנת 1968 קיבל המנהיג של המפלגה הקומוניסטית של סיןמאו דזה-דונג קופסה ובה מנחה של מנגו סינדהרי, שניתנה לו על ידי שר החוץ הפקיסטני מיאן ארשאד חוסיין. מאו העביר את הקופסה לצוות תעמולת המחשבה באוניברסיטת טסינגואה. כך, בתהליך שהחל כתעמולה ישירה ופשטנית אבל קיבל מומנטום עממי, הפך המנגו לסמל של חיבתו של מאו לנתיניו סירובו לאכול את הפרי בעצמו נתפס כהקרבה עצמית של המנהיג הדגול לטובת הפועלים והאיכרים שהיו לכאורה האליטה החברתית של סין לאחר המהפכה. במקום לאכול את הפרי ולהנות מטעמו, המנגו נשמר בפורמלדהיד, פירות מנגו אחרים נחנטו בשעווה על מנת שיישמרו במצבם הטרי והעתקים מלאכותיים של הפרי נוצקו בשעווה, והוצגו לראווה על מנת שיוכלו לסגוד להם. כל מי שלא כיבד את ה נגו הקדוש הוקע כמתנגד המשטר והמדינה. פולחן המנגו ירד משמעותית, וחלק מהאנשים אפילו החלו להשתמש בפירות המלאכותיים כנרות להפיץ אור בעת הפסקות החשמל התכופות.
אורך קטע הכותל המערבי, שברחבת התפילה המפורסמת שבו, הוא כשלושים מטר. אך אורך כלל הכותל המערבי הוא כחצי קילומטר – כאורך מתחם הר הבית. על פני הכותל פרושות, למשל, עוד שתי רחבות תפילה – הרחבה הרפורמית והכותל הקטן, ופועלים בו שישה משערי הר הבית. כיום, הנדבכים התחתונים של הכותל קבורים תחת מפלס הקרקע, ויש להיכנס אל מנהרות הכותל כדי לראותם (בתמונה). אבני נדבכים אלו גדלות משמעותית, מהאבנים העצומות, הגלויות ברחבות התפילה. הנדבך הגדול מכולם מכונה "נדבך רבא". גובהו כארבעה מטרים, ורוחבו אינו ניגיש למדידה ישירה. (לחוקרים אין לגיטימציה לקדוח באבניו הקדושות בכדי למדוד זאת). אורך אבנו הארוכה ביותר הוא כ-14 מטר, ולכן משקלה מוערך בכ-600 טונה. בעת בה סברו, כי מקור אבני הכותל הוא מערת צדקיהו, לא היה ברור כיצד הטכנולוגיה, שעמדה לרשות הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה, אפשרה את הובלתה, והשמתה המדויקת במקומה. אולם כיום סוברים, שאבני הכותל נחצבו בהר הבית, עצמו, לא הורמו אל מקמומן. הן רק הורדו למקומן.
סיפור הקרב של נפוליאון בונפרטה והארנבים נשמע כמו אגדה מוזרה, אך מדובר באירוע אמיתי ומביך במיוחד בקריירה של אחד מהמצביאים הגדולים בהיסטוריה. בשנת 1807, לאחר שנפוליאון הביס את כל יריביו באירופה נחתם על הסכם טילזיט, שביסס את מעמדו ככוח ההגמוני היחיד באירופה. לאחר החתימה החליט הקיסר להרים לעצמו מסיבת ציד מפוארת במיוחד. בהתאם לתוכניות, נפוליאון ומקורביו הוזמנו לציד ארנבים. במקום לחפש מקום בו חיים ארנבים פראיים, קציני הצבא שמונו לארגן את האירוע של החליטו שעדיף להביא למקום מאות (ויש שאומרים אפילו אלפי) ארנבים מבויתים. הארנבים, שלא בדיוק למדו את תפקידם של חיות הציד, וייתכן שהיו מורעבים, הבינו במהרה שהחבורה האצילית לא ממש ממהרת לשחרר אותם ובמקום לרוץ ליערות ולתת לנפוליאון להשלים את הציד, הארנבים החלו לרדוף אחריו ואחרי הפמליה. בשלב מסוים, כשהוא רואה מולו גדודים של ארנבים ממהרים לכיוונו, ניסה נפוליאון לסגת משדה הקרב, אך הארנבים לא ויתרו, הם הקיפו את עגלת הקיסר, ולפי העדויות נפוליאון היה צריך עזרה על מנת להימלט. נראה שהארנבים המבויתים לא התרגשו ממעמדו הקיסרי של נפוליאון, ובמקום זאת – הם דרשו את שלהם. הסיפור הפך לאגדה וללקח קטן בהיסטוריה צבאית: לפעמים קיסרים גדולים ומצביאים מהוללים נאלצים לברוח מארנבים רעבים.
.png)
.JPG)
.JPG)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_(cropped3).jpg)
_-_Foto_G._Dall%27Orto_28-5-2006.jpg)
.jpg)
.jpg){kind=small}
